• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מאת מרגרט וייס

הביקורת של אלינור

תמונה של אלינור
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מאת מרגרט וייס

הביקורת של אלינור

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלינור
הוצאה לאור:אופוס
שנת הוצאה:1999
סדרה:רשומות רומח הדרקון #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
זה מסובך
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 11 שנים

“לא משהו,כניראה שזה בגלל שאני לא חובבת של ספרי פנטזיה”

5/25
ביקורות על דרקונים של דמדומי הסתיו
הבאה
ג'ן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

טוב, אז זה לא ספרותי ואפל כמו טולקין. וזה לא מציאותי ומותח ומדהים כמו ג'ורג' מרטין. ובכל זאת, הסופרות עשו עבודה לא רעה. הסיפור מבוסס בעצם על משחק "מבוכים ודרקונים" ששיחקו הסופרות. הן חשבו שהמשחק כל כך מוצלח עד שהחליטו לכתוב על המשחק ספר. השפה קלילה, העלילה מעניינת. מעביר את הזמן בכיף ועושה חשק להמשיך ולקרוא את הסידרה. אין כאן מורכבות של עלילה או מורכבות של דמויות. זה סיפור הרפתקאות על חבורה די גדולה של אנשים (לדעתי גדולה מידי) שיש בה טובים ורעים. שלא כמו טולקין וג'ורג' מרטין אותם אני ממליצה גם לאנשים שאינם חובבי הז'אנר, הרי שכאן הספר מומלץ לאוהבי הז'אנר בלבד. נקווה שבספרים הבאים יהיו יותר הפתעות, העלילה תהפוך למסובכת יותר ויהיה דגש על איכות הדמוניות ולא הכמות שלהן.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של פרל
פרל
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
תמונה של Sinbad the Sailor
Sinbad the Sailor
תמונה של Gali
Gali
תמונה של Hadish16
Hadish16
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של שין שין
שין שין
9קוראים|גיל ממוצע49|67%נשים

על המבקרת

תמונה של אלינור

אלינור

חברה מזה 16 שנים
49 ביקורות•6 נבחרות•376 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של אלינור
אלינור
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות49
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבלה376
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת30ספרות מקורית5מדע בדיוני ופנטזיה4

דיון על הביקורת

2 תגובות
Gali
Gali•לפני 14 שנים

הביקורת שלך הכי מתאימה

למחשבותי על הספר
ה
הקיסרית הילדותית•לפני 14 שנים
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלינור

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

שלוות נפש. אחד הדברים שכל כך חסרים לי כאדם, ולנו כעם, זו אותה שלוות נפש וקור רוח בעלי ניחוח סקנדינבי.

"זה מה שיש, וכך הדברים גם יישארו" זהו המשפט המלווה את הגיבור הקשיש עוד מימי ילדותו, ויש בו השלמה עם הגורל, חוסר התמרמרות ואי התעמקות מיותרת בעתיד או במה שעלול לקרות. בהתאם למשפט הזה כך גם מתנהל אלן קרלסון, ספק באדישות מוחלטת וקור רוח, ספק בטמטום מוחלט, ובאופן מובהק ללא חשיבה וללא תכנון, וכל זאת כעקרון חיים.

אלן חומק מבית האבות שלו ונקלע שוב להרפתקה, אולי האחרונה בחייו. במהלכה של הרפתקה מוטרפת זו הוא נזכר בהרפתקאותיו (הלא פחות מוטרפות) מן העבר, לאורך השנים, בהן לא פעם הוא פגש מנהיגים חשובים ומרכזיים לאורך ההיסטוריה, היסטוריה שעליה הוא השפיע שלא במכוון ולא מתוך רצון מודע, מתוך אדישות מוחלטת.

שונא פוליטיקה, פילוסופיה וגסות רוח, מחבב מאוד וודקה וכל משקה אלכוהולי, אוכל טוב וחברה מעניינת. ופצצות. מעניין שדווקא אדם זה, שהוא כה קר רוח ואדיש, פיתח תחביב ששונה כל כך ממהותו ואופיו – החיבה לדברים מתפוצצים. ואולי זו הדרך המיוחדת של הדמות המשעשעת לפרוק אי אלו תסכולים ומתחים המצטברים לו בתת מודע. אולי זו הדרך שלו להביע את מה שהוא חושב על העולם הלגמרי מטורף בו אנו חיים.

אחד הקטעים המעניינים בספר הוא דווקא המקום היחידי בו אלן איבד את קור רוחו, וזאת בגלל שועל חצוף וחתול בשם מולוטוב. אלן הביע חרטה על איבוד קור הרוח הזה, שכן תוצאת "הפשע" של אלן כלפי עצמו היתה כניסה כפויה לבית האבות ממנו הוא הצליח, בסופו של דבר ומתוך גחמת הרגע, לחמוק.

הספר כתוב בשפה קולחת, מצחיקה, מעניינת וסוחפת. סיפורו של הזקן הוא בלתי ייאמן, פנטסטי בצורה יוצאת מן הכלל, ובעיקר מעורר קנאה. אם יש משהו שאני לוקחת מאותה דמות של זקן חביב, היא קור הרוח ושלוות הנפש, והתעוזה – לבצע, לעשות, להוציא לפועל חשקים וגחמות מבלי לחשוב יותר מידי על העתיד ועל התוצאות. חכם? אולי לא. אבל בהחלט מתכון לאריכות ימים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלינור
קרוב להפליא ורועש להחריד

קרוב להפליא ורועש להחריד

ג'ונתן ספרן פויר

לאוסקר של יש "מגפיים כבדים". כלומר, הוא מדוכא מאוד שזה לא ייאמן. ולא פלא - הוא איבד את אביו במתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי. הוא נושא בתוכו סוד שמכביד ומעיק עליו. הוא מחפש לשווא את הקרבה לאביו המת ויוצא לחיפוש נואש ברחבי ניו יורק אחר רמזים שאולי יתנו תשובות לשאלותיו, שאולי יסגרו לו איזה מעגל.

הילד הוא ילד יוצא דופן: ברגישותו הרבה, באינטליגנציה שלו, בקולו המאוד ייחודי שנישא מדפי הספר. אבל הוא גם מעצבן ונודניק ועקשן כמו כל ילד רגיל. אולי בגלל כל אלו הוא ילד שנקשרים אליו כל כך. ואולי בגלל כל אלו הקריאה בספר אינה נעימה: העלילה וכל שפע העצב המפעפע בה גורמים לקורא ל"מגפיים כבדים". הספר כבד, מעורר עצב, מדכא. הוא מספר על הטרגדיה האנושית באירועי ה- 11.9, אבל לא רק. הוא מספר על כמה וכמה טרגדיות אנושיות – גלובליות ואישיות: מלחמת העולם השנייה וההפצצות על ערי גרמניה, ההפצצה על הירושימה, משפחות שמתפרקות, הורים שנוטשים את ילדיהם, מוות לא צפוי של בני משפחה אהובים, אהבות נכזבות. ככה אנחנו, המין האנושי – טראגי ללא תקנה.

אני לא יכולה לומר שהספר "זרם" לי. היה לא קל לקרוא אותו, הייתי צריכה לעשות הרבה הפסקות ולהתקדם מעט כל פעם, כי הוא באמת מאוד מדכא. אני כן ממליצה לקרוא אותו, כי הסגנון שלו באמת מאוד ייחודי, אך עם אזהרה: הספר יעשה לכם "מגפיים כבדים". אני רק אומרת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אלינור
הבתולה בכחול

הבתולה בכחול

טרייסי שבלייה

אז רציתי לקרוא קצת על צרפת, קצת היסטוריה מתובלת רדיפות דתיות... ויצא שהתאכזבתי.

ספרה של טרייסי שבלייה נחלק לשניים: חלקו האחד של הספר מספר את סיפורה של איזבל, נערה צרפתייה שנישאת לנער ממשפחה הוגנוטית (צרפתית-פרוטסטנטית). הסיפור מתרחש בתקופה בה חל קרע גדול בעולם הנוצרי, קרע שנוצר מהיפרדות תומכי מרטין לותר וז'אן קלווין מהכנסייה הקתולית, ועליית הפרוטסטנטיות ככוח דתי ופוליטי. תיאור חיי הכפר בדרום צרפת במאה ה-17 משכנע. תיאור הרדיפות הקתוליות את הפרוטסטנטים אף הוא מעניין. מדובר בפרק חשוב מאוד בהיסטוריה האירופאית, שכן מלחמת הדת שבין הקתולים לפרוטסטנטים תעצב את דמותה של אירופה לדורות הבאים.

סיפורה האישי של איזבל, נערת הכפר הצרפתייה, נוגע ללב שכן הוא מתאר את כל המכשולים שהיא נאלצה לעבור בחייה האישיים, כאשר ברקע הרדיפות הקתוליות. אך רדיפתה של איזבל אינו נוגע רק למניעים דתיים ופוליטיים הקשורים לדתה ואמונותיה, הרדיפה היא גם רדיפה על רקע אישי: בשל שערה האדמוני היא נחשבה מכשפה, ונאלצה לעבור לא מעט השפלות והתעללות גם מקרב בני משפחתה. רדיפתה האישית של איזבל נמשכה גם כאשר היא הצליחה למצוא מפלט ולהיות בטוחה מהרדיפה הדתית. הסיפור הוא אינו רק סיפור של רדיפה דתית וחברתית, אלא גם סיפורן של נשים שחיו באותה תקופה, שתמיד היו נחותות וחסרות כל זכויות, בין אם הן היו קתוליות או פרוטסטנטיות, בין אם הן חיו בצרפת או בשוויץ.

במקביל לסיפורה של איזבל מסופר לנו על אלה, צעירה אמריקאית מודרנית ומשכילה, שמגיעה לצרפת במסגרת רילוקיישן שהיא עשתה עם בן זוגה. וכאן מתגלה לנו פן משעמם לחלוטין בספר, שכן לעומת סיפורה העצוב והמעניין של איזבל נערת הכפר, סיפורה של אלה חסר כל מעוף. הוא כולל בתוכו מוטיבים שכבר קיימים בעשרות רומנים היסטוריים-מודרניים שקראתי בעבר:

אישה מגיעה למקום עתיק עם היסטוריה, היא מתחילה לחקור על המקום, היא מתחילה להרגיש קשר נפשי-רגשי-משפחתי-מיסטי למקום, במקביל היא חווה בעיות בחייה הרומנטיים, וככל שהעלילה מתקדמת חייה הרומנטיים הולכים ומסתבכים, ואז מגיע איזה גבר שרמנטי שעוזר לאותה אישה לצאת מהתסבוכת, ואז הם מתאהבים, ועל הדרך היא מוצאת את עצמה במעין מסע לתוך עצמה שבה היא מגלה את הכוחות שבה.... בלה בלה בלה.... אותו סיפור שחוזר אצל סופרות אחרות כמו טטיאנה דה רוניי (המפתח של שרה), ויקטוריה היסלופ (האי של סופיה), ברברה ארסקין (הגבירה מהיי).

לא ברור לי למה חייבים להרוס כל סיפור היסטורי טוב עם איזה בבל"ט מודרני מגוחך ומשמים. למה אי אפשר שהגיבורה בסיפור תחקור על משפחה רק בשל העניין ובלי קשר לחייה הרומנטיים? לא ברור לי למה הגיבורה לא יכולה לחקור את עברה המשפחתי כדי לגלות, נניח, אוצר ועל הדרך לפתור לעצמה בעיה כלכלית בלי שיהיה איזה גבר מעורב בסיפור? למה היא חייבת לערוך מסע מטופש לתוך עצמה ולעשות שינוי בחייה בעקבות התגליות? למה אי אפשר שלשם שינוי חקירת ההיסטוריה המשפחתית שלה תחזק את הקשר לבן זוגה ולא תהרוס אותו?

נראה כי כל סיפור על חקירה היסטורית הנוגעת למקום, עם, תרבות ומשפחה חייבת להיכבש ולהיהרס על ידי סיפור מודרני חסר טעם ומטופש, עם קלאוז'ר א-לה אופרת סבון מטומטמת, אחרת הספר לא ייצא לאור... בשל כל אלה הציון שאני נותנת לספר הוא נמוך. לא מזיק לקרוא, ואפילו מהנה לפרקים, אבל בכלליות מדובר באכזבה גדולה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלינור
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

לפני כחודשיים הרשת להטה ורתחה בשלב וויכוח על הספר המדובר.
משרד החינוך לא אישר את לימוד הספר במסגרת לימודי הספרות לבגרות בטענה שהספר עשוי לעודד את הנוער להתבוללות. הספר מספר על רומן בין צעירה ישראלית (ליאת) לבין אמן פלסטיני (חילמי) תושב חברון לשעבר, בשעה ששניהם מתגוררים בניו יורק במשך חורף אחד.

כבר אז, לפני קריאת הספר, סיבת פסילתו נראתה לי מגוחכת שכן קיימים ספרים רבים במסגרת לימודי החובה אשר עשויים "לעודד התבוללות": העבד של בשביס זינגר, המאהב של א.ב. יהושוע, חצוצרה בוואדי של סמי מיכאל – כל אלה ספרים שנלמדו במשך דורות של תלמידים אשר, למרבה הפלא, לא התבוללו.

במהלך הוויכוח הרישתי היו שטענו כי הספר לא רק מעודד התבוללות, אלא שהסיבה האמיתית מאחורי החלטת משרד החינוך היא שהספר, בכללותו, יוצא כנגד צה"ל וכנגד המדינה היקרה שלנו. החלטתי לקרוא בעצמי את הספר על מנת לשפוט האם הוא אכן ראוי או לא ראוי ללימוד בבתי הספר כספר חובה לבגרות, האם הוא באמת ספר מסית כנגד המדינה, ולתהות באמת על קנקנו מתוך היכרות אמיתית איתו.

לאחר קריאת הספר המסקנה שלי היא שהספר אינו ראוי ללימוד, אך מסיבות אחרות לגמרי ממה שטען משרד החינוך ואלפי המתווכחים ברשת.

שאלת ההתבוללות: ראשית כל הספר אינו מעודד התבוללות, לא יותר מספרים אחרים שצויינו מעלה. לליאת, הצעירה הישראלית בספר, ברור כבר מההתחלה שהרומן "לא יחזיק מים" ושהקשר הוא זמני בלבד ויסתיים עם שובה לארץ. בעמוד 166-167 ניתן לראות דוגמא:
"אוקיי, באזי, אז בואי תגידי לי את...מה אני בשבילך? עכשיו באמת –"
"מה זאת אומרת" הרעדתי אליו כעבור רגע, נכלמת, "אתה האהוב שלי, מה-"
"באמת, האהוב שלך?...אני האהוב הערבי הסודי שלך?"
"כן, ערבי וסודי...מה אפשר לעשות –"
והיא ממשיכה: "ואולי זה כל היופי, אתה יודע? .... הארעיות שלנו כאן. בלי עתיד..."
בהמשך ליאת משוחחת עם ידידתה וממשיכה את הקו הזה:
היא הפשילה את שפתיה ונשפה. "אלוהים אדירים, איך?... איך אתם יכולים?...לאהוב ככה אחד את השני, לאהב... וכל הזמן לדעת שזה זמני –"
"מה אפשר לעשות?" השבתי לה בקול עקום. .. "ככה זה". (עמ' 242)

כלומר, ברור לו וברור לה שהקשר הזה יסתיים בשלב כלשהו ושאין לו עתיד. לצורך השוואה, ניקח את ספרו של סמי מיכאל, חצוצרה בוואדי, שם הגיבור היהודי, אלכס, ואהובתו הערבייה הודא, פוצחים ברומן ללא דד-ליין ואף מתגלה כי בסוף הספר הודא בהריון מאלכס ויש ליחסיהם המשך. אם כך, מקרה ההתבוללות כאן הוא "קשה יותר" אך אף אחד לא התרעם על הספר הנ"ל במהלך הדורות האחרונים, וכולנו למדנו אותו.
לסיכום חלק זה – הטענה שהספר מעודד התבוללות היא קישקוש מוחלט וברור שמי שהוציא את ההודעה ממשרד החינוך לא קרא את הספר.

הביקורת על הצבא והמדינה: ראשית כל אציין דעתי בנושא – ביקורת היא דבר חיובי. היא לא נעימה, אבל תוצאותיה חיוביות.
ביקורת גורמת לאנשים ולמערכות להתייעל ולהיות טובים יותר. גם ביקורת על הצבא היא נכונה ובמקום (אם היא נעשית פנימה, בתוך המערכת ובתוך המדינה, לא על ידי גורמים מספרד ואירלנד).
אני מאמינה שהצבא שלנו כן מוסרי, אך בתוך הגוף הגדול הזה קורים גם מקרים לא מוסריים, שכן את הצבא מרכיבים פרטים, בני אדם, שעושים לפעמים טעויות. וכן, נכון למצוא את הטעויות האלו ולתקנן, וזה בסדר גמור אם ספר כלשהו מעביר ביקורת על הצבא שלנו, כמו שקרה בספרה של דורית רביניאן.

בעמודים 88-89 מספר חילמי על כך שחייל ישראלי ששרת בחברון התעמר באסירים פלסטינים. לא היכה אותם עד מוות, אלא בעיקר צחק עליהם, הכריח אותם לשיר ו"צ'יפח" את מי שסרב. אני די בטוחה שמקרים דומים קרו בעבר, ולמרות שלא מדובר באיזה אסון נוראי, נכון שמקרים כאלו לא צריכים להיות ויש לתת עליהם את הדין. עם זאת, מדובר בקטע אחד בלבד, יחידי, שבו מסופר בספר על התעמרות הצבא הישראלי באסירים ביטחוניים.

מתנגדי הספר ברשת הלכו וציטטו את הקטע, כאילו מדובר בקטע מתוך חוברת התעמולה של שוברים שתיקה. כמי שבאמת קראה את הספר ובאופן מאוד לא מתלהם אני יכולה לומר – זה לא כך בכל הספר, זה קטע יחיד שמספר את הלך רוחו של חילמי, אותה דמות של פלסטיני תושב חברון והקטע הוא בעיני לגיטימי לחלוטין.

למעשה, בשאר הספר, הגיבורה הישראלית מתווכחת רבות עם אהובה הפלסטיני על נכונות דרכה של מדינת ישראל, על זכויותיה להגן על עצמה, על נכונות דרכו של הצבא. היא אפילו רבה עם קרובי משפחתו של חילמי במפגש חברים בניו יורק ומסרבת לדבר עם חילמי כשזה לא מצדד בה.
"הוא עם ההזיות הדו-לאומיות העיוורות שלו, אוטם את האוזניים ודופק כמו ילד את הראש בקיר – הכול או לא כלום.... הוא עם החולמנות הג'ון – לנונית התובענית הזאת שלו, יפת הנפש כאילו, האידיאלית...." (עמ' 193)
מעניין שאת הקטעים בהם ליאת מגנה על המולדת – אותם לא ציטטו כל אותם קיצונים ימניים ברשת. למה? אה, כי הם לא קראו את הספר.
אפשר לומר שפסילת הספר בגלל הביקורת על הצבא ועל המדינה - גם היא קשקוש מוחלט.

שאלת איכותו של הסיפור: אז מהי הסיבה שלי לפסילת הספר ומדוע לדעתי לא צריך ללמד את הספר בתיכונים? פשוט מאוד: הספר הנ"ל הוא לא יותר מרומן רומנטי מטופש, שיטחי, חסר כל ערך ספרותי. לא התחברתי לאף אחת מהדמויות השטחיות לטעמי, הסגנון לא דיבר אליי, העלילה לא היתה מעניינת. אין שום דבר ראוי לציון בספר הזה.

ואני אתן דוגמא: בתחילת הקשר ליאת מבינה שהיא עומדת להתחיל רומן אסור, ושמה לב שהיקום, איכשהו, משדר לה לעצור - חילמי מאבד את מפחות ביתו, מזג האוויר הסוער בחוץ, חלקלקות רצפת השירותים בבית הקפה אליהם הם נכנסים מאיימת להפיל אותה... כל אלה הם הרמזים לכך שאולי כדאי לעצור כאן לפני שממשיכים. סופר טוב לא מפרש לקורא את הסימנים האלה, אך דורית רביניאן רואה צורך להאכיל אותנו בכפית ולפרש לנו בעצמה למה היא התכוונה:

"ופתאום אני חושבת שאולי זה סימן: הבחורה הזאת, האור שהתחלף באותה שנייה ברמזור, המפתחות. כן, המפתחות שהלכו לאיבוד, זה סימן שאסור לי לנסוע לברוקלין... זו יד האלוהים ששומרת עליי מפני מה שעלול לקרות, שהושטה כדי לגמור את הסיפור הזה לפני שהתחיל" (עמ' 41) – דורית רביניאן עושה כאן טעות של סופרים מתחילים, ועל זה אין מחילה.

כמו כן, ציפיתי שבדמותם של הגיבורים תתגלם איזו דילמה קשה, אנטיגונית, בין הצורך לבחור באהבה האישית-פרטית שלהם, לבין אהבת העם והמולדת שלהם. אבל דילמה כזו לא היתה, שכן שתי הדמויות נעולות בדעותיהן הפוליטיות, ואף אחד לא נכון לוותר. ברור היה לשניים שזה לא יותר מרומן של חורף, דבר המעצים את שטחיותן של הדמויות.

לסיכום, בהתייחס לוויכוחים הפוליטיים שהיו כאן בעקבות הספר אני רוצה לומר – חבל על הוויכוח. מצד אחד, ברור שהמנהיגות הנוכחית במדינה חרדה מכל דבר שעשוי לערער אותה ולפיכך מיהרה לפסול את הספר הזה, שלא מהווה עליה שום איום. מצד שני, אין לדעתי שום סיבה להכניס את הספר לתוכנית הלימודים שכן הוא רחוק מלהיות קלאסיקה, אין לו שום איכויות ראויות לציון, והוא בוודאי שאינו עומד בקו אחד עם גדולי הסופרים האחרים שצויינו כאן – בשביס זינגר, א.ב. יהושוע וסמי מיכאל.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלינור
תפילות לחטופות

תפילות לחטופות

ג'ניפר קלמנט

בעיניי, ספר טוב הוא ספר שלאחר סיום קריאתו מתחשק לך לפתוח את האינטרנט ולחקור אודות הנושא סביבו הספר חג. ספר טוב הוא כזה שגורם לך לחשוב בזמן הקריאה ולאחריה. ספר טוב הוא ספר שנשאר איתך ימים שלמים, גם אחרי שסיימת אותו. ספר טוב הוא ספר שנוגע בעצבים רגישים, בפצעים פתוחים. ספר טוב הוא ספר שגורם לך לרצות לקום ולעשות מעשה.

ספרה של ג'ניפר קלמנט, לטעמי, הוא לא ספר טוב. הוא לא ספר רע, אבל ספר טוב בוודאי שהוא לא.

נושא הספר הוא עבדות. חטיפת נשים ונערות צעירות והפיכתן לשפחות מין עבור ברוני סמים. שפחות מין מודרניות, מה לעשות, קיימות גם היום. והנושא הזה כל כך חשוב, כל כך רגיש, כל כך מעורר תרעומת וכעס ועצב ורגשות קשים. ומכאן האכזבה שלי מהספר – כי ציפיתי שהספר ישכנע, יגייס, יעורר בי את הרגשות האלו, אבל בזאת הוא נכשל.

הכתיבה טובה, הסיטואציות מענייניות, הדמויות מסקרנות – אבל הוא פשוט לא כובש בשום צורה. לא מזעזע, לא מטלטל. הוא כתוב כאילו העלילה מתרחשת באיזו ספירה אחרת, כאילו הכל קורה בכוכב אחר, כאילו לא מדובר בסיפור אמיתי.

בעוד מספר שנים כאשר אבחן את הספרייה שלי ואביט בכותרת של הספר, כבר לא אזכור על מה העלילה, וחבל. לטעמי, הספר הוא בזבוז נוראי של זמן מחקר על נושא אקוטי וחשוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
המפתח של שרה (עטיפת הסרט)

המפתח של שרה (עטיפת הסרט)

טטיאנה דה רוניי

כאשר ספר יוצר בך עניין ושולח אותך לד"ר גוגל או וויקיפדיה, כשאי אפשר להתנתק מהספר וחושבים עליו במהלך היום, כשהלך רוח הדברים בספר משפיע עליך והופך אותך לחלק מהעלילה בהזדהות שלך כלפי הדמויות – אז ניתן לומר שהספר הוא ספר טוב.

וזה בהחלט התיאור המתאים לספר "המפתח של שרה".

העלילה חזקה, השפה קולחת, הדמויות בנויות היטב ויוצרות הזדהות, ותוסיפו לכל אלו את העובדה שמדובר באירועים אמיתיים שהתרחשו בצרפת של 1942 והופכות בכך את הסיפור של שרה לקרוב כל כך למציאות, על גבול ה-בהחלט אפשרי.

דמותה של שרה כובשת: בנמרצות שלה, בעקשנותה, באומץ הלב הבלתי רגיל שלה ובמסירותה למשפחתה ולאחיה הקטן. דמותה של ג'וליה ג'רמונד, העיתונאית שחוקרת את הסיפור של שרה, מחווירה לעומת עוצמת דמותה של הילדה, אם כי לקראת סוף הספר גם ג'וליה אוזרת אומץ לב ומבצעת שינוי בחייה, אולי בהשפעת שרה.

שני דברים הפריעו לי במהלך קריאת הספר: ראשית, הקפיצות בין העבר להווה. לדעתי היה מיותר לערוך את הספר כפרק על שרה ופרק על ג'וליה. לפעמים הפרקים קצרים מידי, ועד שנכנסת לאווירת המלחמה מיד הוחזרת חזרה לשנות ה – 2000...

כמו כן, כאשר מוקד הסיפור עובר לשרה ומתאר את הזוועות שהיא עברה, מתואר הלך הרוח של שרה. לרוב הלך הרוח הזה שואל שאלות על מהות המלחמה, מצבה הנוכחי והיחס ליהודים. נכון, השאלות חשובות, אך במקרים רבים התחושה היא של עומס שאלות. לדוגמא:

"...לאן הם הולכים עכשיו? מה יקרה להם? האם הם רחוקים מפריז? ... איך תוכל לחזור הביתה? איך תוכל לעשות את זה? ... היא חשבה על חברותיה, על הילדות האחרות בבית הספר שגם הן ענדו טלאי צהוב... מה קרה להן? מישהי מהן הצליחה לברוח? האם חלק מהן הסתתרו במקומות בטוחים? האם ארמל הסתתרה עם משפחתה? האם תראה פעם אותה או את חברותיה האחרות? האם תחזור לבית הספר בספטמבר?..." (עמ' 78-80)

לסיכום, עריכה טובה יותר היתה הופכת את הספר לטוב יותר. ולמרות הכל, מדובר בספר מרתק שמזכיר את שאסור לשכוח ומשאיר את הקורא דבוק לדפיו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
איש ושמו אובה

איש ושמו אובה

פרדריק בקמן

לכל אחד מאיתנו יש שכן כזה: זקן, נרגן, נודניק, טרחן מעצבן שמתערב בעניינים שלא שלו ומנסה לחנך אל כל העולם.

אובה הוא השכן של כולנו. כשאנחנו מתחילים בקריאת הספר האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להיאנח ולגלגל עיניים לאור התיאורים המשעשעים. אך כאשר אנו מתקדמים בקריאה אנו מבינים משהו – למרות שהספר מנסה להיות מצחיק ומשעשע, הוא למעשה די עצוב. אפילו מאוד עצוב.

נקודות החזקה של הספר הוא בחלקיו העצובים, בהסתכלות הנוסטלגית של אובה על חייו בעבר. ברגעים אלו נחשפת דמותו של אובה ומוצגת כרגישה להפליא, מתחשבת ומסורה – בניגוד לדמותו בהווה, המוצגת כנמצאת על הספקטרום האוטיסטי.

נקודות החולשה של הספר מקורן דווקא בחלקים המשעשעים, כביכול. לטעמי הקטעים ה"מצחיקים" בסיפור עשויים מידי, לא טבעיים, מאולצים, והם קצת הורסים את חווית הקריאה.

למרות זאת, מדובר בספר טוב מאוד, מעניין וזורם. הספר איש ושמו אובה איננו ספר על זקן נרגן. זהו ספר על אהבה גדולה ואובדן, התמודדות עם שכול, דיכאון, זיקנה ומצד שני – תקווה, חברות, עזרה הדדית, והיכולת האנושית למצוא נקודת אור גם במקומות האפלים והקודרים ביותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
גן המכתבים

גן המכתבים

אליסון ריצ'מן

זהירות ספויילרים

ספר מעניין המשלב סיפור היסטורי עם רומנטיקה ודרמה. לא מדובר באיזו יצירת מופת ספרותית, או בעלילה או דמויות בלתי נשכחות. הדמויות יומיומיות וחד ממדיות, ללא עומק מיוחד או ייחוד, כאלו שלא נחקקות בזיכרון באופן יוצא דופן. גם הסיפור לא מחדש שום דבר מבחינה אומנותית.

ועם זאת, שמחתי שקראתי אותו. הספר כתוב בצורה קולחת וישנם שני קטעים שנגעו לליבי במיוחד: הקטע בו אנג'לו מגיע הביתה, לאחר שהתבשר על מות אשתו ובנם, ומגלה את החדר בו אישתו תלתה את כל מכתביו. זעקת השבר שלו המהדהדת בבית הגיעה עד אליי... והקטע השני שנגע לליבי הוא הקטע בו אלודי נאלצת להיפרד מהצ'לו שלה על מנת לברוח, לשרוד, לא להיתפס על ידי הקצין הנאצי. שני הקטעים הללו הועברו בצורה מדויקת ואותנטית וריגשו אותי מאוד.

זהו ספר קל לעיכול ומהנה לסוף שבוע חורפי. הוא מעביר את הזמן בצורה נעימה אך לא מעליב את האינטליגנציה של הקורא. הוא נותן קצת מידע על מעשי המחתרת האיטלקית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל לא מעבר לכך, בוודאי לא יוצר טריגר לחקור באופן עצמאי אחר הנושא. ספר בינוני, אבל לפעמים לא צריך יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור
הזמן ומרדפו

הזמן ומרדפו

ג'סטין גו

ספויילרים, ראו הוזהרתם

"הוא יודע היטב מה קורה לו, אך אין בכוחו לעשות דבר. איזה בזבוז נורא, הוא חושב לעצמו. איזה בזבוז מזויין" (עמ' 501)

משפטים אלו מסכמים, למעשה, את הרעיון הכללי של הספר. שמו של הספר הוא "הזמן ומרדפו", והוא מסכם יפה את המסר של הסיפור: בעוד שאת כולנו הזמן רודף, ישנם אנשים שרודפים אחרי הזמן. אך בעוד שהזמן משיג את כולנו, רבים מאיתנו מבזבזים אנרגיה ומשאבים במרדף אחרי הזמן, ונכשלים שוב ושוב. ובזה, לעניות דעתי, עוסק הספר וכל הדמויות בו. המרדף אחרי הזמן ואחרי דברים ואנשים שאינם, בעצם, ברי השגה.

הדמויות הראשיות בסיפור רודפות אחרי הבלתי מושג:
אשלי: רודף אחרי פסגת האוורסט ואחרי אימוג'ן, ונכשל.
אימוג'ן: רודפת אחרי אשלי ואחרי האושר, ונכשלת.
טריסטן: רודף אחרי סיפור משפחתי וירושה שמנה, ונכשל.

הדמויות בספר הן רומנטיות, אך גם טראגיות: יש משהו מאוד רומנטי בניסיונות של כל הדמויות בספר להשיג את מה שהם בעצם לא יכולים, אך למרבה הצער העקשנות והאמוציונליות של כולן רק מביאה אותן לאובדנן. טריסטן לפחות הצליח להשיג את הבחורה שלו בסוף, כך שהוא לא יצא לגמרי בידיים ריקות. ובכל זאת, אנו נשארים עם טעם מריר בפה בסיומו של הספר.

אולי זה נורא לא רומנטיקני מצידי, אבל לא ממש הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, כי אף אחת מהן לא ממש מפעילה היגיון ושכל ישר. כל הדמויות הראשיות בסיפור פועלות באופן אמוציונלי ומביאות על עצמן גורל רע ומר. טריסטן עקשן ואמוציונלי כמו סבתו וגם כמו סבו. החיפוש הוביל אותו לגילויים על משפחתו, והוא עבר מעין מסע התבגרות, שזה מגניב. אבל בפועל, הוא בזבז המון אנרגיה וזמן וגם הפסיד את הירושה. מה גם שלא ברור אם היא בכלל היתה מיועדת להיות שלו, כי בשיחה עם מיריי הוא מסביר לה שהכסף "הוא לא היה שלי בסופו של דבר" (עמ' 521). במשפחה הזו המחלה הזו, עקשנות, אמוציונליות ורומנטיקה, עוברת מדור לדור בקוד הגנטי: גם אימוג'ן ואשלי סבלו מאותה מחלה.

אפרופו אימוג'ן, לדעתי הדמות שלה ממש בלתי נסבלת: היא עצבנה אותי עם הקפריזות הילדותיות שלה כבר בתחילת הספר, ולא הבנתי את הדרישה שלה מאשלי לבחור בינה לבין המלחמה. הדמות של מיריי, אגב, מתכתבת לי באותו אופן מעצבן עם אימוג'ן, כאשר היא דורשת מטריסטן לבחור בינה לבין המשך חיפושו. זה כמו לדרוש מהגברים לבחור בינן, הנשים, לבין מי שהם עצמם שהרי המלחמה והחיפוש של אשלי וטריסטן הופך למהותם.

ואם כבר הקבלנו בין הדמויות אז הרי שהקטע הכי מרתק בסיפור, נקודת השיא שבה טריסטן פוגש באם סבתו, אימוג'ן, באיסלנד, ממש חסר. טריסטן סוגר מעגל טראגי של עשרות שנים. דמותו מתכתבת עם דמותו של אשלי המת ופגישתו עם אם סבתו היא סוג של סגירת מעגל. אבל מה היה בפגישה? על מה דיברו השניים? מה אימוג'ן סיפרה לו? זאת לעולם לא נדע, ולדעתי זה קצת חבל, זה קטע לגמרי מפוספס, ואולי זה מכוון על מנת להעצים את תחושת הפספוס שחווה הקורא מכל הספר.

אם כן, הדמויות הנשיות בסיפור הן תלותיות, ילדותיות, וחלשות מידי לטעמי, והדמויות הגבריות עקשניות ונוהגות בטיפשות כאשר הן רודפות אחר דבר בלתי ניתן להשגה (האוורסט, הירושה). הדמות היחידה שהתחברתי אליה היא אלינור, אחותה של אימוג'ן, שבנקודות שבהן היא הבליחה בסיפור היא גילתה בגרות, שכל ישר וגם חמלה.

מבחינת איך שהספר כתוב ובנוי – הספר כתוב טוב, אבל לדעתי אפשר היה לוותר על הדילוגים הלוך ושוב בין העבר וההווה. היה טוב יותר לו העורך היה מצמיד כמה פרקים המדברים על העבר, ואז חוזר לפרקים על ההווה. כל ההלוך ושוב הזה קצת עשה לי סחרחורת. מצד שני, בתור ספר ביכורים הוא ספר די טוב אז לא נורא.

לסיכום: המסר של הספר ברור ויפה – הצלחות לא נמדדות בהשגת היעדים, אלא בכמה היינו צריכים להקריב ומה הפסדנו במרדף אחרי היעדים שלנו. במקרה של כל הגיבורים בסיפור: טריסטן לא עמד ביעדים וגם הפסיד הכל. וגם אימוג'ן ואשלי – לא השיגו את יעדיהם וגם הפסידו הכל. צריך לזכור שהמטרה – לא מקדשת תמיד את כל האמצעים. הספר טוב, כתוב היטב (למעט הנקודות שהעליתי) ומומלץ לקריאה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלינור

ביקורות נוספות על "דרקונים של דמדומי הסתיו"

דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

ספר מצוין, פותח עולם של פנטזיה משובחת,
קצת מסובך להבנה בהתחלה לקורא צעיר אבל משתבח מכרך לכרך.
ללא ספק בטופ 5 שלי

לפני שנה•
★★★★★
•Elad
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

יש לי חיבה מאוד גדולה לספר הזה, ובכלל לרשומות רומח הדרקון. למרות שאובקייטיבית, אני לא חושב שהם כתובים מדהים. זה פשוט ספר מושלם לקרוא בגיל 13. הרפתקת פנטזיה קלאסית, מקסימה וסוחפת.

יש בה משהו מאוד גנרי. אבל אולי זה גם משום שהספרים הללו הכתיבו תת-סוגה של פנטזיה לדור שלם.
אני עדיין נהנה לקרוא את הספרים הללו היום. הדמויות כיפיות ומושכות אותי לחזור כל מספר שנים, והפגמים לא בולטים כשאינני מחפש אחריהם.

קשה לי להמליץ עליו לאדם מבוגר, אבל תתחילו בספר הזה כבני נוער וכנראה שתאהבו אותו לעד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

יש לי קרוב משפחה שחזר בתשובה, בן ארבעים כיום, חרדי מזה עשרים שנה, וכשסיפרתי לו שאני קורא רומח הדרקון כמעט עלו דמעות בעיניו. לפתע כל השנים כאילו לא היו, והוא שוב - ממש מול עיניי! - נמס והיה לנער בן עשרה, 'חילוני' למהדרין. התחלנו לדסקס על דמויות מהסדרה, על הדרמות האפיות וכו' וכו' עד שהייתי מוכרח לעצור אותו כדי שלא יתחיל לספיילר את הספרים שעדיין לא קראתי. הייתי בהלם. הבחור הזה הוא מה שנקרא צו"לניק (=צדיק ורע לו) מכף רגל ועד ראש, שאין לו יד ורגל בדעות חיצוניות כגון אלה. כיצד זה קורה?
מסתבר שזהו סוד קסמה של ספרות פנטזיה אמיתית - היכולת למשוך אותך בחבלי קסם אל עולם נפלא שאילולא נכתב - לא הייתה לך כל אפשרות לבקר בו, ומשביקרת בו - נטבע במוחך רושם בל יימחה, ואף אם תמצא בעולם הזה את הטוב שבעולמות - עדיין תיזכר בהוד הקסם שאפף אותך אי אז, מתחת לשמיכה, בלילות הארוכים של דמדודי הסתיו ולילות החורף ותתגעגע אליו עד דמעות...
"יש דרכים רבות להיות חופשי. אחת מהן היא לתת לדמיון לגבור על המציאות." ~ אנאיס נין. והספר הזה והסדרה בכללה הם כושר דמיון על סטרואידים, ובגלל זה אנחנו כל-כך אוהבים לקרוא אותה, לעתים שוב, ושוב ושוב. תנו לדמיון לנצח!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אבק ספרים
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

איך אפשר להכניס את הגדולה של הספר הזה בביקורת אחת בלי לעשות ספוילר למי שלא קרא?
התשובה היא: אי אפשר!
הספר הזה גדוש בפנטזיה, אבל באותה דרך הוא מרסן את הפנטזיה ומציב חוקים ככה שזה עולם של חוקים וסדר שזה נפלא!
גודל ההרפתקה שמה היא אדירה אני אישית לא הפסקתי לקרוא אותו גם אחרי שסיימתי אותו!
מרגרט וייס יצרה עולם שאין שני לו!
אני לעולם לא ישכח את קריין ולא את האנשים המאכלסים אותה..
לטוב ולרע וכמובן לאופן הקנדרי שלה!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•גדילן קוץ רגל
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

"מגיעה שעה, לאורנה, שבה עליך להשליך את חיייך מנגד למען הדברים שאת מאמינה בהם – החשובים יותר מן החיים עצמם" (תניס חצי־עלף לאהובתו העלפית לאורנה, עמוד 370).

הספר "דרקונים של דמדומי הסתיו" שהינו כרך א' של טרילוגיית "רשומות רומח הדרקון" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן (הוצאת מיצוב, 1990) היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי, וכמוהו הסדרה כולה. דומני שקראתי אותה, ואת כרך א' בתוכה לפחות עשר פעמים, ובכל פעם נהניתי עד מאוד.

הסדרה מתרחשת בעולם בשם קרין. בגב הספר נכתב כי במשך שנים רבות נחשבו הדרקונים ליצורי אגדות. "סיפורי ילדים. אבל עתה שבו הדרקונים לקרין, וחשכת המלחמה מאיימת שוב לבלוע עולם ומלואו. אז הופיעה התקווה – בדמות מטה בדולח כחול שנושאת ברברית יפהפייה. הבטחת התקווה, הקלושה כעשן הנישב ברוחות הסתיו, משגרת קבוצה של ידידים ותיקים לדרך. תפקיד הגיבורים נכפה עליהם. אביר וברברית, לוחם וחצי עלף, גמד וקנדר ורב־מג שנשמתו אפלה. הם יוצאים לחרף את נפשם בחיפוש אחר הנשק מן האגדות – רומח הדרקון". המלחמה עתידה להיות כה נוראה והרת גורל עד כי המכשף פיזבן אף מזהיר את נערת הפונדק, טיקה ויילן, כי "מסיבה כזאת לא נראתה בקרין מאז החורבן הגדול!" (עמוד 12).

ראשית העלילה בחזרתם של תניס חצי־אלף, סער בהיר־להב, קרמון מאז'ר, רייסטלין מאז'ר, חלמיש כור־אש וגדילן קוץ־רגל, לביתם שבעיירה מרגוע לאחר שנפרדו זה מזה למשך חמש שנים. הציר המרכזי של החבורה הם "תניס חצי־עלף, מנהיג החבורה. לוחם מיומן המתעב לחימה" (עמוד 1), וחלמיש כור־אש, גמד גבעות קשוח ורטנן. לאחר שמתה אמו, הפך הצעיר הסולאמני הגולה, סער בהיר־להב "ללוחם מנוסה בהדרכתם של תניס וחלמיש, שאימצו אותו כדרך שאימצו למעשה, אף כי לא להלכה, את קרמון ורייסטלין. ביחד עם גדילן, הקנדר אוהב־המסעות, ומפעם לפעם גם עם אחותם החורגת הפראית והיפהפייה של התאומים, קיטיארה, נילוו סער וחבריו אל חלמיש בנדודיו בארצות אבנסיניה, שם עסק במלאכתו כחרש־מתכת" (עמוד 106). חמש שנים קודם לכן, לאור של השמועות על הזדון שהמתפשט בארץ, החליטו בני החבורה להיפרד כדי לגלות דברים לאשורם ונשבעו לשוב ולהיפגש בפונדק המעון האחרון.

עם חזרתם, מתכנסת החבורה כפי שנדברה בפונדק המעון האחרון. ראשונים הגיעו תניס, חלמיש וגדילן, הקנדר טוב־הלב (קנדר הוא גזע זוטונים סקרן, חסר פחד החש צורך עז לנדוד כל העת). לאחר מכן הגיעו התאומים המכשף והלוחם, רייסטלין וקרמון מאז'ר, ואחרון הגיע סער בהיר־להב. יושבי הפונדק נעצו בו מבטים מזלזלים, אולם "סער קיבל את המבטים כהבעת הוקרה למעמדו. הוא החליק בקפידה את שפמו העבות, שגם עליו – והוא סמל לאבירים מימים ימימה – אבד הקלח זה מכבר. הוא ענד ענד את סמליהם ואותותיהם של אבירי סולאמניה בגאווה שאין לפקפק בה – והוא ידע היטב לאחוז בחרב ולהגן על גאוותו זו. אמנם כל יושבי הפונדק לטשו עיניים, אבל אף לא אחד מה – לאחר שהעיף מבט אחד בעיניו הקרות השלוות של האביר – ההין לצחקק או להשמיע דבר זלזול" (עמוד 35). סחברת סער הגיעו גם זוג ברברים, מי־נהר וסהר־פז, שפגש בדרכו. מן המפגש נעדרה חברתם, ואהובתו של תניס, קיטיארה.

עד מהרה מתברר לחבורה כי מרגוע אינה כשהיתה. את העניינים בעיירה מנהל כעת מסדר דתי בשם "המבקשים הנעלים" בראשותו של הדריק התיאוקרט, המשתף פעולה יחד עם שרי הדרקונים, שמתכננים לכבוש את יבשת אנסאלון. הובגובלינים המשרתים בצבאות הדרקונים מסיירים בעיירה ומחפשים אחר מטה הבדולח הכחול, אשר מעניק כוחות ריפוי. כאשר לפונדק מגיעים, מתברר כי המטה ברשות הברבריםם והחבורה נחלצת להגנתם.

כנער היתה דמותו של תניס חצי־עלף נערצת עלי לא פחות מדמותו של דארטניין מ"שלושת המוסקטרים". את ההסבר מדוע מספקים המחברים באמצעות מחשבותיו של סער: "האביר הביט בפניו השלוות המהורהרות של תניס, בעיני השקד ששיקפו את חכמת שנות הנדודים המרובות שלו. פעמים רבות ניסה האביר להבין בנפשו מדוע זה הוא מקבל על עצמו את מנהיגתו של תניס. בסך הכול, הוא לא היה אלא ממזר, חצי־עלף. לא דם אצולה זרם בעורקיו. הוא לא חגר שריון, לא היה שלט גאה על מגינו. אולם סער הלך באשר הוא הוליך, אהב אותו ורחש לו כבוד, כאשר לא רחש לכל אדם חי.
החיים היו כצעיף שחור לאביר סולאמניה. הוא לא התיימר אפילו להכירם או להבינם, אלא מתוך חוקת הכבוד של האבירים שלפיה חי.
"אסט סולארוס אות מיתס" – "כבודי הוא חיי". החוקה הגדירה כבוד מהו, והיתה משוכללת ומפורטת יותר מכל חוקה ידועה בקרין. החוקה עמדה איתנה במשך שבע־מאות שנה, אבל בלב לבו של סער קינן החשש כי ביום מן הימים, בבוא הקרב האחרון, לא ימצא בחוקה את התשובות לשאלותיו. הוא ידע כי בבוא היום הזה, יהיה תניס לצדו ויקומם את עולמו המתמוטט. כי אם סער נהג לפי החוקה, תניס חי בה" (עמוד 77).

הספר, שמספר כיצד מתחילה מלחמת הרומח השנייה שבה החבורה משחקת תפקיד מרכזי, גדוש הרפתקאות, קטעי קרבות ופעולה. במטרה לסייע לממלכת העלפים קאלינסטי יוצאת החבורה למצודת פקס תרקס, מפקדתו של שר הדרקונים קטב מרירי, כוהן הרשע העובד את האלה מלכת האופל (זהירות! ספויילר). ההתמודדות עם שר הדרקונים תדרוש מהחבורה את כל אשר לה, אך לבסוף יצליחו תניס חצי־העלף, חמוש בחרבו של מלך העלפים קית'־קנן, והאביר, סער בהיר־להב לגבור עליו:

"במאוחר מדי. ברגע שלפתה ידו של קטב מרירי את מגן הפנים פילח להבו המכושף של קית'־קנן את שריונו והחליק לתוך גבו. שר הדרקונים צרח וחג בזעם, רק כדי לראות את אביר סולאמניה מופיע לנגד עיניו שטופות־הדם. חרבם העתיקה של אבותיו של סער ננעצה בבני מעיו. קטב מרירי צנח על ברכיו. הוא עדיין ניסה להסיר את הקסדה – הוא לא יכול לנשום, הוא לא יכול לראות. הוא חש עוד איבחת חרב, ואז ירדה עליו חשיכה" (עמוד 467).

הספר היה אחד הספרים שעיצבו את ילדותי וגם עתה אני מוכרח לומר שהקריאה בו הסבה לי הנאה רבה. מלאכת התרגום שביצע עמנואל לוטם מצוינת והעלילה משובחת. ספר פנטסיה והרפתקאות שאי־אפשר להניח מהיד. כיף גדול!!!!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•פרל
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

אם לומר את האמת, קצת קשה לי להגדיר במפורש מה אני חושבת על הספר הזה. אני כותבת את הביקורת הזו כדי לנסות להבהיר לעצמי כמה כוכבים לתת לו.
הספר הזה היה ספר שרציתי לקרוא מאז שהייתי בת 9 בערך, וראיתי את אחי הגדול קורא ממנו כל שבת לאורך חצי שנה לפחות (סיימתי אותו השבת בשעתיים וחצי, כולל הפסקות תוך כדי כדי לצעוק על אחי הקטן ובן דוד שלי שהם עושים הרבה רעש, מה שהתברר כפעילות רב-פעמית. תנסו אתם לעלות ולרדת במדרגות ולעזוב את המיטה הנעימה שלכם כי זוג ילדים לא מפסיקים לצרוח את מה שעובר להם בראש!) והסתקרנתי. מה שדי הגיוני. אבל ברגע שאחי הגדול ראה אותי מתחילה לקרוא את זה הוא לקח לי את הספר מהיד והחביא אותו בטענה ש "הספר הזה לא מתאים לבנות! זה ספר של בנים! לכי לשחק בבובות שלך או משהו כזה!"
יש לי 2 דברים לומר על זה היום:
1. הלו? תרבות המערב? מי אתה שתחליט מה לבנים ומה לבנות? חוץ מזה, את הספר הזה כתבה גם בת. לך תגיד לה קודם שזה של בנים!
2. ילדה בת 9? בובות? תסבירו לי מה ההיגיון שמסתתר כאן, כי אני לא מצליחה למצוא אותו.

בכל מקרה, כשקראתי את הספר מאוד התפעלתי מהדמויות. הן מצד אחד מורכבות ונשמעות מאוד אמינות ואמיתיות, ומצד שני לא גורעות אחת מהשניה. הרי יש אוסף שלם של גיבורים בספר, ואם הדמויות היו בולטות ומרכזיות מדי לא היה אפשר להתמקד בהם והספר היה הופך להיות ערבוביה של דמויות שונות ומשונות. הוא כזה, האמת, אבל בזמן שקוראים את הספר לא ממש אכפת. הערבוביה הזו מתמזגת מצוין.
חוץ מזה, העלילה עצמה. יש בזה פנטזיה, נקודות של אקשן, רומנטיקה... האמת, יש בספר הזה יותר ממה שחשבתי שהוא יכיל. כל אדם שאוהב פנטזיה יתחבר לספר הזה. ואני כזו.
אז למה בעצם לא הייתי בטוחה אם להמליץ עליו או לא...?

בזמן שקראתי הייתה לי הרגשה שיש דבר מה שחסר. ולא הצלחתי להבין מה. משהו שהפריע לי. אני עדיין לא מצליחה להבין מה.
אני בכל אופן ממליצה עליו. אולי אפילו תזדהו עם ההרגשה ותצליחו להגדיר אתם במה מדובר! :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ג'ן
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

ספר מקסים! השפה מעט ארכאית אבל מהר מאוד מתרגלים והקריאה נעשית סוחפת. המון קטעי אקשן, פיתולים בעלילה,מתח קסם ורומנטיקה ובעיקר דמויות נהדרות שעד סוף הספר אתה מרגיש כאילו הייתה איתם אתה במחיצתם- ביחד לחמתם, עשיתם מסעות ובעיקר צחקתם כל הדרך... ספר שהוא אכן קלאסיקה לכל אוהבי ספרות הפנטסיה- ובכלל לכל מי שאוהב ספר טוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•asherkiller
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

טוב, אז לפני שכל מעריצי רומח הדרקון, יקפצו עלי, אגיד שנהניתי ולראיה אני ממשיך לספר השני בלא שהיות.
למה נהניתי? כי אני אוהב אסקפיזם שכזה, לעזוב רגע את המציאות ולחלום מציאות אחרת מלאת קסם ופנטזיה. הספר קליל וכיפי, זורם ואפילו מצחיק לפרקים.
קראתי אותו באנגלית, והשפה קולחת ולא מתחכמת – לפני מספר שנים פתחתי בחנות או ספריה את הספר בעברית והתרגום קצת הרגיש לי ילדותי מידי, לא ממש זוכר למה, אז שהחלטתי לתת לספר הזדמנות בחרתי באנגלית.

למרות כל מה שאכתוב בהמשך אני מבין למה זה נהפך ללהיט ואין ספור המשכים וקדימונים, ולמה עדות מעריצים צעירים ומבוגרים מגנים עליו בחירוף קולמוס. העולם רחב מלא דמויות מלאות דמיון מושך מאוד, ועושה חשק להמשיך ולקרוא מה קורה הלאה, ומה הסיפור של כל דמות (אהבתי את הרמזים שנזרקים לאורך הספר וכנראה בספרים הבאים יפותחו לסיפורים ארוכים).

אבל,

אבל הספר לא חף מבעיות, ושלל דברים שבגללם הוא לא מצוין ורק ספר טוב.
אולי "התקלקלתי" בגלל שקראתי אותו כל כך מאוחר. אחרי טולקין ופנטזיות מעולות אחרות, החך נהפך אנין יותר, וקשה יותר עכשיו אצלי להיות ספר פנטסיה מעולה (למרות, ששוב, אפשר ליהנות מספר בסדר).

מה לא עובד? (מעט ספוילרים אולי ישתרבבו, אז זהירות...)

הקצב! – פשוט יותר מדי מהיר, יותר מדי מתרחש בזמן כה קצר עד שזה באמת נקרא כמו תסריט של משחק מבוכים ודרקונים, ששם בלי האקשן אין משחק. בספר טוב צריך "פאוזות", צריך זמן כדי לספוג אווירה, לתת למח לדמיין, לתת שהות ללמוד לאהוב או לשנוא את הדמויות. בספר הזה תוך יומיים או שלושה הדמויות עושות מאות קילומטרים, תוך כדי עשר או עשרים היתקלויות עם אויב יותר מדהים, ויותר מפחיד מזה הקודם, בלי לאכול, ותוך כדי מנוחה של חמש דקות כדי לחבוש את הפצעים וקדימה להמשיך.

הדמויות! – אני לא אחד שמלין על חד ממדיות, או לא עגול מספיק וכו' – קראתי מספיק ספרים מצוינים שהדמויות לא ממש עגלגלות. אבל פה הדמויות, כמו במשחק מחשב עושות בדיוק אותו הדבר בכל פעם שקורה משהו, האחד תופס שני אויבים ומטיח ראש אחד בשני, האחר מצדיע עם חרבו, השלישי מסתער ונפצע, הרביעי עושה או כמעט עושה קסם ומתעלף מחולשה ועוד ועוד. מתישהו לאורך הספר אתה יכול לחזות בדיוק מה יקרה.

סוף טוב הכול טוב! – נו באמת, נכון אני בוגר משחקי הכס, ששם לימדני הסופר שאין דמות שלא יכולה למות בכל רגע, אבל דרקונים של סתיו, הוא בקצה השני של הסקאלה, עד שמישהו מצליח סוף סוף למות, הופ, הוא חוזר ע"י קסם כלשהו. נכון גם גנדלף עשה את זה, אבל לא ממש ככה...

העתק הדבק! – טוב, אני מבין "השפעות" או "השראות" אבל חלק מהסצנות, רעיונות, תמונות, הם איך נגיד את זה בעדינות "השאלה שלא ברשות". באר שנזרקת לתוכה אבן שמעירה משהו? רוחות רפאים של בני אדם שהפירו נדר, ועכשיו מחויבים לו אחרי מותם? חבורת טבעת (אה... סליחה דיסק)? יער שאסור לשתות ממימיו? ועוד ועוד. נכון שקשה לא להיות מושפע מספרים קודמים כל כך מוצלחים, אבל נראה שלסופרים דווקא יש דמיון, ויכולת לברוא עולמות חדשים כך שמישהו עשיר שגונב (נו אמרתי את זה) קשה לי יותר לסלוח לו.

ובכל זאת, עם כל הדברים המעצבנים האלו, שבספרים אחרים לא יכולתי לקבל והפסקתי, כאן יש עוד משהו חביב ומושך ואפילו מותח, שמצליח לגרום לי לקבל את הכול ולהמשיך ולקרוא בהנאה.

בקיצור טוב, אבל לא מצוין...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ניר
דרקונים של דמדומי הסתיו

דרקונים של דמדומי הסתיו

מרגרט וייס

ספר מדהים....התחלה נהדרת להרפתקה-בריחה מפונדק כאשר חבורת גובלינים ארורים רודפת אחריך ורוצה את המטה שבת המישורים היפה מחזיקה בידה!
אחר כך-ניבוי שחורות,מוות ומלחמה דרך עיניו הקסומות והמכושפות של מג אדום גלימות צעיר וחולני עד כאב....
הצטרפו להרפתקה מסעירה ונפלאה בה תחוו ותצעדו בשביליו של עולם שורץ מפלצות ומלא עד עד תום בקסם,חן,גבורה,אחוות לוחמים נערצת,ועם זאת גם רשע,כאב,צער וחוסר צדק....
צאו להרפתקה מסעירה יחד עם תניס חצי-אלף,סער בהיר-להב,חלמיש כור-אש,מי-נהר,סהר-פז,גדילן קוץ-רגל,והתאומים קרמון וריסטלין מאז'ר!!!!!!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נוי אודם אלון
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“אם לומר את האמת, קצת קשה לי להגדיר במפורש מה אני חושבת על הספר הזה. אני כותבת את הביקורת הזו כדי לנס”