השעה היתה שתים־עשרה. הייתי עסוק בחקר תעלומה, שבשל היותה בעלת השפעה מכרעת על חיי וחייה של אחותי היקרה, אם כי המוזרה, שלא לומר מעוותת באופן יוצא דופן וחסרת־חן, קנדידה, לא אוכל לפרטה בפניכם, הקוראים, ועל כך הנני מתנצל בפניכם מעומק ליבי, והייתי קד בפניכם קידה של התנצלות, אלמלא היה בכך כדי להפיץ ניחוח חמצמץ של זיעה שהצטברה בבתי השחי שלי במשך שבוע של חוסר רחצה בתוספת צחנה קלה, שמקורה בערימת זבל שנקלעתי אליה שלא מבחירה, ואשר כללה כמה מאכלים רקובים שאפילו חתולי הרחוב שניסו לאוכלם הקיאום בחזרה אל אותה הערימה שלא נאספה מזה זמן רב על ידי פועליה העצלים של ברצלונה, עירי האהובה, שיש לה עבר מפואר וספק רב אם יש לה עתיד, מלבד לכמה מבכירי הכייסים שמסתובבים ברמבלס, אשר רמת המקצועיות שלהם במשלח ידם מעלה את הסברה ההגיונית שעתידם הכלכלי מובטח בכל עיר שאליה יהגרו.
אותם משפטים ארוכים ומפותלים, שאני משתמש בהם באופן תדיר, נובעים בחלקם מעצם היותי ספרדי, ובחלקם מעצם היותי דייר בבית המרגוע של דר' סוּגְרַנְיֶס, אשר רוב האנשים, ובתוכם עבדכם הנאמן, נוהגים לכנותו בשם "בית משוגעים", ובעוד דעתי קופצת ממשחק הכדורגל המחלקתי לשדיה של האחות שהגישה לי פפסי קולה, אשר אותו שתיתי לרווייה, תוך שאני בוחן בקפידה את שני הטיפוסים ששהו בחדר, הגעתי למסקנה שפיתלתי את המשפט הזה די והותר, ואולי הגיע הזמן להעביר את שרביט הכתיבה אל פרפ"צ, שמשפטיו פחות מורכבים, שלא לומר פשטניים במיוחד, ואולי יהיו אלה מעט יותר בהירים ונהירים למי שאינו נמנה לעת עתה עם דיירי בית המרגוע של דר' סוּגְרַנְיֶס, אם כי נראה שעם עוד קצת מאמץ, פרפ"צ וחלק לא מבוטל מחברי סימניה יוכלו לעמוד בדרישות הקבלה שלו...ולא כרופאים.
זהו הספר הראשון בסדרה על הבלש חסר השם שכתב אדוארדו מנדוסה. כמו בספר השני בסדרה, "מבוך הזיתים", הבלש יוצא מבית המשוגעים לפתור תעלומה לבקשתו של המפקח פְלוֹרֶס. במהלך הסיפור, שאין לו יותר מדי חשיבות, ילהטט מנדוסה בלהטוטי שפה, כאשר הבלש הנועז וה"ריחני" ישמיע הגיגים שונים, יבין את הסיטואציות באופן נכון או הפוך לגמרי ממשמעותן האמיתית, ויזכה לשתות פפסי קולה. במסעותיו הוא יפגוש את אחותו, קנדידה, "שוודי", נזירות חסודות ופחות חסודות, ועוד כמה טיפוסים יוצאי דופן.
אם נְדַמֶּה את התפתחות הסיפור להמראת מטוס, הרי ששני הפרקים הראשונים הם רק חימום מנועים, בשלישי יש פתיחת מבערים, ומהרביעי והלאה יש המראה וטיסה עם נפילות קלות בכיסי אויר ועליות לגבהים מצחיקים ומשעשעים עד הנחיתה הלא רכה.
בכל מקרה, העלילה היא לא העניין בספר אלא אופן המחשבה של הבלש ושעשועי השפה.
שבו בנוחות, חיגרו את חגורות הבטיחות והמריאו עם הבלש להרפתקאות מצחיקות ושנונות!
4.5 כוכבים שעוגלו ל-5.
** ספויילרים – דוגמאות לאופן הכתיבה **
- בשיחה חלקלקה עם אחותו:
"נראיתם לי זוג משמיים: כל־כך צעירים, כל־כך זוהרים, כל־כך מלאים חיים..."
והוספתי לתאר בפרוטרוט את החיים הנעימים שקנדידה המסכנה לא תחיה לעולם. המלים שלי הסבו לה נחת, היא שאלה:
"אכלת ארוחת־בוקר?"
"נדמה לי שלא", עניתי ברוב טאקט.
"בוא אלי הביתה, בטח נשארו כמה שאריות מהלילה".
נכנסנו לאחד הרחובות האופייניים לחלק העתיק של ברצלונה, אלה המלאים אופי, שרק גג חסר להם כדי להפוך לצינור־ביוב, ונעצרנו מול בניין מפויח וחָרֵב, שמכניסתו יצאה לטאה מכרסמת חיפושית בעודה מיטלטלת בין לסתותיו של עכבר שרץ וחתול בעקבותיו.
- בשיחה עם הגנן הקודם של בית הספר של הנזירות הלָזָאריסטיות בסן חֶרוַסְיוֹ:
"אתה אוהב ילדים, נכון?"
"מאוד. הם ברכה מאלוהים".
"אבל לך אין ילדים".
"אף־פעם לא מימשנו את הנישואים, אשתי ואני. לפי השימוש העתיק. היום אנשים מתחתנים בשביל לעשות חזירויות. לא, אסור לי להגיד את זה: אל תשפוט את האחרים. ואלוהים יודע כמה היה לנו קשה לפעמים לעמוד בפיתוי. תאר לך: שלושים שנה ישנו יחד במיטה הצרה הזאת. אבל אלוהים נתן לנו כוח. כשהתשוקה עמדה להכניע אותנו, אני הייתי מצליף באשתי בחגורה, והיא היתה נותנת לי בראש במגהץ".
**** כאן מגיע ספויילר משעשע במיוחד שאינו מיועד למי שמעוניין לקרוא את הספר!!!
לפיכך אני מפציר במי שרוצה לקרוא את הספר, לא להמשיך לקרוא את הקטע הבא ****
מכיוון שאני מלא בטחון בכך שאין ברצונכם להפר את האמון שבין כותב סקירה לקוראיו, ולבל אכשילכם בהעמידי אתכם בניסיון, הקטע הבא כתוב בכתב ראי (-:
- הבלש מתגנב אל החדר של אִיסָבֶּל פֶּרַפְּלָנָה
εϊз
