מה יהיה איתך, <mark>עידית אלנתן</mark>? את עושה לי את החיים קשים לאללה. וזה לא סתם שאני מזכירה את אללה.
ארבע פעמים (נראה לי, כבר הפסקתי לספור) קראתי את הספר שלך במחשבה שהפעם זה יקרה, הפעם אני אוכל לכתוב עליו ולהפיץ את שמו ברבים, ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב עליו.
נעתקו המילים ממקלדתי.
מין הרגשה כזו שכל המוסיף גורע ושאין צורך להרבות במילים אלא רק להניח את זה:
מותו של אהרון אלקלעי | <mark>עידית אלנתן</mark> | חובה

****




יש להניח שאילו הייתי אישה... נגיד, רווקה... אבל רק כזו שהיא בת שלושים...ואחת... שגרה ביפו... בעשור הקודם, הייתי עשוי להזדהות עם גיבורת הספר (המתאר את קורותיה הקורעים של אחת כזו, בדיוק).

אולי יהיו כאלה שבכל זאת כן יזדהו איתה, גם אם הן לא רווקות, ואפילו אם הם גברים שמתגוררים סמוך ליפו... אולי. קשה לי להאמין, כי הספר הזה, בניגוד לתחושות המוקדמות שכנראה היו לי כשהכנסתי את "בניגוד להו

אל הספר הזה הגעתי במקרה באיזשהו יריד, אבל לא הייתי קורא אותו אלמלא קראתי את הספר הקודם שלה, בניגוד להוראות היצרן, המשעשע.
הספר הזה חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים) לגמרי. העברית שלו לעילא ולעילא, מה שלא מפליא בכלל משום היותה של <mark>אלנתן</mark> "בוגרת תואר ראשון בלשון עברית ובלשנות אנגלית" וכיום (אפריל 2022) עורכת כתב-העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" בישראל. אלא שלא התכנסנו לתחרות לשונית עם מאיר שלו או עמוס עוז, או ל

נתחיל מהסוף: בניגוד להוראות היצרן הוא ספר לא קל לעיכול. קראתי אותו בשתי לגימות ארוכות, בכל אחת מהן התחלתי לקרוא, איבדתי את תחושת הזמן ושעה לאחר מכן פתאום שמתי לב שגמרתי חצי ספר. בכלל, בזמן הקריאה נשאבתי לתוך מימד חלומי אחר לגמרי, שספרים חזקים מושכים אותי לתוכו ושעות לאחר הקריאה שלהם אני ממשיך להרגיש מוזר.
הכריכה הפשוטה אך החביבה (חוץ מהכתום הצורם) והתקציר האחורי מטעים בנוגע לתוכנו של הספר. יש לנ

מספרים על איזה נסיך סעודי שנכנס לסוכנות של מייבאך עם בוכטות של דולרים בתוך מזוודת סמסונייט ואמר למנהל: תביא לי את המייבאך הכי יקרה שלך. בעודף שיישאר תביא מרצדס.



מה לספר הזה ולנסיך הסעודי?
או.


את הספר קראתי מייד כשסיימתי את 'לבד בתיאטרון המוות' של טרי הייז על 688 עמודיו ו-272,448 מילותיו (ספרתי), והוא לא סתם מייבאך, הוא מייבאך לימיטד אדישן. אז אחרי שקוראים ספר כזה אין הרבה ספרים שיש לה

אחד הספרים המטופשים ביותר שיצא לי לקרוא. העלילה מופרכת. הכתיבה משעממת והגיבורים הראשיים יוצרים אנטגוניזם טהור. אני לא מאמינה שבזבזתי שלושה ימים שלמים על הספר הזה.
נקודת אור היחידה היא הנגיעה במרקם היחסים השבררירי בין האוכלוסייה המגוונת ביפו.
מבחינתי ליאנה רוט חייבת לי 25 שקלים. אם היא לא יכולה להחזיר, אז ש<mark>עידית אלנתן</mark> תחזיר.

ליאנה היא עורכת לשונית. מקום מגוריה ביפו, לחיסכון בהוצאות, גילה שלושים ומשהו ומה שחסר לה בחיים זה בעל. בסיומה של סאגה סוערת היא זוכה בהומלס וחתול.
<mark>עידית אלנתן</mark> המחברת, בעצמה עורכת לשונית, רקחה לנו בעברית משובחת את סאגת הבעל החסר לאותה אשה חסרת מנוח (בת דמותה של יעל שרוני או עלמה זק, אם תרצו). בצד המקצועי אנו פוגשים את ליאנה כשהיא מקבלת לערוך ספר "רוחני" חשוב (חשוב להוצאה) וכמובן הורסת הכל כשהיא מח

ליאנה היא רווקה בת שלושים ומשהו, וחוץ מזה שהיא עורכת לשונית במקצועה ושהיא גרה ביפו, שלה יש מקום מכריע בעלילה על רקע המהומות שפורצות בה, ליאנה היא לחוצת חתונה. שאיפתה העיקרית בחיים היא למצוא חתן ראוי שישכיח ממנה את שנות הבדידות והדייטים הכושלים. אבל מה לעשות, והחיים הם לא בדיוק תוכנית כבקשתך, ובמקום בעל, שני יצורים אחרים לגמרי מתנחלים לה בבניין: הומלס וחתול רחוב. ואז, דווקא אז, כשרע לה ומר לה והחיי

****




הסיפור הוא משפחה. או שאולי גם המשפחה הזאת היא סוג של מיקרוקוסמוס של המדינה המשונה הזאת, עם הקרעים, הבילבול, החיפוש אחר זהות מבודלת בתוך הערב-רב של הזהות הקולקטיבית שנקראת, איכשהו, "ישראלי". איזה קשר קיים בין מישהו שנסע להודו אחרי הצבא, לקח סמים, הפך ללווייתן, ואז איבד את עצמו וחזר בתשובה כדי למצוא את עצמו מחדש, לבין, נאמר, בנו הערבי של בעל מוסך ביפו שהתחתן עם יהודייה שהעמידה לו צאצאי