לדורותיהם הצליחו בני האדם להתגבר על כל מכשול שהציבו בפניהם החיים. אך יש מכשול אחד, גם הוא ממאפייניי היצור החי, שאותו אף אדם עוד לא ניצח: המוות. אותו "מכשול", ויחסי הגומלין בינו לבין החיים, הם, לעניות דעתי, הנושא שהספר המופלא הזה עוסק בו.
עלילתו של "בינת השכוי" מתרחשת בכפר קטן ואינטימי, שבה בעת משרטט את תמונת דיוקנה של האנושות כולה, על טבעה, התפתחותה ותולדותיה בעולמנו.
באחד מן הימים חש רופא הכפר, גיבור הספר, ברע, ואחד התושבים מעניק לו תרנגול בית להכין ממנו מרק עוף טוב ומרפא. תוכנית זו לעולם לא תצא לפועל, משום שיתברר לרופא כי שפתו של התרנגול, על שלל פניני החכמה שבה, נהירים ומובנים לו לחלוטין.
התרנגול, דון פדרו, שר בוקר בוקר ברכה ושיר הלל, סוגד לאלילתו הנשגבת והלוהטת, החמה, ומסביר לבעליו את פשר שמחתו המתחדשת בכל יום: "הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו. והיום יפה יותר מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד".
דבר יום ביומו יוצא הרופא, כשתרנגולו המדבר נח על אמת ידו, לסיור בכפר, על מנת לטפל בחוליו, על מנת לצאת למערכה נוספת במאבק היומיומי נגד החולי והמוות. גם אם רוב הזמן מצליח הרופא לעמוד במלחמה בגבורה, הרי אין לו מנוס מלעתים להפסיד באחד ממשחקי השחמט הסימולטניים שהוא משחק נגד מלאך המוות, כפי שאין לו ולאף אחד מאיתנו ברירה אלא להפסיד במשחק השחמט האישי שלנו נגד מלאך המוות ביום מן הימים.
בסיוריו בכפר מצליח הרופא בעזרת ידידו האופטימי-לעד לעמוד על סודות הבריאה ולגלותם. על אף שחווה מהלומה קשה עם מותה של אהובתו בצעירותו, לומד הרופא להכיר שיפים החיים למרות המוות, ואולי אף בגלל המוות, כי:
"כלום היית יכול להישבות כך בקסם יופיו של ורד פורח גם לולא ידעת כי יבול, ייבש וישוב לעפר? וכלום היינו יכולים לאהוב באותו רוך, באותם רחמים, ואפילו באותה תאווה עצמה, לולא ידענו כי גם אנו גם אהובת לבנו חייבים למות בסופו של דבר?"
באופן מלא השראה וכישרון מצליח אביגדור דגן לתת לכל מראה ישן רגע של הולדת. בספר הזה, המראות שאנו רואים יום-יום ומקבלים כמובנים מאליהם מופשטים מגלימת הבנליות והפשטות שלהם ומוארים באור שונה בתכלית מזה שאנו רגילים אליו:
"הרואה אתה את הפרסה הזו שם? היכול אתה לשוות לעיניך את הסוס שאבדה לו פרסה זו? ואת הנפח שחישל אותה? ואת מוט הברזל שליבן הנפח באש וכפף ושיווה לו צורת פרסה? ואת הכורה שהעלה את עפרת הברזל ממעמקים שמתחת לקרום האדמה? ובעתיד ימכרו אותה עם שאר גרוטאות. ונפח אחר יכפוף את הברזל המלובן ויעצב ממנו פרסה, והיא תישמט מטלפו של סוס אחר..."
נראה כי הספר הקטנטן הזה, שמתפרש בסך הכל על 190 עמודים שאורכם כאורך שתי אצבעות, מכיל בתוכו את כל החכמה וכל התובנות הכי יפות לחיים שצברה האנושות מיום היוולדה. הספר מסיט את תשומת לבנו למחזוריותם, איזונם, טבעם וקסמם של החיים והעולם שלנו. הוא משרטט את מהלך חייו של האדם, כל אדם, למן העריסה ועד קברו מנקודות מבט ייחודיות ובלתי שגרתיות, ומספק את התשובה הטובה ביותר למשאלת לבה של לאה גולדברג:
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
"בינת השכוי" הוא לי ספרו הראשון של אביגדור דגן שקראתי, ואני נוטה להאמין כי זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.
