<mark>אנדריי קורקוב</mark> בן ה64 הוא ממשיך-דרך ראוי לענקי הרוח של הספרות הרוסית במאות הקודמות. קורקוב שאב , בסבירות גבוהה, השראה לרוב ממיכאיל בולגקוב, ומצטיין כמוהו בהומור מרושע ושנון. כיאה לסופר העומד על כתפי ענקים, <mark>אנדריי קורקוב</mark> הוציא מתחת ידיו ועטו יצירה משובחת, שלא מביישת את קודמיו, וכתובה בשפה רזה, קריאה וקולחת שלא תרתיע את קוראי

the winter is coming




קראתי בתחזית שמזג האוויר עומד להשתנות החל מהערב - רוח קרה מרוסיה תחדור לתחומי ארצנו החמימה שבלב מזרח התיכון, וקיים גם סיכוי לשלג בירושלים.
ובכן, מה יותר מתאים מתקופה כזו, כדי לפרסם סקירה על ספר, או יותר נכון ספרון, השופע תיאורים אודות מזג האוויר הרוסי החורפי, אשר משתלבים עם תיאורי נפש האדם?

טוליה מתאר בגוף ראשון את חייו שהולכים מדחי אל דחי: אשתו כבר לא מראה לו את

אני לא מצליח לקרוא סיפורים בדרך כלל, יש משהו מייגע בהתחכמויות של סופרים מסויימים,
כך שזה היה מאד מרענן לפגוש בספרים של <mark>אנדריי קורקוב</mark>.

השפה מאד פשוטה, ממש אבני בניין בסיסיות של מילים, אבל קורקוב מצליח לתאר מורכבות רגשית שעוברת מעמוד לעמוד, ושומרת על עניין.

הספור הוא על טוליה, מקייב, על החיים שלו, על מפגשים אקראיים עם כוסות וודקה, על בחורה שהוא פוגש ומתאהב בה, על נסיונות שלו להרוויח כסף,

****

לוויקטור יש חיים פשוטים. הוא כותב הספדים לאנשים שעדיין בחיים, עושה מזה שלוש מאות דולר בחודש, ומתגורר בדירה קטנה בקייב שהורישה לו סבתו, כששותפו לדירה הוא פינגווין חולה-לב בשם מישה. ההספדים מאפשרים לו לחיות בנוחות יחסית, למרות שיש לו תחושה עמומה ומוצדקת למדי שכוונותיהם של מזמיני ההספדים אינן טהורות לחלוטין, ושהוא עצמו משמש ככלי משחק בידיהם של כוחות נעלמים. הוא פוגש כל מיני סוגים של אנשים, בי

לרוב האנשים אני לא ממליץ לקרוא את "המוות והפינגווין". רוב האנשים, כלומר - אנשים שלא שוקעים בחוויית הקריאה, אלא מבצעים אותה באופן שטחי. קוראים לשם הקריאה. האוכלוסייה באתר הזה שונה. לכל אחד ואחד מכם - אלו שקוראים את הביקורת הזו - כדאי להשיג את הספר.
על פניו, אין לספר הזה את כל מה שמתבקש על מנת להיות ספר 'גדול' - העלילה שלו לא עקובה מדם, הגיבורים אינם יוצאי דופן (במובן הסטנדרטי של המילה) והכתיבה אינ

הכתיבה הרוסית מצליחה שוב להפתיע.כמו נחשול שהולך ומתעצם,עושה זאת <mark>אנדריי קורקוב</mark> באיטיות ,מכניס את הקוראים תוך כדי שעמום קל אך די מושך וסוחף אל תוך חייו של ויקטור. הספר מפתיע בפשטותו וניחנים בו יכולות כתיבה מבריקות. זה לא עוד ספר!!! הסוף מפתיע כל כך שלא רציתי שיסתיים. קריאה מהנה.

"עת משונה לגדול, חשב ויקטור, ארץ משונה, חיים משונים שהאדם כבר לא מבקש להתחקות אחר משמעותם, די לו שישרוד..."

ויקטור הוא איש בודד שחי לו לבדו. טוב אולי לא ממש לבדו, לפני שנה אימץ פינגווין מגן החיות לאחר שגן החיות נסגר. ויקטור חולם לכתוב אך סובל ממחסום כתיבה עמוק ומחוסר בהשראה. אחרי שנים של תסכול וניסיון למצוא את מקומו, מוצא ויקטור עבודה לא שגרתית יש לומר, בעיתון. ויקטור מקבל את תפקיד כותב ההספדים

ספר טוב.
כל כך צפוי ומשעשע שפשוט כיף לקרוא.
כתוב בצורה פשוטה ונקייה, העלילה הזויה וזורמת.
כל כך <mark>אנדריי קורקוב</mark>.
את הספרים שלו אני יכולה לקרוא בכל מצב.
גם כשאין לי כוח לקרוא כלום.

אז יש פינגווין בחדר ואני מסכים זה די מגניב וחמוד אבל לא מחזיק ספר ולזרוק פינגווין לסיפור לא הופך אותו למקורי.
יש דמות ראשית בסגנון מורקמי – קמה , אוכלת , עובדת ,עושה כלום , מקבלת מוזריות שנופלות עליה בהכנעה אדישה. אבל מה שעובד לאחד לא עובד לשני.
אולי משהו לא עבר בתרגום אולי זה סגנון שאני לא מתחבר אליו ואולי זה הומור שאני לא מבין אבל האפרוריות של הסיפור וחוסר האמינות של הדמויות – ביחוד הילדה -