“שני ז'אנרים חביבים עליי הם דיסטופיות והיסטוריות-אלטרנטיביות, וניסן שור שילב פה בין שניהם וחיבר אותם אל ההיסטוריה של מדינת ישראל והתנועה הציונית.
הספר נפתח בתלייתם של כל מנהיגי התנועה הציונית - בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שדה ויגאל אלון. בכך, חשבו הבריטים, יחסלו את השאיפות הלאומיות של הציונים.
כנגד זאת, אחד אבינועם טובולסקי, הומוסקסואליסט (כך כתוב בספר, וחשוב לזכור - בשנות הארבעים, על כל המשמעויות החברתיות ואף החוקיות שבכך) גנדרן שמעריץ כל דבר בריטי וסולד מכל דבר לבנטיני (למעט הגברים עמם הוא מתרועע) חולם על חיים תחת השלטון ובעיקר - התרבות של בריטניה. כאדם מעט סהרורי, הוא אף מפרסם מנשרים ברחבי העיר, חוטף מכות וקללות מהיהודים בתל אביב בה הוא גר, אבל מצליח לתפוס את תשומת הלב של השלטונות, שמחליטים למנותו כשליט-בובה.
מכאן חייו מסתחררים, כדמות פסיבית שמובלת על ידי פנטזיות משיחיות (נוצריות) של אחרים, בעודו מקים משפחה לא מתפקדת בעליל, ובזמן שהוא מתקדם מעלה במערכת השלטונית של המנדט הבריטי בארץ.
עבורי הספר היה משעשע מאוד. הוא כתוב בצורה רהוטה, מתחשב בהבדלים התרבותיים והלשוניים בין זמננו לבין שנות הארבעים, ולא טרחני מאוד למרות שהדמות הראשית בה היא כזו.
הספר מתמקד באנגלופיל עם רגשי נחיתות מתמידים וסלידה לכל הסובב, ואפשר אולי לחשוב שכך הסופר רואה את הציונות כולה, אבל לדעתי יש כאן משהו שנע בין הומור-עצמי לאולי סאטירה כלפינו, כיהודים-ציונים. בסופו של דבר, כך נראה, ומבלי לעשות יותר מדיי ספוליירים, ההרגשה שלי מהסיפור היתה שגם בקווי-היסטוריה אחרים, לא הרבה משתנה, ומצד אחד ארץ ישראל עצמה היא קרקע פורייה לפנטזיות משיחיות של דת כזו או דת אחרת, ומצד שני - יהודים תמיד יאשימו אחד את השני באסונות שפוקדים אותם, יתנשאו אחד על השני ויקראו אחד לשני נאצי ועוכר ישראל. אבל, וזה אבל גדול - גם אם מסכימים עם האמירה וגם אם לא - בעיניי הקריאה עצמה של הספר מהנה, וזה אולי הדבר החשוב ביותר שיש לי להגיד על הספר הזה.”