אולי אני לא מיומנת מספיק בקריאת ספרי מתח, ולכן הסוף עמוס האירועים והתזזיתי עד כדי היסטרי משהו, גרם לי להרים גבה ולתהות אם זה היה חייב להיות כך.
עד שהגעתי ל"נו, באמת" הזה נהניתי מאד. הדמויות אמינות ומעוררות הזדהות, הסיטואציה מעוררת סקרנות ולחץ, והשפעתה על הדמויות מטופלת ומעניקה מסגרת אנושית ורגישה לכל סיפור התעלומה.
אבל, לקראת סוף הספר, לאחר שמתרגלים לקצב עלילה מסויים, פתאום העניינים מתחילים לבעור-עובדות, תפניות, אקשן, הכל נזרק עלינו בבת אחת וההתרה של כל המקרה הזה תופסת תאוצה כאילו שהרעים בספר כיוונו אקדח לרקתו של ברקלי ודרשו לשחרר אותם מהספר עכשיו ומייד.
מעבר לחוסר האחידות הזה הרגשתי גם סוג של חוסר התאמה בין רמת הסיפור כולו לבין סופו הלא ממש הגיוני בלשון המעטה.
למרות ההתערערות הזו בסופו, אני עדיין חייבת להודות שהעברתי עם הספר הזה כמה שעות מהנות - אז תכלס הוא עשה את שלו ואני אפסיק להיות קטנונית.

מסוג הספרים שאין לי מושג איך מתחילים בכלל להסביר כמה הוא מרתק, מפתיע, מרגש וכתוב מעולה.
על מה לספר? על הפילים? העורבים? הכסאות שצומחים מהאדמה? עזבו... זה יישמע אידיוטי...
קרנבל מוטרף שנפש האדם נחשפת בו על שלל גווניה: רוע, בוגדנות, חמדנות, לצד ייסורי מצפון, געגועים, חלומות, אהבה.
בן כנען פורשת בקולה הייחודי 4 סיפורי חיים של דיירי בית האבות ידליצה נורברט. סיפוריהם נעים בין העבר (אירופה של שנות השלושים והלאה) להווה המשותף בבית האבות הירושלמי, על הציר שבין הריאלי לפנטסטי.
במהלך הסיפור מתגלים בדמויות עוד ועוד רבדים, סודות ושלדים שמסתתרים שנים בארון. אף אחד הוא לא מה שנראה במבט ראשון. מתחת לחזות שמוצגת כלפי חוץ יש עולם שלם שחייב להישאר בחושך לטובת השפיות.
אמונה וכפירה, זכרון והדחקה, חיים ומוות, אחדות ופילוג, חוסר כל ושפע מטמטם הם חלק מהיתדות שבהן משתמשת בן כנען בהקמת אוהל הקרקס הגדול של הרעיונות.
והערה לסיום: כשקוראים את הספר הזה צריך להשאיר את הציניות מאחור, כדי שהאוהל לא יפול לנו על הראש...

זה היה יכול להיות ירח דבש חלומי, אלמלא הכלה היתה כל כך מטורללת ומעצבנת...
למרות שהספר הזה הוא לא מפסגות היצירה של המינגווי, אני עדיין שמחה שקראתי אותו כי הכתיבה שלו פשוט מהפנטת.
זה כמו לראות תהליך של ציור: קווי מתאר בעפרון, שמתמלאים לאט לאט בכתמי צבע (או משהו כזה :) ). הוא אלוף ביצירת אוירה שנשארת איתך גם כשהספר נגמר.
המטורללת מחרבת באופן שיטתי את ההרמוניה ש(לכאורה) שררה בין בני הזוג. מצאה לה זמן טוב לבדוק את נטיותיה המיניות -
כרגע התחתנת, פסיכית! לא יכולת לעשות את זה קודם???
אה, נכון, אז העלילה לא היתה יכולה להתגלגל כפי שהמינגווי תכנן...
גם כאן, כמו בענבי זעם המעולה (ולכן שם זה נסלח), המינגווי
מתעכב בדקדקנות על פרטים טכניים. כאן הוא מדווח באובססיה על מה אוכלים, באיזה אלכוהול טובעים, מה לובשים וכו'. אם נעיף את כל אלה החוצה יישאר ספר דקיק.
אז נכון, זה לא ספר מעולה כפי שציפיתי שיהיה, אבל עדיין ניכרת בו הנגיעה הגאונית, הניצוץ - באיך ופחות במה.

אחרי שרשרת מכאיבה של ספרים גרועים, נפל בחיקי סוף סוף הספר הזה, שהחזיר אותי אל הפוזה האהובה של רביצה אדישה למתחולל סביבי עד העמוד האחרון. איזה אושר!
לא התעלפתי מספרו השני של גפלה, ביום שהמוסיקה מתה, ולכן לקח זמן עד שהחלטתי לקרוא את עולם הסוף.
הספר הזה מרתק, סוחף ומעורר מחשבה. הוא מעלה רעיונות, דן והופך בהם, ומוביל את הקורא למסקנה ששום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא קבוע וברור, לכל דבר יש כמה צדדים ודרכי התבטאות. צריך לחיות (או למות) ולחוות תוך התבוננות אמיתית, וגם אז לא בטוח שהצדדים הללו ייחשפו. או ברוח הספר: דברים שרואים מכאן לא רואים משם...
תובנות ותפיסות עולם מקבלות תפניות של מאה שמונים מעלות ככל שבן, גיבור הספר, מפלס את דרכו בעלילה הנפתלת וההזויה שכופה עליו גפלה.
הספר הזה הוא תוצר מרשים של דמיון פרוע ופורה, סקרנות וכושר ניתוח של רגשות והתנהגויות. לבחור יש כשרון מעורר קנאה לטוות סיפור מחומרים רחוקים, לא מקומיים, בצורה אמינה, בלי לעורר אצל הקורא גיחוך או ציניות כפי שעלול היה אולי לקרות אלמלא נכתב ע"י סופר מוכשר כ"כ.

עין החתול כתוב כמו סרט: הבלחים של זכרונות ילדות
המשובצים בהווה. אטווד מקרינה סצינות עבר קצרות,
שכמכלול בונות סיפור חיים ועולם רגשי מלא, ממנו ניתן
ללמוד על הדמות הבוגרת המספרת את סיפורה.
תמונות העבר הקשות, המציגות התמודדות עם חברות מתעללות מתוך רוע ואכזריות לשמם, ללא כל סיבה, מוקרנות נטו:ללא
הסברים מיותרים, ללא התבכיינות, ללא מניפולציות רגשיות.
ודווקא בזכות אופן ההעברה הזה, הנקי כמו דיווח, מצליחה המספרת לעורר אצל הקורא רגשות של הזדהות, חמלה ותדהמה על
עוצמת הרעל שיכולה לנבוע מילדות קטנות. רעל שנשאר לתמיד.
באישיותה של איליין, גיבורת הסיפור, מתקיימים ניגודים
כתוצאה מנסיבות חייה, וכך חוקרת אטווד את הקוטביות בנושאים שונים: החיים ה"פראיים", בהרמוניה עם הטבע, לעומת החיים ה"תרבותיים" עם הסטיגמות, הדעות הקדומות, קודי ההתנהגות המלאכותיים והמוכתבים מראש; דת מול חילוניות, גברים מול נשים, ילדות מול בגרות, אינדיבידואליות מול עדריות וכו'.
מרתק לראות את הזגזוג שנכפה על איליין בנושא המגדרי:
ילדה שגדלה רוב הזמן במסגרת של קודים גבריים, שנזרקת, כל אימת שהמשפחה חוזרת מהנדודים אל הציביליזציה, לתוך קלחת החיברות הנשי המזמנת שפע של התמודדויות, כשלונות, פגיעות ובעיקר בלבול ותסכול.

"אח"כ נעשה הזיכרון מעשה טלאים ושברים. קצת כמו הקופסה השחורה במטוסים, המיועדת להקליט את ההתרחשויות בשעת התרסקות. אם שום דבר לא משתבש, הסרט נמחק. כך שאם באמת מתרסקים, הסיבה ברורה; אם לא מתרסקים, יומן המסע ברור הרבה פחות".
סיפור שעוסק בתעתועי הזכרון, בתעתועי ההגדרה העצמית
והגדרת הסובבים אותנו. ניתוח כן ומכאיב, שלא עושה הנחות, של חיים שלמים של היסחפות, ויתורים מתוך חולשה במסווה של אופי טוב, בנאליה, נוחות וטעויות.
חיים רגילים של איש רגיל, שבגיל 60 מקבל את ה"מתנה" שאף אחד לא היה רוצה לקבל - הקופסה השחורה של חייו: תובנה מחודשת ומרירה שהופכת על פניו את מי שחשב שהוא, את ידיעתו איך הוא נתפס ע"י אחרים, את מה שחשב על דמויות משמעותיות בחייו.
הספר הזה צולל באומץ, בלי התייפייפות, ובסגנון דיווחי וישיר לתוך מים שהיינו מעדיפים שלא לטבול בהם אפילו רגל מסכנת טביעה.
המספר נכנס למערבולת הזו, ואנחנו, יחד איתו, שוקעים בה, איש איש עם הקופסה השחורה האישית שלו.

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
שפרה הורן היא סופרת טובה בעיני, אבל מסיפרה האחרון ממש
לא הצלחתי להתרשם.
יש בו כמה רעיונות יפים, אבל חוץ מזה הוא יותר מידי:
יותר מידי רגשני, יותר מידי דרמתי, יותר מידי תיאורי.
הרגיש לי דביק ומוגזם, ומשלב מסויים מצאתי את עצמי קוראת אותו בדילוגים רק כדי להגיע לסופו - לא מפני שהתעניינתי מה קורה, אלא מהסיבה (הטיפשית אולי) שמדובר בשפרה הורן, ועל כן אי אפשר לזנוח אותו באמצע.

מטריד, עוכר שלווה, אפל, ספוקי. ובמילה אחת-מעולה.
ספר שעוסק בעיוורון והכחשה, במדע מול אמונה ובעוצמתה וחשיבותה של התקווה.
כל נגיעה בתוכנו של הספר תעשה לו עוול, ולכן רק אומר שמעורבים בסיפור עוגב, הפרעות אישיות ושני קשישים מעניינים.
יש עוד - סטודנטים, מטפל בבית אבות, זוג הורים - אבל אמרתי שלא ארחיב, אז אעמוד במילתי...
מקווה שהצלחתי לסקרן. מדובר בספר משובח: סיפור מרתק, המסופר בצורה קולחת ומותחת, שגרמה לי להרים את נס המרד ולהתעלם מהמטלות הביתיות.
טוב, הולכת לקפל כביסה... קחו את הספר הזה בחשבון - הוא מדהים.

הספרים של קוך צריכים לשאת לוגו של דמות מגרדת בראש עם בועת סימן שאלה מעליה.
בספר הזה, כמו בספרו הקודם "ארוחת הערב", התגרדתי
כמוכת כינים. קוך מעלה סוגיות בתחומי מוסר, קודים
חברתיים, מיניות, אתיקה, טאבו, הורות ובכלל על טיבנו
כבני אדם ועל התנהלותנו במסגרת המשפחה והחברה.
לקוך יש תבנית: סיפור בגוף ראשון ע"י דמות אינטליגנטית, משכילה ולכאורה נאורה, מהוגנת ונורמטיבית.
משכך, היא רהוטה ומעניינת, יודעת להעלות דעות ולדון
ברעיונות, למתוח ביקורת חברתית ופוליטית בד בבד עם יכולת
לתת שלל הצדקות מפוארות למחשבות ולהתנהגויות החולניות שלה.
הדמות הזאת היא שנונה ומקסימה, והיינו יכולים ממש לאהוב
אותה אלמלא היתה כזאת דוחה...
את הקורא היא לא מצליחה להפיל בפח הזה.
יש בדמויות הראשיות של קוך מאפיינים שהן עצמן לא מודעות
אליהם: מוסר כפול, צביעות, יהירות, חרמנות, תחמנות - תכונות שכשהן נחשפות אליהן בסביבתן הן מגלגלות עיניים בצדקנות ונחרדות.
במרכז הספר עומד סיפור חופשת הקיץ של מארק שלוסר, רופא
משפחה, עם אשתו ושתי בנותיו המתארחים בבית הקיץ של אחד הפציינטים שלו. חופשה מהגיהינום.
גם בספר הזה אנחנו רואים כמה מטריד ומסקרן את קוך נושא
ההורות - כאן הוא מעלה שאלות כמו מה זה אומר להיות אב לבת? אילו רגשות זה מעלה? אילו חרדות?
עלילת הספר מרתקת (ומלחיצה), הכתיבה משובחת ומעוררת
מחשבות (בעיקר קודרות).
יופי של ספר. אחלה סופר. (בהולנדית זה נשמע יותר טוב...)