• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

מאת ג'ק קרלי

הביקורת של קורנליוס

תמונה של קורנליוס
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

מאת ג'ק קרלי

הביקורת של קורנליוס

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קורנליוס
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
גל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 11 שנים

“נעשה את זה קצר ולעניין (לא כמו הספר, שהוא קצר ואפילו זורם אבל מאוד לא לעניין) ראשית, כשאני ניגש”

5/12
ביקורות על אחד מתוך מאה
הבאה
אביב
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

ספר מתח דיי מעניין, על רוצח כפייתי שפועל בעיירה קטנה עם הרבה היסטוריה באלבמה.

כשיש לך ספריה מכובדת שמתרחבת בקצב יותר מהיר ממה שאתה מספיק לקרוא, אתה נוטה להזניח ספרים למשך זמן רב. אל הספר הזה לקח לי המון זמן (אולי 4 שנים) להגיע.

לספרי מתח מוצלחים יש כמה אלמנטים שחייבים להופיע :
-פשע, עדיף מזעזע (גופות כרותות ראש, במקרה הזה)
-מניע, חולני ככל האפשר (ובמקרה הזה העניין מתקשר אל האובססיביות-קומפולסיביות של הרוצח)
-שוטר/בלש עם תסביכים קשים בחיים ותחושת חוסר מיצוי
-בחורה מעניינת שנקלעת לסכנה (אותה, כמובן, השוטר/בלש יציל)

הספר הזה מכיל את כל זה, ובנוסף - כתוב בצורה קולחת (התרגום עצמו דיי מוצלח, לדעתי) ואינטליגנטית.
הספר משלב לא רק פרטים מרקע הפסיכולוגיה (רוצח מורכב ואח פסיכופת של קארסון, הבלש) אלא גם אלכוהוליזם ואפילו תיאור נוף דיי מוצלח ומעניין של האיזור הזה באלבמה (שעבור הישראלי הממוצע, אני מניח, יש לה שם בערך כמו "ירוחם", מבחינת המיקום והמעמד שלה).

סך הכל מהנה, ומרתק עד הסוף. ממליץ, אפילו אם מחכים 4 שנים בשבילו :)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
נ
נשומלה
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של עולם
עולם
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של cujo
cujo
תמונה של אנקה
אנקה
10קוראים|גיל ממוצע50|80%נשים

על המבקר

תמונה של קורנליוס

קורנליוס

ותיקעורך
חבר מזה 17 שנים
189 ביקורות•14 נבחרות•1,275 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת•Science Fiction & Fantasy
תמונה של קורנליוס
קורנליוס
ותיקעורך
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות189
ביקורות נבחרות14
לייקים שקיבל1,275
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה33ספרות מתורגמת33Science Fiction & Fantasy31

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קורנליוס

השלישי

השלישי

ישי שריד

דיסטופיות עתידניות על מדינת ישראל הן מצרך דיי נדיר. היצירה המוכרת ביותר אולי היא "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, יחד עם יצירות מוכרות פחות כמו "פונדקו של ירמיהו" או "מנדט" (שנכתב לא כדיסטופיה עתידנית אלא דווקא כזו המשלבת היסטוריה אלטרנטיבית).
כיאה לדיסטופיה (ולאו דווקא ישראלית), הספר מתאר את ישראל כמדינה נחשלת, הנשלטת על ידי חונטה צבאית. כיאה לישראל - החונטה הזו היא בעלת מאפיינים דתיים-משיחיים. אביו של גיבור הסיפור הוא יהועז - גיבור מלחמה שלאחר השמדתן של ערי החוף הישראליות באמצעות פצצות אטום הקים בירושלים את ממלכת יהודה. הוא לוקח את תפקיד הכהן הגדול והמלך. בנו, יהונתן, שנפצע בגיל 4 מרימון שפגע באיבריו המוצנעים, מתאר את עלילות עליית אביו לשלטון והטירוף הדתי שמלווה אותו.
הספר מתאר בציניות רבה את בית המקדש השלישי, את השכנוע העצמי הדרוש כדי לקחת על עצמך את תפקיד הכהן הגדול (התיאורים הגובלים באירוטיות על הדרך שבה אביו של יהונתן יוצר קשר עם "השכינה", למשל, בעיקר מדגימים את כוחה של הזיה כזו גם על "צופה מהצד" כדוגמת הדמות המספרת), ואת קריסתו של חלום משיחי מעין זה.
לספר מסר ברור לגבי ההרסניות של מדינת-דת שכזו, מהחלום שלעתים נראה כאילו הוא נמצא בהישג-יד - של בית מקדש כאן ועכשיו, בית מקדש שלכאורה אמור להגיע עם ניסים ונפלאות, כשבפועל - בני-אנוש משתמשים בסמל הזה כאמצעי להגשמת חלום של המונים באקסטזה דתית. מי שלא מתחבר אל המסר הזה - יסלוד מהספר ולבטח ישמיץ אותו.
עבורי, באופן אישי, לא רק שהמסר הזה צריך להדהד באוזני הציבור החילוני-ליברלי (שוב, זה כבר עניין של השקפה פוליטית), הקריאה היתה מהנה בגלל העולם הבדיוני שבנה הסופר. אני לא חושב שהכתיבה שלו היתה מייגעת כפי שראיתי בביקורות אחרות פה, לפחות לא במובן שהסופר (כן, בנו של יוסי שריד) כתב בצורה משעממת, אלא שהיא בהחלט מעבירה את ההרגשה המזוויעה, הגיהנומית, המייאשת כל כך של חיים בצל בית מקדש שלישי שנבנה על-ידי ספק שרלטן ספק פסיכופט עם שגעון גדלות.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•קורנליוס
מנדט

מנדט

ניסן שור

שני ז'אנרים חביבים עליי הם דיסטופיות והיסטוריות-אלטרנטיביות, וניסן שור שילב פה בין שניהם וחיבר אותם אל ההיסטוריה של מדינת ישראל והתנועה הציונית.
הספר נפתח בתלייתם של כל מנהיגי התנועה הציונית - בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שדה ויגאל אלון. בכך, חשבו הבריטים, יחסלו את השאיפות הלאומיות של הציונים.
כנגד זאת, אחד אבינועם טובולסקי, הומוסקסואליסט (כך כתוב בספר, וחשוב לזכור - בשנות הארבעים, על כל המשמעויות החברתיות ואף החוקיות שבכך) גנדרן שמעריץ כל דבר בריטי וסולד מכל דבר לבנטיני (למעט הגברים עמם הוא מתרועע) חולם על חיים תחת השלטון ובעיקר - התרבות של בריטניה. כאדם מעט סהרורי, הוא אף מפרסם מנשרים ברחבי העיר, חוטף מכות וקללות מהיהודים בתל אביב בה הוא גר, אבל מצליח לתפוס את תשומת הלב של השלטונות, שמחליטים למנותו כשליט-בובה.
מכאן חייו מסתחררים, כדמות פסיבית שמובלת על ידי פנטזיות משיחיות (נוצריות) של אחרים, בעודו מקים משפחה לא מתפקדת בעליל, ובזמן שהוא מתקדם מעלה במערכת השלטונית של המנדט הבריטי בארץ.
עבורי הספר היה משעשע מאוד. הוא כתוב בצורה רהוטה, מתחשב בהבדלים התרבותיים והלשוניים בין זמננו לבין שנות הארבעים, ולא טרחני מאוד למרות שהדמות הראשית בה היא כזו.
הספר מתמקד באנגלופיל עם רגשי נחיתות מתמידים וסלידה לכל הסובב, ואפשר אולי לחשוב שכך הסופר רואה את הציונות כולה, אבל לדעתי יש כאן משהו שנע בין הומור-עצמי לאולי סאטירה כלפינו, כיהודים-ציונים. בסופו של דבר, כך נראה, ומבלי לעשות יותר מדיי ספוליירים, ההרגשה שלי מהסיפור היתה שגם בקווי-היסטוריה אחרים, לא הרבה משתנה, ומצד אחד ארץ ישראל עצמה היא קרקע פורייה לפנטזיות משיחיות של דת כזו או דת אחרת, ומצד שני - יהודים תמיד יאשימו אחד את השני באסונות שפוקדים אותם, יתנשאו אחד על השני ויקראו אחד לשני נאצי ועוכר ישראל. אבל, וזה אבל גדול - גם אם מסכימים עם האמירה וגם אם לא - בעיניי הקריאה עצמה של הספר מהנה, וזה אולי הדבר החשוב ביותר שיש לי להגיד על הספר הזה.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•קורנליוס
העידן הגרעיני כהסטוריה מוסרית

העידן הגרעיני כהסטוריה מוסרית

אבנר כהן

בלילה אחד ביוני 2025, לילה שבין חמישי לשישי, הלכתי לישון בשעה 2:30. חצי שעה אחר כך, בדיוק בשעה 3:00, קמתי לקולות אזעקה. מכיוון שכבר כולנו "התרגלנו" לאזעקות עקב שיגורים מתימן של החות'ים, הייתי מתורגל לרדת ישר למקלט. כעבר עשר דקות, כשיצאתי והקליטה שבה אל הטלפון שלי, נדהמתי לגלות פושים מהחדשות שהחלה התקיפה באיראן. כך החל, עבורי לפחות, מבצע "עם כלביא".
הספר "העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית" חיכה לי על המדף במשך שנים רבות, ולפתע התווחר לי שלא יהיה זמן נכון יותר לקרוא אותו. לכאורה, כספר עיון, הוא איבד מהרלוונטיות שלו - הוא נכתב בשלהי שנות השמונים, כשברית המועצות עוד היתה קיימת והסכנה ממלחמה גרעינית בין שתי מעצמות, מלחמה שעשויה להכחיד את כל האנושות, עוד ריחפה באויר. ובכל זאת, כל מבוא הוא בעיניי אמצעי מבורך להיכרות עם נושא סבוך.
למרות ש"היסטוריה מוסרית" נשמע כאילו רוב הספר מתעסק במוסר, הוא למעשה הוא נותן סקירה היסטורית רחבה, החל מפרוייקט מנהטן, דרך ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות הקשורות לפצצת הגרעין: פיתוח פצצת המימן, מירוץ החימוש, פיתוח הזרועות השונות בכוחות החמושים של ארצות הברית שאחראיות על הנשק הגרעיני, פיתוחים בתחום הטילים הבליסטיים ופיתוחים להתמודדות עם האיומים הגרעיניים.
תוך כדי הסקירה הזו, הסופר מתמקד בסוגיות השונות שליוו את אותן ההתפתחויות. כך, למשל, הוא מראה שלאחר הניסוי הגרעיני הראשון, לא היו דיונים מוסריים (או בכלל, אסטרטגיים) ממשיים הנוגעים להטלת הפצצה על יפן - זו היתה תולדה של מכניקה ביורקרטית-טכנולוגית.
גם בתום המלחמה, כאשר מדעני הגרעין עצמם קראו לפירוזה של ארצות הברית מנשק גרעיני (עוד לפני שברית המועצות תשיג זאת), ההחלטות שהתקבלו פשוט "הניחו" איזשהו קו התקדמות ליניארית בשאיפה להשגת כוח גרעיני נוסף (מתוך הנחה של הממשל שלברית המועצות יקח עשורים להשיג נשק כזה, ולא שנים בודדות כפי שחזו, וצדקו, מדעני הגרעין).
מעבר לסקירה הזו, ושאלות בסיסיות וחשובות הנוגעות לנשק הגרעיני (שהחל אמנם כנשק עם עוצמה אדירה, אך התפתח להיות כזה שמשמיד ערים שלמות, ולכן העלה שאלה הנוגעת לרצח-עם שמבוצע כאשר מראש יודעים שהטלת נשק כזה לא מכוונת על מטרות צבאיות גרידא), הספר מתייחס גם אל עיצובה של מדיניות "ההשמדה ההדדית המובטחת" (Mutually Assured Destruction, או MAD). הרעיון הבסיסי מאחוריה הוא שברגע שלשתי המעצמות יש נשק כל כך חזק שיכול להשמיד לחלוטין את האויב שלה, ובהנחה שלשתי המעצמות יש את היכולת לתת "מכה שניה" (קרי, אם תותקף, עדיין ישארו לה צוללות, טילים בליסטיים מוחבאים ומטוסים באויר), אז לאף מעצמה לא יהיה כדאי לתקוף ראשונה, שכן היא לבטח תושמד גם כן לאחר מכן. האבסורד והפרדוקסליות בתפיסה הזו גרם לשתי המעצמות מחד לצבור עוד ועוד נשק גרעיני, ומאידך, להקפיד שבהסכמים הראשונים ביניהן הנוגעים לנשק גרעיני - הן גם יגבילו את פיתוח הטכנולוגיות שנועדו ליירט טילים כאלה.
הספר מסתיים בתכנית גרנדיוזית של ארצות הברית מסוף שנות השמונים, יוזמת ההגנה האסטרטגית, או בשמה המוכר "מלחמת הכוכבים", שנועדה ליירט טילים בחלל באמצעות לוויינים, ונותר עם שאלות פתוחות רבות - חלקן מהתחום המעשי יותר, אך חלקן בהחלט שאלות מוסריות נוקבות, כדוגמת השאלה כיצד אחזקה של נשק כה הרסני ומסוכן שהשימוש בו בהכרח יכוון כלפי אוכלוסיה אזרחית יכולה להיות מוצדקת באמצעות אי-השימוש בה, וכמה הדבר הזה תלוי בגחמותיו של מנהיג מסויים?
קצת לאחר כתיבת הספר, ברית המועצות נפלה. אמנם בידי רוסיה ישנו נשק גרעיני רב, אך העולם השתנה מאוד מאז אותם ימים, ולכאורה הספר כבר לא רלוונטי.
אלא שבעיניי, הוא מספק איזושהי תובנה גם עבור המלחמה שאנחנו ניהלנו/מנהלים/ננהל מול איראן - שכן, כיום לא רק שישראל (לכאורה) היא המדינה היחידה באיזור עם נשק גרעיני, היא גם בעלת יכולת הגנה מפני טילים בליסטיים. מולה ניצבת מדינה בעמדת נחיתות, שמצד אחד שואפת ל"שוויון" - אולי לשם השמדתה של מדינת ישראל, ואולי לשם שמירה על שרידת המשטר שלה, ואולי שתי הסיבות גם יחד. הבנת השיקולים והאפשרויות השונות שעולות מעצם אחזקתה של פצצת גרעין יכולה אולי לשפוך מעט אור גם על המלחמה הזו, בה קראתי את הספר הזה, וגם, באופן כללי יותר, על השאיפות של מדינות נוספות באיזור ובתקופה בה אנו חיים.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•קורנליוס
שירת הנחושת

שירת הנחושת

בן עובדיה

בתור מי שלמד בעשור הקודם ארכיאולוגיה (גילוי נאות: משם אני מכיר גם את הסופר), פרוזה שמתרחשת בעבר הקדום-קדום-קדום תמיד נשמעת לי כמו אתגר קשה מדיי. לעולם לא נוכל להבין את הלך הרוח של האדם בתקופה הכלכוליתית (לכו 6000 שנה אחורה, נניח) - תקופת המעבר מתקופת האבן לתקופת הברונזה, בה רואים סימנים ראשונים ומוקדמים לעיור (אגב, מבחינה היסטורית, יריחו היא באמת דוגמה יוצאת דופן, מכיוון שבה נמצאה מסגרת עירונית שהקדימה את זמנה באלפי שנים, וכללה מגדל גבוה בצורה יוצאת דופן שהעיד על יכולת אירגונית עירונית שמעטות הדוגמאות בנות-זמניה ברחבי העולם). אולי הלימודים והידע בארכיאולוגיה "קילקלו" לי מעט את היכולת לאפשר "מרחב טעות" או "חופש יצירתי", וכך במשך זמן רב פשוט הנחתי שלכתוב עלילה שמתרחשת בתקופה כה עתיקה היא פשוט משימה בלתי אפשרית, ולכן גם לא נמשכתי אל הז'אנר הזה שנראה לי יומרני מדיי (ברמת האותנטיות).
אחד הדברים היפים שעשה הסופר במקרה הזה הוא לא לנסות יותר מדיי "לדבר בשפה עתיקה". אמנם ברור שהטכנולוגיה, הדת, התרבות ואפילו הגיאוגרפיה זרים לנו - אבל המילים, הלך הרוח - עדיין מדברים בשפה שלנו, ומאפשרים לנו ביתר קלות להתחבר אל הדמויות השונות. וזוהי אולי מעלה אדירה בספר, שהדרך שלו להתגבר על המשוכה הזו של הבאת הקורא אל העולם העתיק היא לא לנסות להקשות עלינו, אלא לחוות פשוט את העולם הזה דרך שפה ואולי גם "הלך רוח" מסויים שקל יותר להתחבר אליו.
התקציר אמנם מתייחס אל שתי דמויות, אך למעשה כל כמה פסקאות-פרקים הפוקוס נע בין שלל דמויות שונות, בדרך שאולי מזכירה קצת את "שיר של אש ושל קרח", ומאפשרת לעלילה להתקדם תוך כדי הצצה אל עולמם הפנימי של האנשים השונים שפועלים במסגרת העלילה.
בעלילה הזו (מבלי לנפק יותר מדיי ספויילרים, אם בכלל...) יש את נחש, נער מכפר קטן שאמור לעבור טקס התבגרות, חגב - אדון אחוזה בקרבת עיר הירח (היא יריחו), אחיו הקורא בשמיים (מעין שמאן) מעיר הירח, ואף קוסם נחושת (עוד שמאן מקומי מהאיזור הכפרי יותר). יחד עם עוד כמה דמויות, הגורל שלהם נשזר כשאדון האחוזה מחליט ספק לדאוג ל- ספק לרצות את האיכרים באחוזתו ולפשוט על עיר הירח. כתוצאה מכך מתחילה שרשרת אירועים בסופו של דבר נקשרת גם עם מסע ההתבגרות שעובר הנער נחש. קו הסיפור אמנם מתמקד בכמה דמויות, אך הוא אינו פתלתל בצורה מתישה, אלא ממוקד וענייני.
הסיפור מלכתחילה היה אמור להיות ארוך יותר, ולכן הספר הזה הוא חלק ראשון בטרילוגיה. הוא לא מסתיים היכן שהעלילה עצמה אמורה להסתיים, וזו אולי, לדעתי, הביקורת היחידה שלי על הספר. ישנן טרילוגיות (כדוגמת Spin של רוברט צ'ארלס ווילסון) שבהן כל ספר מסתיים בנקודה מסויימת, והספר הבא למעשה ממשיך מנקודה אחרת בזמן, עם דמויות אחרות, עם אותו קו זמן/אירועים. במקרה הזה, כך נדמה, מדובר בנקודה מסויימת שבה הסופר בחר לעצור, אולי בצורה מעט מלאכותית מדיי, וזה פשוט אומר שבפועל, נאלץ לחכות לספרים הבאים בסדרה שימשיכו את אותו קו סיפור.

מומלץ בחום. ובאמת חם ביריחו.

לפני שנה•
★★★★★
•קורנליוס
מוות בוונציה

מוות בוונציה

תומאס מאן

ספר קצרצר, שאפשר (וצריך, אולי) לקרוא בשבת אחת.
למה צריך?
כי מלכתחילה עלילת הספר דרך תודעתו המעוותת, האובססיבית, של הגיבור - גוסטאב פון-אשנבאך, סופר שזכה לתהילה עוד בראשית דרכו, ולא הצליח ממש לעשות משהו שהוא בעצמו מעריך מזה שנים רבות.
האובססיה של הסופר מתמקדת בנער יפה-תואר. כן, יש פה עניין הומו-אירוטי, אך הוא משולב בצורה יפה בהערצת הסופר לאסטתיקה, לא רק של הגוף, אלא גם של הנעורים, ולדעתי, אף של החטא, של האסור, בעצמו.
יש בספר משהו טראגי שגובל במשעשע, שהייתי מצפה למצוא אצל הסופרים הרוסים כדוגמת בולגאקוב או נאבוקוב, ואולי בגלל זה אהבתי אותו. ראיתי ביקורת שהגדירה את הספר כ"טרחני", ואמנם זה נכון, במובן הזה שהגיבור עצמו הוא אשמאי טרחן זקן, אבל לדעתי הספר עצמו לא יכול להחשב כ"טרחני" בגלל בשל העובדה שהוא קצרצר מאוד. הוא נותן לנו הצצה אל נבכי נפשו הטרחנית של הגיבור, אך זו חוויה מרוכזת מאוד, שאנחנו אמורים "לזרום" איתה בלי לקטוע את רצף הקריאה באמצע (כך לפחות אני חושב). בצורה כזו איננו "מתייסרים" בספר משעמם שקריאתו נמרחת על-פני כמה ימים, אלא פשוט זוכים לחוויה מתומצתת, משונה, אך בנויה היטב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
Tau Zero

Tau Zero

Poul Anderson

אחד הדרכים שלי להגדיר ספר טוב היא המידה בה הספר מעסיק אותי לאחר שסיימתי לקרוא אותו. אולי זו הסיבה שאני מאוד אוהב מדע-בדיוני - הגמישות המתאפשרת במדע-הבדיוני, בו "הכל" אפשרי (כל עוד ינוסח במסגרת מדעית הולמת) רחבה הרבה יותר.
מן הבחינה הזו, טאו אפס הוא ספר מצוין. סיימתי לקראו לפני יותר משבוע ואני עדיין מהרהר בו רבות.
נוסיף על כך את העובדה שהוא מייצג תקופה שדיי חלפה מן העולם - תקופה מאוד אופטימית, בה באמת האמנו שאוטוטו אנחנו עוזבים את הכדור האומלל הזה ויוצאים לדרך חדש, מגלים כוכבים חדשים ומיישבים אותם. אמנם נכון שגם היום נכתבים ספרי מדע-בדיוני שזהו עיסוקים, אך האופטימיות (והנאיביות? אני לא רוצה להאמין) מהדהדת בספר הזה בצורה בולטת הרבה יותר, ומאוד מאפיינת את ההשקפה של המדע-הבדיוני לגבי העתיד, והמדע, עד שנות ה 80'.
עלילת הספר מתמקדת במסע ליישוב כוכב-לכת מרוחק - כמה עשרות שנות אור (מרחק סביר, בכל זאת), מסע שאמור לקחת כמה שנים ספורות (וזאת באמצעות טכנולוגית "מגח-סלון" ומשחק פיזיקלי שלמען האמת אני לא מבין לחלוטין אם הוא אפשרי, אבל אין טעם להלאות פה את הקוראים). חמישים אנשים נבחרו למשימה, כל אחד עם אופי שונה ורקע שונה, ולמרבה המזל - הספר לא מתמקד בכולם, אבל הוא כן נותן לנו אפשרות להציץ לסיטואציה שבה מספר מצומצם (פחות או יותר) של אנשים "נכלאים בכלוב" למשך תקופה ארוכה.
הצרות מתחילות היכנשהו לקראת השליש הראשון של הספר, והמסע האופטימי הופך למה שעשוי להיות מסע אינסופי אל המוות.
מכאן ואילך הספר הופך ליותר ויותר מדכא, ואני מודה שלקראת הסוף כבר דיי התחרטתי שקראתי אותו. מבחינת מימדי ה"אינסופיות" שהחללית נקלעת אליה, אנחנו מדברים על יקום שלם שחרב, ציוויליזציה שאין לה שום סיכוי להתחמק מכליה ונשיה אבסולוטית, וזה, לפחות בעיניי כמי שעכשיו לומד ארכיאולוגיה, זה נראה האסון הגדול מכל - מילא שציוויליזציה נכחדת, אבל לא להשאיר שום זכר? והרי איך אפשר להתחמק מיקום שמגיע אל קיצו?
לונג סטורי שורט - ספר מומלץ מאוד, לחובבי הז'אנר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
ארמית מקראית

ארמית מקראית

אלישע קימרון

שנה שעברתי למדתי קורס "ארמית ממלכתית" (שזה למעשה אותו ניב של הארמית המקראית, אלא שהוא מכיל גם טקסטים נוספים שאינם מן הקורפוס המקראי). חשוב לציין שהארמית המקראית היא לא הארמית התלמודית, ויש קושי במעבר מקריאת טקסט כדוגמת הפרקים בספר דניאל או עזרא, לבין קריאה בגמרא. אופן הקריאה, לכשעצמו, שונה במהותו.
במהלך הקורס נעזרנו רבות בספר הזה, ובמובן הזה כן אזקוף לזכותו של הספר שמצוי בו כל החומר הדקדוקי, שזה בעצם עיקר מהותו.
אמהמה, אי-אפשר ממש ללמוד את השפה באופן עצמאי באמצעות הספר הזה (אולי רק ליחידי סגולה), וזאת בניגוד לספרי דקדוק אחרים (שאולי הם המיעוט שבספרי הדקדוק). הספר מכיל פרקים ותתי-פרקים רבים הכוללים את הנושאים הדקדוקיים, טבלאות רבות (במיוחד עבור הטיות הפעלים בבניינים השונים ובגזרות השונות), מילון קצרצר (שכולל רק את אוצר המלים המקראי), ואת הטקסטים המקראיים.
באופן כללי, סדרת האנציקלופדיה המקראית ערוכה בצורה כזו שמחלקת את כל הנושאים לתתי כותרות ולתתי-תתי-כותרות. יש בזה יתרון מתודולוגי, אך הוא לרוב אינו מאפשר קריאה רציפה, אלא פשוט "חומר עיון" שאפשר להגיע אליו בקלות בעת הצורך.
היו גם כמה פעמים שהמרצה הזהירו אותנו מהסתמכות בפרדיגמות (טבלאות ההטייה) שבספר, אך אלו הם מקרים בודדים, ונדמה שמדובר יותר בויכוח בין חוקרים, מאשר טעות יסודית ו"מוכחת" (עד כמה שניתן להוכיח דבר-מה לגבי שפה שלא מדברים אותה, בניב הזה, מעל לאלפיים שנה).
בקיצור, ספר-עזר טוב, אבל לא הייתי אומר שאפשר ללמוד איתו באופן עצמאי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
Good Omens

Good Omens

Neil Gaiman

יש ספרים וסופרים, שמרוב השבחים שהם קוצרים - פשוט לא בא לי לקרוא אותם.
ככה זה בערך היה במקרה של ניל גיימן, ובמקרה של טרי פראצ'אט שגם הרבה יותר מחובר אל עולם הפנטזיה - מתווספת הסיבה שאני בכלל לא אוהב פנטזיה.
זאת הסיבה שלקח לי המון המון המון זמן להגיע אל הספר הזה, למרות שגם הוא, כמו רבים, חיכה לי שנים על המדף.
אני מניח שהדבר הכי קשה, שאולי אני הכי שמח לעשות, זה להודות שההתקטננות הזו היתה לשווא - הספר הזה ראוי לכל השבחים שהוא קיבל.
הוא הצחיק מתחילתו ועד סופו, הספר גדוש בהומור נונסנס, ברפרנסים תרבותיים שמחמיאים לך כשאתה מזהה אותם.
העלילה עצמה מסופרת בצורה קלילה, אף על פי שהיא כן מפותלת, מורכבת מדמויות רבות, ולי אישית אפילו קשה להצביע על מי היא הדמות הראשית מבין כולם - המלאך והשד שלא ממש אוהבים את המלחמה בין הרוע לטוב, ארבעת פרשי האפוקליפסה, חבורתם "ההם" (ובראשה אדם, בנו של השטן), אנתמה דיבייס, או אולי אפילו דמויות משניות שלא מפסיקות להצחיק כמו חבורת האופנוענים שמתלווה אל ארבעת פרשי האפוקליפסה.
כל הדמויות מושמות ללעג, כולן מקדמות עלילה שאולי ברור לנו מה מטרתה - סוף העולם, אך לא ברור (לא רק לנו, אלא גם לדמויות עצמן) מה תכלית אותה אפוקליפסה.
מומלץ בחום לחנונים, ולאנשים שאוהבים הומור חנוני.
לא מומלץ: לחובבי ביוגרפיות וספרי בישול.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
CyberStorm

CyberStorm

Matthew Mather

אתחיל מהסוף: ספר טוב, אבל לא מה שחשבתי.

הספר נכתב בעתיד הקרוב (מאוד), הטכנולוגיה היא אותה טכנולוגיה בה אנחנו משתמשים היום, והסכסוכים הבינלאומיים, הם פחות או יותר, אותם סכסוכים - מתיחות עם איראן, מתיחות עם סין, עולם מחורבן, אך בגדר הנסבל.
קצת לפני חג המולד, רשת האינטרנט מתחילה לזחול, ודיווחים שונים על מתקפת סייבר מתחילות לתפוס תאוצה, יחד עם דיווחים מפחידים על תקיפות בסין, פלישה אווירית, ואפילו התפרצות של שפעת עופות. באמצע סופת שלגים אימתנית, החשמל קורס - וניו-יורק נאלצת להתמודד עם חיים ללא חשמל, ללא אספקת מזון, ללא שום ידיעה לגבי מה קורה "בחוץ", למעט השמועות ותיאוריות הקשר.
עד כאן הסיפור ריתק אותי, אלא ש... בשלב הזה, הייתי בטוח שהסיפור ימשיך לתאר את מלחמת הסייבר, ויתמקד בהיבט הטכנולוגי (מה לעשות, אני אוהב מדע בדיוני). מה שקורה בפועל, הוא שהסיפור מתמקד במלחמת ההישרדות הקשה בתנאי קור מקפיא, ללא כל חשמל, במשך שבועות ארוכים - בהם החברה מדרדרת לאיטה (המספר גם מזכיר כמה פעמים את המצור על לנינגרד - אלא ששם המצור נמשך כמעט 900 ימים, עם כל המפלצתיות שבדבר).
וזה לא שהסיפור היה גרוע - הוא היה דיי מעניין ומותח ברובו, פשוט.. ציפיתי למשהו אחר.
אני גם חושב שהמצב ה"סטאטי" הזה, של להיות תקוע בעיר קפואה למשך כל כך הרבה זמן, גם יכול להפוך למעט מונוטוני באיזשהו שלב.
למרבה השמחה, בחלק האחרון של הסיפור (נגיד, 20% האחרונים) הסיפור כן מקבל שוב קצת מימד של תנועה והפך למעניין יותר (לפחות בשבילי), והסוף עצמו היה דיי טוב.
חובבי מדע בדיוני עשויים להנות מן הסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר ימשוך את חובבי סיפורי ההישרדות הקיצוניים. נראה שהסופר כן עשה מלאכת מחקר מעמיקה בנושא, והסיפור באמת מוגש בצורה טובה.
אני מודה שהדבר שהכי הציק לי בכל הספר הזה, למעט ה"פספוס" בנושא מלחמת הסייבר, היה שההוצאה (הפרטית, מסתבר) של הספר לא טרחה ליישר את הפסקאות לאורך כל העמוד (מה שנקרא "Justify" בשפת הוורד), וזה נראה קצת חובבני שהשורות אינן באותו אורך, ומציק לעין.
מעבר לזה, חוויה מהנה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורנליוס

ביקורות נוספות על "אחד מתוך מאה"

אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

סדרת קרסון ריידר היא אחת מסדרות ספרי הבלש הארוכות והמוצלחות שלא תורגמו לעברית (ביחד עם לונגמייר, מריו בלזיק, האפ ולנארד, סטפני פלאם ועוד רבים וטובים), שלא כמו ידידיהם ג'ק ריצ'ר ומיירון בוליטר שהצליחו לקלוע לקהל הבינלאומי. זה הספר הראשון בסדרה, ואחריו תורגם "האספנים" אבל מעבר לכך צריך לחפש את הספרים באנגלית. וכמו שקורה בדרך כלל עם ספר ראשון בסדרה - הוא לא הכי טוב בה. תפקיד הספר הראשון הוא להציג את הדמויות, את ה-premise ואת מה שהספר עושה שמיליון ספרי מתח אחרים לא עושים, ומבחינה זו הספר הוא מוצלח. קרסון ריידר הוא בלש במשטרת מובייל, אלבמה, שמהווה חמישים אחוז מצוות מיוחד שתפקידו לחקור פשעים מטורפים ופסיכוטיים במיוחד. הוא התקבל לעבודה בתור סטודנט מצטיין לפסיכולוגיה אחרי שכתב תזה מבריקה על המוח הפסיכופטי. אלא שלבלש ריידר יש סוד אפל, שמסביר את מקור הידע האקדמי שלו בתחום: אחיו הגדול ג'רמי הוא אחד הרוצחים הסדרתיים האכזריים שפעלו בארצות הברית, והוא מאושפז במוסד סגור. וכשריידר נתקע בחקירותיו הוא מתייעץ עם המקור. זה סוד הצלחתו.
בשורה התחתונה נהניתי מהספר ורציתי לקרוא את שאר הסדרה. הספר מצליח לגעת בנושא הפיקנטי ובעל המשיכה האסורה של המוח הפסיכוטי, מבלי לגלוש לקלישאות או לצפוי (כמו דקסטר למשל), מספק מתח ופרטי חקירה אותנטיים ואמינים ודמויות מורכבות ומעוררות סימפטיה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אביב
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

ספר ביכורים בלשי שונה על הצד האפל בנפש האדם.
הפתולוג המשטרתי במובייל, אלבמה עסוק בנתיחה שגרתית ומוצא חפץ לא ברור בגופה. הוא בודק אותו ופיצוץ פוצע אותו קשה. במקביל, חוקרי המשטרה קארסון ריידר והארי נאוטילוס המנוסים במחזות לא קלים לא היו מוכנים לזה-שתי גופות ערופות ראש במקומות שונים עליהן נכתבו שרשרת מילים לא ברורה. המאפיינים הפיזיים דומים, גברים צעירים למדי וחסונים שזוהו.
לתמונה נכנסת הפתולוגית קלייר פאלטייה הנוקשה שמבחינתה איחור של שתי דקות הוא חטא בל יסולח. כפופה לה אווה דאוואנל, פתולוגית טובה שהחליפה את הפצוע ועתידה להתגלות כאלכוהוליסטית העוברת ייסורי גמילה נוראים בעזרת ריידר עמו יצרה מיוחד. ברקע מאבקי כוח ותחרות על משרות בכירות בין קציני משטרה כולל הקצין הממונה על החקירה- ביורוקרט וחובב סיקור תקשורתי,עיקש וחסר מעוף המלוּוֶה תמיד בסמל משטרה ענק, מעין בולדוג נאמן.
החקירה מוליכה את השניים לכיוונים לא צפויים. מניין המתים עולה ודברים רומזים בהדרגה לאדם מעוות מטראומות קשות. סחיטה, רוע וטירוף. דבר מהזוועות שהתרחשו אינו מקרי והכל מתוכנן לפרטים.
שניים משיאי הספר לטעמי הם חשיפת נפשו המיוסרת של קארסון בביתו המבודד על אי בפני אווה והארי בליל סערה נוראית. מטחי גשם עזים, ברקים ורעמים, רוחות חזקות המשליכות חפצים. סערת רוחם של קארסון ואווה תואמת לזו שבחוץ כשהוא מספר על עברו הקשה- בן ואח לשני מופרעים פסיכוטיים ורצחניים, אומללותה של אמו שמתה שנים קודם. הוא מרחיב על חקירה קשה בעברו שהיה מעורב בה פסיכופת סדיסטי. ערב של פריקת רגש, בכי וכאב אמיתי.
הסוף שהוא מאבק הישרדותי נואש בתנאים קשים הוא השיא הנוסף. הטירוף מתפרץ וגורר את המעורבים לסיוט מצמרר.
הסגנון יוצא דופן. אפשר לאהוב או שלא אבל בהחלט שונה ממותחנים של סופרים הנצמדים לאותו שטאנץ בספרים הנכתבים בסרט נע. ישיר מאד, בוטה לעתים, תיאור ריאליסטי של מצבי קיצון קשים, ביטויים כמו 'מפצפץ לו את הקלבסה'; 'תוכניות הכרומוזומים הדפוקים' כגון ג'רי ספרינגר; 'הישיבה על הרציחות של הבְּלי-ראש'; פה ושם 'זבל לבן מכוער' לדמויות בסיפור ומשחקי מילים אופיינים לדרום ארצות הברית.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ראובן
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

את הספר הזה התחלתי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה לפני שנה ומשהו כשעוד האמנתי בקריאת ספרים מהספרייה העירונית. כמובן שלא הלך לי, כי קשה לי לקרוא ספרים שמישהו אחר קרא. זה גורם לי להרגיש שהם מאבדים את כל היופי והקסם שלהם.
בכל מקרה, התחלתי לקרוא אותו שוב (והפעם במלואו) לפני כמה ימים. ההתחלה היתה משעממת שוב, כמו בפעם הקודמת. חשבתי שאולי זה יעלם אחרי כמה עמודים (יש בו בסה"כ 289 עמודים וזה חבל), אבל זה לא קרה. במהלך כל הספר ייחלתי לרגע שמשהו מעניין ורציני יקרה, אבל זה היה ספר רגוע ושקט למדיי. לא הרגשתי שפעימות ליבי טסות או רגש כלשהו במהלך הקריאה. בכל פעם שהרגשתי שמגיעה סצנה שתגרום לי להרגיש משהו, שוב הכל דעך. הרגשתי שהסופר לא הצליח להתעמק בסצינות שצריכות לגרום לקורא להתרגש או לפחד או להבהל.
הכתיבה בסך הכל היתה בסדר, לא משהו מיוחד. היא גרמה לספר להיות קליל שכזה.
לא היתה אווירה ותחושה של פחד, כאלו שיש בדר"כ בספרי מתח.
הדמויות היו פשוטות מדי, הסופר לא התעמק בהן יותר מדי. תמיד אני מתחברת לדמות כלשהיא ואפילו מתחילה לחבב אותה. בספר הזה לא היה דבר מכך.
כשסיימתי את הספר, לא הרגשתי את התחושה הזאת של הערבול בבטן, כזאת שמרגישים כשמסיימים ספר שבהחלט היה שווה כל שנייה של קריאה ושישאיר את חותמו על הקורא. הספר הזה היה כמו משב רוח שבא וחולף. הוא היה חביב ונחמד ומצחיק, אבל לא ספר כזה שאני אזכור לפרטי פרטיו עוד כמה חודשים.
ממליצה לאלו בינינו שאוהבים ספרי מתח קליליים ולא משהו מורכב. עלילה ודמויות נחמדות, אבל לא משהו מיוחד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ליאת
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

מה צריך בספר מתח בלשי?
צריך עלילה, סביב פשע חמור, רצח לרוב.
צריך דמות של פושע, שתהיה מעניינת מספיק. סופרים רבים מעדיפים מוח קרימינלי וחולני. ככה הספר יוצא מעניין יותר.
צריך עלילה מורכבת ופיענוח אינטיליגנטי
צריך גם קצת אלימות וסכנה לבלש עצמו
צריך עלילות משנה מעניינות
וצריך את דמות הבלש. זה חלק מאוד מהותיים מספרות המתח הבלשית החל בשרלוק הולמס והרקול פוארו וכלה ביו נסבו.
מתכון פשוט, לא? בעיקר אם מאפיינים נכון את דמות הבלש.

הבלש, לרוב שועל בודד, בעל רקע אפל ובעיות אישיות בעבר, דיכאון ואלכוהוליזם בהווה, אבל חוש ריח מפותח ומוח חד כסכין. אמור לטעות קצת בהתחלה, אבל לא יותר מדי, ובסופו של דבר לפתור את התעלומה בצורה מבריקה. אך לא יותר מדי מבריקה. צעד אחד לפני הקורא הנבון שכבר ניחש בעצמו כמעט הכל, ועדיין מופתע מהדרך המחוכמ שבה הותר כל הקשר הגורדי של העלילה, כולל הפרטים השוליים שהיו נראים מיותרים ואגביים.

קארסון ריידר הוא אכן שועל בודד, שמתגורר בבית על אי. יש לו רקע אפל במיוחד, הכולל אח פסיכופט שגם עוזר לו בפענוח פשעים בתמורה למחירים כאלה ואחרים. הוא לא בדיכאון לרוב. את תפקיד האלכוהוליסט בספר ממלאת דמות אחרת, וריידר מוכיח את היותו לוחם צדק בלתי מנוצח גם כאן, בכך שהוא מסייע לגמילה. העלילות המשניות כוללות פוליטיקה משטרתית מקומית, סיפור אהבה, ועוד סיפורים שונים, והן מאפילות על העלילה העיקרית. העלילה העיקרית לא מפחידה כמו שהיא יכולה להיות, לא מאיימת, לא חופרת פצעים של פחד בבטנו של הקורא. היא עלילה בעלת פוטנציאל, אבל מתוארת ותפורה ברשלנות גמורה. המניעים לא ברורים, והתפקיד של האח מוזר להפליא.

התוצאה היא בעיקר ספר נדוש, אחד מתוך מאה ספרים אחרים. בלי שום ייחודיות שמחייבת לקנות דווקא אותו (או במקרה שלי, לקחת בחינם ממדף ההחלפות. אפילו זה לא).

לפני 7 שנים•נצחיה
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

נעשה את זה קצר ולעניין (לא כמו הספר, שהוא קצר ואפילו זורם אבל מאוד לא לעניין)

ראשית, כשאני ניגש לספר מתח חשובה לי מאוד העלילה, הפשע עצמו. ואם הוא מוצלח, אני יכול לסלוח על כתיבה לא מאוד מוצלחת, על דמויות מעט שטחיות ועל אי אילו ״הנחות״ שעושה לעצמו הסופר (כמובן הכל במידה). במקרה הזה הרגשתי שהעלילה מאוד מפוספסת. הגופה הראשונה עושה רושם, אבל משם זה הולך ונעשה פחות מעניין. בכל זאת בספרי מתח כולנו רוצים קצת-


לשחק את הבלש- ופה לא הייתה מספיק התעסקות בחקירה. לא מספיק פרטים. לא מספיק גילויים מיוחדים. גם כשהיו כאלה הם צצו משום מקום (או מקשר של החוקר עם אחיו הפסיכופת, דמות וקשר מאוד פוטנציאליים אך בעיקר קריפיים ולא מפותחים בכלל).

להתחבר ולהזין את הצד הכרמינילי שלהם- והמפגש של הקורא עם הרוצח מתרכז בעיקר בניסיון להבין מה הקורא קורא. אני יכול להגיד שהסופר הצליח בצורה מסוימת להעביר את הויכוח הפנימי של הרוצח עם עצמו, אבל גם כאן- לא נוצר עומק, לא נוצר חיבור/סלידה/זעזוע/כל רגש כלפי הדמות וזה חבל.

לזרום עם החקירה- לפגוש בעדים מעניינים, קטעי עבר קשורים, סיבוכים לא צפויים. כל אלה היו, אבל לא מספיק מעניינים. תוסיפו לזה את העובדה שעניין החקירה התגמד לעומת אינטריגות משטרתיות, לרוב זה מעייף, מכביד בשמות, מושגים ותארים מבלבלים שאתה מנסה לפענח (במקום הספר עצמו).

בקיצור ספר לא משהו, התאכזבתי (קראתי אותו די כי לא היו לי אופציות אחרות באותו רגע ובאמת קיוויתי שאופתע, וזה לא קרה). מסוג הספרים שאפשר לקרוא, וכשהתחלתי היה לי ברור שאסיים, אבל אתה מסיים וממשיך הלאה כאילו כלום...

טוב, בסוף לא יצא לי כ״כ קצר, אבל מקווה שלעניין.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גל
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

נחמד מאוד. ספר לא רע בכלל במיוחד לאור העובדה שסיימתי אותו ביום וחצי בלי יותר מדי זמן פנוי.
מה גם שמסתבר שהוא הראשון בסדרה ושכבר קראתי את ההמשך, בכלל נפלא. בקיצור שני בלשים, פרשת רצח, קצת רומנטיקה- לא מחדש הרבה אבל בהחלט לא יוצא פרייאר.
אהה כן- 20 שקלים, מציאה לא?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גל
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

קראתי את הספר ביום אחד (יום כיפור).
בהתחלה קצת הסתבכתי עם הדמויות אבל אחרי 5-6 פרקים העלילה זרמה.
הדמויות לא יותר מדי מתוסבכות אבל העלילה קולחת והאח המטורלל מוסיף נופח מעניין.
ממש לא רע.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•בילבה
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

פתיחתו של הספר מבשרת על עלילה מתפתלת מותחת ומתמשכת, אך עם התקדמות הפרקים ניתן להבחין במריחה של הנושא המרכזי, תוך התמקדות בפרטים שוליים ולא חשובים. כמו כן, נקודת השיא לא הייתה מרגשת/מפתיעה מבחינתי.
ספר טוב אך לא יותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•bc19
אחד מתוך מאה

אחד מתוך מאה

ג'ק קרלי

אני בדרך כלל לא מאלה שזונחים ספרים, גם אם הם משעממים וקוראים עד הסוף, ייקח כמה שייקח.
במקרה הזה חרגתי ממנהגי ונפרדתי מהספר כבר בפרק הרביעי.
הכתיבה לא זרמה לי, לא הרגשתי קשר בין הפרקים השונים ולא הצלחתי לעקוב אחרי הדמויות ולהבין מי זה מי ומי נגד מי.
בקיצור- מאכזב.

לפני 13 שנים•chen3332000
דירוג
5.0
לפני 3 שנים

“סדרת קרסון ריידר היא אחת מסדרות ספרי הבלש הארוכות והמוצלחות שלא תורגמו לעברית (ביחד עם לונגמייר, מרי”