• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

מאת הרמן הסה

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

מאת הרמן הסה

הביקורת של בנצי גורן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של בנצי גורן
הוצאה לאור:שוקן
שנת הוצאה:1977
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Valium
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

ספר מעולה. קראתי אותו לראשונה בגיל צבא ופעם נוספת לאחר 30 שנה ונהניתי לא פחות. מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של בנצי גורן

בנצי גורן

ותיק
חבר מזה 14 שנים
278 ביקורות•12 נבחרות•5,551 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות278
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבל5,551
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת176ספרות מקורית56מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של בנצי גורן

רומן רוסי (6 הנבחרים)

רומן רוסי (6 הנבחרים)

מאיר שלו

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•בנצי גורן
צייתנית

צייתנית

פיודור דוסטויבסקי

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

לפני שבוע•
★★★★★
•בנצי גורן
הבמאי

הבמאי

דניאל קלמן

"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
עופו, ברבורי פרא

עופו, ברבורי פרא

ז'ונג (רונג) ג'אנג

יש ספרים שאי אפשר להבין באמת בלי להכיר את הסיפור שקדם להם. "עופו ברבורי פרא" הוא בדיוק ספר כזה.

לפני שנים קראתי את "ברבורי פרא" והיה זה אחד מספרי הזיכרונות המרשימים שקראתי. מדובר בסאגה משפחתית ושיעור היסטוריה מרתק על סין במאה ה-20, על התהפוכות שעברה המדינה, השינויים, האסונות, הקשיים אתם התמודדה משפחתה של הסופרת והרבה מאוד גם על הרוח האנושית ונפש האדם.

כאשר יצא לאחרונה ספרה "עופו ברבורי פרא", היה לי ברור כי אני חייב לקרוא גם אותו. כאן מספרת לנו רונג ג'אנג על חייה בממלכה המאוחדת, על הקשיים של מהגרת צעירה הנחשפת לתרבות שונה וזרה לה לחלוטין, על דרכה האקדמית, על אהבותיה, נישואיה להיסטוריון ג'ון הלידיי, ועל הדרך שבה הפכה את סיפורה האישי לקול ספרותי בעל השפעה עולמית.

במקביל, היא ממשיכה לעקוב אחר השינויים הדרמטיים שעוברת סין. גם כשהיא חיה בלונדון, מולדתה אינה מרפה ממנה. היא מתארת את ניסיונותיה לשמור על קשר עם בני משפחתה, את כאבה על כך שספריה אסורים לפרסום בסין, ואת המתח המתמיד שבין החופש שזכתה בו לבין הגעגועים למקום שממנו באה.
אני חושב שכאן גם טמון ההבדל הגדול בין שני הספרים.

אם "ברבורי פרא" יכול לרתק כמעט כל קורא, גם כזה שאינו יודע דבר על סין, הרי ש"עופו, ברבורי פרא" פונה בעיקר למי שכבר התאהב בספר הראשון ובמחברת עצמה. מי שלא קרא את "ברבורי פרא" עלול להתקשות להתחבר לספר ההמשך, משום שחלק גדול מן העוצמה הרגשית שלו נובע מההיכרות המוקדמת עם חייה של רונג ג'אנג ועם גורלה של משפחתה.

אין כאן את הדרמה הגדולה של מהפכת התרבות או של הרעב הגדול בסין. במקום זאת יש סיפור שקט יותר, אינטימי יותר, על אישה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים מבלי לאבד את הקשר לעברה. עבורי, דווקא משום שקראתי את "ברבורי פרא", היה מרתק לגלות כיצד התפתחה כסופרת וכחוקרת, וכיצד המשיכה לעסוק בסין גם כאשר חיה אלפי קילומטרים ממנה.

זו גם הסיבה שניתן לדעתי להתייחס אל שני הספרים כאל יצירה אחת. הראשון מספר כיצד רונג ג'אנג הצליחה לצאת מסין, והשני מספר כיצד למרות הכול, סין מעולם לא יצאה ממנה.

אני ממליץ על "ברבורי פרא" לכל מי שיש לו ענין בסין, בהיסטוריה שלה ובספרים העוסקים בנפש האדם. כל מי שאהב את ברבורי פרא, כדאי שימשיך לספר הזה לאחר מכן.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
הרהורים על הגיליוטינה

הרהורים על הגיליוטינה

אלבר קאמי

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לפני חודש•
★★★★★
•בנצי גורן
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סמטת השקדיות בעומריג'אן

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונים בטרפלגר

יונים בטרפלגר

סמי מיכאל

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן

ביקורות נוספות על "זאב הערבה [מהדורת 1977]"

זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

זאב הערבה הוא ביטוי נפשי אדיר, לטעמי, יותר מהרבה ספרים אחרים.
יחד עם המישורים הפילוסופיים והחברתיים שבו, המישור העליון ומרכזי שבלט לי מכל הוא המישור הנפשי. יש לי איזשהו מושג שהגיתי לגבי הכתב בכלל (מכל סוג שהוא) שהתברר לי דווקא עם קריאת הספר שהשאיר בי חותם כה עמוק.

מי שכותב דבר מה, בהכרח הוא מסתתר מאחורי המילים שהוא כותב. הסופר מסתתר מאחורי ספרו, המשורר מאחורי שירתו, הכותב לחברו מאחורי דיו העט. ומנין לי? פשיטא, משום שהקורא אינו רואה את המחבר בפניו. או יותר נכון, המחבר אינו מראה את עצמו לפני מי שיועד לו כתב זה, בין אם מדובר באדם אחד או ברבים. האותיות הן שמציירות את פניו של הכותב, המשפטים, הפסקאות. הרי זוהי האומנות. דבר מה שאומן רוצה לבטא, או להמשיל, או להסביר, הוא עושה זאת דרך האומנות, דווקא בה יש גילויים אדירים. כיצד אם כן- אם מדובר בגילוי נפשי שכזה- האמן בכל זאת מסתתר מאחורי יצירתו? האין בכך משום בריחה, או ביישנות? הכיצד יש בה באומנות גם מקום מסתור וגם חשיפה עצומה בעת ובעונה אחת?

מצאתי כי התשובה היא באותנטיות. האדם אינו האותנטי ביותר אלא ברגעים בו נמצא הוא רק עם עצמו. עצם השהות שלנו עם עצמינו בלבד היא המסתור השלוו והעדין בפני העולם הרחב והגועש. באינטימיות זו שלנו עם עצמינו אנו יכולים להעלות על הדעת כל דבר אפשרי בדרכים שונות. בין אם בחשיבה בלבד, בין אם להעלות דבר מה על נייר, בין אם לצייר או דבר אחר. אלו הם הרגעים בהם אנחנו נכנסים למעגל שהוא שלנו ולא של אף אחד אחר, ויש סיבה לכך, והיא, שאנחנו לא רוצים שכולם ידעו על כל מה שמתרחש לנו בראש. אין עוד מעגל בו יש הזדמנות למחשבות שלנו להפגין נוכחות כה דומיננטית, המעגל בו הן שולטות במוחינו לבדן, ללא התערבות חיצונית.
כאן מתחילים ניצני האומנות. כל ביטוי שעובר את גבול המחשבה בלבד ומתגלם בצורה פיסית כלשהי, ואחר כך גם יוצא לאור, זוהי האומנות, ומכאן הביטוי יצירת אומנות. יש ה"יצירה" שהיא כלשעצמה יצירה ללא קשר ביחסי החוץ שלה עם העולם, ויש "יצירת אומנות" שחוצה את גבולות הפרטיות ומתפרסמת בפרהסיה.

אך, טמונה גם סכנה בכל מעשה כתב שהוא ובהסתתרות הזאת. היום יותר מאי פעם אנשים מרבים להסתתר מאחורי הכתב שלהם. בהודעות באינטרנט, בפלאפון וכו'. העולם מאבד את עצמו לדעת באשר למפגש פנים אל פנים שהם אחרי הכל החשובים מכל, על כל פנים בענייני חברות וידידות. קיים היום כתב כזה שתפקידו לתפוס את מקומו של הדיבור. וכתב שתופס את מקומו של הדיבור הוא מרוחק ומנותק. אם יש כתב שמגיע למקומות שהדיבור אינו מגיע אליהם, שמבטא את העניינים שבנפש, כתב זה שמחליף את הדיבור ובא במקום המפגש הוא קלקול האדם בהתגלמותו.

לאחר הקדמה זו אגיד כי בעצמי מעולם לא נתקלתי בנימי נפשות כנים יותר מאשר בזאב הערבה. ויותר מכל, בין המילים מצאתי את עצמי, ונסחפתי יחד עם האווירה הקודרת תוך שאני יודע שמדובר בסיפור בלבד. הימצאותו של הקורא עם זאב הערבה לבד בחדר, כאשר הוא נסחף אחרי הספר וממהר להסיק מסקנות, היא מסוכנת מאוד. אסור להיסחף ולהיגרר אחרי הספר, צריך להלך לצידו. צריך להקשיב למה שלהרמן הסה יש לומר, ולשמוע הכל עד תום. מי שישמע מפי הסה אמרה ברוטאלית כזו או אחרת, שממנה יש רבות בספר, ישמע לאחר כמה עמודים אמרה אחרת שממתנת אותה. לכן יש להיות סבלן, כי לפעמים הסה מוביל אותנו בטיול שלו לשדה קוצים דוקרני.

זאב הערבה (הארי הלר) הוא אומן מבריק, בעל ראיית עולם חדה וברורה, ודווקא זאת מובילה אותו להטלטלות. הוא נולד לבורגנות, הוא אוהב אותה ושונא אותה. הוא אוהב את הנוחות, את הקונצרטים (עם הערצה עמוקה למוצארט), אבל מתעב אותה. הוא מתעב את החיים כשם שאנשים חיים אותם- חיים רגילים, נורמטיביים, חסרי משמעות וריגושים, חיים יציבים שלא יעמידו להם הרבה תהיות, הם ישארו לעד בקופסה החמימה שלהם. הארי שונא את זה יותר משהוא אוהב את זה. ולמען האמת, גם אני. אלו הם החיים הרגילים כלשון הטרקטט המופלא על זאב הערבה שמזדמן לידיו של הארי - "התכלות הישות העצמית בהרקבות... ניסיון לפשר בין הקצוות, השאיפה למצוא שביל זהב בין הקטבים וצמדי הניגודים לאין ספור המייחדים את ההתנהגות האנושית". תיאורים חדים כאלה בספר אפשר למצוא לאין ספור.

מה שמסוכן אצל הארי, שהוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא לא על-אנושי, אלא יש בנפשו זאב ערבה פראי שלעתים משתלט עליו. זו עמדה מפתה שיכולה למשוך כל אחד מאיתנו- ואת הארי היא אכן מושכת- אנו עלולים למצוא עצמינו מגדירים את עצמינו כזאב ערבה כדי לתת תירוץ להתנהגות פראית ומנותקת מהחברה.
לא ארחיב על המשך הספר בנוגע לפיתרון דו-נפשי מסוכן זה של זאב מול אדם בגוף אחד. את זה אשאיר לקורא, שלא נדבר על העלילה עצמה שהיא גדושה ביותר ואני לא רואה הרבה טעם להרחיב עליה.

אני חושב שזאב הערבה תמיד מצוי אי שם, במקום מסתורי, כדי לקרוא את קריאתו, היללה לאור הירח, ולעתים אני מוצא עצמי מזדהה עמו לחלוטין. לא כזאב, אלא כאדם, כמישהו שיוצא מעצמו ומהחברה לרגע ומנסה להתבונן בה מהצד מעמדה מרוחקת מה. הזאב לא שם כדי שאגרר אליו, אלא כדי שהוא ילמד אותי שיעור או שניים, שיעורים שהסה עצמו רוצה ללמד אותנו. בסופו של דבר יש הרבה פיקחון בספר, כי הסיפור הוא שלם ואינו חצוי. והפיקחות תמיד נלמדת רק לאורך הדרך ובלבד שלא ברגעים מסויימים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יקירוביץ'
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

הארי האלר, זאב הערבה, הוא בן דמותו של האמן המודרני, המיואש, המסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, זה שמחפש אהבה במקומות הלא נכונים. שלוקה, כרבים מהאינטלקטואלים של המאה העשרים בתפיסה הומניסטית נעלית ובד בבד, עד כמה שישמע הדבר כאבסורד, במיזנתרופיות ובדידות אפלה.
עולמו של הארי היה בנוי על התפיסה כי מתרוצצות בו שתי נפשות, האדם והזאב, "האדם –עולם של הגיגים ורגשות, של תרבות ושל טבע מאולף ומזוכך, והזאב – עולם אפל שכולו יצרים, פראות, אכזריות, טבע היולי נטול כל סובלימציה". עד שנתקל בטרקטט (קונטרס) מסתורי המגלה לו "כי שום אדם בעולם אף לא שוכן הג'ונגל היותר פרימיטיבי ואף לא השוטה ללא תקנה, אינו בנוי באופן כה פשוט ונוח שיהיה ניתן להציג את מהות אישיותו כסך של שניים או שלשה גורמי יסוד בלבד... לא משני יצורים מורכב הארי כי אם ממאות ומאלפים. חייו אינם מטלטלים בין שני קטבים, כמו למשל בין הרוח והיצר או הקדוש וההולל כי אם בין קטבים לאלפים, לאין ספור", תפיסה הרומזת בברור לתפיסה בודהיסטית (שהסה הושפע ממנה לא מעט).
הארי הוא אינטלקטואל בודד שלא אחת משתעשע במחשבות כמו: "אה, לו אך היה לי ידיד עכשיו, ידיד המצטנף לו בעליית גג צרה כלשהי הוגה ותוהה ולצידו מונח הכינור! איך הייתי מתגנב לפרוץ אל דממת לילו, הייתי עולה חרש בחדר המדרגות הדחוק והייתי מפתיעו ויחדיו היינו חוגגים בשיח ובמוזיקה שעות לילה אלוהיות אחדות" (עמ' 43). אך בפועל נשאר בבדידותו המייאשת המובילה אותו, כמו רכבת על מסלולה הדטרמיניסטי הבלתי נמנע, לעבר הנורא מכל. אלא שאז הוא פוגש באישה שהיא כבבואתו המשתקפת במראה, שבמובנים מסוימים היא מקבילה וזהה לו, ובמובנים אחרים היא הפוכה לו. ועובר מסע פילוסופי, חושני, פנטסטי, שדמיון ומציאות מעורבות בו, לא תמיד קל לעיכול, אחר החיפוש לפשר החיים. בין השאר האישה מלמדמת אותו כי "מי שרוצה כיום לחיות ולהיות שמח בחלקו, אסור שיהיה אדם כמוך וכמוני. כל מי שתובע במקום צווחנות משתפכת – מוסיקה, במקום בידור – חדווה, במקום ממון – נשמה, במקום המולה – עבודה אמיתית, במקום הצטעצעות – תשוקה אמיתית. לא ימצא לו מקום ומולדת בעולם נחמד זה" (עמ' 136).
במסעו ההזוי הוא, בין השאר, חולם על מוצרט ועל גטה, כאשר בפני זה האחרון הוא קובל כי ככל גדולי הרוח הוא השכיל "להכיר... בחוסר האפשרות לשלם בעד פסגה נאה של הרגש אלא במחיר חיי הכלא של היום יום" (עמ' 80).
שיאו של המסע הוא "תיאטרון הקסמים", מין תיאטרון פנטסטי ובו מסדרון בצורת פרסה ובו דלתות לאין סוף כשבכל דלת הבטחה למימוש חוויה אחרת. שם מתרחשות חוויות דימיוניות רוויות משמעויות מורכבות.

זהו סיפורו של היחיד, ושל החברה, התרים אחר פשר הקיום בעולם המרוסק שבין מלחמות העולם, על החיפוש אחר שיבה רומנטית לילדוּת, ועל ההתפכחות המרה מהניסיון. קול אזהרה רווי חרדה לחברה הגרמנית, ולציוויליזציה בכלל, מפני המלחמה של מחר. אך מעל הכל "אין זה סיפור על שקיעה וכיליון, כי אם היפוכו, סיפורה של החלמה מחולי" (דבריו של הסה עצמו בסוף דבר).

ובאופן כללי, זהו סיפור עמוק ומרשים אך לא קל לקריאה, מהמורכבים בספריו של הסה, ומהסיבה הזאת זה לא ספר שדרכו כדאי להתוודע להסה (עדיף 'סידהרתא' או 'נרקיס וגולדמונד').

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יוסף
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

'בני אדם, ברובם, אינם חפצים לשחות אלא אחרי שהם יודעים לשחות.' האין זה שנון? מובן שאינם חפצים לשחות! הרי הם נולדו לקרקע מוצקה ולא למים. ומובן שאינם חפצים לחשוב, הרי הם נולדו לחיות, לא לחשוב מחשבות! ככה זה, ומי שחושב, מי ששם את החשיבה בראש מעייניו עושי אמנם להגיע לגדולות בתחום זה אך הוא בכל זאת המיר את הקרקע המוצקה במים ובאחד הימים סופו לטבוע בהם. (עמ' 20)

במילים אלו של הארי האלר פותח הרמן הסה את ספרו, ומילים אלו הן שכעת, לאחר שסיימתי את ספרו, ממשיכות ומהדהדות בקרבי. בידי אמן מסרטט לנו הסה את דמותו של הארי האלר. דמות הפילוסוף, ההוגה, האמן, אשר את חייו בחר להכניס לקטגוריות, אשר כינה עצמו זאב הערבה ובכך פיצל את נפשו לשניים ואת חייו בחר לחיות בדיסוננס. פילוסוף זה איננו פרופסור, הוא מעולם לא ביקש הכרה מהחברה, זו דוחה אותו והוא דוחה אותה. מי יוכל להבינו? לא כבוד הוא מחפש, לא כסף, אלא יופי והוד. אלו אינם קיימים בעולמו, עבורו כל דבר נתפס כזיוף, כל אידיאל כהפשטה גסה ומטופשת. רק דמויות כגטה, נישטה או מוצארט, יכולים לתת מזור לנפשו, רק הם יכולים להרוות את צמאונו. אך אלו נדירים הם, וכאשר הם מורדים לחיים הם נצבעים בגוונים של ניכור וזרות. הארי הלר נידון לחרות, ועל כן נידון לבדידות. הוא בז לעולם, והעולם משיב לו כגמולו.
זאת, כפי שכותב הסה, המחלה. פשע הוא לפצל את נפשו של האדם לשנים, לא משום שאחת היא, אלא משום שמורכבת היא מאינסוף חלקים. הנסיון להכניס את אלו לתוך גבולות מוסכמים, הנסיון לקחת את החיים ברצינות ולגודרם, סופה אינו אלא בדידות משוועת. מי שיגדיר את חייו במסגרות קבועות מראש עתיד להותיר את אלו בחוץ, עתיד לבוז לכל, לקחת נשק חם ולירות בכל עובר אורח. המצוקה אמיתית היא, וכמו כן הבדידות שבאה בעקבותיה; זאת אכן מחלה קשה.
הפתרון, אם כן, הוא לרקוד. להשתחרר מגבולות המחשבה, להפסיק לשחות בים שאין לו סוף, ולנחות על קרקע מוצקה, קרקע החיים. פתרון זה הוא אכן פתרון פשוט, אך משום כך אין מפחיד ממנו. הוא דורש וויתור עצום, ויתור על אורח חיים, על עמקות והבנה, על הכאב; אך מי שיוכל לו ישוב ויחיה. הריקוד הוא ביטוי של חיים מלאים, המאפשרים הנאה, חוויה, ושאיפה קטנה באקסטזת הקיום. ספר זה הוא אכן לטרופי הדעת בלבד, אלא המוכנים לוותר על כל מסגרת, אלא המוכנים לוותר על הגבולות ופשוט לחיות. החיים האמיתיים הם משחק, תאטרון. חיים אמיתיים אינם גובלים בטרוף, הם הם הטרוף עצמו.
אחד מן המוקדים המרכזיים שבהחלמה זו הוא ההומור. אותו הומור אשר, כלשונו השובה של הסה, "מסוגל לחולל את הבלתי אפשרי באשר בכוחם של מבזקי האור המשתבר בפריזמותיו לחדור לכל תחומי ההוויה האנושית ולאחדם לחיות בעולם כאילו אין זה העולם כלל, לכבד את החוק ועם זאת לעמוד מעליו, להחזיק נכסים כמי שידיו ריקות מכל. לוותר כאילו אין זה ויתור כלל." מילים אלו פונות קודם כל לאדם הדתי, זה המבקש מרחב אמוני אך אינו מוכן לוותר על חוקי דתו, זה המאמין כי אף בתוך החוק, בתוך גבולות העולם, ניתן לחיות. הצחוק, ההומור, משבר את הגבולות, מטריף את הדעת, ומחייה את הנשמה.

אך שמא חוטא אני באותו חטא בו חוטא זאב הערבה? האם דברים אלו אינם אלא נסיון שווא נוסף לכלוא את שלא ניתן לכולאו במילים? אולי רק כשאנטוש את המילים, רק אז אוכל להבין את ההומור? בהחלט יתכן, בהחלט יש להניח שאת הקרקע המוצקה שתחת רגלי החלפתי בים המילים. אם תהייה זו כנראה שאאלץ לחיות כל חיי, והיא ההופכת את ספר זה, יחד עם רבים מספריו של הרמן הסה, לספר נצחי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חזקי
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

הארי האלר המכונה "זאב הערבה" הוא אדם כבן חמישים בעל שיעור קומה ובעל קלסתרון אפוף רוחניות. גלמוד ובלתי חברותי במידה קיצונית, יצור מוזר,זר ופראי, ויחד עם זאת נחבא אל הכלים.
הוא שוכר לו דירת שלושה חדרים לכתשעה חודשים. ובכל אותה עת נותר חידה לא פתורה. לאחר עזיבתו הוא מותיר אחריו רושם עצום וכן את רשימותיו הכוללות חוברת על "זאב הערבה".
הארי עוזב את הדירה בעיצומו של משבר נוראי בחייו עד כדי תחושת אובדנות קשה. בנקודה זו הוא פוגש את הארמינה, נערה יפהפיה וחושנית וכן את פאבלו יפה התואר שבבעלותו תיאטרון מגי. הם משנים את חייו מהקצה אל הקצה.

למעשה בספר מתאר הרמן הסה נקודת משבר בחייו שבה הוא עושה חשבון נפש עם עצמו ועם סביבתו. בצורה מאוד פילוסופית הוא מבקר בחריפות את החברה הגרמנית [בין שתי המלחמות], את התרבות הגרמנית וגם את המודרניזציה בכלל.
הסה עצמו מציין כי ספרו ניתן לפרושים רבים.
אני ממליצה מאוד על הספר, הוקסמתי ממנו וחושבת שבסופו של דבר הוא מותיר טעם של אופטימיות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•גוטי
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

*** עריכה ***

טוב, סיימתי את הספר. הרבה מה לכתוב אין כאן. סופרלטיבים ובלה בלה בלה. גם את הצמרמורת שחשתי במשפט הסיום אין טעם לתאר. כנראה זה מסוג הספרים האלה שצריכים לתפוס אנשים מסויימים בזמנים מסויימים. הוא תפס אותי, וזה אנדרסטייטמנט מרושע. בקלות נטולת חשיבה הוא הפך להיות לספר הכי מדהים ומעצב אישיות (או שמא- personalities) שאי פעם קראתי. מבחינתי הוא תנ"ך עכשיו. מבחינתי זה נייר הלקמוס האולטימטיבי לבחורות. אהבת או לא אהבת. לא קראת?!!! הולך ופוחת הדור.

*** עריכה ***

אזהרת סקירה חצופה: סיימתי רק כ20% מהספר הזה עד כה, אבל אני כבר יכול לומר שגם אם בהמשך הוא היה מכיל רק בדיחות פלוצים- הוא לגמרי נכנס לחמישייה שלי לקחת למקלט תת-קרקעי מפני הפצצה גרעינית (יחד עם No Longer Human, החיים כמשל, רומן עם קוקאין ועוד איזה משהו ששכחתי).

ספר שגורם לך לייבב באמצע האוטובוס כמו ילדה קטנה עם קוקיות לא אמור להיות במעמד נמוך מהמתואר לעיל. מתלבט אם להמשיך לקרוא בסופ"ש של יום כיפור, אני באמת לא רוצה שזה יגמר.

שיט, הייתי צריך להביא לבית של אמא את אומברטו אקו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

לקרת הביקורת האחרונה החלטתי לנסות להעביר את תחושותי לגבי הספר הזה. הספר אינו קל לקריאה, לעתים הסופר הופך ממשיח, מבחינתי, של החוכמה החברתית, וחוטא למעט ברבורי מוח. אבל הספר הזה שינה את חיי. בתהחלה חשתי שהוא מתאר את מלחמתי הבלתי נגמרת בין אור (המתיימר להיות משכיל, הבז לזאב בערבה) לבין זאב הערבה שבא ומלגלג על אור, התופס את פעילותו של אור כיומרנית ופטאטליסטית. מצבים רבם שמתוארים בספר עברו אצלי אדיפטציה: מי שולט במי באותה סיטואציה חברתית, או בשעת חשבון נפש, שלעתים רבות באות ביחד. אבל התגלית הגדולה, זו שבעצם מנעה ממני לאמץ הגישה הנ"ל, היא זו המסכמת את הספר (לא ארחיב מטעמי ספויילר). הסיפור עצמו מאוד מעניין, הדמויות בהתחלה מייצגות את מה שהוא בז לו, ולאחר מכן כובשות את ליבו. הכתיבה גם היא נעשית במיומנות. כאמור, יש רגעים שהחשתי שהוא מעט חזר על עצמו, אבל מעטים, ואני מקווה שלא תחפשו אותם :)
היאמתנצל אם מישהו כתב דברים דומים בביקורות שקדמו לזו.

זהו :) בתקווה להתראות בעתיד (תקווה של מי אינני יודע) והאתר הנפלא הזה ימשיך להתפתח.


*כל המוצא שגיאת כתיב או טעות הקלדה, שישמור זאת לעצמו בבקשה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

מילים יתגמדו למול החוויה של קריאת הספר הזה, התובנות וההרגשות שהוא עורר בי.
לא לכל אחד ולא לכל תקופה.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•בסטיאן הבת
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

הספר היותר קשה לקריאה של הסה שקראתי. הסה שבה את לבי בכתיבתו שהיא מעין סיפור מסע וגילוי עצמי: כך בסידהרתא הנפלא, ב"נרקיס וגולדמונד" המקסים וכך ב"נדודים". אך כאן הוא נכנס ונוגע בעומקים האפלים של הנפש, ויוצא שם משהו די אפל ודכאוני.
מומלץ לחובבי הז'אנר, אך אני הפסקתי באמצע...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליאור
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

זאב הערבה הוא אדם אשר נמצא בץטך מאבק מתמיד. חומריות ורוחניות. שמחה לעצב. אדם אשר נטש מזמן את אורח החיים הנורמאלי וכל עיסוקו הוא לטבוע בתוך כוס היגון שמספקים לו הספרים אלכוהול בברים חשוכים. אדם אשר מזמן נטש כבר את תענוגות החיים גם אעל צדדם בחיובי.
כל זה משתנה בערב אחד כאשר הוא פוגש נערה שלמרות גילה הצעיר מלמדת אותו שיעור חשוב לחיים!

לפני 14 שנים•מישאל
דירוג
3.0
לפני 16 שנים

“ספר סביר. יותר מדי דייקנות גרמנית של הסה הרסה אותו - דברים שהיה ניתן לתאר בדף תיאר בדפים אחדים. פשוט”

14/14
ביקורות על זאב הערבה [מהדורת 1977]
הבאה
אין ביקורת הבאה