שלוה מטריפה
לאחר שסיימתי את המשכנתא המעיקה הראשונה, ונותרה לי עוד אחת משלימה, הרגשתי צורך לפצות את המשפחה שלי, על תקופת הדלות הארוכה, על הימים שבהם ראשי היה בעבודה, ולהעניק לכולנו חופשה משפחתית שתמיד רק חלמנו עליה. לאחר מחשבה ארוכה ובדיקת מחרים מול אפשרויות, היעד שעלה הוא קפריסין, נדמה לי שטורקיה עדיין לא הייתה באופנה. מה יכול להיות לא טוב בפאפוס שלחופי הים, עם הנמל הקטן והטברנות, ושרידים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. כשהגענו התגלה הפער בין חלום החופשה למציאות, ישראלים רבים העניקו למלון הרועש אווירת שלוחה ישראלית בקפריסין. היה ממש חמסין, וכשיצאנו לסיור בעיר בשיא החום, אשתי אמרה, מה אני במסע כומתה, ובני נעמד לפתע באמצע האמפיתיאטרון, וצרח אני לא ממשיך, לא רוצה יותר סין ( קיצור לקפריסין ). חשבנו מסלול מחדש, ויצאנו לטיולים בהרים, או נשארנו בחוף סתם כך לרבוץ על המים. גילתי שמה שרעיתי מחפשת בשיא החום הוא קרירות וילדי, פארקי שעשועים, שבהם ההורים נגררים, אחרי הילדים, ולא ההפך. כך גילתי בפעם הראשונה ולא האחרונה שלחופשה משפחתית יש פוטנציאל להפוך למשבר נפיץ, או לסיכוי לעתיד משפחתי טוב יותר.
בתיה, אימא של אורי ואשתו של יוני, מבקשת לצאת לחו"ל עם המשפחה, כמתנת בר מצווה לאורי, מחפשת דיל של הרגע האחרון בעמוד האחורי של העיתון, אולי ללונדון בטיסת צ'רטר זולה, או לרומא בכדי להגשים משאלות לא ממומשות. אבל לבסוף בצורה מפתיעה היעד שנבחר הוא ראש פינה. מה פתאום לראש פינה, אליה בתיה יצאה בעבר לסוף שבוע עם יוני לעשות האהבה חפוזה עם בגדים מופשלים, ובמוחה אורי הילד שנטשה בבית. הפעם הפכה את היוצרות, היא יצאה עם אורי ללא יוני, לתקן את האיזון במשולש המשפחתי הפרום, ולעניין אותו בהיסטוריה הציונית, באותה פינה נידחת בה נאחזו אנשי העלייה הראשונה. ברקע ביתו של פרופסור מר שחקר את המלריה, והמלון של אלטר שוורץ. אבל לאורי ילד מחונן חרדתי ודחוי, עולם משלו, הוא מזדהה עם התפסן של סלינג'ר ולהקת דלתות האפלה. מתבגר שנמצא בתחום הדמדומים,הגורם לו להניח את ראשו בשקע שבין שדייה של אימו, הוא חווה איבר אימהי, או גם איבר אירוטי נשי, בלבול מעורר טלטלה בין ילדות לבגרות.
יוני, ובתיה הם שורדים תל אביבים, בדירת שני חדרים ללא מעלית, כאלה שעוברים בחיים ומשתדלים, ועדיין חווים דלות, אכזבות ומצוקות. יש להם שפע של רגישויות, הם מלאים במיניות, כזאת שמתפרצת, וממלאת אותם בחוויה ענקית, הדועכת בפתאומיות, רגישות שהופכת אותם, פגעים, חרדתיים לא מסתדרים חברתית, ומותירה אותם בשוליים בבדידותם, בתוך זוגיותם ההולכת ומתפוררת. הורים שהולכים לאיבוד בניסיונות לגעת ולהתחבר לילדם הדחוי, ולהשפיע על גורלו, כול אחד בדרכו ההפוכה, וככול שהם מנסים, הם מערערים את מעמדם כהורים כלפי בנם המתבגר וגורמים לו להסתגר לתוך עצמו.
הלילה כשכתבתי את הסקירה נשמעה אזעקה בכפר סבא, פאניקה קטנה פרצה אצלי בבית, הפחד הנוכחי מחבר אותי לפחד האופף את יוני בתיה ואורי הנחשפים לאימת הפיגועים באינתיפאדה השנייה, שבהם מתאבדים מפוצצים את עצמם באוטובוסים הומים, הפחד הזה גורם לבתיה לנסות ולברוח למקומות בהם ניתן להירגע מעט מהאימה, ראש פינה, מקום שיש בו תקווה למעט שלוה.
המסע לראש פינה, הוא ניסיון לתקן, ולאחות שברים בין אם לבנה, מסע של רצון לבנות משהו טוב יותר, צפייה לא ברורה למשהו אחר. אבל לזיכרון המרטיט או המעיק, חיים משלו, הוא נדבק למחשבות, צץ ומתפרץ אל תוך ההווה, ומספר את חייהם של בתיה ואורי באופן שונה מכפי שקיוו, בתיה באריכות ובייאוש, אורי בקצרה ובזעפנות האופיינית למתבגר, מחשבות שנעות כמו קווים מקבלים המתקשים למצוא נקודת חיבור.
כמו סיר לחץ שצובר וצובר, ואז ברגע לא צפוי הוא מתפוצץ, כך האדם אוסף וצובר תבוסות, עלבונות, ושברי חלומות, וברגע מסוים הוא ממלא את נפשו בזעם, כמעט משיחי ויוצא למלחמה שיש בה יסוד של טירוף המשולב עם אומץ לא צפוי. עד פה ולא יותר, גם לי מגיע רגע אחד של חיים ונחת, אותי לא יזיזו מפה מכריזה בתיה ומתבצרת בצימר ממנו רוצים לפנות אותה. לאן יוליך המשבר הזה, למשהו טוב יותר, או לשקיעה ונפילה שאין ממנה חזרה ?
אסתי ג. חיים יודעת לספר סיפור, רגיש, על אנשים בודדים בשוליים, הבודקים גבולות במצבים אבסורדיים, בשפה פיוטית וקצבית, היא מספרת סיפור נפלא, שנוגע ומרטיט ומעורר חמלה ומחשבה למה שהחיים הם בעצם, מאבק הישרדות ארוך ומטיש שיש בו כמיהה לעתידי טוב יותר, בדמות חלומות קטנים וצנועים.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מוקדש לזה שאין לנקוב בשמו שכמו גיבור הספר, קרא את התפסן בשדה השיפון של סלינג'ר.
