• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאת מאירה ברנע-גולדברג

הביקורת של דבידו

תמונה של דבידו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאת מאירה ברנע-גולדברג

הביקורת של דבידו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של דבידו
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
gerald slepoy
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“ספר ממש חשוב , וכתוב בצורה מעניינת ועכשיו. ממש מומלץ!”

25/29
ביקורות על כמה רחוק את מוכנה ללכת
הבאה
33
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

חמודה מנסה להיכנס להריון, היא רוצה תינוק יותר מכל דבר בעולם, הגוף שלה בוגד בה והיא לא מצליחה להיכנס להריון, היא עוברת את אחת ה"חוויות" הקשות ביותר שידועות לנשים המודרניות כיום כ"טיפולי פוריות" הטיפולים נכשלים, היא מאבדת תקווה, שוקלת לאמץ, שוקלת לאמץ ילד אתיופי או של אמא נרקומנית כי בעולם העצוב שלנו זה אמור לזרז את האימוץ, סובלת מההתנכרות של המשפחה, מאנשים חטטנים ולא מפרגנים ואחרי שאבדה כל תקווה, אחרי מספר נסיונות הפריה כושלים, נכנסת להריון באופן טבעי ומקבלת את ההפי אנד שלה. איכשהו כל המסר הזה עובר בספר בצורה קלילה, כמו לקרוא טור יומי בעיתון. פרקים קצרים, באווירה קומית שיכולה להתחבר לכל קורא. זו גדולתו של הספר אך גם כשלונו. קשה לי כקוראת לקבל את הרדידות הרגשית הזאת בנושא כל כך כאוב. אני מבינה את כוונת המשורר אך פשוט לא יכולתי באמת להתחבר לדמויות שתוארו באופן רדוד ולא מעמיק. כך למשל יחסי האב והבת נשארו בגדר קוריוז של אב גזען ומשוגע וכנ"ל לגבי יחסי הגיבורה עם האחות שמשאירים את האחות כדמות קנאית, שמרנית ושקרנית מבלי לתת נפח למניעים שלה ובכך משאירים את הקורא מבלי יכולת אמיתית להבין ולנתח את הדמויות. בקיצור, מדובר בקריאה חביבה, מהנה, מצחיקה לעיתים ורדודה. לא כוס התה שלי אבל מי שמחפש את הז'אנר הזה אז הספר הזה הוא מומלץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מירב
מירב
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של yaelhar
yaelhar
ה
הקיסרית הילדותית
5קוראים|גיל ממוצע45|100%נשים

על המבקרת

תמונה של דבידו

דבידו

חברה מזה 15 שנים
24 ביקורות•3 נבחרות•216 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים
תמונה של דבידו
דבידו
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות24
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה216
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית15ספרות מתורגמת8ספרות קלה - רומנים1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של דבידו

הדברים שאני רוצה

הדברים שאני רוצה

גרגואר דלקור

זהירות ספוילרים.
בניגוד לדעה הרווחת כאן וגם להמלצות המוכרות בחנות, הספר הזה הוא לא משהו בכלל.
לא הזדהתי עם הגיבורה, חשבתי שהיא טועה טעות מרה והביאה על עצמה את חורבן אושרה וחייה.
הגיבורה חייה חיי בורגנות סבירים באיזו עיירה נידחת עם בעל שהיא מאוד אוהבת ומאושרת איתו.
חיי הנישואים שלהם ידעו עליות ומורדות ומשברים גדולים.
על המשברים הם התגברו וזה ניכר כי הדבר רק חיזק את אהבתם.
למרות זאת, למרות שותפות הגורל, ילדיהם הבוגרים שעזבו את הקן וההיסטוריה המשותפת, כשמגיע הרגע הפתאומי הזה בחייה בו היא זוכה בהגרלת לוטו בכשמונה עשרה מליון אירו, היא בוחרת להסתיר את המידע הזה משותפה לחיים, בעלה.
היא מעלה מהאוב את יחסו הנוראי אליה לפני שנים רבות, מעלה חרדות אישיות שלה לגמרי ובוחרת שלא לגלות לו על הזכייה כשבכוונתה, ככל הנראה, על דעת עצמה ומבלי לשתף אותו בכך, להיפטר מהכסף.
האין זו בגידה נוראית בבן זוג? אין לו מילה על גורלם? אומנם היא "זכתה" אך החיים והחוקים מעט מורכבים יותר.
מה לגבי גורל ילדיהים? מדוע זה בסדר להעלים מבן זוגך מידע כל כך חשוב? נראה כאילו הספר מתמקד רק בחששות של הגיבורה מה הכסף יכול לעשות לחייה כשהכותבת והגיבורה כלל לא מעלות את הסוגייה של מה הסתרת סוד כזה גדול יכולה לעולל לחיי הנישואין. כמובן שמי שמסתיר, לא משתף, פועל רק על דעת עצמו ותוך התחשבות בחרדותיו שלו בלבד מביא את נישואיו לחורבן ואבדון וזה לא הצ'ק של -18 מיליון.
בסופו של יום הבעל מגלה ומכאן ודרך הפעולה שהוא בוחר, בעקבות הסתרתה של אשתו את המידע ממנו, הופכת אותו ל"רוצח" וגנב".
גם המסר של הספר מאוד בעייתי מבחינתי, פשטני וחד צדדי. וגם הכתיבה, כפי שאמרו פה לפני, לא דיברה אלי.
לפחות היה קצר... אפשר לוותר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•דבידו
החצי השני של הלילה

החצי השני של הלילה

שפרה קורנפלד

אם לא הייתי יודעת שזה ספר ביכורים לא הייתי מנחשת זאת לעולם.
כדרכם של ספרי ביכורים מדובר בסיפור גדול. סיפור שיושב לסופר על הלב ומתבשל לו במוח כבר הרבה מאוד זמן. הפער בין הסיפור הגדול ליכולת ההוצאה לפועל, כלומר לתוצאה הסופית כשמדובר בספר ראשון עלול להיות מאכזב. אך כפי שציינתי לא כך במקרה של שפרה קורנפלד.
הספר כתוב בצורה מרתקת. מהזן שלא מורידים מהיד. נכון שיש לי נגיעה לעולם הזה וייתכן שמכאן נבעה גם המשיכה לקרוא אבל אני מאמינה שגם חילוני גמור ובור בדת ימצא את הספר מרתק.
עניינו של הספר הוא חיי קהילה חרדית סגורה, סוג של כת. הספר מתאר את חיי היום יום של אנשיה ומאמיניה והיחסים בין הרבי המנהיג לפרטים בקהילה.
השחיתות, הניצול, הרוע והאכזריות קיימים בעולם החילוני ומוצגים בתקשורת ובחיי היום יום שלנו קבל עם ועדה, אף אחד לא טוען אחרת. מה שמעניין בספרי "חרדים" הוא ההזדמנות להציץ פנימה לתוך קהילה שטוענת לטוהר המידות, לגמילות חסדים ולחסדי שמיים, קהילה מתנשאת שלמעשה קוראת לכולנו בני חושך ואילו הם נמצאים באור.
אודה שיש בכך קצת שימחה לאיד לראות, על אף שתמיד ידענו, שתחלואות המין האנושי לא פוסחים על אף אדם ועל אף קהילה, שטריימל או לא שטריימל. כולנו בשר ודם יצרים ושאיפות ואנשים רעים וטובים יש בכל מקום. רק שלא כולם מתחפשים למה שהם לא...
הספר מומלץ בחום.

לפני 13 שנים•דבידו
הפרדס של עקיבא

הפרדס של עקיבא

יוכי ברנדס

מיהם אותם גיבורי תרבותנו ומורשתנו היהודית?
כילדה שלמדה בחינוך הדתי זכורות לי הספקות שעלו בי עוד בילדותי לגבי ההערצה המשונה שמלמדים את הילדים לחוש לחכמי אותו הדור ולאבותינו.
די לעיין בתנ"ך כפשוטו ומבלי להיזדקק לפירושיה היפים של ברנדס, על מנת לראות שמדובר באוסף של ישויות שיש בהן גדולה וכריזמה, אך גם חולשות וחטאים רבים.
בנוגע לרבי עקיבא, בו עוסקת הפעם יוכי ברנדס, ניתן לאמור כי אדם המגדיר עצמו כאיש טוב, לא היה נוטש את אשתו ומשאיר אותה עגונה למשך 12 שנה, לא מתפנה לראות את בנו כל חייו ומותיר את שני ילדיו הקטנים ואשתו לחרפת עוני. יתרה מכך, חברה מתוקנת אשר בה חי אדם אשר נוהג באכזריות קשה כזו למשפחתו הקרובה, הייתה אמורה להוקיעו מתוכה ולגנות במרץ את התנהגות זו.
אך לא כך ביהדות... האדם הנורמטיבי והממוצע לא היה עושה כל זאת, אך גם לא היה הופך להיות "רבי עקיבא". גדולתו, חכמתו והכריזמה שלו מגיעים במקשה אחת עם חוסר אנושיותו, הסוציומטיות והאכזריות ששמורים וידועים אצל מנהיגים גדולים (וקטלניים) מכל הדתות והעולם.
אהבתי את הספר מאוד, כי הוא חושף את הדמויות במערומיהן. אין ריכוך והערצה סתמית. רבי עקיבא מוצג בו כפי שתמיד ראיתי בו, גבר חכם, סוחף, כריזמטי, אכזר, עקשן, שלא רואה אף אחד ממטר והפך להיות מי שהוביל יחד עם בר כוכבא למותם של מאות אלפי יהודים במרד המטופש מול רומא.
מדובר בממתק אמיתי לחובבי ז'אנר הספרות ההיסטורית של עם ישראל. אהבתי גם את הטיבול ברזי הקבלה. מומלץ בחום.

לפני 13 שנים•דבידו
עוד אהבה אחת ודי

עוד אהבה אחת ודי

אורנה לנדאו

האם רעיון אדיר ומסקרן זה מספיק? ברור שלא. אבל זה הספיק בשביל שאני אסיים לקרוא את הספר די מהר.
היה כאן פספוס כי הסופרת לקחה חומר נפץ רעיוני שציפיתי ממנו לכל כך הרבה וזה התמוסס לה בידיים.
אפשרויות הפיתוח של הנושא הן עצומות שהיה משהו קצת מעצבן בכיוון שהספר הזה תפס.
אם לתאר זאת באופן גס - מדובר בספר התבכיינויות.
לא סתם התבכיינות, אלא התבכיינות נשית וילדותית, לא מפותחת עם תובנות רדודות.
מדובר ב-5 נשים תל אביביות בורגניות שנפגשות למפגש תמיכה לאמהות מידי שישי. הן הכירו באמצעות ילדיהן בגן. במפגשים הן מצפות לפתוח הכל ולתמוך אחת בשנייה.
בסופו של דבר הן מקטרות קיטורים בנאליים וברורים מאליהם שבאמת, אני לא אומרת שצריך לשמור בבטן, אבל לא נראה לי שהייתי מלאה מישהו חוץ מחברה ממש טובה בזוטות האלה.
אז האהבה נשחקה לאחר שנים של נישואים וילדים... לא יכול להיות... והנפש רוצה לאהוב עוד פעם אחת ומוכנה בשביל זה לעשות להטוטי אקרובטיקה כמו להתאהב באישה או באהבת נעורים... צר לי אבל זה קצת פטתי.
זה בעיקר לעוס ומאוס וכולנו מרגישים ככה לפעמים אבל ההתבכינות האין סופית הזאת הייתה קצת מקוממת.
מי שבלט לטובה היו דווקא הדמויות הגבריות בספר שחלקן עמדו על מהות המפגשים האלה שכל מטרתם הוא להתבכיין ולקטר.
בנוסף עלי לציין שנדרשת הרבה מאוד יומרה לכתוב 5 דמויות גיבורות נשיות. צריך להיות רב אומן כדי שזה יעבור. ולצערי זה לא עבד. רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת דמות אחת נמרחת עם כמה פנים.
השינויים בין הדמויות לא היו מספקים. כך למשל רובן עוסקות באופן זה או אחר בתחום האומנות: מיכל דוקטורנתית לספרות, רחלה אמנית קרמיקה, הילה משוררת, טליה שואפת להיות סופרת ועובדת בטלוויזיה והיחידה שקצת שונה מקצועית זאת ענת הרופאה.
גם ההגיגים שלהם וחיי הנישואים שלהם לא היו מספיק מובחנים. היה לי לפעמים ממש קשה להיזכר מה מייצגת לכאורה כל דמות. היה נכון יותר אם אורנה לנדאו הייתה משתמשת בפחות דמויות כי הפעם הריבוי לא עשה עימה חסד, לא באמת היה לה 5 סיפורים טובים ומובחנים.
לסיכום - אני לא יודעת למה אבל הספר הצליח לעצבן אותי וזה לא קרה לי מעולם אני חושבת. אם ספר רע בעיני אני פשוט אפסיק לקרוא. אבל כאן, על אף התחושות הקשות שפיתחתי כלפי הדמויות משהו השאיר אותי כי הוא היה בכל זאת מעניין. חבל. פספוס.

לפני 13 שנים•דבידו
בניגוד להוראות היצרן

בניגוד להוראות היצרן

עידית אלנתן

הבדיחה הגדולה על חשבוני היא שאת הספר הזה לקחתי ליד אחרי קריאה של סאגה עמוקה של 540 עמודים ואמרתי לעצמי שמגיע לי קצת קלילות וצחוקים רדודים לפני הנבירה בספר הבא.
העיצוב של הכריכה, התקציר מגב הספר ואפילו שמו, כל אלו רמזו על רוח עליצות קלילה שהייתה אמורה לקרר לי את סוף אוגוסט הזה ולהפיק ממני מקסימום כמה צחקוקים. חה! קיבלתי סטירה מלווה בטילטול שלא היה מבייש חוקרי שב״כ. הצילו מה זה הספר העצוב הזה.
מה שקצת נחשושי בו זה שהוא לוכד אותך במין שפה יומיומית קולית טיפשית כזאת, חופר לך בור לתוך הנפש המיוסרת של ליאנה הגיבורה ואז קובר אותך בפנים יחד איתה.
מי אמר שדיכאון אי אפשר לכתוב במגניבות תל אביבית.
לאינה גיבורת הספר היא בחורה מסכנה וחולה. היא המספרת והגיבורה אז העובדה הזאת לא נגלית בפנינו כל כך מהר. היא מסתירה את המחלה הנפשית שלה באינטליגנטיות וחשיבות עצמית.
אבל ככל שהעמודים חולפים כולל כמה פלשבקים מצמררים על יחסיה עם אמה וקורותיה כילדה, אתה מבין שאתה בעצם חשוף לסוג של מונולוג של גיבורה אומללה עם הרבה הפרעות אישיות והרחמים מתחילים לצוף. האמת שהיה קשה להכיל את הכאב שלה. לכאורה עוד סיפור על רווקה תל אביבית מוצלחת שלא מוצאת אהבה. אך בפועל זה סוג של ״נערה בהפרעה״. לא קל לעיכול. מומלץ בחום...

לפני 13 שנים•דבידו
נוילנד

נוילנד

אשכול נבו

קודם כל ולפני הכל מחיאות כפיים סוערות! אני לא חושבת שנתקלתי בשנים האחרונות בספר שטומן בחובו עבודת תחקיר בהיקף כל כך נרחב.
לא מדובר בסתם סיפור מסע. מדובר במלאכת מחשבת של אריגת מספר סיפורי מסע וסוגי מסע מכל צורות הצבירה האפשריות. יש כאן מסע אישי של דמויות שחוצה יבשות וכולל מסעות נפש. יש כאן מסע בין הזמנים העבר להווה. יש כאן את המסע של היהודי הנודד, יש את המסע לארץ ישרואל ויש את המסע של הדרך שלא נלקחה, הצצה אל מה שהיה יכול לקרות אילו היינו בוחרים ללכת שמאלה ולא ימינה.
אשכול נבו עלה מדרגה רצינית מספריו הקודמים בעיקר בגלל הנושא האתגרי שבחר בו והעמידה בו בכבוד.
מדובר בלמעלה מ-540 עמודים שהצליחו להצית מחשבות, לעורר עניין ופולמוס ולגרום לי להסתכסך עם כמה אקסיומות משל עצמי.
מי שמתייחס לספר כאל סיפור מסע פשוט, רומן, מפספס לדעתי את הפואנטה. עולות פה נקודות פילוסופיות יפות ושאלות מהותיות לגבי ארץ ישראל, מקומה של היהודים בה, הלגיטימציה שלנו כאן ועוד ועוד וזה בלי לקחת עמדה ברורה.
אין כאן כתיבה מגמתית אלא יותר העלאת רעיונות קצת אחרים מהטאבו החינוכי שכולנו גדלנו עליו.
אני מסכימה עם כמה מהביקורות כאן שהייתה תחושה שעבודת העריכה על הספר הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר.
אבל מדובר באמת בהערה שבטלה בשישים. מי רוצה מושלם? החיים זה לא פרסומת לקולגייט עם פוטושופ. לטעמי המריחות הקלות הן חלק מחינו של הספר, שנשאר כמו החיים, עם הפגמים הקטנים, בלי תשובות להרבה שאלות והרבה מחשבות פתוחות. אהבתי מאוד. מומלץ למיטיבי לכת!

לפני 13 שנים•דבידו
הם יורים גם בסוסים

הם יורים גם בסוסים

הוראס מֶקוֹי

ספר גאוני. יצאתי מהחנות וחיכיתי למישהו על ספסל, התחלתי לקרוא אותו ו...זהו. סה"כ סיפור של כ-133 עמודים שגמעתי בכמה שעות סתם כי אני אוהבת לחשוב בין פרק לפרק.
המסגרת של הסיפור הינה ניסיון נואש של אנשים חסרי כל - חסרי כסף וחסרי תקווה, לפרוץ קדימה ולשנות את מסלול עתידם. הם חולמים על הוליווד, הם חולמים על פרסום אבל אפילו להיות ניצבים עלובים בסרטים הם לא מצליחים. בניסיון לפרוץ ולבלוט וגם בצורך הבסיסי לאכול משהו, הם מוצאים את עצמם משתתפים בתחרות ריקודים אכזרית, סדיסטית והזויה שלמרבא הזוועה מבוססת על תחרויות אמיתיות מהסוג הזה שהיו בזמנו בארה"ב.
התחרות נמשכת לעיתים מספר חודשים. בספר הזה התחרות אורכת יותר מחודש.
הכללים של התחרות הם שהמתמודדים - שמתמודדים בזוגות - חייבים להיות בתנועה מתמדת. הזוג האחרון שנשאר לעמוד הוא המנצח ב-1000 דולר עלובים.
כל שעה וחמישים דקות הם זוכים ל-10 דקות הפסקה שבסופן הם חוזרים "לרקוד" על הבמה ומתמוטטים אחד אחד לקול תשואות הקהל המתמוגג מאושר. ואנחנו חשבנו שימי הגלדיאטורים האכזרים והקהל הצמא לדם כל כך רחוקים מאיתנו... מארגני התחרות המונעים מתאוות הבצע בלבד מנצלים עד בלי די את נואשותם של המתמודדים ומוצאים דרכים חדשות לרגש את הקהל על חשבון גבם השפוף והרצוץ של המתמודדים. בספר גם מתוארות הדרכים היצירתיות בהן מעירים את המתמודדים לאחר שהתעלפו (גיגית מלאה במי קרח) או נרדמו (מגבת ספוגה באמוניה בתוך האף...)
כפי שכתבתי הספר מתאר מציאות שהייתה. הסופר עצמו היה מאבטח של תחרות ריקודים כזאת ומשם צבר את חוויותיו לכתיבת הספר. אפילו התמונה שנבחרה לכריכה, שאם מסתכלים מקרוב על הבעות הפנים של המתמודדים "העליזים" מקבלים צמרמורת, לקוחה מתחרות ריקודים אמיתית מסוג זה שהתרחשה במרילנד, כנראה שנייה לאחר שאחת מהבנות התמוטטה.
אין גבול לרוע האנושי, לתאוות הבצע ולנואשות של אנשים. פשוט סיפור עצוב.

לפני 13 שנים•דבידו
דבר מדהים אחד

דבר מדהים אחד

צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני

תרשו לי כמה סופרלטיבים נדושים... הנאה צרופה, ממתק ספרותי משובח, בונבוניירה של ספר עטוף בנייר צלופן שאי אפשר להפסיק לקרוא. לא ניתן לכתוב על עלילתו הרבה מעבר למה שרשום בכריכה מבלי להרוס את הספר. בכלליות הספר בנוי מסיפוריהם האישיים של כל אחד מהאנשים שמצאו עצמם לכודים תחת הריסות בניין השגרירות בארה"ב שקרס עליהם בעקבות רעידת אדמה. אין להם מה לעשות בזמן שהם ממתינים לאבדנם/ישועתם/גאולתם בעוד המים המחלחלים מלמטה מאיימים להטביע אותם ורסיסי תקרה עפים עליהם מלמעלה ומאיימים למחוץ אותם.
ביאושם ובצורך במגע אנושי ובחום, הם מחליטים לחשוף איש איש פיסה אישית מחייו, סיפור אחד מעניין או מכונן מהסוג שבסופו אומרים "וזה מה שהביאני עד הלום".
הסיפורים יפים, מעניינים, לקוחים מהחיים וכמו בחיים אין להם תמיד סוף טוב, לא תמיד בכלל יש להם סוף.
וכמו הסיפורים של הדמויות שלה, כך גם הספר מסתיים בפתאומיות, בנשימה, בלי קטרזיס, בלי וודאות, בלי מעגל שסגרנו - כמו שהחיים יכולים להסתיים בשנייה.
נהניתי מאוד מומלץ בחום.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דבידו
הבת הסודית

הבת הסודית

שילפי סומאיה גוודה

בכתיבה קלילה וקולחת מתאר הספר את קורותיהן של שתי משפחות. האחת ענייה מרודה מהודו, אשר האישה בה יולדת כמקוללת רק בנות שנדונות למוות. אין להם כסף לגדל בנות. האישה חומלת על התינוקת שרק ילדה ומערימה על בעלה ומוסרת אותה לבית יתומים.
הספר ממשיך לתאר את קורותיה של אותה משפחה לאחר שנולד להם הבן המיוחל, את ייסוריה של האם אשר מתגעגעת לבת הנטושה וכן מאבקם העיקש למוביליות חברתית בהודו ולשיפור מעמדם הכלכלי.
התיאור של המשפחה ההודית היה מרתק בעיני, וחיכיתי בקוצר רוח לדעת מה עלה בגורלם.
המשפחה השנייה הינה משפחה עשירה ומשכילה מארה"ב.
זוג רופאים, הגבר הודי שהיגר לארה"ב. הם מאמצים את הילדה הנטושה. הספר מתאר בעיקר את חיבוטי הנפש של האם לגבי עקרותה, לגבי היכולת שלה להיות אמא אמיתית לילדה מאומצת מהודו ולגבי היכולת שלה לקבל את משפחתו ההודית של בעלה ומנהגיהים.
בחלקו האחרון של הספר הילדה גדלה ובבגרותה נוסעת להודו במסגרת לימודיה להכיר את משפחת אביה ובין היתר לצאת למשימה הסודית - למצוא את הוריה הביולוגים. הילדה לומדת לבסוף, במסר כל אמריקאי נינוח, שיש לה רק אמא אחת וזו האמא שגידלה אותה והקריבה למענה ולא האישה שהביאה לה חיים אך לא לקחה בהם כל חלק (למעט הצלתם).
נהנתי מאוד מהספר למרות שהעלילה מעט בנאלית לטעמי וחותרת לסוף טוב הכל טוב קליל ונעים.
התיאורים של המאכלים ההודים היו כל כך אותנטים שלמרות שעברו כבר עשר שנים מאז ביקורי שם יכולתי לחוש את החריפות ואת כאבי הבטן המתלווים לה... בכלל הסופרת עשתה עבודה יפה בתיאור של בומביי, אנשיה והתחושות שהאדם המערבי הממוצע חווה בהיתקלות הראשונה עימה. גמרתי את הספר ביומיים, לא יכולתי להניח אותו מהיד. מומלץ לקריאה מהנה וקלילה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דבידו

ביקורות נוספות על "כמה רחוק את מוכנה ללכת"

כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

"אני רוצה תינוק!" זהו משפט שחלק גדול מהנשים (וגם גברים), אם לא רובן, יגיד בשלב כלשהו בחיים. אם האישה נשואה באושר ובעלה חולק איתה את אותו הרצון העז להביא צאצא לעולם, מה יכול להיות יותר פשוט? מפסיקים את הגלולות, מקבלים מרשם לחומצה פולית, קופצים למיטה יום כן יום לא ולאחר חודש, עומדים נרגשים בשירותים ומצמידים ראשים מעל מקלון לבן עליו מתנוססים בגאווה שני פסים. אז זהו שלא... לא תמיד... גם לא במשפחות הכי טובות...

גיבורת הספר היא אישה ללא שם, כולם קוראים לה חמודה והיא משתדלת לעמוד בציפיות. כלפי חוץ היא מנסה לשדר אופטימיות שופעת חיוכים, אבל בפנים היא נשברת פעם אחר פעם. לכאורה יש לה כל מה שאפשר לבקש, בעל אוהב, משרה נחשקת, חברות, דירה, מה לא? מה לא? תינוק! זה מה שחסר לה בחיים וזה מה שהיא מנסה להשיג.
בהמון הומור, לעיתים ציני ושחור, פורשת בפנינו "החמודה" את הדרך שלה ושל בעלה לאותה מטרה נשגבת של להפוך להורים, דרך שבשביל רבים היא קלה ומהירה ואילו בשבילם ובשביל רבים אחרים מלאת חתחתים ומהמורות. במהלך הדרך, הקוראים, לומדים יחד איתם כמה אמיתות כואבות על הטבע האנושי - גזענות, אטימות בירוקרטיה, אך גם על חברות ואהבה שבעזרתה קל יותר להתמודד עם הקשיים.

מי שעברו את תהליך ההפריה או תהליך האימוץ יוכלו להזדהות כמובן עם התהליכים שהגיבורים עוברים בספר, אולי יותר מאלה שלשמחתם נחסך מהם הכאב הזה, אך נדמה לי שאין אישה שלא תוכל להזדהות עם הסלידה מהספורט הלאומי בישראל- כניסה לרחם ללא הזמנה! העוסקים בספורט הלאומי, אין להם גיל או מין, נשים וגברים, צעירים וזקנים כולם ישאלו אותך את אותה השאלה, תוך תפיחה ידידותית על הבטן "נו, מתי כבר תביאי לנו תינוקי חמוד?" על גווניה השונים. כולם כמובן מלאי רצון טוב, אך הרצון להעיף למישהו אגרוף מדויק לתוך הלסת משותף כמדומני לרוב קורבנות של אותו ענף הספורט.
אחד הנושאים שעניינו אותי יותר מכל בספר ואני מודה שהידע שלי בו שאף לאפס הוא נושא האימוץ. חלק מהדברים שקראתי זעזעו אותי עמוקות וגרמו לי לנבור באינטרנט רק על מנת להיווכח שאכן כך הדבר. האם ייתכן שגם בשנות האלפיים, החברה בישראל כל כך גזענית ומלאת פוביות? כנראה שכן, אם כי ראיתי גם שביבי תקווה לעתיד. נושא האימוץ גרם לי לתהות ביני לבין עצמי מה אני, שחושבת את עצמה לנאורה וליברלית, הייתי עושה אם הייתי בנעליה של "החמודה".

הספר קריא מאוד, קולח ולמרות הנושאים הטעונים שבו, מבטיח הנאה מהקריאה. הגיבורה נוגעת ללב ומעוררת הזדהות כבר מהרגעים הראשונים ומצאתי את עצמי צוחקת ואף מחככת את הידיים בהנאה ומספר עמודים אחר כך מזילה דמעה יחד איתה. זהו ספר ביקורים נהדר ואני רק יכולה לקוות כי הספר הבא יגיע במהרה אל המדפים.

מומלץ ביותר ולא רק לנשים!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

מזמן לא קראתי ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה רגשות... בספר הזה צוחקים, כועסים, ובוכים לסירוגין!

עונג היה לי לקרוא בו, ועוד במיוחד כשהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי...אז בכלל...

הסיפור הזה הוא על "חמודה". "חמודה" היא גיבורת הספר "חסרת שם". באחד הימים שהשמש זרחה בשמיים, היא קיבלה החלטה: "אני רוצה תינוק עכשיו!"

כולנו מכירים את המשפט: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... אצל "חמודה" אלוהים לא מחק את החיוך מספר פעמים... אז זהו, שזה לא כל כך פשוט להיות אימא, אצל "חמודה" זה אפילו מסובך...

כשדודה צילה פוגשת את "חמודה" בליל הסדר היא משוכנעת ש"חמודה" בהריון, אבל לא! היא לא בהריון!

"חמודה" בת 30, נשואה חמש שנים לאסף ועדיין אין לה תינוק. ומה קורה אז? הלחץ החברתי מתחיל...

ציטוט עמוד 11: "... העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה".

כל דבר ש"חמודה" רצתה בילדותה היא קיבלה, אז מה כל כך קשה לקבל תינוק עכשיו?

ציטוט עמוד 24: "אימא, אני רוצה אחות קטנה!" ובתוך חמישה חודשים, כבמטה חקסם, באמת קיבלתי. "אמא, אני רוצה טלוויזיה בחדר!" ואימא רצה וקנתה לי טלוויזיה. ..."אמא, אני רוצה כלב!" ובתוך יומיים קיבלתי את גרי, גור לברדורים שטני עם נטייה מצערת ללעוס נעליים ולעשות פיפי בכל פינה בבית, בייחוד על השטיח בחדר של ההורים שלי". אבל... תינוק אין!

אפילו הילדים שאלו שאלות ולא הבינו למה ל"חמודה" אין תינוק. באחד ממפגשי המשפחה האחיין מתחיל לשאול שאלות... ציטוט עמוד 103: "תגידי, גם את דודה שלי?" אמו מתערבת בשיחה מיד ועונה לו,
"בטח, היא התחתנה עם אסף, שהוא דוד שלך, ועכשיו גם היא דודה שלך." הילד ניראה מוטרד..."אבל הם לא נשואים." "למה אתה חושב שאנחנו לא נשואים?" שאלתי. לאחיין הייתה תשובה מצוינת: "כי אין לכם תינוק."

תארו לעצמכם כמה קשה לעמוד מול עיניו השואלות של האחיין, שלדעתו שואל שאלה הגיונית. ומה עכשיו? לכי תסבירי מה עובר עליך...

"חמודה" לוקחת את הקורא למסע פרטי, במטרה אחת, ללדת תינוק ולממש את אימהותה. היא משתפת אותנו בכל המשברים, הכעסים, ההכחשות, והכישלונות להרות. הסביבה מאכזבת, מחטטת בפצעיה, המערכות מסורבלות ולא רגישות. לעומת זאת, לצידה עמד בעלה התומך – אסף. אני התאהבתי בו. איזו שלווה ותמיכה! שאפו!

הכישלונות להרות התדפקו על דלתה, עד כדי כך שהיא פונה ל"שרות למען הילד" לאמץ ילד. לא משנה לה, אם הוא לבן, או שחור - העיקר תינוק. זה גם לא משנה מאיזה מוצא הוא, גם אתיופי בא בחשבון... ומה הסביבה אומרת כאשר היא מספרת להם, על שיקולה לאמץ תינוק אתיופי?
ציטוטים עמוד 56: "כל הכבוד לכם על האומץ... בעלך מסכים לזה?... זה נהדר. האתיופים אנשים כל כך טובים. יש לי עוזרת בית אתיופית... אני במקומך לא הייתי עושה את זה.... גם אני הייתי מוכנה לאמץ תינוק אתיופי אם הוא היה נשאר תינוק. בתור תינוקות הם מאוד חמודים, אבל אחר כך הם נעשים מכוערים ואז תחילות הבעיות. ראית פעם אתיופי מבוגר יפה?"

גם המשפחה הקרובה לא התלהבה מהרעיון. במיוחד אביה שלא בדיוק תמך באימוץ "ילד אתיופי"... לא היה לה קל עם אביה, כשבליבה כל העת כירסמה התחושה שדורית - אחותה עדיפה עליו.

מלבד הסיפור האישי של "חמודה", מאירה ברנע-גולדברג לא מהססת להציף את הסטריאוטיפים, הגזענות, ויוצאת נגד החברה שאינה מוכנה לקבל את השונה. "חמודה" נלחמת בבירוקרטיה, ולא מפקפקת לצאת בזעקה, לרבות ההבדלים בין הרפואה הציבורית והפרטית. לצערנו בעיה מוכרת וידועה.

איזה אומץ וכנות היה לאישה הזו במיוחד שהסיפור הוא אוטוביוגרפי! שוב שאפו!

"חמודה" נאבקה וחשפה מגוון רגשות בשפה מושחזת, בשנינות ובלא מעט הומור שגרמו לי לצחוק בקול. המסע הזה שינה גם את "חמודה". לדוגמא: "חמודה" בדרך כלל לא אהבה לחבק אנשים, ובטח לא אנשים זרים, אך כשנתקלה בנשים במצבה היתה לה תחושה שהיא מכירה אותן זמן רב, היא חיבקה אותן, וחשה כלפיהן אמפתיה ועל זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה".

כל כתבה שעסקה בילדים טילטלה את "חמודה". מי לא היה נרגש מכתבה כזו? ציטוט עמוד 185: "... כותרת אחת בלטה: "אם הטביעה את תינוקה בן השנתיים"... אתם כבר מבינים לבד, איך מרגישה אישה שקשה לה להרות, עוברת מסע ייסורים וכמהה לתינוק, כאשר מנגד היא נתקלת בכתבה כזו בעיתון.

בכישרון רב, בכתיבה קולחת ומיוחדת, הסופרת הפכה נושא כאוב למשעשע, ולמרות שהסוף ידוע, הספר כובש ומרתק, עד כדי כך שלא הצלחתי להסירו מידיי.

לדעתי, הספר יתאים לפלח שוק נשי, אך גם גברים יוכלו ליהנות ממנו.

זהו סיפור אותנטי, עוצמתי על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה היה לשמוע את המילה "אימא".

אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן
תמיד אמרתי וחכמים ממני אמרו: שהיד שמנדנדת את העריסה היא היד שמושלת בעולם...
אל תוותרו על הספר הזה, מצפים 382 עמודים קצביים ומענגים!
ממליצה בחום!
לי יניני

לפני 11 שנים•
★★★★★
•לי יניני
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

קודם כל גילוי נאות- אני חברה של מחברת הספר ואפילו מוזכרת בתודות. בנוסף גם קראתי את הספר על כל גלגוליו מהטיוטא הראשונה ועד הגרסא הערוכה כך שדעתי אולי מעט משוחדת...ובכ"ז ממליצה בחום על הספר. המשך קריאת הביקורת לשיקולכם-
מאירה כתבה ספר מקסים שמתרכז בניסיון להיות הורה. הנושא הזה מורכב וכמעט שלא נוגעים בו בספרות הפופולרית בארץ (עד כמה שיצא לי לקרוא). רבים רבים מהזוגות בארץ עוברים טיפולי פוריות, או פונים לתהליך אימוץ, מרביתם כ"כ מתביישים בזה ולא מספרים לאף אחד ומתמודדים עם כל הלחץ הזה לבד. חבל, כי לחלוק את הכאב זו הדרך הכי טובה להתמודד; ואולי,אם מי מאותם אנשים שמתמודדים עם זה כרגע יקרא את הספר, הוא לא ירגיש כ"כ לבד במערכה. אני ובעלי לא הסתרנו את התהליך שעברנו, דיברנו, שיתפנו, סיפרנו וככה הצלחנו להתמודד בלי לקבל התמוטטות עצבים או להתגרש, זו היתה תקופה רעה, קשה ומסריחה, ואני לא מאחלת אותה לאף אחד.
ובחזרה לספר- בלשון מושחזת, צינית ומשעשעת היא נוגעת בנקודות הכואבות ביותר- הכמיהה העזה לילד, הקנאה בשמחה של אחר,ורגשות האשם שמגיעים עם זה. הכאב הנוראי כשהדברים לא מסתדרים כמו שאת מתכננת,הבעיות בזוגיות, המתח, המבטים המרחמים,הלחץ של המשפחה, המשפטים המטומטמים שאנשים זרים או קרובים אומרים, תופעות הלוואי הפיזיות והרגשיות שמתלוות לתהליך ועוד ועוד. קשה אולי להבין חלק מהדברים אם לא עברת את זה בעצמך אבל דרך עיניה של "חמודה" (גיבורת הספר) אפשר להזדהות ולהרגיש קצת את מה שעובר עליה (-עלינו) בנק' השפל הנוראיות של התהליך הזה. בעיני זה נהדר שבתוך כל הכאב היא הצליחה למצוא גם את ההומור שבדברים, והצליחה להעביר את התחושות הקשות יחד עם נק' האור המועטות שבתהליך. הספר קריא בצורה בלתי רגילה (באחריות- קראתי אותו לפחות 7 פעמים...) נוגע ללב ומקסים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיס מאניפני
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

הדבר הכי קרוב שעברתי לחוויית הכניסה להריון ולידה בחיים שלי הוא תהליך התקנת סקייפ על המחשב. עם התוכנה הסרבנית ערכתי מלחמת התשה ארוכה שנמרחה על פני חודשים שלמים (!) של ניסיונות כולשים להתקין, ניסיונות (כושלים) להסיר, פרק זמן של ייאוש, ואז שוב זריקת מוטיבציה, ניסיון להתקין וכולי וכולי, וכמובן שכל זה מלווה גם בלחץ מהסביבה ("תתקין כבר סקייפ!" "למה אתה לא מצליח? זה הכי פשוט בעולם!" "בוא, אני אתקין לך." כן ממש, בואו נראה אתכם מתמודדים עם אימת הוויסטה. אה, וכמובן: "אתה פשוט צריך להירגע"). בסופו של דבר כמובן שהצלחתי.

הספר מתאר את ניסיונותיה של "חמודה", אישה בת שלושים שעובדת בעבודה שהיא אוהבת ונשואה באושר לבעלה מזה שמונה שנים, להביא תינוק לעולם. מתברר שהמשימה לא קלה כפי שזה נדמה - גם אינספור טיפולים לא עוזרים, ואפילו בקשה לאימוץ. לא הייתי מספר לכם שבסופו של דבר היא מצליחה להיכנס להיריון כדי לא לתת ספוילרים, אבל זה גם ככה נאמר גלויות על גב הספר, וחוץ מזה, הספר מבוסס על התהליך שעברה הסופרת עצמה, שגם הוא כאמור נגמר בילד מתוק.

זה אמנם נושא לא קל, אבל איכשהו הספר קריא ומהנה להפליא, ויותר מזה. אפילו צחקתי בקול לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה. נכון, יש בו לא מעט תיאורים טכניים, אבל ברנע-גולדברג מספרת אותם בצורה מרתקת בשילוב הומור עצמי, לא מטיחה לנו את כולם בפנים בבת אחת. והכי חשוב: היא כותבת בכנות וישירות שהופכות את הקריאה בספר לשיחה עם חבר קרוב. עם כל הכרזת "אני בהיריון!" קפצתי במקומי, ועם כל הודעה שזו הכרזת שווא לבי נשבר.

הספר בנוי מקטעים קצרים של עד כמה עמודים, כל אחד בעל כותרת (שלפעמים היא לעצמה גרמה לי לצחוק), ומתקדם אל נקודת הסיום כשאין לקורא מושג מה יקרה הלאה. הסוף המעגלי מספק ומשעשע, ובעיקר פותח פתח לספר המשך (שלא לדבר שחוויית ההיריון עצמו לא מתוארת פה, ורק זה יכול למלא ספר שלם).

השם של הספר נראה לי בהתחלה מוגזם ולא מתאים, אבל בסופו של דבר הוא כן הולם את קו העלילה - כמה רחוק תלך "חמודה" בשביל שיהיה לה ילד? רחוק מאוד, מסתבר. במהלך התהליך היא חושפת את פניהם של מיני מערכות לשירות הציבור, גזענים שמתחבאים מאחורי חזות של תקינות פוליטית ואנשים בעלי דעות קדומות, אבל גם מגלה שנשארו אנשים טובים בעולם.

נקודה אחרונה לסיום: לכל אורך הספר העסיקה אותי השאלה הבלתי נמנעת עד כמה הסיפור מבוסס על חייה של הכותבת עצמה. אני מקווה לברר זאת בשיחה עם מאירה.

לסיום: הופתעתי לטובה. סיפור על נושא לא קל שמועבר בכתיבה כשרונית, אמיתית ומלאת הומור. עובדה, אפילו בן נוער אהב אותו. מומלץ באהבה.


פורסם בפורטל אנשי הספר-
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=480

לפני 14 שנים•
★★★★★
•shortcuts
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

חישוב מהיר מגלה שעברה כחצי שנה מאז שכתבתי לאחרונה ביקורת על ספר. חצי שנה שבה העברתי טרימסטר שלישי של היריון עסוקה בקינון ורביצה מול המזגן, ולאחר מכן לידה ואז יצירת שגרה חדשה שמורכבת בעיקר מהנקות וחיתולים וגזים וחוסר שינה ולמי יש כוח לקרוא, ועל אחת כמה וכמה לכתוב?

אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי. אולי לא לקצב הקריאה שהיה לי, אבל החמ"ל שלי במיטה מורכב מחיתול טטרה, מוצץ, כרית הנקה וספר (ולפעמים גם תינוקת…)

אחד הספרים שדווקא כן קראתי בתקופה האחרונה, ואחד הספרים שנהניתי במיוחד לקרוא הוא "כמה רחוק את מוכנה ללכת", וזה סמלי מאוד שזה הספר הראשון שאני כותבת עליו בתום תקופת היובש. בכל זאת, לי ולגיבורת הספר, להלן "חמודה" יש כמה דברים משותפים, ולו היינו יושבות לקפה, אני בטוחה שהשיחה הייתה קולחת. "חמודה" היא בחורה חמודה במיוחד, עם חיים לא רעים בכלל, רק שדבר אחד חסר: תינוק. וגם היא, כמוני, שונאת את השיעור הזה בסבלנות שהחיים זימנו לה.

מאירה ברנע-גולדברג כתבה פה ספר שכל אישה יכולה להזדהות איתו, ולא רק כאלה שעוברות את המסע המייגע שגיבורת הספר עוברת, אבל בפרט הן. אינספור פעמים הזדהיתי עם גיבורת הספר שעוברת דרך חתחתים שאי אפשר לעבור אותה ללא הרבה הומור עצמי והומור בכלל. הספר מתאר בצורה נאמנה למציאות את התהליך שנשים רבות עוברות מהרגע שבו הן מתבשרות שהן ייאלצו להביא ילד לעולם לא כמו שהטבע התכוון: אינסוף בדיקות ופגישות עם רופאים והזרעות וצילומי רחם והמתנה בתורים אינסופיים עם הרבה נשים במצבן והפריות, וזה עוד כלום לעומת האכזבות שהתהליך הזה טומן בחובו והרגשות השליליים שהוא מציף אותך, והבושה שאת מרגישה על כך שאין לך עדיין ילד.

הספר הוא אמנם לא קצר, אבל הוא נקרא במהירות שיא. ברנע-גולדברג היא סופרת מוכשרת במיוחד. יש לה את היכולת להפוך גם פרטים יבשים למלאי חיים ולמרתקים ובעיקר למצחיקים. הספר קולח והעמודים מתעופפים מעצמם. וכאמור, זה נושא שיכול לדבר לנשים רבות, אבל רק מי שעברה את זה והייתה שם יכולה להוציא תחת ידה ספר כזה ולספר על זה בדיעבד בצורה כל כך הומוריסטית.

והעיקר, הסוף טוב. גם אצל "חמודה" וגם אצלי.

ממליצה על הספר בכל פה!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•גלית
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

יש ספרים רבים שקראתי טרום עידן סימניה, ואני מרגישה שזה לא הוגן לכתוב סקירה או ביקורת ממרחק של זמן, כשהזיכרון כבר מעומעם ומטושטש. הביקורת צריכה לצאת חמה מהתנור, לא עם עובש שהתפתח במשך הזמן שחלף. אז יש לי רשימת ספרים בשם ״בהמתנה לדו״ח המבקר״ וכשיהיה לי זמן לבקר אותם, גם אבקר אותם.
אבל את הספר הזה אין לי צורך לקרוא שוב, כי את הרושם שלי ממנו אני זוכרת היטב. לטוב ולרע.
הספר נחמד, קולח, קליל, משעשע, ציני לפרקים ועם סוף טוב, שאמנם קצת נמרח ויש לו מינון יתר של קיטשיות ודרמה, אבל מה זה משנה? ילדים זה שמחה ובסוף הגיע ילד.
אבל לא הגיע ילד. הגיע תינוק.
וזה מה שעיצבן אותי מהעמוד הראשון.
אפילו פעם אחת לאורך כל הספר לא היה כתוב ״אני רוצה ילד״.
חמודה הייתה מעצבנת. ברמות. אולי זה בגלל זריקות ההורמונים.
האמנתי לה שהיא רוצה להיות אמא, אבל נורא רציתי לקרוא שהיא רוצה ילד. לא תינוק. כי תינוקות לא נשארים תינוקות. הם גדלים להיות ילדים.
בכל הכתבות והסרטים והתוכניות שאי פעם קראתי או ראיתי על זוגות שרוצים להיות הורים, שרוצים להקים משפחה, שכמהים לילד (לילד! לא לתינוק) מדברים על הרצון בילד, בילדים. לעשות ילד. להביא ילד. לאמץ ילד. לגדל ילד. הכמיהה היא לילד, ההשתוקקות היא לילד. לא לתינוק. התינוק הוא זמני. הילד תמיד נשאר.
היא באמת הלכה רחוק. היא הרחיקה עד לאות ת׳, תינוק, כשהדבר הנכון היה לעצור באות י׳, ילד.
שיהיה לה מזל טוב ושתגדל את הילד למצוות ולמעשים טובים.
ושתזכה היא, וכל הנשים באשר הן, לילדים רבים כחול אשר על שפת הים.

הערה: ערכתי את הביקורת המקורית מפני שייתכן ולא גיליתי בה את הרגישות הנדרשת לנושא.
הדעה שלי היא על ספר. לא על החיים האמיתיים והמציאות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

"כמה רחוק את מוכנה ללכת"...שאלה טובה...הרצון והכמיהה להיות אמא חזק מאוד, הכאב, הסבל, הייסורים, המחשבות הכל נעלם ברגע שמניחים את התינוק בזרועות אמו.
דרך החיים היא לידה, ילדות, בגרות, נישואין או לא וילדים...יש נשים שרק מהמחשבה נכנסות להריון ויש כאלה שעוברות תהליך קשה של הפריה חוץ גופית - שאיבה, החזרה, ,ציפיה ואכזבה כל פעם מחדש שהתשובה שלילית.
וכאן מגיעה השאלה האם לוותר, לאמץ, לנסות שוב ושוב,מה תגיד הסביבה שלוחצת ומתעניינת.
כמה אפשר לסבול את המבטים של נשים בהריון, אחרי ועם ילדים, את מבטי ההורים שמצפים לנכד ואת השעון הביולוגי שמתקתק...
כמה אפשר להתחמק, מלהחזיק תינוק של אמא אחרת, לחייך ולא להרגיש צביעות כי כמה חבל שזה לא התינוק שלך.
כאחת שעברה את הטיפולים הכאב וההזדהות החזירו אותי לאותה תקופה בחיי, לנישואים,לטיפולים שלא הצליחו, לכאב ולכמיהה, התפילה שהפעם זה יהיה חיובי, לליטוף של הבטן, הדיבור לעובר שאולי יתחיל להתפתח.
מחשבות של אחרי, אולי אני לא אמורה להיות אמא...קריאת הספר נתנה לי תקווה שמאז הרפואה התקדמה, יש כדורים ודרכי טיפול שלא הכרתי ואולי אי פעם בעתיד הקרוב זה יקרה...אולי בדרך הטבעית כי גם אני שמעתי את המשפט "אמרתי לך שאת צריכה להיות רגועה", אוליזה יקרה עם הפרטנר הנכון והמתאים ואם לא אז לא.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יפעתי
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

אני חשה שלא בנוח לכתוב ביקורת על הספר הזה, ביקורת שאינה מהללת אותו בלשון המעטה.

הספר מתאר אישה העוברת גיהנום של טיפולי פוריות כדי שיהיה לה מה שנראה שיש לכולם בקלות – תינוק. אי אפשר שלא להזדהות עם סבלה בכל התהליך הנוראי שהיא עוברת.
מי אני שאבקר אותה? אחרי שני הריונות מהירים וקלילים מה אני יכולה להבין על מצוקתה של אישה שלא מצליחה להרות?

ובכל זאת, זהו ספר, לא כתבה אישית בעיתון. וככזה אני מבקרת אותו, ומניחה הצידה את הסיפור האישי והכואב.

זה לא ספר גרוע. הוא קריא מאוד וקולח, למרות הנושא הכבד שבו הוא עוסק. הגיבורה משתדלת ככל האפשר להסתכל בהומור על החוויות הקשות שהיא עוברת. וכאמור, אי אפשר שלא להזדהות איתה – האטימות של קופת חולים/ בית החולים/הרופא, הכסף שצריך לשלם ואין ברירה. תחושת אין אונים כשבאים לבדיקה ופתאום מסתבר שמישהו שכח להסביר כמה דברים מהותיים. הפחד מלהחסיר עוד ועוד ימי עבודה. ההחלטות הקשות שצריך לקחת דווקא כשאין כוח והכל נראה שחור. החברים שנעלמים כי כמה אפשר לשמוע מישהי שכל מה שמעניין אותה הוא רק דבר אחד - תינוק. הקינאה בכל מי שיש לו את מה שאת כל כך רוצה, ובקלות. ההשלכות של כל זה על הזוגיות והמשפחה המורחבת. העובדה שאנשים זרים לחלוטין מרשים לעצמם להיכנס לחיים הפרטיים שלך מבלי לבדוק אם זה מתאים לך, גם כשאמור להיות ברור שלא. כל אלה מוכרים לי היטב, גם אם מזווית אחרת. אז קראתי ובכיתי, בהחלט.

אבל משלב כלשהו הרגשתי שהספר מייגע אותי. הוא חוזר שוב ושוב על אותם פרטי פרטים. עוד בדיקה. שוב הנהלים שצריך כדי להשיג טופס 17. כתובים באותה צורה בדיוק. ועוד בדיקה, וכך הלאה. נכון, זה אמין. אני משוכנעת שככה זה במציאות, ואפילו הרבה יותר גרוע. כאמור, אני חווה את כל זה רק לא על הריון. אבל זה חוזר על עצמו בספר ולקורא כבר נמאס. לא נחמד מצידי לכתוב את זה, ובכל זאת, ככה הרגשתי.

במקום עוד ועוד פרטים מייגעים ציפיתי שלדמויות יהיה יותר עומק. אולם עד סוף הספר הדמויות נותרות פלקטיות ושטחיות. כמעט אף דמות לא עברה איזשהו תהליך, תובנה חדשה מכל הסיפור הכואב הזה.

לסיכום – למי שחושב על טיפולי פוריות הספר הזה הוא חובה. גם כדי ללמוד את כל מה שצריך על הנהלים בפרטי פרטים, וגם כדי להתכונן לכאב הפיזי והנפשי שהתהליך טומן בחובו. למי שלא – אפשר לקרוא למרות שלא מוכרחים, וכדאי לדלג פה ושם על פרקים. לא נראה לי שתחושו בחסר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
כמה רחוק את מוכנה ללכת

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאירה ברנע-גולדברג

ספר חדש שמקבל המון תשומת לב מהתקשורת. חברה המליצה וגם יש לי חיבה עזה לספרי ביכורים אז לא יכולתי שלא לנסות.
כתוב טוב, מצחיק, נושא מרגש, סוף טוב, כל מה שצריך להיות בספר טוב. עכשיו לפני יום כיפור חשבתי להמליץ לכן עליו כי הוא מעביר היטב את הזמן.
הנושא שבו בחרה להתמקד המחברת יכל בקלות להוביל אותה לכתיבת ספר קיטשי אבל נראה שהיא הצליחה לעקוף את כל המכשולים ולרקוח ספר מיוחד. בכל פעם שחשבתי לבכות, מייד באה פיסקה שגרמה לי לצחוק והאיזון הזה בין העצב לצחוק לדעתי הוא נדיר. אין כאן התבכינות יבבנית של אישה שרוצה תינוק ולא מצליחה להכנס להריון. הגיבורה מאד מסקרנת ובעלת חן וכמובן הומור עצמי. לפי מה שכתוב בגב הכריכה הסיפור הוא סיפור אמיתי ולכן יפה לראות כיצד המחברת לא מפחדת לצחוק על עצמה ועל המשפחה שלה. למשל התגובה של אביה להחלטה שלה לאמץ תינוק ממוצא אתיופי "את חולת נפש, צריך לאשפז אותך בבית משוגעים".
לסיכום: אני מאד אהבתי, ממליצה בחום.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ניני
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“בעיני זהו אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. בהתחלה התלבטתי האם לקנות את הספר, האם סיפורים על בעיות פ”