• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קרבת דם

קרבת דם

מאת אברהם ורגיז

הביקורת של ליליאן די

תמונה של ליליאן די
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
קרבת דם

קרבת דם

מאת אברהם ורגיז

הביקורת של ליליאן די

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ליליאן די
הוצאה לאור:מטר
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
דליה פז
לפני 16 שנים

“סיימתי לקרוא את הספר, אחרי ששכב אצלי על המדף משבוע הספר בשנה שעבר, עלילה שמתרחשת באתיופיה, ואולי בגל”

13/19
ביקורות על קרבת דם
הבאה
ybmr
לפני שנה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 חודשים•1 דקות קריאה

ספר מושלם! בהתחלה טיפה היה קשה לי להיכנס לתוכו, אבל ברגע שזה קרה, לא הצלחתי להוריד אותו מהיד וסיימתי אותו ביום אחד! לקח לי זמן להצליח להשתחרר ממנו, גם הכתיבה, גם הדמויות וגם העלילה. מופלא! מחכה בקוצר רוח לספר הבא של ורגיז שאמור לצאת לאור בארץ בחודשים הקרובים!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של ליליאן די

ליליאן די

ותיקה
חברה משנה
97 ביקורות•2 נבחרות•323 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של ליליאן די
ליליאן די
ותיקה
חברה באתר משנה
ביקורות97
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה323
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת58מתח ריגול והרפתקאות25ספרות מקורית7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ליליאן די

המשחק האחרון

המשחק האחרון

בראד פרקס

כשמרימים מותחן מדף, החשש הכמעט מיידי הוא ליפול למלכודת של כתיבה גנרית, נוסחתית ושטוחה. אלא ש"המשחק האחרון" של בראד פרקס מוכיח שמותחן לא חייב להיות כבד כדי להיות חכם, ושקצב מהיר לא חייב לבוא על חשבון אינטליגנציה.
במרכז העלילה עומד רעיון נחמד ביותר: החדרת שחקן תיאטרון אל תא מעצר שמור בתפקיד חייו – לדובב אסיר מסוכן ולהוציא ממנו מידע קריטי. הדינמיקה הזו, שבה אין "קאט", אין חזרות, וכל טעות בקריאת הפרטנר לסצינה עלולה לעלות בחיים, מייצרת מלכודת פסיכולוגית מתוחה במיוחד שמשחקת על הקו העדין שבין משחק למציאות.
נקודת החוזק הבולטת ביותר של הספר היא איכות הכתיבה והקצב שלו. בראד פרקס כותב בצורה שנונה, מלוטשת וזורמת, ללא תיאורים מיותרים וללא "משקל עודף". המילים פשוט מתגלגלות על הלשון, והקריאה הופכת לממכרת. מעבר למתח הטהור, הספר מעניק לקורא חוויה אקטיבית נהדרת: הוא מזמין אותך להיכנס לתפקיד הבלש, לנתח את לוח המשחק, לחשוד בדמויות ולנסות לפענח מי באמת משחק באיזה צד ומה המניעים הנסתרים של הפועלים בשטח. אהבתי מאד שיש עומק לדמות הראשית ואף לדמויות שסביבה. בעיני זה ערך מוסף משמעותי לספרי מתח, ולא רק העלילה במרכז.
הקצב החד מביא איתו תהפוכות עלילתיות מצוינות וחשדנות מתמדת שנבנית עד למענה בסוף, כולל התפתחויות בלתי צפויות בגזרת הדמויות השונות. אמנם נקודת הסיום נוטה לכיוון קצת "דביק" ומתקתק מדי שבו כל הקצוות נסגרים באופן מושלם, אך כשמבינים את חוקי המשחק של הספר ואת הטון הקליל והממכר שלו, מבינים שזהו בדיוק הפינאלה המספק והמתאים ביותר לחוויה כזו.
בשורה התחתונה, "המשחק האחרון" הוא מותחן מצוין, מבריק וכיפי בטירוף, מהסוג שפשוט אי אפשר להניח מהיד. מומלץ בחום למי שמחפש קריאה קצבית, חכמה ומהנה מעין כמוה. אני רצה לספריה לקחת את 2 ספריו הנוספים שטרם קראתי...

אתמול•
★★★★★
•ליליאן די
השידוך

השידוך

איב האריס

המפגש עם ספרים העוסקים בחברה החרדית מנקודת מבט חיצונית מעורר לא פעם היסוס ראשוני, במיוחד עבור מי שמכיר את המרחב החרדי מקרוב. החשש ליפול למלכודת של בורות או סטריאוטיפים שטחיים ריחף גם מעל דפיו הראשונים של "השידוך" מאת איב האריס, ואכן, המבוא הציג תערובת צפופה של קלישאות מוכרות. אלא שהרתיעה הזו התחלפה בהפתעה מסוימת; הטקסט ניצל מדחייה בזכות ארכיטקטורה סיפורית חכמה ומבנה שמצליח להחזיק את הקורא. זהו אמנם לא ספר מצוין, והאלמנטים החלשים והנוסחתיים בו רבים מהטובים, אך העובדה שהוא נקרא ברצף ולא ננטש מעידה כי בסופו של דבר הוא מצליח לספק חוויית קריאה נחמדת וקולחת.
## תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
העלילה מתרחשת בקרב הקהילה החרדית בלונדון – סביבה בעלת מאפיינים ייחודיים השונים מהשמרנות המוכרת בישראל – וסובבת סביב הציר המתוח של מוסד השידוכים והבדלי המעמדות. במרכז הסיפור עומדים חני קאופמן, צעירה ממשפחה מעוטת אמצעים, וברוך, בחור מיוחס ועשיר המבקש למרוד בתכתיבי המערכת הקהילתית. דרך מבנה דינמי המדלג בין ההווה לבין קפיצות זמן אל העבר, נחשף פסיפס של דמויות: ראש ישיבה ורעייתו הרבנית המתמודדים עם שבר פנימי, צעיר החוקר את העולם שמחוץ לחומות הקהילה, ואמהות ואבות המנווטים בתוך עולם של ציפיות חברתיות נוקשות.

איכות הכתיבה של האריס מתבטאת בראש ובראשונה ביכולת המבנית שלה. הלהטוט הכרונולוגי, הנודד קדימה ואחורה בזמן, מבוצע במיומנות רבה ויוצר פאזל נרטיבי מהודק שמספק הסברים פסיכולוגיים הדרגתיים לדמויות ומציל את הטקסט מלהפוך לשטוח. יחד עם זאת, הניסיון המאומץ לגעת בכל קונפליקט וסוגיה אפשריים בעולם החרדי גובה מחיר כבד מרמת העומק של דמויות המשנה. הניסיונות של אבריימי בחוץ, יהירותה של אם החתן או תמימותם של הורי הכלה – כולם נותרים בגדר תבניות נוסחתיות וקלישאתיות למדי, שאינן זוכות לפיתוח מעמיק ויוצרות תחושת גודש מיותרת של "הכל מהכול".
המורכבות האמיתית של הספר מתגלה בעיצוב דמויותיהם של הצעירים. חני מצטיירת כדמות נשית חרדית אסרטיבית ומרעננת, המחוברת לאמת הפנימית שלה ומסרבת להסתנוור ממעמדו החברתי הגבוה של ברוך. מנגד, ברוך, שאמנם פועל מתוך "קראש" חזותי ושטחי של רגע, מוכיח בגרות מפתיעה ברגעי המפתח. ליל הכלולות של השניים, למרות פוטנציאל הקיטש שבו, מתואר ברגישות ובעידון יוצאי דופן; הגישה המכבדת והמעודנת של ברוך מעניקה לקשר שלהם גרעין אותנטי ונקי, שבו הוא לחלוטית מתגלה במלוא מובן המילה כ"ברוך הגבר" (כמאמר הפסוק 😉).
קו העלילה הטעון ביותר נוגע לרבנית רבקה ולבעלה חיים. הספר אמנם משקיע משאבים רבים בבניית הרקע למשבר, ומראה בפירוט ובאופן די אמין כיצד הציפיות, השחיקה והעומס הרגשי המצטבר לאורך השנים הובילו את הרבנית אל נקודת הקצה שלה. עם זאת, הקושי האמיתי מתעורר מול ההכרעה הסופית שלה – ההחלטה הקיצונית והחפוזה לחזור בשאלה ולנטוש בבת אחת את בעלה וילדיה. גם אם ניתן לגלות אמפתיה עמוקה לחורבן הפנימי שלה ולעוצמת המצוקה הקיצונית שחוותה, המעבר החד אל הנתק המוחלט מרגיש תלוש ומזורז מדי. דרמה מושתקת ועמוקה כל כך הייתה זקוקה ליריעה רחבה בהרבה וספר שלם משלה כדי לזקק את התהליך במלוא אמינותו. במבחן התהודה הרגשית, הספר אינו מחולל טלטלה נפשית יוצאת דופן, אך בזכות הדמויות הראשיות הוא מצליח לייצר חיבור אנושי ראוי.
## שורה תחתונה
"השידוך" הוא ספר שיש בו אמנם יותר אלמנטים לא טובים מאשר טובים, והוא ללא ספק עמוס בקלישאות ז'אנריות. יחד עם זאת, בזכות מבנה חכם, קצב קולח ודמויות ראשיות שמחזיקות את הסיפור, הוא מציל את עצמו משטחיות זולה. זוהי קריאה נחמדה ומהירה, שאינה מזלזלת באינטליגנציה של הקורא ומספקת חוויה שלמה שלא מותירה רצון לנטוש באמצע.

שלשום•
★★★★★
•ליליאן די
שלוש

שלוש

דרור משעני

ההחלטה לצלול אל תוך דרמת מתח פסיכולוגית מקומית מלווה לא פעם בחשש מפני נפילה למלכודות של כתיבה נוסחתית, שבלונית או כזו המקריבה את העומק הספרותי לטובת מניפולציות זולות. המפגש עם יצירתו של דרור משעני הציב מלכתחילה ציפייה לחוויה אינטליגנטית ומנומקת היטב. שמחתי לגלות שמבחן המציאות לא רק עמד בציפיות הללו, אלא התעלה עליהן; הספר מוכיח כי סוגה זו יכולה להתקיים בתוך ספרות משובחת, רצינית וממגנטת, שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקוראים.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
הספר מגולל את סיפורן של שלוש נשים שונות, שעל פניו אין חוט מקשר ביניהן, אך חייהן מצטלבים ומסתבכים סביב ציר גברי אחד. מדובר במסע באטמוספירה ישראלית מוכרת ויומיומית מאוד, שמתחת לפני השטח הבורגניים שלה רוחשים בדידות, חיפוש נואש אחר קרבה ומתח פסיכולוגי דק שהולך ונמתח. זהו קונפליקט המבוסס על פגיעות אנושית ועל דפוסים סמויים מן העין, הטווים יחד רשת של דרמה אנושית מותחת ומצמררת.

איכות הכתיבה של משעני היא פשוט מצוינת. הוא אוחז בעט מלוטש, מדויק ונטול קישוטיות יתר, ומצליח לייצר קצב מהיר וממגנט (Page-turner) שאינו בא על חשבון רמת הניסוח הרהוטה.
העומק הפסיכולוגי של הדמויות מעורר השתאות. אלו אינן דמויות פונקציונליות שנועדו רק לשרת עלילה בלשית, אלא נשים בעלות נשמה, עגולות ונוגעות ללב. מבחן התהודה הרגשית משיג כאן את ייעודו העמוק ביותר: הכאב הבלתי צפוי על גורלה של הדמות הראשונה ברומן מכה בקורא בעוצמה, ומותיר תחושת ריסוק ואובדן אמיתית שעוברת מתחת לעור. כאשר העלילה מתקדמת והדפוס המאיים מתבהר, הציפייה והמתח אינם פוחתים, אלא משתנים והופכים למעקב מרתק ומצמרר אחר הדינמיקה האנושית. האותנטיות והאמינות של הסיפור נשענות על הבנה כירורגית של נפש האדם, כשהסביבה והמניעים מרגישים מבוססים ומדויקים לחלוטין למציאות המקומית.
ההישג הגדול ביותר של הספר טמון במבנה הארכיטקטוני שלו ובהולכת הסיום. המעבר המבריק בין שני החלקים הראשונים, המובאים בגוף ראשון אינטימי מפי הנשים עצמן, לבין החלק השלישי – המשתנה לנקודת מבט של מספר בגוף שלישי המביט כביכול מהצד, אך פונה אל הקורא בגוף נוכח נשי קולקטיבי – הוא מלאכת מחשבת מבנית. הבחירה הסגנונית הזו גורמת לנשים הקוראות לחוש כאילו הטקסט מביט ישירות אליהן, מה שמייצר סולידריות עמוקה ומעצים את המעורבות הרגשית. אף על פי שקורא קשוב וחד עשוי לפענח די מהר את זהותה האמיתית של הדמות המרכזית בחלק האחרון ולחשוף את הטוויסט המבני עוד לפני ההכרזה הרשמית שלו, הדבר אינו פוגע כהוא זה בהנאה מהקלוז'ר הראוי, המהודק והמספק של היצירה.
### שורה תחתונה
דרמה פסיכולוגית מבריקה, חכמה ומשובחת, המוכיחה שאפשר לכתוב ספרות קצבית ומותחת מבלי לוותר על עומק רגשי ונשמה יתרה. יצירה מבנית מרשימה שמומלצת בחום לכל מי שמחפש כתיבה איכותית, מתוחכמת ומקורקעת.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
הטיסה האחרונה

הטיסה האחרונה

ג'ולי קלארק

אל מותחנים פסיכולוגיים מהסוג הזה אני מגיעה לפעמים בחיפוש אחר אתנחתא קצבית – ספרות חכמה, מהירה ואיכותית שתדע להחזיק את המתח והעניין מבלי לזלזל באינטליגנציה. "הטיסה האחרונה" של ג'ולי קלארק ניגש למשימה הזו בדיוק, ועומד בה בהצלחה רבה. הוא סיפק לי חוויית קריאה ממגנטת וסוחפת, כזו שגרמה לי לצלול פנימה ולסיים אותו תוך כמה שעות לא רצופות של קריאה במהלך השבת.
במרכז העלילה ניצבות שתי נשים הנמצאות במנוסה, כל אחת ועולמה המורכב. מפגש אקראי ביניהן בשדה התעופה מוביל להחלטה אימפולסיבית להחליף כרטיסי טיסה וזהויות, מתוך תקווה להיעלם ולהתחיל מחדש. אלא שהתרסקות המטוס עליו הייתה אמורה לעלות אחת מהן טורפת את הקלפים, ומאלצת את השורדת לנווט בתוך חייה הסבוכים של חברתה, חיים שמסתבר שגדושים בסודות ובסכנות משלהם.
נכון, אם בוחנים את המבנה העלילתי בזכוכית מגדלת, אפשר למצוא בו לא מעט צירופי מקרים ותפניות שלעיתים מרגישות מופרכות או רחוקות מההיגיון הצרוף. אבל האמת היא? לא אכפת לי, וזה חלק מהכיף בספרים כאלה מדי פעם. בסופו של דבר, העלילה מבחינתי היא לא העיקר, אלא צורת הכתיבה והדמויות. כשהכתיבה טובה וכייפית והדמויות מקבלות נפח אמיתי, לא משנה לי אם העלילה לא תמיד באמת הגיונית. קלארק מוכיחה כאן שההנאה מספר מתח אינה תלויה באמינות מתמטית של המאורעות, אלא ביכולת לגרום לנו להיקשר ולהאמין למי שצועד בתוכם.
הכתיבה פה חדה, ישירה ומדויקת. היא שומרת על דריכות ומתח מתמידים, אך לא מוותרת על עומק פסיכולוגי. הדמויות אינן פונקציות שטוחות המשרתות את העלילה, אלא נשים בעלות נשמה ופגיעות אנושית. העומק הזה הוא שהופך את החיבור הרגשי לאמיתי, ומעניק לסוף העצוב של אווה תהודה רגשית כנה ומכאיבה, כזו שמזיזה משהו עמוק בפנים ולא משאירה את החוויה סטרילית ונעימה בלבד.
בשורה התחתונה, מדובר במותחן פסיכולוגי מצוין, חכם וקולח. ספר שמספק חוויה מרוכזת ומהנה במיוחד עבור מי שמחפש דרמה מדויקת וקצבית שלא מוותרת על כתיבה איכותית ודמויות עגולות.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
מישהו יודע את שמי

מישהו יודע את שמי

לורנס היל

המפגש עם רומן היסטורי רחב יריעה העוסק באחד הפרקים האפלים ביותר של האנושות מציב מלכתחילה רף גבוה של ציפיות, לצד חשש כבד מפני משקולת רגשית שתכריע את חוויית הקריאה. "מישהו יודע את שמי" של לורנס היל מעמיד את הציפיות הללו למבחן מציאות מרתק, המפגיש את הקורא עם חוויה ספרותית מטלטלת שאינה אחידה בקצבה, אך רבת עוצמה ותהודה בסופה.
הרומן מגולל את סיפור חייה האפי של אמינאטה דיאלו, ילדה שנחטפת בגיל אחת-עשרה מכפרה במערב אפריקה, שורדת את תופת אוניית העבדים ונמכרת לעבדות בדרום ארצות הברית. דרך עיניה הפיקחיות אנו נחשפים לקונפליקט המרכזי של הישרדות הנפש והגוף בתוך מציאות דורסנית, כאשר כישוריה יוצאי הדופן בקריאה, בשפות ובמיילדות הופכים לכלי המאבק שלה בדרך אל החירות, על רקע התהפוכות הפוליטיות של מלחמת העצמאות האמריקאית.
כתיבתו של היל מאופיינת בעוצמה חושית ניכרת, אולם היצירה דורשת מהקורא אורך נשימה וחוסן פנימי. החלק הראשון של הספר מציג חוויה קשוחה מנשוא, כמעט בלתי ניתנת לקריאה מרוב מועקה, התעללות וטראומה סיזיפית. עם זאת, מי שיצלח את השער המאיים הזה יגלה שבחציו השני של הספר הקצב משתנה לחלוטין – העלילה הופכת לאקטיבית, זורמת וממגנטת, ככל שמינה הופכת מניצולה פסיבית לדמות משפיעה הלוקחת את גורלה בידיה ומנווטת בניו יורק הסוערת. היל מצליח לצלול לנפשה של הגיבורה באופן פנומנלי, ומעניק לה קול פנימי צלול המעוגן בערכים ובשורשים שנטעו בה הוריה.
אף על פי כן, דווקא על רקע הצלילה המפוארת הזו לנפש, בולט פער ספרותי צורם במערכת היחסים שלה עם בעלה, צ'קורה. בעוד שהקשרים של מינה עם דמויות אחרות לאורך הדרך מעוצבים לעומק ונוגעים ללב, הדינמיקה הזוגית הזו נותרת שטחית וחיצונית, נטולת דו-שיח פנימי מורכב, אפילו ברגעים שבהם התנאים מאפשרים זאת. חוסן הליטוש הפסיכולוגי של הקשר הופך את דמותו של צ'קורה לפונקציונלית בלבד, עד שרגע הבשורה על מותו חולף מבלי לייצר את התהודה הרגשית והזעזוע שהיו אמורים להתלוות אליו.
מנגד, המבנה הכללי של הרומן מוביל לקלוז'ר ראוי ומספק מאין כמוהו, המפצה על רגעי המועקה. הבחירה להעניק למינה סוף טוב בדמות מציאת בתה מייצרת תיקון רגשי עמוק ומפרק. ברגע המפגש הזה מתבהרת התמה המרכזית של הספר: ה"בית" עבור מינה אינו מושג גיאוגרפי – הוא לא נמצא באפריקה שאליה ניסתה לחזור, ולא בשום טריטוריה פיזית אחרת – אלא בתוך החיבור האנושי, המדמם והשלם עם בתה. הדימוי המצמרר של ילדיה כאיברים קטועים הגורמים לכאבי רפאים מוצא את ריפויו, והאיחוד מחדש מגדיר מחדש את מושג השייכות והנחמה.
שורה תחתונה: "מישהו יודע את שמי" הוא אפוס היסטורי חכם, מיוסר אך בסופו של דבר מרומם, המבוסס על מחקר קפדני ואותנטיות רבה. עבור קוראים המחפשים יצירות רחבות יריעה בעלות משקל מוסרי וספרותי שאינן חוששות לגעת בכאב אך יודעות להציע נחמה, מדובר בחוויה המותירה חותם עמוק.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•ליליאן די
חוף רפאים

חוף רפאים

טאנה פרנץ'

הגישה אל "חוף רפאים", ספרה הרביעי של טאנה פראנץ' המתורגם לעברית, לוותה בציפיות מוגדרות היטב. אחרי היכרות מוקדמת עם ספריה – שחלקם היו טובים מאוד ואחד מהם ("דומות") הותיר טעם מאכזב – ברור היה שהכתיבה של פראנץ' היא תמיד ערובה לאיכות משובחת. אלא שנקודת הזינוק כאן הייתה מגומגמת למדי. מאה העמודים הראשונים דרשו אורך רוח, והבלש המצטיין, מייקי קנדי, לא עורר שום זיכרון ראשוני. רק הערת המתרגמת בתחתית העמוד הציפה את ההקשר המדויק: מדובר באותו בלש קשוח וחמוץ מ"בית מספר שש עשרה", זה שבעיקר זכור כמי שלא הפסיק לרדת על הגיבור של הספר ההוא. הבחירה להציב דווקא את הדמות המשנית, המעצבנת והנשכחת הזו במרכז הבמה יצרה סקרנות, אך הפתיחה נותרה כבדה, יבשה וממוקדת מדי בפרוצדורה משטרתית.
במרכז העלילה עומד רצח אכזרי של בני משפחה בתוך שכונת הרפאים המודרנית והחצי-נטושה "באלבריגן" – עדות אילמת לחלומות של מעמד הביניים שהתרסקו בעקבות המשבר הכלכלי. קנדי וחניכו הצעיר נשלחים לפענח את התעלומה, ומה שמתחיל כחקירה טכנית ומייגעת לפרקים, הולך ונסגר על הדמויות ככל שהשממה והאטמוספירה הקלאוסטרופובית של המקום מחלחלות פנימה.
איכות הכתיבה של פראנץ' היא העוגן המרכזי שנושא את הספר על גבו ומונע ממנו לשקוע. היא מצליחה לרקום דיאלוגים נהדרים ומלאי סאבטקסט, המצילים את העלילה מדשדוש ושומרים על עניין רציף גם כשהספר מרגיש "סבבה" בלבד. עם זאת, לאורך מרבית הדרך, הדמויות נותרות על פני השטח והעומק הפסיכולוגי המיוחל מבושש לבוא. קנדי מתגלה כטיפוס נוקשה, יהיר ומלא בעצמו, והחדירה לחיים הפרטיים שלו מרגישה פונקציונלית בלבד. אפילו חומרי הנפץ הרגשיים של עברו – אמו שהתאבדה באותו חוף ממש ואחותו הקטנה דינה הלוקה בנפשה – מוצגים כמעט כרשימת מכולת ביוגרפית, מבלי לייצר את אותו עימות פנימי חריף שיפגיש את מייקי עם עצמו.
אלא שדווקא בישורת האחרונה, פראנץ' מוכיחה את האומנות שלה ומספקת תפנית פסיכולוגית פנומנלית שמצדיקה את הקריאה כולה. פיצוח התעלומה והגילוי המצמרר של מה שאירוע באמת בין כותלי הבית – תיאור טוטאלי, עוכר שלווה ומדהים של אובדן שפיות – חודרים עמוק מתחת לעור. הדרך שבה פראנץ' מתארת את קריסת הנפש באותם רגעי אימה היא מלאכת מחשבת של כתיבה חושית, שממחישה באופן מדויק כיצד האובססיה והלחץ הובילו לחורבן הטוטאלי.
המהלך הזה מטלטל לחלוטין את הגיבור עצמו. דרך המפגש המזעזע עם הטירוף והבנת המנגנון הפסיכולוגי של האסון המשפחתי, קנדי חווה סוף סוף את הסגירה הפנימית שהייתה חסרה לו לאורך כל הדרך. הוא פתאום מבין מהו אובדן שפיות אמיתי, ומתוך השבר הזה מגלה חמלה עמוקה שלא הכיר קודם – הן כלפי המתרחש בזירת הפשע והן כלפי אמו, ואחותו דינה, שבילדותה, הייתה שם עם אמן בזמן שהיא הטביעה את עצמה בים, ומאז גם היא לוקה בנפשה. הבלש הנוקשה והאטום עובר השתנות, לומד להביע רגש, מוצא את האומץ להתפטר מהמערכת ומשיב לעצמו את שפיותו. המבנה המוקפד של הסוף מעניק קלוז'ר רגשי עמוק ומפצה על הרידוד הראשוני. בשורה התחתונה, "חוף רפאים" דורש סבלנות, אך בזכות כתיבה משובחת וסיום שמפצח את הנפש ולא רק את התעלומה, הוא מספק חוויה ספרותית חכמה שראויה להתמדה.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
בנותיו של שומר המגדלור

בנותיו של שומר המגדלור

ג'ין פנזיוול

הקריאה ב"בנותיו של שומר המגדלור" נפתחת בצורה מרהיבה, מסקרנת ומבטיחה במיוחד. השפה העשירה והיופי הלשוני המהפנט שובים את הלב כבר מהעמודים הראשונים, כשהם עוטפים את הקורא במסתורין עמוק שבו הפרטים אינם מתפענחים מיד – וזהו בדיוק חלק ניכר מהקסם ומהכיף שבפתחה של היצירה. עם זאת, נקודת הזינוק הזו חושפת גם דיסוננס פנימי מורכב: המעבר החד אל קולה המודרני, הציני והבועט של מורגן בהווה עורר בתחילה חשש אמיתי מפני מפגש עם דמות מתבגרת שבלונית ונוסחתית, כזו שעלולה להחריב את האטמוספירה הסמיכה והאולד-סקולית של העבר, המהדהדת יצירות כמו "אור בין האוקיינוסים". אך ככל שהדפים מתקדמים, החשש מתפוגג לחלוטין והניגודים הללו מתגבשים לכדי חוויה ספרותית מפעימה.
העלילה נסובה סביב מגדלור מבודד וסודות משפחתיים עמוקים, שתחילתם באירועים סוערים בעבר הרחוק ובמציאתה של תינוקת חסרת ישע בעריסה בתוך סירה שנפלטה אל החוף. חלוף השנים והבידוד המוחלט מול הים הגדול מייצרים טשטוש גבולות עמוק ומארג מפותל של זהויות, שקרים והקרבה, שפרטיו נשמרים בקנאות לאורך דורות. פקעת המסתורין הזו מתחילה להתיר את עצמה רק עשרות שנים לאחר מכן, כאשר מפגש אקראי בבית אבות בין אישה מבוגרת ועיוורת לבין מורגן, נערה פגועה משולי החיים, מניע מסע גילוי משפחתי מטלטל שבו העבר וההווה שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד.
הספר כתוב בצורה יוצאת מן הכלל והוא מצטיין בכל היבטיו. הכתיבה נהדרת, עשירה ומלוטשת, ושופעת תיאורי נוף וטבע מופלאים ומרהיבים שהופכים את הים והסערות להד ישיר של מערבולות הנפש. מעבר ליופי הסגנוני, היצירה מציעה עומק פסיכולוגי נדיר דרך דמויות עגולות שנוגעות בנימי הנשמה ומזיזות בה משהו עמוק ומהותי. התפתחותה של מורגן מעוררת אמפתיה עצומה; מתחת למעטה הציני והמחוספס מתגלה נפש מהממת ומרגשת שהחיים פשוט לא האירו לה פנים, והפיכתה מנערה תלושה לאישה המגלה את שורשיה כתובה ברגישות יוצאת דופן. לצדה, דמותה המקסימה של אמילי היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; דרך התפיסה החושית והשונה שלה את המציאות, הספר משרטט דיוקן אותנטי, עדין ומפעים של אדם על הרצף האוטיסטי בתקופה שלא ידעה להעניק לכך הגדרות, מילים או הכלה.
החיבור הרגשי שהספר מייצר הוא עוצמתי ותובעני, ומסע הפענוח ההיסטורי של גבורה נשית, יתמות והקרבה מונע מתוך תהודה רגשית גבוהה שאינה מותירה את הקוראת אדישה. בניית העלילה והמסתורין האופף אותה מחזיקים את העניין בצורה מושלמת, והחוטים כולם נטווים ביד בטוחה ורגישה לכדי סגירת מעגל שלמה, נוגעת ללב ומלאת קתרזיס באפילוג, המעניקה ריפוי אמיתי לדמויות ולמשפחתן.
השורה התחתונה היא ש"בנותיו של שומר המגדלור" הוא ספר מופלא, חכם ומרתק, המוכיח כי כתיבה משובחת, תיאורי טבע נפלאים ודיוק פסיכולוגי עמוק יכולים ליצור דרמה היסטורית מהדרגה הראשונה. זוהי יצירה רוויית יופי שקט ורגש מדויק, שנוחתת ישר בלב ונשארת עם הקוראת זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספרות איכותית ומקורקעת שאינה מתפשרת על עומק אנושי.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מכתבים מחבל שמפאן

מכתבים מחבל שמפאן

קייט מקינטוש

אל "מכתבים מחבל שמפאן" ניגשתי עם לא מעט חשש, כמעט כמו רולטה רוסית ספרותית. הרשתות החברתיות סערו סביבו והבטיחו בשורה גדולה, אך המבנה המוכר של רומן היסטורי בעל שני צירי זמן עורר אצלי מיד את החשד המוכר מפני יצירה בנאלית ונוסחתית. אלא ש-20 העמודים הראשונים סיפקו הפתעה מוחצת ומטעה: הכתיבה הרגישה מושחזת, חותכת וצינית, והדמויות הפגינו מנעד רגשי שעורר שקיקה לקרוא כל משפט. לצערי הרב, הרושם הראשוני והמבטיח הזה לא שרד את מבחן המציאות. הספר לא הצליח להחזיק מעמד מעבר למעטפת המלוטשת שלו, ומה שהחל כהבטחה גדולה התגלה בסופו של דבר כחוויה ספרותית מאכזבת ובינונית למדי.
### תמצית העלילה
הסיפור נע על שני צירים מקבילים ומחפש לטוות חוט מקשר בין נשים בעידנים שונים. בהווה, נטלי, גרושה טרייה שבורחת משיקגו לפריז כדי לשקם את חייה, מוצאת דוכן ספרים על גדות הסן ומגלה קובץ מכתבים של האלמנה קליקו. כאשר המציאות הפריזאית של נטלי משנה כיוון באופן מפתיע והיא מוצאת את עצמה מול משבר אישי חריף, היא משנה פאזה: היא הופכת את מילותיה של האלמנה לנר לרגליה ויוצאת למאבק אקטיבי כדי להחזיר מלחמה שערה, לפעול ולא לוותר. במקביל, בעבר, אנחנו נחשפים לקורותיה של בארב-ניקול קליקו בצרפת של שנת 1805, המנסה לבנות מורשת ומותג שמפניה עילית בעיצומו של עולם גברי קשוח, מתחרים אגרסיביים ואיומי מלחמה.

אי אפשר לקחת מקייט מקינטוש את העובדה שהספר כתוב טוב ברמה הטכנית. השפה קולחת, הניסוחים מהוקצעים והקצב מהיר, אך שם פחות או יותר מסתיים הערך הספרותי שלו. מה שהתחיל כהבטחה לקול פנימי חריף של נטלי, קרס מהר מאד לבנאליות קיצונית, לעוסה ומאולצת. הקול הפנימי שלה פשוט הפסיק לגעת בלב, המציאות שלה הפכה לבלתי אמינה, והניסיון המיוזע של הסופרת "לגעת בנקודה" החטיא אותה לחלוטין והותיר תחושת סטריליות.
הפספוס הגדול ניכר גם בציר ההיסטורי של האלמנה קליקו. למרות נתוני הפתיחה של דמות מסקרנת שכתובה באמת טוב, העלילה בעבר פשוט סירבה להתפתח. לא קורה שם יותר מדי; הסיפור נותר תפל, יבש ולא "ג'וסי" בכלל, מה שגרם לאובדן מוחלט של הסבלנות כלפי קו הזמן הזה.
החלק המותח שהתפתח באמצע הספר, ועורר תקווה זמנית לעלילה חכמה עם שיניים, התמסמס לקראת הסוף והפך למשעמם וחסר טעם. העלילה סובלת מצפיות מוחלטת ומחוסר תעוזה: החשדות המיידיים שעלו בי לגבי הדמויות המקיפות את נטלי והמניעים האמיתיים שלהן התבררו כנכונים ומדויקים, מה שנטל מהספר כל אלמנט של הפתעה והפך אותו לקלישאתי להחריד. חולשתו המבנית של הספר מתעצמת בשל חזרתיות מעיקה ומאולצת ברפרנסים בין הזמנים – חבל שנטלי מזכירה בכל רגע נתון את "האלמנה שאמרה ככה" כדי להצדיק את פעולותיה שלה. החיבור הזה הרגיש כמו מניפולציה של ספר עזרה עצמית ולא כמו חוט מקשר פסיכולוגי מהודק. הספר נותר חוויה מנותקת רגשית, ללא תהודה וללא פעימת לב אמיתית.
### שורה תחתונה
"מכתבים מחבל שמפאן" הוא ספר בינוני למדי, שמתחיל כבשורה גדולה ומסתיים באכזבה צפויה ומאולצת. הוא אמנם כתוב היטב ומלוטש סגנונית, אך הוא חסר עומק פסיכולוגי, נטול מעוף עלילתי ורווי קלישאות ז'אנריות. קוראים המחפשים דרמה היסטורית סמיכה או יצירה חכמה שתחולל ריסוק רגשי אמיתי, ימצאו כאן רק נוסחה מסחרית שטוחה שאינה מותירה חותם.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מכתבים מברלין

מכתבים מברלין

קתרין ריי

ניגשתי אל "מכתבים מברלין" עם סקרנות רבה וציפייה לפגוש תקופה היסטורית מרתקת שכמעט ולא קוראים עליה בפרוזה – מזרח ברלין של המלחמה הקרה תחת צלו של משטר השטאזי. המפגש הראשוני עם הספר אכן הבטיח רבות, אך המציאות חשפה פער כואב בין פוטנציאל דרמטי אדיר לבין ביצוע שנותר מרוחק ומנוכר. לאחר קצת יותר ממאה עמודים של ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא עוגן בסיפור, מצאתי את עצמי מניחה אותו בצד ובוחרת בנטישה.
### תמצית העלילה
הסיפור נע סביב לואיזה, החיה במערב, ומגלה יום אחד סדרת מכתבים סודיים המערערים את כל מה שידעה על עברה ועל משפחתה שנותרה מאחורי חומת ברלין המבוצרת. הגילוי שולח אותה למסלול התנגשות עם עולם אפל של פענוח צפנים, שקרים היסטוריים וריגול דורסני, בעיר שבה כל לחישה עלולה לעלות בחיים.

קתרין ריי היא ללא ספק ארכיטקטית קוגניטיבית מוכשרת. היא מצליחה לשרטט את זרם המחשבה של הדמויות שלה בצורה רהוטה, קריאה ומאוד זורמת, והמעבר לסיפור בגוף ראשון מנקודות מבט שונות משרת את המבנה היטב. אלא שפה גם טמונה ההתרשלות הגדולה של הספר: הדמויות פועלות ומחשבות את עצמן לדעת, אך הן חסרות דופק רגשי.
ברגעי שיא דרמטיים – כמו הרגע שבו לואיזה מגלה ששיקרו לה אודות אביה והוא למעשה חי, או התיאור של האם המבריחה את בתה הקטנה מעבר לחומה – הלב של הקורא נותר אדיש לחלוטין. במקום רעידת אדמה רגשית, אנחנו מקבלים מסלול ריצה של מחשבות אנליטיות ויבשות. הדמויות מתנהגות כמעט כמו רובוטים; מתואר שהן שבורות, אך השבר הזה לא עובר את מסך הנייר והתחושה היא של אבן קשה. כדי שסיפור כזה יעבוד, החומה המנגנונית והקרה חייבת מדי פעם להיסדק ומשהו אנושי צריך לפרוץ החוצה. כאן, הכל נשאר סטרילי, מחושב וקר כמו גרמניה עצמה. דמות אינה יכולה להיות רק סך מחשבותיה ופעולותיה, היא חייבת להישען על הלב, וכשהלב חסר – הקריאה הופכת למטלה משעממת.
### שורה תחתונה
ספר בעל נתונים טכניים מצוינים וכתיבה אינטליגנטית של מחשבות, שסובל מניכור רגשי עמוק ומפספס את האגרוף בבטן שהיה אמור להעניק. מומלץ רק למי שמחפש תיעוד היסטורי שכלתני ומוכן לוותר מראש על הנשמה של הסיפור.

לפני שבועיים•
★★★★★
•ליליאן די

ביקורות נוספות על "קרבת דם"

קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

בבית חולים באדיס אבבה נולדים תאומים זהים. מריון ושיווה. אמם, אחות - נזירה ממוצא הודי, מתה בלידה, ואביהם, רופא מנתח, ממוצא בריטי, נעלם ברגע שהבין שהאם מתה. התאומים מאומצים ע"י זוג רופאים, ממוצא הודי, ואיתם גדלה גם בתה של מנהלת משק הבית שלהם, אישה אתיופית - אריתראית. לשלושת הילדים מתוכנן עתיד די זהה: ללמוד רפואה, וההורים המאמצים לא חוסכים דבר בחינוך הילדים.
אלא שתוכניות לחוד וגורל לחוד. מנגיסטו, צמא הדם, עולה לשלטון באתיופיה, וכל מי שרק נחשב למתנגד לו מוצא להורג. במצב שנוצר מוכרח מריון, שברשותו כבר תעודה של רופא, לברוח אל מחוץ לגבולות המדינה, והוא נוחת בארצות הברית, שם כבר סודר עבורו מקום להתמחות בבית חולים.
כאן מגלה מריון שאמנם בית החולים שהוא נמצא בו משוכלל הרבה יותר מזה שבאדיס אבבה, אבל למעשה זה בית חולים עני, שכדי לשרוד מרכז אצלו מתמחים מהעולם השלישי. דבר אחד הפתיע מאוד את מריון: איך זה שבית החולים השקיע במנחת מסוקים על הגג ולא בפיתוח המחלקות? והתשובה: את מנחת המסוקים הזה תרמו בתי החולים העשירים, כי בבית החולים 'שלנו' אפשר לקצור הכי הרבה אברים, כי לכאן מגיעים הצעירים הירויים מהשכונות הסמוכות. וכשלוקחים אברים צריך להגיע איתם מהר לבית החולים המשוכלל.
ובכל זאת, גם בבית חולים זה יש רופאים מוכשרים, בעיקר כאלה שהממסד הלבן לא אהב, וכשמגיע מומחה להשתלות ורואה את מה שקורה, הוא מחליט לפעול אחרת. עוד ועוד גורמים מתערבים לטובת בית החולים הזה, וגם הגורל, כך שבסופו של דבר הוא הולך ומשתכלל.

זה ספר לא קל. לא לחינם ציינתי בהתחלה את מוצא ההורים. הספר הזה מספר על גזענות מכל מיני כיוונים וצדדים. ויש בו גם קטעים רפואיים רבים. קטעים שמתארים ניתוחים וטיפולים. תיאורים מפורטים למכביר שלטעמי היו יותר מדי ולא הוסיפו כלום. ומכאן שהספר לא מומלץ לכל אחד. בטח שלא לאלה שמתעלפים למראה של דם. אבל למי שמתכנן ללמוד רפואה - אני בטוחה שזה ספר חובה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בת-יה
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

פרטים רבים מידי, לא הצלחתי לצלוח

לפני שנה•ybmr
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

שנים שהוא מביט בי, לא מוותר, כל פעם מחדש מנסה.
אני משפילה את עיניי כל פעם כשאני חולפת על פניו.
די, מה הוא לא מבין? הוא עב כרס, צבעו לא נראה לי, אפילו קודר למדי, וחוץ מזה אף אחד לא אמר עליו דברים טובים.
עזבי, חברים אמרו לי, כבר הכרת כמוהו, טוב לא ייצא.
חלפתי שוב על פניו, הבטתי, הושטתי את ידי אליו, ליטוף קטן רק כדי לדעת מה אני מרגישה כלפיו,
ומבלי לחשוב פעמיים שלפתי אותו מהמדף והתחלתי לקרוא, כלומר נשאבתי לתוכו.

מריון ושיווה תאומים זהים, נולדים באתיופיה לאחות נזירה שמתה בלידתם.
התאומים נעזבים ברגע הלידה ע"י אביהם הרופא שמקבל רגליים קרות בורח ונעלם.
הם מאומצים ע"י זוג רופאים הודים המגדלים אותם בחום, אהבה ומנווטים את גורלם.
הסיפור מסופר בגוף ראשון ע"י התאום מריון מרגע היכרות הוריו, לידתם, גדילתם ובגרותם, וכל זאת מזווית עיניו עם הפרשנות והלבטים שלו.
משבר קשה בין התאומים גורם לפרידה נפשית ביניהם, ולאחר תהפוכות בשלטון גם לפרידתם הפיזי. כל אחד מהם בוחר את מסלול חייו ותחום הרפואה שלו.
שיקול דעת שגוי של אחד מהאחים מפיל אסון על האחר. האם ההחלטה כיצד לטפל באסון זה שקולה ונכונה? או ששיקול זה מוטעה ועלול להפוך אסון זה לטראגי?

לפעמיים בחיים אנו נתקלים במכשול שאין לו פתרון מדויק וידוע, ואין אנו יודעים מה יהיו ההשלכות אם נפעל כך או אחרת, החוכמה שלנו או הכישלון מאומת רק בדיעבד.
במהלך קריאת הספר הודאתי בפני עצמי שיש דפים מיותרים שנכתבו, אך דעה זו נשכחה כשסיימתי את קריאת הספר.

הסיפור נכתב ע"י אברהם ורגיז שנולד באתיופיה , רופא מנתח.
אברהם הצליח לתת לנו טעימה בנושא היסטורית אתיופיה , תקופת הטרור ,התהפוכות בשלטון, תיאורים ומהלכים רפואיים רבים שנכתבו בצורה מקצועית ומעניינת, התלבטויות מקצועיות וגורליות לרופא כשחיי אדם בידיו.

הספר כובש ומרגש, אהבתי עד מאוד (וכאבתי) את סופו שבעצם סוגר מעגל.
אימצתי לעצמי משפט שליווה אותי גם בסיום קריאת הספר : "לחיות אך ורק כאן ועכשיו, להביט קדימה לעולם לא אל העבר" , ובנימה אופטימית זו ממליצה בחום על קריאת הספר.
קארן

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קארן
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

סאגה משפחתית מרתקת. מריון ושיווה סטון, תאומים שאמם (אחות - נזירה הודית) מתה בלידתם
ואביהם (מנתח בריטי) נטש אותם שעות אחר - כך,
הם גדלים בביתם של צמד רופאים הודים בבית-חולים של המיסיון באדיס אבבה, אתיופיה.
רופאים ואחיות שלמדו בהודו מתנדבים לעבוד בבית חולים באתיופיה בשנות החמישים.
התאומים גדלים ומתבגרים בצל חדרי הניתוח, צופים במקרים רפואיים מדי יום והופכים לרופאים בבגרותם.
אהבתם המשותפת לגנט, חברת ילדותם, מפרידה ביניהם, אך מפגישה ביניהם שוב, בתרחיש לא ייאמן.
תהפוכות פוליטיות העוברות על אתיופיה מאלצות את אחד האחים לברוח לארה"ב
והוא כבר בוגר לימודי רפואה באוניברסיטת אדיס אבבה.
שם, בארה"ב הוא עובר סטאז' בבי"ח ציבורי, שלקוחותיו עניים, נפגעי קרבות כנופיות רחוב, שיכורים, חולי מין...
הספר מעלה נושאים כאובים כמו נישואי ילדות ומילת בנות, ביבשת אפריקה.... מזעזע.
הספר מעניין, אך לקח לי זמן רב מידיי לסיימו כי הקצב איטי והתיאורים של כל אירוע, הם ארוכים ומפורטים..,
אך זה משתנה בשליש האחרון של הספר, הקצב הופך למהיר והסיפור מעניין ביותר.
מומלץ במיוחד עכשיו כשנושא יוצאי אתיופיה בכותרות, הספר שופך אור על החיים באתיופיה.
הספר מומלץ גם למי שמתעניין בנושאים רפואיים.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•תמי
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

ספר שלקח לי המון זמן לסיימו ולא בגלל גודלו, מעל 600 עמודים.
הספר בסך הכל היה בסדר. קריא, לעתים מעניין.
החיים באתיופיה. הספור עצמו. חלק מהמידע הרפואי (רופא כתב את הספר)- היו מעניינים.
אם זאת היו בעיני לא מעט פגמים:
גבורים לא משכנעים, לא גורמים להזדהות.
תאורים רפואיים רבים מדי, משעממים.
חלק מהדברים מרומזים ולא ממש ברורים (אז ממי נכנסה הנזירה להריון? היו רגעים
שחשבתי שמרוח הקודש)
התחושה היתה שהדבר שהכי חסר בספר - נשמה!
הספר מספר על דברים קשים ומזעזעים, אתה קורא ונותר אדיש.
משהו בכתיבה לא עובר, לא נוגע, וחבל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

ייחודו של הספר הוא בכמה היבטים.
הראשון שבהם הינו בכך שהוא מביא אלינו נגיעות מתרבות הקרובה אלינו פיזית (אתיופיה) אך רחוקה מתרבותנו שלנו כרחוק מזרח ממערב.
השני הוא בכך שהספר מתאר בגוף ראשון כבר החל מרגע הלידה, מפיו של אחד מהם, את סיפורם של שני תאומים שנולדו מחוברים בראשם בשרוול עור שנותק בתוך לידתם בניתוח קיסרי, לידה שהמיתה את אימם וגרמה לנטישתם על ידי אביהם.
השלישי, והוא שעושה את הספר למיוחד במינו, הוא השילוב בין קורותיהם של האחים, התרבות בה גדלו, הארועים ההסטוריים שחלו בסביבתם ונתנו לסיפור נופך של ריאליות, ועל כל אלה, התפתחות העלילה עד לסיומה תוך כדי התרחשותם של תעתועי גורל.
לסיכום: סיפור מעניין המומלץ בכל לב לקריאה.
אוסיף גם: ראיתי את הביקורות השליליות על הספר. נראה לי שביקורת על ספר שאינו מגיע לכדי גמר קריאתו, אינה בקורת
של ממש, אלא יכולה לשמש לכל היותר כהמלצה, כך יש לתאר אותה וכך יש גם להתייחס אליה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בן אסתר
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

ספר טוב על רופאים ורפואה, תאומים וה"תאומיות" כתופעה מיוחדת, חיי רופאים במדינות העולם השלישי ובסוף מידרג רפואי בעולם המודרני.
יש בו עוד היבטים כמו היכולת להתגבר על חרדות והתוצאות של אי התגברות עליהם.
הסיפור : בבית חולים באתיופיה בתקופת היילי סילאסי ואחריו הרודן מניגיסטו, מתנהל בית חולים לאוכלוסיה האתיופית.
המנהלים הם רופאים שנקבצו ממקומות שונים, אנגליה - דר סטון,אחות - נזירה מקוצ'ין ועוד.
לנזירה נולדים תאומים, האם מתה בלידתה את תאומיה והאב בורח ונהיה מנתח השתלות מפורסם.
כדאי לקרוא את הקורות לנפשות הפועלות, הסיפור קולח לא שמלצי, כתוב יפה.
תופעת התאומיות מוכרת לי מהבית ( יש לי תאומים), ואין הוא מגזים כהוא זה.
החיים במשפחת רופאים מראה כיצד הדיסיפלינה מפעפעת לתוך המשפחה. לכן אין להתפלא כי גם הדור הבא בוחר במקצוע הרפואה.במיוחד במדינה כמו אתיופיה שבה הילד יכול להיות מעורב מגיל צעיר בטיפולים הרפואיים.
יש בו גם הומור של רופאים כמו (ע 357), איך קוראים למשתמש במישגל נסוג? - אבא.
או מהו הטיפול שניתן דרך האוזן לחולה מבוהל? - מילות עידוד.
בספר מתוארים גם השיקולים במתן תרופות. במיוחד במצבים מורכבים, והם לא אוטומטיים ולא פשוטים.
ברקיצור שווה קריאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

בקיטשקוש כזה מזמן לא נתקלתי, ועוד אחד שמשתרע על מאות עמודים. למרות שזנחתי על ההתחלה, הספקתי לספוג המון ידע מפורט על אנטומיה, רפואה ותרופות. ניתוח קיסרי מישהו?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ציפי
קרבת דם

קרבת דם

אברהם ורגיז

כבר 30 שנה אני קורא ספרים בקצב היסטרי. חוץ מהספר הזה היו רק שני ספרים נוספים שהנחתי בצד לפני תום הקריאה (אחד מהם היה עקב מחאה אישית שלי, עצבנה אותי התבוסתנות הלאומית שהסופר שיקף בספר).
הספר הזה פשוט מתיש. קל יותר לחצות את מדבריות אתיופיה ברגל מאשר לסיים אותו.
קראתי וקראתי וקראתי וכלום לא קורה, כלום לא מתפתח...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ItzikB

“פרטים רבים מידי, לא הצלחתי לצלוח”