מכירים את הסיפור על עם ישראל שהוגלה ממולדתו ובמשך אלפיים שנה נדד ברחבי תבל, עד שהתנועה הציונית החזירה אותו הביתה? אז זהו, שלפי הספר הזה זה לא בדיוק היה ככה, וכבר שנים שעובדים עלינו...

מדובר בספר עיון לא קל לקריאה. הוא מצריך סבלנות וריכוז. שפתו של שלמה זנד (מרצה להיסטוריה מאונ' ת"א) יפה, עשירה בדימויים ומטאפורות אך לא תמיד קלה להבנה מהירה. הספר גם עמוס במושגים ודיונים תיאורטיים וצריך לעבור כמה וכמה הקדמות ארוכות לפני שמגיעים לעיקר. העיקר, שנמצא בפרקים 2-4, מרתק, אם כי, כמובן, מטריד...

החולשה העיקרית בספר לטעמי היא הפרק האחרון שבו זנד שוטח את דעתו השלילית על רמת הדמוקרטיה הישראלית בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות. לטענתו, מדינה לא יכולה להגדיר את עצמה גם כדמוקרטית וגם כיהודית. אפשר להסכים איתו ואפשר לא, אבל הפרק הזה מטיל צל על הספר כולו, מכיוון שאין קשר אמיתי בין הויכוח המוכר הזה לממצאים ההיסטוריים שכביכול נחשפו קודם. לא שאי אפשר היה לחשוד בכך לפני כן, אבל הפרק מאיר באור מאוד אנטי-ציוני את הכותב ופוגע באמינות הספר כספר היסטוריה. אי אפשר שלא לחשוד שלזנד היתה אג'נדה עוד לפני שהתחיל את התחקיר שלו ואולי הוא קודם כל ירה את החץ, ורק לאחר מכן סימן את המטרה.

אז מה בעצם זנד אומר? (וזו מסתמנת כחתיכת ביקורת ארוכה, אז מי שמתכוון לקרוא את הספר, אולי כדאי שידלג על החלק הזה)
1. עם ישראל לא יצא לגלות כפויה לאחר חורבן הבית השני. הרומאים לא נהגו לסלק עמים מארצות שכבשו, לפני אלפיים שנה גם לא היו קיימים אמצעים לגירוש רחב היקף, ואין שום בדל של ראיה או עדות היסטורית לגבי ציבור גדול של אנשים שהיגר למקום אחר בתקופה ההיא ודיבר עברית. אם היו אי-אילו עבריים שיצאו לנדודים, הם עשו זאת מרצונם החופשי והיו מעטים ביותר. גם המוסלמים, שכבשו את הארץ במאה ה-7, לא נהגו לסלק עמים, אלא לאסלם אותם. גם לאחר הכיבוש המוסלמי לא נמצאו ראיות להגלייה.

2. מליוני היהודים שהצטברו בכל קצוות תבל הינם צאצאים מגויירים של העמים המקומיים: פגאנים, ברברים, ערבים וכד'. בניגוד לדעה הרווחת, היהדות בתחילת האלף הראשון היתה דת מתפשטת שהביאה את בשורת המונותיאיזם לעמים רבים ברחבי בעולם, ועד אשר הנצרות והאיסלאם התחילו לנגוס באוכלוסיה, היא צברה פופולריות לא מעטה. לכן, התימנים, המרוקאים, התוניסאים, האתיופים, הספרדים והאשכנזים – כל אלו אינם צאצאים לעם ישראל המקראי.

3. היות ועם ישראל לא עזב אף פעם את ארץ ישראל, לא נותר אלא להניח שאותם ערבים מקומיים שפגשו פה ראשוני הציונים שהגיעו בעת החדשה, הם דווקא צאצאיו האמיתיים, שהתאסלמו בינתיים.

4. מנהיגי הציונות כגון דוד בן גוריון ויצחק בן צבי ידעו היטב את ההיסטוריה הזו. הם אפילו כתבו על כך בתחילת דרכם. אולם בהמשך, לאור קבלת הפנים הקשה והאלימה של הערבים, הם החליטו לשנות טקטיקה וההסטוריונים הציונים עמלו רבות על המצאת הסטוריה מדומיינת לעם המדומיין, ועל הסתרת עובדת קיומן של ממלכות יהודיות מגוירות ברחבי תבל לאורך ההיסטוריה (כגון בכזריה, באזור קייב של ימינו, שהיא כנראה מולדת האשכנזים).

המסקנה של זנד מכל זה היא שהיהודים אינם יכולים להיחשב ללאום או עם או גזע, לפי כל סטנדרט מקובל. היהדות היא דת, והיהודים הם אנשים מכל קצוות תבל שמאמינים בדת הזו (כמו שאין לאום פרוטסטנטי או עם קתולי, לא יכול להיות 'עם/לאום יהודי').

עד כאן דבריו של זנד. זה לא פשוט לקרוא את זה, ועוד יותר קשה לקבל את זה. סיימתי את הספר ומיד הסתערתי על 'גוגל', במטרה למצוא תגובות מפריכות. מצאתי המון התקפות כלליות ואישיות על זנד וספרו וגם לא מעט היסטוריונים נעלבים שטענו שהאמת לא הוסתרה ושזנד לא מחדש שום דבר, אך לצערי לא מצאתי הרבה טענות סותרות, או ויכוח עם עצם הקביעה המפתיעה והעיקרית בספר: שלא היתה גלות.

מה שכן מצאתי זה:
1. שפתם של האשכנזים, יידיש, מעידה על כך שמוצאם אינו מכזריה. (זנד בספרו טוען שדווקא מחקרים של בלשנים סבורים שהיידיש לא התפתחה מגרמנית אלא משפה סלאבית אחרת, שיכולה היתה להיות מדוברת בכזריה).

2. גם אם לא היתה גלות כפויה עם חורבן בית שני, עדיין היתה נדידת יהודים מרצון מארץ ישראל בתקופת שלטון האיסלאם. יש עדות על 8,000 משפחות יהודיות שביקשו מקלט ברומא (לפי זנד – בטל בשישים...)

3. מחקרים גנטיים מוכיחים קשר בין יהודים ממקומות שונים, וקשר בינם לבין אבות ואמהות מארץ ישראל. (זנד טוען שהמחקרים הללו מפוקפקים ביותר, מגויסים, לא נמסרים פרטים לגבי איך הם מבוצעים, ופעמים רבות הם סותרים זה את זה).

4. יש גם היסטוריה שמועברת בע"פ מאב לבן, וקיימות ראיות כתובות לגעגועים ולכיסופים של יהודים לארץ ישראל כבר מהמאות הראשונות של האלף הראשון.

טוב, מה אומר ומה אגיד. אני מהאנשים ששרים את 'התקווה' בהתלהבות ושסיפור שיבתם של היהודים לארצם מרגש אותם. הספר הזה לרגע קט קצת ערער את בסיס האמונה לגבי הזהות שלי והשאיר אותי מבולבלת. אבל רק לרגע. אחר כך חשבתי: מה זה משנה בעצם? אף אחד לא יכול להחליט בשבילך אם אתה עם או לא, וזה לא נושא לדיון אקדמי. אם אנחנו היהודים מרגישים עם - ולו רק בשל הסבל המשותף והרדיפות שהיו מנת חלקנו בכל מקום בעולם לאורך ההיסטוריה – אז אנחנו עם. הזיקה לישראל היא חלק מהדת היהודית, ולכן בהיעדר כל מקום אחר שיכולנו ללכת אליו כאשר השמיים נפלו עלינו, הגענו לכאן... והשאר היסטוריה. מדומיינת או לא.

אז מה השורה התחתונה? האם כדאי לקרוא את הספר הזה? לא יודעת. הוא מעניין מאוד, כתוב יפה, מרחיב אופקים, מפתיע, מעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר משאיר אותך בחוסר ודאות לגבי אמיתות הממצאים שלו, ועם תחושה סתמית כזו של 'ואם כן, אז מה?'

חזרתי באוטובוס מבית-הספר בו אני מלמד, ומאחורי התנהלה שיחה בין כמה תלמידים על חוויות מהגיור. נשמע לכם נורמלי? ילדים חילונים, שחויבו לעבור טקס דתי לחלוטין כדי להתקבל באופן מלא ללאום של המדינה בה הם חיים. בעצם, איזה לאום? הרי בכל מדינה אחרת הם היו נעשים חלק מהלאום מתוקף השתלבותם התרבותית (בשפה, ערכים, במנהגים) והאזרחית. ומה לגבי אותה תלמידה, שסיפרה לי בטבעיות שהיא ואמה נוצריות? מתי היא תיתקל בחומה השקופה של הלאום שזו המדינה שלו, הלאום היהודי, שבאופן אבסורדי מבדל עצמו אפילו ממדינתו שלו?
כבר בראשית קריאת הספר חשתי כי הוא חובה לכל מי שעוסק בחינוך בארץ. זוהי הזמנה לקריאה מחודשת בהיסטוריה של היהודים, והוא דורש בשל כך פתיחות מחשבתית רבה. למי שמכיר היטב את ההיסטוריה של הארץ, הספר הזה לא יחדש הרבה: הרומאים לא היגלו אותנו מהארץ, יהודים רבים חיו כאן מאות שנים לאחר החורבן, והיו גיורים נרחבים לאורך ההיסטוריה. אולם ידע זה אינו מופיע בסיפור שמספרים לנו בבית-הספר ובטקסים התרבותיים שלנו (בחגים, בטקסטים הרשמיים וכו'). זנד משתמש במידע זה לפירוק המיתוס על הייחודיות של העם היהודי.
עבור החילונים שבינינו, אני בטוח שמצאתם עצמכם לא פעם בדיונים על הזהות היהודית – מה עושה אותנו יהודים גם כאשר איננו מקיימים מצוות ולא מאמינים באלוהים? מה קושר בינינו לבין יהודים בעולם? האם יש זהות יהודית-חילונית או זהות ישראלית נטו, ללא שום תוספת דת? בדרך-כלל, בשלב כזה או אחר הדיון נעצר בטענה שהעם היהודי הוא סיפור מיוחד, שבו ישנה זהות בין הדת לבין הלאום, וכי לא ניתן להפריד ביניהם. לכן, לא ניתן להיות יהודי-נוצרי או יהודי-מוסלמי. לפעמים יש ניסיון לטעון שיהדות היא גם תרבות ולא רק דת, אבל בסופו של דבר אין ערעור אמתי על כך שתעודת הכניסה לעם היהודי עוברת דרך גיור ולא דרך התאזרחות והתערות בקרב העם תוך ספיגת תרבותו בלבד.
בא זנד ועשה זום-אאוט שמאפשר לנו לראות את האבסורד ולהבין את מקורותיו, על-ידי השוואה לעמים אחרים – כיצד הם מגדירים עצמם, כיצד התפתחה הגדרה זו והאם אנו כה מיוחדים? זנד מציג את סיפורה של הלאומיות כסיפור של יצירת עבר מדומיין, של הסתכלות לאחור תוך השלכת מושגים עכשוויים על העבר. המונח "עם" קיבל את משמעותו המודרנית כתוצאה מהשינויים החברתיים שחלו בעקבות המהפכה התעשייתית. שינויים אלה פרמו את הקשרים החברתיים המבוססים על דת, קהילה מקומית ומשפחה, ויצרו צורך בדבק חברתי חדש. הלאומיות כרוכה באופן הדוק עם העברת הריבונות מידי הכנסיה והמלוכה לידי ציבור האזרחים - "העם".
העם היהודי, בדומה לעם הצרפתי, הגרמני או הרוסי, "הומצא" תוך בניה לאחור של העבר שלו, ויצירת רצף היסטורי מדומיין בין קבוצות מן העבר אל הקבוצה הלאומית המתגבשת בעת המודרנית. כשם שהצרפתים מדמיינים עצמם כממשיכי הגאלים הקדמונים, כך יצרו היהודים את הרצף ההיסטורי בינם לבין תושבי ממלכת יהודה וישראל. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, על עם שגלה ממלכתו והתפזר בין האומות תוך שמירה על ייחודו מועמד מול העובדות ההיסטוריות המודחקות שצויינו לעיל, ואנו נותרים עם קהילות דתיות, שאין כל מכנה משותף ביניהן מלבד הדת (ואין כל דרך אחרת להצטרף אליהן). האנטישמיות המודרנית מצד אחד ועליית הלאומיות מצד שני הביאו אינטלקטואלים יהודים אירופאיים לאמץ את הטענה האנטישמית שהיהודים הינם "עם" או "גזע" נפרד. מכאן החל תהליך "המצאת" העם היהודי, תוך אריגת המסורות והמקורות ההיסטוריים השונים לכדי רצף היסטורי של העם היהודי.
נשמע מעורר פלצות לרבים מאתנו, או פשוט מגוחך. איך הוא מתכחש לעבר המפואר שלנו? זנד לא מתכחש לעבר, אלא לקביעה שהוא "שלנו". מי זה אנחנו? מה יוצר את ה"אנחנו"? אלו השאלות שזנד מעלה בספרו. זנד מחיל על העם היהודי סימן שאלה בדבר היותו גוף "אורגני". עמים אינם גוף "אורגני", עם חיים משלהם. הם לובשים ופושטים צורה, מטמיעים לתוכם קבוצות אתניות שונות והשפעות תרבותיות שונות. גם העם היהודי אינו יוצא דופן בכך.
זנד מסיר את המסכה של הלאום היהודי "המיוחד". בסוף ספרו, הוא מציג את הקשר בין התפיסה השגויה של ההיסטוריה של העם היהודי לבין הכבלים המונעים מאתנו להפוך לחברה חילונית מודרנית. בעצם העניין פה הוא לא "מתי הומצא העם היהודי", אלא מה מונע מהעם היהודי להשלים את המהפיכה שהתחילה הציונות? מדוע גם לאחר שהוקמה מדינה שבה מרוכז הציבור היהודי הגדול בעולם, שבניגוד לעבר, יש לו כל הסממנים של עם - הוא מתגורר בטריטוריה אחת עם גבולות וגם יש לו תרבות חילונית משותפת - עדיין הציבור הזה מתעקש להגדיר עצמו בכלים דתיים? באופן אבסורדי יצרנו כאן "גלות" בארץ-ישראל. אולי הגיע הזמן להשתחרר מהכבלים הדתיים ולהכיר בלאום החדש שנוצר בארצנו – הלאום היהודי/עברי-ישראלי, ולתת לו זכות קיום במנותק מ"העם היהודי" העולמי?

כידוע, העם הסיני יצא לגלות והתפזר לכל עבר. אחרי 2000 שנה כבר אף אחד לא נראה סיני - יש סיני אתיופי, סיני רוסי ובין הטווח הזה עוד סינים שבאים בכל מיני צבעים וצורות. מה שמפתיע בעיקר הוא שהסינים העירקים דומים לערבים העירקים ולא לשאר אחיהם הסינים מהקהילות השונות.
הפרפרזה הסינית-צינית שלי על המצב היהודי אמורה לחרב עד היסוד כל טיעון בדבר מוצא גנטי משותף לכלל היהודים. בסופו של דבר, העובדה הפשוטה היא שהאבולוציה לא מאפשרת שתוך אלפיים שנה בלבד (ובמונחים של אבולוציה זה באמת בלבד) יווצר מחד צאצא לבן ובלונדיני ומחד צאצא כהה עור עם שיער אפרו לאותו אב קדמון מבלי שיהיה עירבוב גנטי.
אבל אינני תמים עד כדי כך. בסופו של דבר, שיוך קולקטיבי הוא עניין אמוציונאלי הרבה יותר מפיזי. ולכן, דומני שרוב היהודים 'לא יקנו' את הלוגיקה הזאת. לפיכך, לסקרנים, ל'אמיצות' ול'אמיצים' שמבינכן/ם אני ממליץ לקרוא את הספר. זוהי המלצה עם כוכבית – סגנון הכתיבה של הספר מייגע, רווי מטפורות שקורסות אל תוך עצמן. כמו כן, ניכר שמטרתו של זנד להיות פרובוקטיבי ככל האפשר ולכן הוא מוסיף 'עקיצות' שהן בבחינת הרהורים רגעיים שלו ולא תולדה של הנתונים.
בכל אופן, וזה החשוב, מקריאת הספר תקבלו תמונה כללית על התפתחות העם היהודי, בין השאר שאין לנו שום סימוכין לתפיסה המקובלת שהייתה הגליה רבתי של יהודים, לא אחרי חורבן בית שני ולא אחרי מרד בר כוכבא, ולמעשה רוב אוכלוסייתה של ישראל במאות שלפני הכיבוש הערבי הייתה של צאצאי יהודים שרובם התנצרו. עם הכיבוש הערבי חלקים גדולים מהם התאסלמו. מאידך תלמדו על גידולו של העם היהודי מחוץ לישראל בעיקר אודות להתגיירויות מאסיביות שלחלקן יש לנו תיעוד. למען הסר ספק, לרוב דבריו של זנד כבר יש מקדימים אבל הסיפור הציוני 'השתיק' אותם.
נסיים במסקנה אפשרית משעשעת (ואולי בעצם עגומה למדי). סבירות גבוהה מאוד שמבין המחבלים הפלשתינים יש רבים שהינם צאצאי יהודים שלא עזבו את הארץ מעולם. לעומת זאת, רבים מבין יהודים בני המזרח הינם צאצאים כשרים לערבים, איש איש במדינת המוצא שלו. כמו כן, רבים מהיהודים בני אשכנז צאצאים לנוצרים שרדפו יהודים. וכן הלאה. ההיסטוריה האנושית מלאה בגחמות...

הפוסט-ציונות ממשיכה לבעוט! ספר היסטורי ואידיאולוגי כתוב היטב ומעניין לקריאה, שמסביר לנו שאין ליהודים שום זכויות בארץ-ישראל כי הם אינם צאצאי בני הארץ הזו ובכלל כל עניין "העם היהודי" הוא המצאה של צבי גרץ ומרעיו בני המאה ה-19. לצורך ההסבר מגייס זנד את התיאוריה בדבר "קהילות מדומיינות" של בנדיקט אנדרסון, מעורר עניין אמנם, אבל לא משכנע - מובן שכל קהילה היא מדומיינת, גם "קבוצת כל הכסאות" היא מטבע הדברים מדומיינת - אז מה?
אז ככה: ה"תימנים" הם ערבים שהתיהדו, ה"ספרדים" הם שבטים ברברים שהתיהדו וחדרו לספרד עם צבאות ערב ואילו ה"אשכנזים" הם בכלל כוזרים מיוהדים שאימצו לעצמם את שפת היידיש כדי להשתלב בסביבה. ההוכחות אותם מביא זנד, לי אישית נשמעות קלושות משהו (שמות אשכנזים כמו בּלָבּן, לבוש חסידי שמקורו בכוזר - נו באמת...) אך איני היסטוריון. מאחר ומחקרים גנטיים שנערכו לאחרונה סותרים את ממצאיו של זנד, הוא יוצא נגדם במתקפה קשה מנומקת בפרטנות.
מומלץ לאנטי-שמים ולכל ציוני שבא לו קצת להתעצבן.

בתחילת הספר פורפסור זנד מתנצל מראש על כך שאינו אינטרדציפלינר דהיינו- אדם שעל פי מקצועו מתעסק בתחומים שונים ומגוונים ממוקדים שונים, ובכך אני מניח שהוא צודק.
הספר 'מתי ואיך הומצא העם היהודי' מתיימר לתת יריעה רחבה על תולדות העם היהודי כפי שלא הכרנו, התגיירות של שבטים פגאנים,סיפור ממלכת הכוזרי וכהנה וכהנה המרות רב אליליות במונותאיזם. למעשה מדובר בתיאור טרחני של תאוריות על ראשית הלאומיות, כיצד התהווה המושג 'עם', מניין צצו העמים הראשונים וכדומה. לקחו מאה ומשהו עמודים עד ששלמה זנד התחיל להתקרב לנקודה שלשמה לקחתי את הספר לידי וגם אז הוא שב והתרחק, שב וציטט מאמרים שב והפך את הספר ללא קריא.

מתחת לפני הספר כל הזמן נתגבבו והתווספו גבבות גבבות של תיאוריות אנטי-ציוניות מובהקות, זעקות גוועלד וכיבוש, כמו בא הסופר להזכיר לנו שוב ושוב שמדינת ישראל נולדה וחיה בחטא ואנחנו בכלל לא זכאים לשבת בה. בקיצור הספר אכזב אותי מאד, וכאשר גיליתי ששלמה זנגד המשיך את חיבוריו ב'איך הפסקתי להיות יהודי', הבנתי שישנה מטרה אחת אנטי יהודית ואנטי ציונית מובהקת המתוארת בספר ועל כן צר לי על שהתמדתי בקריאתו.

העם היהודי לעולם לא ביסס קיומו על יסוד "דם"
בכל הדורות-גם בימינו מצורפים גרים לעם וכולנו צאצאי גרים במהלך קיום העם הזה.
העם היהודי מבוסס על אמונה-דת.
"המציא" את העם היהודי אברהם העברי (על פי התנך) אנו צאצאיו הרוחניים לא בהכרח מדמו.
כל ניסיון להוכיח שמוצאנו בגיור מחטיא מטרתו.
אכן הגיור הוא בסיס קיומנו.
היום ערב שבועות יש לזכור את יחסה של היהדות לגיורת רות המואביה.
ממליץ לקרוא את מגילת רות,ספור מדהים ביופיו. אין לחלוק על העובדות יש לחלוק על התפיסה ובגדול.
הביוגרפיה של הכותב אולי מסבירה את תפיסת עולמו.
נזק עלול להגרם משום שדבריו יצוטטו ללא ספק על ידי האוייבים לרעיון הציוני ולתקומת עם ישראל במדינת ישראל.
עם ישראל חי וקיים כפי שהוא-בלי בדיקת טוהר גזע.
זאת עשו עמים אחרים.
עם ישראל ייחודו ברעיון ענק שבא לידי ביטוי במתן תורה

ספר חובה לכל מי שמחפש את שורשיו ולא מוכן לקבל רק גירסה אחת. שלמה זנד פונה לקורא האינטלקטואלי ומציב בפניו שורה של מימצאים הסותרים את הגירסה היהודית המסורתית ואת ההיסטוריה הנלמדת בבתי הספר הישראלים. אם יש חווית קריאה אינטלקטואלית - היא בקריאת הספר הזה.

ספר מרתק. מעורר מחשבה ומעלה שאלות שקשה לענות עליהן.
לפי זנד והמחקרים שהוא מביא, העם היהודי עבר כמה טרנספורמציות משמעותיות. ראשית העם כעם חקלאי שיושב בתחומי ישראל. בהמשך עם תחילת הנצרות - דוקא היהדות עולה ופורחת. הפריחה מתבטאת בממלכות שמחליטות להתגייר ולהפוך את היהדות לדת העקרית. בתווך שבין הנצרות ועליית האיסלם מרבית הממלכות האלה נכתשות במלחמת הגבולות הזאת. שברי העמים האלה מתאחים עם יהודים אחרים שנודדים בעולם והופכים להיות העם היהודי. המסקנה שזנד מעלה היא שלכל אותם יהודים שהגיעו ממקומות שונים לא הייתה שאיפה אמיתית לחלקת ארץ, עד שהגיעה הציונות ובנתה את הרעיון של עם ששב לארצו.
העובדות ההיסטוריות מאד מעניינות , הבעיה בספר מתחילה, עם הטשטוש בין הזהות היהודית, הציונות והעימות רב השנים שמתחולל עם הערבים. כאן יש לשלמה זנד דיעה אישית ברורה, נוקבת , ובקורתית מאד.

ספר שבהחלט מעורר הרבה מחלוקת. ממולץ לגשת לספר עם הרבה רקע בנושא. ספר שללא ספק לא מיועד לכול. מגוון הציטוטים, הגדרות מספרים ופרטים היסטוריים מקשיים לעקוב אחרי הרעיון מעת לעת... למרות זאת הרבה נקודות למחשבה. 3.5/5 בעיקר בגלל הצורה בה מעובר התוכן.