אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

סיפור אישי אוטוביוגרפי של אזאר נאפיסי משולב עם הרבה מיתולוגיה פרסית
ואקטואליה אירנית.
לא נפלתי על ברכי מרוב התלהבות. לא הרמתי את ידי ועזבתי באמצע.
לא משעמם עד מוות, לא מלהיב במיוחד.
ככה. בינוני להחריד.
הספר אכן נכתב בשפה קולחת ופשוטה ויש בו צירוף של אוטוביוגרפיה ותיאור ארועים אקטואליים-היסטוריים מחיי האומה הפרסית-אירנית (סוף כל סוף קיבלתי הסבר מה פירוש אירן = ארץ הארים)את שמה מפרס לאירן החליף אביו של השאה האחרון ראזה פהלווי, שהיתה לו זיקה גם לנאצים במלחמת העולם השניה אבל התעשת בזמן וחבר לרוסים ולבעלות הברית,
לא שאירן לא שילמה על כך אח"כ בעת שרוסיה קנתה לה אחיזה במחוזותיה הצפוניים של אירן.
אבל נניח לארועים פוליטיים של ארץ הפרסים.
ונחזור לאזאר נאפיסי.
שעדיין לא החליטה במהלך ספרה במה להתמקד יותר :ביחסים העכורים של הוריה לבין חיי הפרט באירן שלפני המהפכה ולאחריה, לבין התהפוכות דרמטיות היסטוריות שעבר
העם האירני במאה ה-20.
השילוב של האוטוביוגרפיה שלה ושאר נושאים שניסתה נאפיסי
לשלב בסיפורה לא כל כך התחברו - מבחינת תפסת מרובה לא תפסת.
פרטי הפרטים הקטנים של יחסי הוריה בינם לבין עצמם לבין ילדיהם הפריעו לניסיונה הכן לשלב את סבל העם האירני בכלל וחיי הפרט בחברה אירנית.
לטעמי, אילו התמקדה הסופרת יותר במקומה שלה כאישה בחברה האירנית או בשינוי שחל במעמדה של האישה האירנית במהלך המאה העשרים ממסורתיות לקידמה בעידודו של אבי השאה האחרון פהלווי וחזרה לתוך הריאקציה בעקבות ההפיכה האיסלמית הספר היה הופך למענין וממוקד יותר.

כשרונה של הסופרת מתבטא בתיעוד מתומצת ודי כן של עובדות
אבל כשרונה כמספרת לוקה בחסר, וזאת התרשמותי הכנה לאחר שאת ספרה הקודם "לקרוא את לוליטה בטהרן" זנחתי לאנחות לאחר קריאת פרק או שניים מרוב שעמום.
מצטערת גברת נאפיסי, אבל על אירן ישנם סופרים וספרים מעניינים יותר כגון: כתב היתדות של קאדר עבדואללה (גולה אירני)
וסיפורים עם הווי יהודי פרס: "סמטת השקדיות בעומריג'אן"/דורית ראביניאן ו"תרנגול פרסי"/פרי סני

נראה לי שאת ספרה השלישי לא אטרח לקרוא.

רכשתי את הספר בגלל הכותרת שמשכה את תשומת ליבי . מבחינתי יש בה בכותרת מעין הבטחה לגילוי סודות חבויים או אפלים ,אך עד מהרה התחוור לי שמאחורי הכותרת המזמינה והמטעה אין בספר גילויים מרעישים או מרגשים . לטעמי הסופרת הרבתה בפרטים היסטוריים ופוליטיים - דבר שפגע בעניין וברצף העלילה ועד מהרה מצאתי עצמי מתאמצת לקרא תוך דילוגים עד כדי כך שהמשך הקריאה היה כבר כרוך במאמץ. בשלב מסויים החלטתי לחתוך ולהפסיק את קריאת הספר תופעה נדירה אצלי.ספר אמור לגרום הנאה לא כך? השילוב המלאכותי של היסטוריה ודרמה - קטעי עיון מפורטים ומשעממים עם דרמה מסוימת ( האמת שלא חשתי בשום דרמה מיוחדת) אינה מתכון מוצלח לספר ונוכחתי בזאת שוב ושוב במספר ספרים. יש שפע של ספרים על רקע היסטורי שהם מצויינים דווקא בגלל הכישרון של הסופר לרקום עלילה מרתקת על רקע תקופה היסטורית בלי לייגע את הקורא בפרטים היסטוריים ופוליטיים - אלו מצויים רק ברקע ואינם באים במקום העלילה כדי להגדיל נפח הכתיבה.

שלום חברים,
התחלתי לעיין בספר בחמישי בלילה, והספר לא הרפה ממני...
הייתי עייפה והלכתי לי לישון..
כל סופשבוע זה, למעט הליכה של שבת בבוקר בחוף הים, הוקדשה לקריאה בספר.
סיפורה המרתק והשובה של אזאר נאפיסי, דברים שלא סיפרתי, מטלטל וחושף את חייה , חיי משפחתה, יחסיה הכל כך מורכבים עם אמה.
ספר המגולל את ההיסטוריה של איראן וטהרן .
את הספר כתבה לאחר מות הוריה, שעימם היא מנהלת חשבון נוקב ואובייקטיבי, עם חלוף השנים והשפעת ההורים עליה, על בחירותיה, אהבותיה טלטלה נפשית וספרותית..
מדובר באוטוביוגרפיה משובחת הכתובה באופן קולח ופחות ביצירה ספרותית, אומנותית.
מתכון מצוין לרב מכר שאין בו דופי.
הסיפור שלה מציג את ארה"ב ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שבה נפתח לה צוהר למימוש עצמי , אישי, משפחתי בזכות החירות הקיימת , בניגוד לסגירות שששוררת בטהרן.

עבודת שורשים הכתובה בחן רב, באירוניה, ביכולת לחשוף את עצמה ומשפחתה באופן הראוי לציון ולהלל את כתיבתה הקולחת והמרתקת.
אני יכולה לומר כי הייתי בופשבוע זה עם אזאר וזה עתה לפני כשעה סיימתי את קריאת הספר.
סופרת שהיא גם פרופסור לספרות באוניברסיטת ג'ון הופקינס , אשה, אם, רעיה ופמיניסטית שגדלה בטהרן, טרם הפיכתה למדינה חשוכה, עויינת, וסגורה לעולם המערבי עד כדי דיכוי של חירות האדם ופרט לנשים...
בא לי לומר לה: "אזאר, את מדהימה"!!!!!!!
עם סיום הספר, תגידו אתם מה זה, יותר מצירוף מקרים..
עיון במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות..
במוסף המצומצם לספרות ראיון"תפסה אמריקה" ,ראיון של צליל אברהם עם אזאר נאפיסי!
,רוצו לקרוא את הספר, הראיון ובכלל תתוודעו לעולם אחר, לריחות אחרים, להיסוטריה, תהיות, תככים משפחתיים בעצם..סאגות של משפחתה.
הסיפור והספר מסתיים ומותיר לי חשק של עוד, לרצות לשוחח עם הסופרת, האמיצה, המוכשרת, הסופרת, הפמיניסטית כל כך בתבונתה.
אהבתי מאוד וממליצה לכם לקרוא ומיד!
שבוע טוב.

אזאר נאפיסי חושפת את סיפור חייה.
היא מספרת על ההיסטוריה של איראן וטהרן.
יש בספר תמונות שלה, של משפחתה, ועוד...

אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי ביוגרפיה, בספר הזה אני מתוודה שהיו קטעים משעממים. ציפיתי מהספר הזה לקצת יותר.

היו קטעים קשים של השלטון באזרחים. הסופרת מאוד אמיצה, ולא פחדה לחשוף הכל.

ספר לא דרמתי במיוחד, לא נסחפתי או רותקתי.
בסה"כ ספר בסדר, סביר.

לקרוא ולא להאמין. לא אגדה אלא חייה של אשה שמהלכת בינינו, בוושינגטון הבירה כיום, ואחריה מטען של עם שלם החי במזרח התיכון, האיראנים.
סוף סוף הזדמן לי לדעת משהו על ההיסטוריה של עם מורכב זה. על תרבותו, על אמונותיו לפני האיסלאם וכיום, על תהפוכותיו הפוליטיות ומה לא. וכל זה מנקודת מבטה של ילדה-אישה שלכאורה שייכת למעמד העליון, בת של ראש עיריית טהרן בזמנו. אבל יש לה חשבונות ארוכים עם כל חלשקי משפחתה, האמיתיים והחורגים, האמיתיים והמזוייפים.

ספר קורע לב באמת שבו. ספר שאינו דומה לשום דבר אחר שקראתי אי-פעם. הספר היחיד בחיי שמצאתי את עצמי קורא בעמידה ברחוב.... לא מסוגל לחכות עד שאגיע הביתה כדי להמשיך.

מומלץ לקרוא עם קנקן מים קרים לידכם. אולי גם כמה ממחטות נייר סופג.

אזאר נאפיסי הסופרת,מגוללת את סיפור חייה.
אזאר נולדה באירן בזמנים הטובים,הרבה לפני המהפכה האיסלמית.
הסיפור כתוב בצורה מאוד יפה.
אזאר מציגה בספר תמונות שלה ושל משפחתה,
מה שהכי מפתיע בתמונות איך שהנשים התלבשו בצורה כל כך
אליגנטית עם בגדים מאוד יפים.
כשאזאר נישלחת ללמוד בחו"ל,מתחילה המהפכה,אבא שלה
שהוא ראש העיר ממיתנגדי המהפכה,נעצר והושלך לכלא.
סיפור אישי של הסופרת אשר משאיר את הקורא במתח עד הדף האחרון.

בליל של זכרונות ילדות משולבים באירועים פוליטים והסטוריים של איראן. הסופרת לא השכילה לספר אותם בצורה מעניינת, וגרוע מכך- הכל מבולבל, ללא שום סדר כרונולוגי, רציף והגיוני. אפילו ביומן חיים שנכתב ע"י נערה יש יותר סדר ורגש בתיאור החוויות. מוזכרים בספר המון שמות של אנשים, דבר שמוסיף עוד יותר לתחושת הגודש והעמוס המיותר. רק דמותם של הורי הסופרת מתוארת בצורה מעט יותר עגולה. האם מתוארת כאישה חשדנית, קנאית, מתוסכלת, ממורמרת וחיה בעבר. האב מתואר ככריזמטי,אינטיליגנט ובוגדני.
חבל שהסופרת לא הלכה בדרכי מרינה נעמת- המחברת של הספר המצוין: "האסירה מטהראן".
לא ניתן להזדהות עם אף אחת מהדמויות. זה פשוט ספר מפוספס.
העניין היחידי שיש בספר הוא הצילומים ששולבו בו של בני המשפחה.

ספר מרתק המספר את סיפורה שלאזאר נאפיסי אינטלקטואלית אירנית היושבת היום באר"הב.זוהי סאגה משפחתית מורכבת המושפעת מהתרבות הפרסית העשירה.מדהים לקרוא ולחוש את ההזדהות שלה וידיעותיה בתרבות פרס.הסופרת מעבירה דרך סיפור חייה את סיפורה של אירן על תהפוכות המשטר ,ההקצנה הדתית,המלחמה המתמדת בין החילונים,המשכילים לבין כוהני הדת ובעיקר את אהבתה להוריה ועל הערכתה להם על שהעניקו לה ,אין היא עושה אידיאליזציה לדמותם אלא מספרת את סיפורם על יתרונותיהם וחסרונותהם כפי שהיא חוותה.ספר מרתק!