אחותי אמרה "ספר מטלטל" וזו המילה הכי טובה לתאר אותו.
בכתיבה עדינה בלי התלהמות ותאורים גרנדיוזים נחשפות טרגדיות איומות,זה לא יהיה ספויילר אם אספר כי אמא נעלמה וכעת ילדיה ובעלה מנסים לחפש אותה,
הסיפור מוצג מארבע נקודות ראות שונות כשבכל פעם הדובר משתנה .הבת הבכורה הבן הבכור הבעל ו...האמא.הסופרת נוקטת שפה חריגה ומשתמשת בגוף שני נוכח (את,אתה)מה שגורם לנו לקחת צעד קטן אחורה ולחשוב ,כי אם הגיבור הוא לא "אני" אז יתכן שיש לזה נגיעה גם אליי הקורא?
ויש לזה נגיעה ,אוהו איזו נגיעה,קוריאה או טסמניה כולנו מתנהגים אותו הדבר מסתבר,אמהות מקריבות הכל למען הילדים והילדים לא ממש מודעים ,לא באמת מעריכים, לא תמיד מבינים והרבה פעמים בועטים ומתחצפים ומזלזלים בלי לשים לב בכלל.
הספר הזה עשה לי להרים את הטלפון ולצלצל לאמא,עכשיו ,מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ספר על משפחות,על יחסי הורים וילדים בעלים ונשים על בני אדם,וגם קצת על קוריאה.
אבל בעיקר זה ספר על חרטה ,על דברים שלא נאמרו ועל כאלו שדווקא כן ,חלומות שלא הוגשמו,מטרות שלא הושגו,סליחות שלא נאמרו.
ספר שעושה חשבון נפש.
מומלץ בחום.

הספר הזה הוא מראה.
מתוך העיסוק האוניברסלי ב"אמהות" (גם אם אין לך ילד, תמיד יש לך אמא),
כל אחד ימצא בו דבר מה שישקף לו את עצמו.
ולא לשוא בחרה המחברת להשתמש בגוף השני,
היי YOU שם, אני מדברת על אמא שלך...
אהבתי במיוחד את חוסר הוודאות בתחילתו של כל פרק,
מי מדבר עכשיו?
ותהיתי איך זה "נשמע" באנגלית בלי ההטיות שמסגירות אם דובר הוא או דוברת.
קצת חבל שדמות האם כל כך חד מימדית ('גברת נתינה'), ואין איש ממיודעיה שיודע פרט מוכמן שיאזן את התמונה.
ואגב איפה הבן השני??? פיספסתי??
------------
בסיכום,
ספר ראוי לכל שבח.
מעורר רצון לדעת יותר על המדינה שבדרום
חצי האי הזה,
שכל מה שידעתי עליו עד כה הסתכם במותגי רכב, שירי נונסנס מרקידים,
האחרונים בעולם בממוצע הילודה לאישה
והתואר המפוקפק
של העם עם שעור הניתוחים הפלסטיים הגבוה בעולם.

לפעמים יש ספרים שמוציאים ממני את "הקצר ולעיניין" שבי... זה אחד מהם




מה אהבתי בספר?
*את סיגנון הכתיבה המיוחד, בגוף שני. הוא, את, אתם. מאוד מיוחד.
*את האווירה הקוריאנית. מן אווירה מסורתית, אקזוטית, רגועה ומנומסת ואלגנטית ופשוטה ויפה.

מה לא אהבתי בספר?
*את זה שמדובר בספר זיכרונות. בי הזיכרונות על האם הנעדרת לא הצליחו לגעת.
*הרבה מהזיכרונות עוסקים באוכל - את המוח שלי זה שיעמם, דווקא את הבטן פחות...

בשורה התחתונה, ספר שיכול לרגש אנשים מסויימים (את סקאוט, למשל, שאמרה לי שהוא "גמר אותה וגרם לה לבכות"), ומצד שני לשעמם אנשים אחרים (כמוני). נתתי כוכב נוסף בגלל הדברים שבכל זאת כן אהבתי בו. לשיקולכם.

*מוקדש לשלושה אנשים:
1. לאמא שלי (כי זה ספר על אמא)
2. לסקאוט (שהביאה לי את הספר ועוד ספרים רבים אחרים - תודה! - השגחתי עליו טוב טוב כמו שאנחנו משגיחים אחד על השנייה!)
3. לקצר ולעיניין (ההשראה לביקורת... בלעדיך כנראה לא הייתי כותב ביקורת על הספר! ברצינות, הקונספט הזה יכול להתאים יופי לספרים שאין הרבה מה לומר עליהם!)

בייביסיטר זה עניין מסובך.
קודם כל, למצוא אחת.
ועוד אחת שאפשר לסמוך עליה.
ועוד אחת שהילדים יסתדרו איתה.
ויסכימו להישאר איתה. לבד.
יודעים מה, עזבו. נישאר כבר בבית... נכין קפה וסלט כאן, מה יש, מי אמר שחייבים לצאת לבית קפה?

אז לפעמים אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אם היא יכולה לבוא לשמור על הילדים.
טוב, לא בשביל בית קפה... אבל כשיש משהו חשוב שצריך לצאת אליו, או כשיש ילד חולה והיא במקרה בבית באותו יום.
ואמא שלי -
לפעמים יכולה לעזור ועוזרת בשמחה.
ולפעמים לא.
היא לא פנויה.
היא קבעה משהו, היא הולכת לאנשהו, הרצאה, סרט, הצגה, חברות.
ולא אשקר ואומר שזה לא מבאס.
אבל אם לומר את האמת, זה תמיד גם קצת משמח אותי.
שאמא שלי אשה עסוקה.
שיש לה חיים.
שהיא לא אמא כזאת, שכל החיים שלה בנויים סביב הילדים שלה והיא פנויה תמיד כשהם צריכים.
אני שמחה בשבילה, קודם כל...
אבל גם קצת בשבילי.
כי אם היתה לי אמא כזאת, שהילדים שלה הם כל החיים שלה, שאין לה שום מעבר -
היא בטח היתה מתקשרת בלי סוף, רוצה להיות מעודכנת בכל פרט, נעלבת שלא זכרתי ולא התקשרתי ולא שאלתי ולא התעניינתי.
כי היא פשוט... לא היתה אמא שלי.
החכמה, המעניינת, זו שאפשר לדבר איתה ולהתייעץ איתה.
שלא נעלבת שאני לא מתקשרת (אני בת איומה, אני אף פעם לא מתקשרת) ושאני לא זוכרת ימי הולדת (גם את של הילדים שלי, אגב. גם את של עצמי).

"בבקשה תשגיחי על אמא" מספר על אמא שרוב חייה סבבו סביב ילדיה, וגם המעט שהיה לה לעצמה, שלא חלקה עם ילדיה, היה מורכב מתכונות אמהיות סטריאוטיפיות של נתינה בלי גבול, בלי לבקש תמורה.
האמא בספר הזה נלקחת כמובנת מאליה על ידי משפחתה. בעלה מזלזל בה ורומס את רגשותיה. בינה לבין ילדיה יש פער בלתי ניתן לגישור. היא הכפרית הבורה, האנאלפבתית, הם העירוניים המתוחכמים שקצת שוכחים להודות למי שגידלה אותם ולקחה חלק בהפיכה שלהם למי שהם.
קרה לכם פעם, כשהייתם ילדים וכעסתם על אבא ואמא ועל כל העולם, שחשבתם לעצמכם: "הלוואי שאני אמות ואז הם כבר יראו מה זה! ואז הם יתגעגעו אלי! ויתחרטו!"?
הספר הזה הוא קצת הגשמת הפנטזיה הזאת:
האמא שנלקחת כמובנת מאליה נעלמת - ופתאום כולם מתחרטים ומתגעגעים.
חבל שהיא לא שם כדי להנות מזה...

הספר כתוב היטב ונוגע ללב, אבל היה לי קשה עם המודל האמהי שהוא מציג.
עם המודל של נתינה אין סופית והקרבה.
לטענת המבקרים, הספר הזה הוא אוניברסלי.
הוא יגרום לנו לרצות להרים טלפון לאמא שלנו.
לא הרגשתי כך.
חלק מהקונפליקט בין האמא לילדים נובע מפער הדורות, מהמעבר מהכפר לעיר, מפרימיטיביות למודרנה.
זה יכול לדבר למי שחווה מעבר כזה, לא לכל ילד/אמא באשר הם.
אלי הוא לא דיבר.
הוא הציג מודל אמהי שזר לי גם במציאות וגם באידיאל.
הוא לא גרם לי להרים טלפון לאמא שלי.
(זה לא שלא רציתי, אני תמיד רוצה... רק לא מגיעה לזה).

סיום הספר, מול המדונה בבזיליקת פטרוס הקדוש, חיזק אצלי את התחושה: מודל האמהות וההקרבה הזה זר לי.
אמהות (בשורוק) לא חייבת להיראות כך.
אז האם אהבתי את הספר?
כן, בהחלט.
האם הזדהיתי איתו?
בכלל לא.

מה אני יודעת על דרום קוריאה? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה



1. שזו מדינה במזרח אסיה שבירתה סיאול.
2. שהיא השכנה מדרום של צפון קוריאה.
3. שיחסי השכנות של הקוריאות הם לא איי איי איי.
4. שלשם שינוי, הצפוניים הם החבר'ה הרעים והדרומיים הם החבר'ה הטובים.
5. שמזכ"ל האו"ם באן קי מון הוא האישיות הדרום קוריאנית המפורסמת והמצליחה ביותר אי פעם.
6. ששמו הוא באן קי מון ולא בנק מימון.
7. שסעיף 5 היה נכון עד שהגיע ההוא מגנגנאם סטייל.
8. שאומרים גנגנאם ולא גנגאם.
9. שגנגנאם הוא רובע יוקרתי, פלצני, נובורישי וסלבריטאי בסיאול.
10. שהודות להוא מסעיף 7 אין מי שלא יודע למלמל כמה מילים בקוריאנית מְזוּמֶרֶת. באט איפדר ווז ביננו שודנו איפאיידונו איפאיידונו קוריאה יננו בייבי בייבי בייבי יננו הופה גנגנאם סטייל.
11. שפעם 'מייד אין קוריאה' היה סמל למוצרי חשמל דפוקים שאף אחד לא ממש רצה, בניגוד ל'מייד אין ג׳פן' הנחשקים.
12. שכיום 'מייד אין קוריאה' הוא פריט לאספנים כי כיום הכל זה 'מייד אין צ'יינה'.
13. שהמכוניות הקוריאניות, יונדאי וקיה, כבשו את השוק הישראלי.
14. שהייתה אולימפיאדה בדרום קוריאה - אולימפיאדת סיאול, מתישהו בשנות ה-90.
15. שהיה גם מונדיאל בדרום קוריאה.


ואם כבר מונדיאל, בואו נדבר רגע על כדורגל.

יש משחקי כדורגל שבהם מבקיעים גול כבר בדקה הראשונה. איזה שחקן שמגיע משום מקום יוצא בהפתעה למתפרצת אישית והופ... הכדור בשער. אתה אפילו עוד לא הספקת להתיישב מול הטלוויזיה. אתה בכלל במטבח, עדיין מתארגן על הבירה, הפיצוחים והזמבורה הביתית, ופתאום אתה שומע גווווווווווול! אם אתה בדרום אמריקה אז זה יהיה גווווווווווול גול גול גול גול גול גול! ואם זה ניסים קיוויתי אז נשמעות צרימות חורקות וצרודות עולות ויורדות.
אבל אנחנו לא בדרום אמריקה ולמרות שקיוויתי אנחנו גם לא בישראל. אנחנו בדרום קוריאה, וזה מה שהרגשתי בתחילת הספר. הרגשתי שהסופרת יצאה למתפרצת מפתיעה, בלי חימום, אפילו עוד לפני שריקת הפתיחה, ובתוך שניות הבקיעה את הרשת שלי. בתוך עמוד או שניים כבר הייתי לגמרי בעניין, שבויה מרצון.
יש הסבורים שגול בדקה הראשונה פותח את המשחק ויש הסבורים שזה סוגר אותו כי הקבוצה המובילה משחקת בונקר, אבל אני אבעט את הכדור לפרשני הכדורגל ואחזור לספר.
בספר, הסופרת הבקיעה את הרשת שלי בבעיטות שחוררו לי את הלב. היא סיימה בניצחון ענק, ראוי ומוצדק.


בבקשה תשגיחי על אמא.
כל מילה במשפט הקצר הזה היא לא רק מחבקת אלא גם משוועת לחיבוק.
הוא נפתח בהפצרה לבבית ומנומסת, אחריה מופיעה מילה שכולה מבטאת דאגה ואחריות והוא נחתם באחת משתי המילים הכי יפות בעולם: אמא.
בבקשה. תשגיחי. על. אמא.


עד לסיום הספר וקריאת העטיפה האחורית לא ידעתי אם קיונג סוק שין הוא גבר או אישה, ולא היה איכפת לי. לאף אחד משני המינים אין מונופול על אהבה ודאגה לאמא, והמשפט הזה "בבקשה תשגיחי על אמא" יכול להיות בקשה של הבת של האמא כמו גם של הבן של האמא.

והאמא בספר הזה היא לא פחות מוונדר וומן. היא נמלה חרוצה ועמלה שאיכשהו הצליחה לפרוץ את מחסום הזמן ולסדר לעצמה יממות ארוכות יותר מ-24 שעות, כי אחרת אין לי הסבר להספק האדיר שלה. הספק פיזי. הקיבולת הרגשית שלה כלל לא ניתנת למדידה.
ולא מדובר על קרייריסטית אמריקאית מתוקתקת, מלוקקת וסופיסטיקייטד מקונטיקט שמתחזקת משרה תובענית כעורכת ראשית בעיתון אופנה בניו יורק, בעל שהוא אינווסמנט בנקר ושלושה ילדים מפונקים שלומדים בפרייבט סקול, אלא בכפרייה מיושנת שלא ראתה עולם, אבל האינסטינקט האימהי שלה כל כך חזק והלב שלה כל כך רחב והיא מעניקה את כל כולה לא רק לילדיה הפרטיים אלא לכל חלכאי ונזקקי הסביבה.


דמיינו מסך חצוי.
צד אחד: בית כפרי ישן ופסטורלי עם גינת ירק שהיא לא רק גינת נוי פלצנית, עם בעלי חיים שהם לא רק חיות מחמד והבית נושק לשדות אורז שהם מטה הלחם והאורז של המשפחה.
צד שני: סיאול על גורדי השחקים שלה, שלטי הניאון, הטכנולוגיה המתפרצת והמרוץ האינסופי אחרי ממון, הצלחה ותהילה.
צד אחד: האמא הבלה, טובת העיניים, עם המגבת על הראש והחלוק המרופט.
צד שני: ילדיה המוצלחים, המצליחים והקרייריסטים.
צד אחד: ביתי, חמים, מלטף, עוטף ומנחם.
צד שני: אפרורי, קר, מנוכר, מרוחק וטרוד.

ימי התום מול צבע הכסף.
בית חם מול מבני בטון וזכוכית.


כשמדברים על הזנחה בהקשר משפחתי, היא כמעט תמיד מתקשרת להזנחה הורית – הורים שמזניחים את ילדיהם, ולא להזנחת ההורים ע"י ילדיהם. בספר זה הזנחת האם זועקת כמעט מכל עמוד. זו לא הזנחה מכוונת או זדונית, אלא כזו שנובעת מהתפיסה שתכליתה של האמא היא פשוט להיות אמא ושעל האימהוּת מתבססות כל הווייתה וקיומה. וכך, מבלי משים, נשמטת ההכרה בכך שהאמא היא גם אדם חי ונושם עם רגשות, מחשבות, רצונות, מאוויים, חלומות וגם צער, מכאובים ומחלות.
סיפור חייה הפתלתל, הטראגי והמופלא של האם מסופר מבעד לעיני ילדיה, עיני בעלה ולבסוף גם מבעד לעיניה שלה. יש מספר אחד שכותב בגוף שני. הוא מדבר אליך, אלייך. אלי.


ואז הגיע הסוף.
נותרתי ללא פיתרון. הפרק החותם אמור היה לספק הסבר, אבל אני חושבת שמיאנתי לקבל את מה שהבנתי. לא הזלתי דמעות. הסופרת לא סחטה לי את בלוטת הדמעות – וזה ייאמר לזכותה כי זה הכי קל ופשוט לפתוח את הברז של הקורא - אבל היא כן תפסה לי את הלב חזק ועשתה ממנו קווץ' אחד גדול.

ספר מחבק ושורט, מלטף ופוצע, דומע ומדמיע.
ממליצה עליו בלב שלם ומקווצ'ץ'.


נ.ב
אלון דה אלפרט היה מה-זה קרוב להיות דרום קוריאני ויכול היה להוסיף לרשימה למעלה עובדות קצת פחות איזוטריות, אבל בגלל שמישהי היא לא שמאל-מרכז, יצא שהוא לא דרום קוריאני. באסה.

אנחנו בדרך כלל לוקחים את החיים כמובן מאליו,ובמיוחד האנשים הכי קרובים אלינו.
בספר בבקשה תשמרי על אמא,מוכיח כמה אנחנו באמת כאלה,שלא
מערכים את היקרים ללבנו,מבחינת נתינה, וויתור.
הספר מספר על אמא שהולכת לאיבוד בתחנת הרכבת,ילדיה ובעלה
מתחילים לחפש אותה,ואז מתחילים כל אחד לספר לשני כמה אמא שלהם,נילחמה כל חייה על מנת לתת להם ,תמורת כלום.
איך קיבלה את הדברים הקשים בחייה מבלי לתלונן,ובחיים לא ביקשה עזרה.
סיפור מרגש, ונגע ללב.
אפשר ללמוד ממנו המון,שנעריך דברים בחיים ולא נקבל אנשים טובים כמובן מאליו.
מומלץ מכל הלב.

אישה פשוטה מכפר רחוק בקוריאה מגדלת ארבעה ילדים. היא לא יודעת קרוא וכתוב- אבל יודעת לחשב היטב את צריכת המזון של המשפחה. היא לא למדה בבית הספר אך מוכנה למכור את תכשיטיה על מנת שבתה תמשיך ללמוד. זוהי האמא במרכזה של העלילה. גורם להעריך מחדש את משמעותה של אמא בחיינו. הכתיבה ציורית ומרגשת. ספר מומלץ...

באיזה שהוא שלב חשבתי לקרוא את הספר בקוריאנית אבל הבנתי שאני עוד רחוקה מזה מרחק של שנים, אז קניתי את הספר בעברית.

מתי יצא לכם לקרוא ספר של סופר קוריאני?
תשעים ותשעה אחוז יענו לעולם לא.

מציאות החיים בקוריאה רחוקה אלפי שנות אור מהמציאות שאנו מכירים, נדמה לי שאם הייתי קוראת את הספר הזה לפני כ-4 שנים הייתי המומה, מרגישה שאני קוראת משהו שונה ומיוחד, לא קראתי ביקורות על הספר אבל אני מאמינה שאלו היו התחושות של רוב האנשים, היום אני מרגישה "בבית" והדברים נקראים אחרת.

כמובן שהרגשות והתחושות של גיבורי הספר הנם תואמים לתחושות של כולנו, ילדים והורים, אבל מציאות החיים היא אחרת ולכן צורת החשיבה וההתנהלות שונה אף היא.

קוריאה היא ארץ מדהימה בעיני, כה שונה מהעולם המערבי אך לא מיושנת, כבוד זו מילה שככל שעובר הזמן מייחסים לה פחות ופחות חשיבות, השפה הקוריאנית מזכירה לתושביה שהם צריכים לדעת את פירוש המילה הזו היטב, הפניה לקרוב משפחה ולאיש זר, הפניה לאדם גדול בשנים, לגבר או אישה, למורים ואנשי הוראה, למוכרים בחנויות, נראה שיש להם צורת דיבור שונה לכל אחד, צורה שמזכירה להם כי הם אמורים לנהוג אחרת, דרך של כבוד, זה הופך את השפה למדהימה הרבה יותר.

חוץ מהנ"ל הספר מדבר ל-כ-ו-ל-ם, צורת החשיבה של כל אחד, בלי קשר לגיל, לגבי אמא.
בולטת יותר מכל היא האשמה וחוסר האונים, כי קשה לילד, אפילו שהוא כבר איש גדול, לנסות להשגיח על אמא שנהגה לעשות את הכל, אישה שתמיד חשבנו עליה כהוויה שלמה, אחת שנמצאת בכל מקום ועושה הכל בצורה הטובה ביותר,

מה שגרם לי לחשוב, האם אמא שלי אוהבת להיות אמא? האם היא אוהבת לדאוג לנו, לבשל ולטפל? האם תמיד קל לה להיות על-אנושית?

אני מסתכלת עליה כ"אמא" ושוכחת שלפני שהיא הייתה אמא שלי וגם אחרי, היא אישה, אדם שלם,

ואני? -רק חלק אחד מהחיים שלה.

ספר ששופך אור,
אור על מציאות שאנו שוכחים שהיא קיימת, אפילו שהיא כל-כך קרובה,
וגם קרן אור על אותנטיות ומנהגים של עם רחוק ולא מוכר.

מקסים!

לאחר שתקראו את הספר הזה, לא תיקחו את היקרים לכם כמובן מאליו.

אשה מבוגרת נעלמת באמצע היום בתחנת הרכבת ההומה בסיאול.
מאותו רגע, ישתנו חייהם של בני משפחתה ויעברו טלטלה עזה שתשנה את חייהם לתמיד.
החל באב, אשר במשך כל חייו לקח את אשתו הכנועה והמותשת כמובן מאליו. בגד בה, זלזל בה, ובכל פעם שנותר לבדו, חזר אליה, והיא כתמיד קבלה אותו, ומעולם לא העזה להוציא את שעל ליבה הכבוי.
גם ארבעת ילדיה, שעד אותו יום לא עצרו לרגע, הביטו לאחור, על כל אותן שנים בהן גידלה אותם למופת תוך שהיא נלחמת בעוני הכבד ובבורותה הנלעגת אשר מנעה ממנה עבודות רבות, ותוך ויתור גדול על עצמה היא. רצונותיה, מאווייה ובריאותה שהלכה והידרדרה ככל שחלף הזמן.
הספר מלווה בצורה עדינה וכואבת את מסלול חייהם של חמשת בני המשפחה אשר עולמם התמוטט עליהם ביום אחד, ומתאבל יחד איתם על העיניים שנפקחו מאוחר מדי ועל ההבנה שעכשיו כבר אין למי לבכות יותר ואין מי שינגב את הדמעות.
ככל שעובר הזמן ומתחלפים הדפים ,אנו מגלים שלב אחר שלב, את כל שעשתה האם עבור ילדיה ועבור בעלה. את העובדה שהסתירה מהם את אי ידיעתה קרוא וכתוב, העובדה שלקתה בשבץ מוחי ושכבה שעות שרועה על המשטח בכניסה לביתה הדל מבלי שאיש ישים לב, על התנדבותה בבתי יתומים רק בשביל לתת עוד חיבוק חם ואוהב לאלו שנותרו לבדם בעולם הזה, ובעיקר על אהבתה הסיזיפית לילדיה, שרק עד שנעלמה, הרגישו פתאום בחסרונה, ולא ידעו את נפשם בחיפושים של ימים ולילות אחריה.
מכמיר ביותר הוא מצבו של האב שחייו נעצרו ואף הידרדרו מיום ליום, מאז אותו יום סוער בתחנת הרכבת. שם, כמו תמיד, שעט קדימה מבלי לחכות לה בזמן שפסעה אחריו בהילוכה השקט והאיטי, עד שסובב את ראשו כשכבר היה מאוחר מדי.
שוב לא מצא טעם לחייו והסתובב כמוכה הלם בין כותלי הבית מחפש אותה, קורא בשמה ונשאר בדממה.
הספר הקוריאני הקסום הזה, בתרגומה המדויק של מרב זקס –פורטל, לא עזב אותי גם ימים רבים לאחר שסיימתי לקרוא אותו. הוא נוגע בנו בכל אותם מקומות שלפעמים קל לנו לא להרגישם או להקשיב להם ולהבין שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו.
אחרי שתגמרו לקרוא את הספר הנפלא הזה, אני בטוחה שכל מה שתרצו לעשות, זה לשמור היטב על היקרים לכם מכל משמר, לפני שיהיה מאוחר מדי.