תנו לי ספר טוב בלילה שרבי וזהו, לא צריכה יותר מזה. אבל כשהספר מספר על רוסיה הצארית ומלווה בכוסית וודקה קפואה, זה כבר אושר צרוף. לא יודעת מה בתקופה ההיא ברוסיה מושך אותי כל כך. אדונים ומשרתים, שתיינים, בטלנים, אצילים נלוזים, הנשים ההסטריות התלויות לחלוטין בגברים שלהן, הכל שקוע עד צואר בסחי ורפש, רגע לפני המהפיכה הקומוניסטית.
ובכל זאת, למרות כל אלו, התקופה הזו מהלכת עלי קסם. אולי כי האנשים שם, עם המדים המגוהצים ושמלות המלמלה המתנפנפות וגם אלו העוטים סחבות, הם חיים, פשוט מלאי חיים. שותים ואוהבים ובוגדים והולכים לנשפים ונלחמים על כבודם. זו הקדחתנות הרוסית שעושה לי את זה, עם הדרמות הגדולות מהחיים, הדמעות והצחוק והמעברים הבלתי פוסקים ביניהם המתרחשים בתדירות של נערה מאוהבת בגיל ההתבגרות. שלא לשכוח את הספרים והתיאטראות. אח, איזו קולטורה! מה לעשות, אלו כנראה הגנים שלי.
עכשיו, הוסיפו לכל זה גם עלילה בלשית משובחת ביותר, הכוללת קריצות לא מועטות לשרלוק הולמס אהובי ונכבשתי לחלוטין.
גם מי שאינו חסיד של התרבות הרוסית יאהב את הספר, רק שיש להיות סבלניים בעשרות העמודים הראשוניים המתארים את הגיבורים ואין בהם הרבה עלילה. שווה גם להתאמץ ולזכור את השמות הנשמעים דומים אחד למישנהו. אמנם אקונין אינו דוסטויבסקי או טולסטוי, אבל הוא אינו מתיימר להיות. מי שאוהב ספרי מתח יגלה כאן עלילה מורכבת ומפותלת, וסוף מפתיע. (לפחות אותי הוא הפתיע, בהיותי חסרת המומחיות הבלשית של אפרתי, למשל)
מומלץ ביותר לימי הקייץ החמים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
