לא אבא במאה, אבל שתי ביקורות במחיר אחת: צינית ורצינית. הרצינית בגלל חשיבותו של הספר, הצינית בגלל הפיספוס הגדול.
ולרצינית:
בשנות השישים של המאה העשרים, במיסיסיפי, במקום שבו נהר רחב ידיים זורם לאיטו, מלא סחופת, סודות ושקרים, מים חומים, אנשים שחורים, נשים לבנות מצוייצות, כנועות, בשמלות מתרחבות עם טלייה צרה, עם דעות צרות, בלי דעות בכלל, עם פוליטיקה פנימית של עדת עקרות בית נואשות, בטלניות, רכלניות, נוטרות טינה ושומרות מרחק מאנשים שחורים, הגברים מבלים בעבודה, בלוריתם מבריקה מברילנטין, נעליהם מצוחצחות בידיה של העוזרת השחורה, גינוניהם ונימוסיהם מצוחצחים על ידי מאות שנים של מסורת דרומית קפדנית, נשותיהם ממתינות לשעה חמש, שש, או שבע, כדי להוציא מן התנור את התבשיל שבישלה העוזרת השחורה, להציג בפניהם את התינוקות, שמגדלת העוזרת השחורה, רגע לפני שישכיבו אותם במיטה.
בשנות השישים של המאה שעברה, רגע לפני שמרטין לותר קינג הוביל את המצעד שלו, הגזענות במדינות הדרום הייתה מפחידה. מעוררת גועל.
עוזרות הבית אולצו להשתמש בשירותים נפרדים בחנייה, חוקי ההפרדה הנוקשים לא מאפשרים לשחורים ללמוד, לקנות, לבלות, לאכול, להתפרנס, להתפלל ביחד עם לבנים. כשהעוזרות באות למרחב הציבורי על תקן של עוזרות, עליהן לעטות את החלוק הלבן המסמן את מעמדן. שחור ולבן.
בעיר ג'קסון קמה לה בחורה צעירה, בעלת יומרות של כתיבה עיתונאית ומתחילה לראיין את העוזרות כדי לכתוב ספר על חייהן.
הן מפחדות מנקמה, שהרי במדינות הדרום נקמה אין פרושה רק פיטורין באשמת שווא של גניבה, נקמה בנוסח מיסיסיפי לוהטת כמו מזג האויר. הנקמה היא מכות, התעללות, הטלת מום, יריות או תלייה. גם לסקיטר, העיתונאית יש מה להפסיד. כשהיא נחשדת כאוהדת שחורים, מפנות לה חברותיה כתף קרה והיא מסולקת מכל תפקיד או חברות במועדונים.
אי אפשר להמעיט בחשיבות הספר ובכל זאת קשה להמליץ עליו בפה מלא.
אתם יודעים מהו מבטא דרומי מתמשך?
הספר הזה הוא מבטא דרומי מתמשך.
על פני 471 עמודים מפוהקים, פורשת בפנינו קתרין סטוקט את הסיפור הזה, שיכול היה להיות מצויין אם הייתה הסופרת שמה את הסיפור בתוך מסננת ומנערת אותו נער היטב כדי להוציא את התבן מן המוץ או ההיפך. נאבקתי עם הספר כמה שבועות. לא ויתרתי לו מפני שחשבתי שהוא שווה מאמץ. אבל האם הוא שווה באמת?
אני סבורה שכן.
הספר מסופר מנקודת ראותן של שלוש נשים. אייבלין ומיני ג'קסון העוזרות השחורות וסקיטר, העלמה העיתונאית, החתרנית, האמיצה.
למרות ההבדלים באופיין ובאורחות חייהן, קולן הסיפרותי דומה באופן מביך. פעמים רבות שאלתי את עצמי, מי מביניהן דוברת עכשיו.
ולביקורת הצינית:
נסו לאסוף את סיפוריהם של פועלים, של עוזרות בית, של שכירים, של עוזרים פרלמנטריים, של עובדי קבלן ושל מנהלת משק הבית בבית ראש הממשלה, המתייחסים אל הבוסים שלהם. לא, לא במיסיסיפי של המאה שעברה, אלא בישראל של שנת 2011 ותקבלו צרור סיפורים מסמרי שיער על ניצול, כפייה, הלנת שכר, פגיעה, עלבונות, פגיעה גופנית, פגיעה נפשית ומה לא.
הבעייה בספר היא, שכל הדברים הדרמתיים באמת, מתרחשים מסביב. מצבן של הגיבורות טוב בהרבה מאשר מצבם של השחורים בעיר. דמויות המשנה נשלחות לכלא, מוטל בהן עיוורון, הן מוכות ומעונות. המספרות עצמן, סובלות מגורל מר, שאינו תלוי דווקא במעסיקיהן. זאת שכלה את בנה והאחרת היא אישה מוכה, אבל בעבודה המצב לא רע במיוחד. הן לא סובלות יותר משאר השחורים במדינות הדרום, אולי פחות. גם שאר המרואיינות לספר זוכות מי פחות ומי יותר ליחס סביר.
האם קריאה חוזרת על אותן עבודות בית סיזיפיות ואותה התגנבות חשאית אל משכנות השחורים כדי לכתוב את הספר ואותו תיאור נוגע ללב על התנהגותה המתנכרת של אליזבת אל מיי מובלי, ואותו תיאור של הילי גבוהת הלב וגסת הרוח, ואותו סיפור החוזר ונשנה ומשתלש ומתרבע על סיליה הבלונדינית המטורללת המסכנה, הגירסה האיומה של מרילין מונרו, האם החזרה האינסופית הזאת לא הייתה מפילה אתכם מעולפים מחום ומשעמום?
אותי כן. הרגשתי כמו במבוך, נטולת רצון לצאת לחופשי. אנא, הניחי לי קתרין סטוקט, האם העינוי שאת מטילה עלי אינו חלק מהסבל של העוזרות השחורות?
עלי להניח, שסקיטר העתונאית האמיצה, כתבה ספר ריאיונות קולח ומרגש מהספר שכתבה סטוקט, אחרת לא היו מפרסמים אותו בניו יורק.
ארבעה כוכבים על חשיבות.
שלושה כוכבים על בינוניות.
