קובץ יפהפה בן שלושה שערים, שמצליח לקלוע גם לתחום הסיפורת וגם לשלב בתוכו פיסות היסטוריות (מפוברקות, כמובן, אבל אמינות במידה מתעתעת) בנוסח של קטעי עיתונות ומאמרים, אמצעי אמנותי נדיר שהיה הדבר שנהנתי ממנו יותר מכל בספר הזה. התוספות בעיצוב הביבליוגרפי הקדחתני בספר מעניקה חויה אחרת לקריאת הסיפור, עושה אותו חי, רלוונטי ובוער. במקום לדבר כסופר בודד מצליח קארל צ'אפק לדבר במיליוני קולות. כחוקר, ככתב, כפוליטיקאי, כמשקיף וכאדם פשוט. מתומכי הסלמנדרות וממתנגדיהן, מבכירי הארגונים, מלשכות הסחר, כלכלן וכפילוסוף, ובעיקר הוא מפליא להצטייר בדמותו של המון זועם. הוא חוצה מדינות ותרבויות ומשרטט בעוצמה את דמותה של חברה אנושית אינטרסנטית וחסרת אחריות, תוך כדי שימוש בהומור ציני ושנון כלפי כל אלה מאיתנו שחוטאים במגרעותיה. הספר מעלה הגיגים פילוסופיים ואזכורים לפרשיות רבות בהיסטוריה, והקריאה בו מאתגרת החל מהשער השני. היו בו קטעים שנמשכו יתר-על-המידה בנסיון להעביר מסר מסויים, ועם זאת, ספר מלמד, מטלטל ונפלא. חובה לקרוא פעם אחת, לפחות.

קיבלתי את הספר מאמא, שמצאה אותו במקרה בספריה. הוא זכרה משהו על החיבה שלי למדריך הטרמפיסט המקורי, התרשמה מהעטיפה ואחרי חודש בערך שבה שכב על השולחן וחיכה לי בסבלנות פתחתי את ועוד משהו... לראשונה. ממבט ראשון חשבתי שמשהו רע מאוד עומד להתרחש, מין תחושב כזאת שמתעוררים איתה יום אחד ואחרי הצהריים כבר עסוקים בלנסות לבלום את הרכב שלך ששועט לתוך תהום, אחרי שפוטרת מהעבודה , נגמרו לך המים החמים במקלחת של הבוקר וגילית נורה אדומה והמבהבת באוטו שאין לך מושג מה לעזאזל היא עושה.
אלא שקולפר, גם אם התקשה להיכנס לנעליו של דאגלס אדאמס, ולכתוב באותה האגביות על תפריטים פופולריים בזרוע הפחות אופנתית של הגלקסיה כמו על השמדת כוכב הבית החביב עלי, מוסיף מנעד רגשי עמוק ומורכב שבו משייטות כל הדמויות ללא יוצאת מן הכלל, מערכות יחסים הזויות ואמינות ודיאלוגים משכנעים, כמו גם קווי אופי מחמיאים (כמו קצת יותר אחריות, הורות וגישה פרקטית לחיים) לארתור דנט ועושה אותו באופן בלתי אפשרי כמעט לקצת פחות בלתי נסבל.
אכן, מדובר באתגר לא קטן, במיוחד לנוכח הרי המעריצים הביקורתיים עד אימה שמוכנים להצביע על כל משפט ש'אין מצב שאדאמס היה כותב בעצמו', או 'אצל אדאמס זה בחיים לא היה קורה'. מודה שאכן נסחפתי לאובר-ביקורתיות דומה במספר מקומות בספר. אלא שגם קולפר ממלא את הדעת באסוסיאציות חדשות, בהסברים מוטרפים והומור נונסנסי ובדיחות על חשבון הגיבורים בהצלחה יתרה.
נכון, זה לא דאגלס אדאמס, אבל זה נהדר גם בפני עצמו.

התוכן עצמו עוסק במערכות יחסים מורכבות למדי בין דמויות רבות, המרכזיות ביניהם הן מרקוס ו-ויל, אחריהן אמו של מרקוס, ובהמשך שלל דמויות משנה- ראשל, אלי וקלייב. השתלשלות האירועים עצמה נוטה להיות בנאלית ומשעממת, או לא צפויה ועם זאת חסרת עניין, כך שלא יכולתי לקרוא לספר הזה יצירת מופת של ממש.

מצד שני, הכתיבה מרומזת מאוד ומשגרת בלי הפסקה אתגרים קטנטנים שנחבאים בין השורות, ברגעים מסויימים הסופר כאילו מנסה לייצג תמונה על ידי ציון כל הפרטים שאינם מופיעים בה, ושלל קישוטים רטוריים יפהפיים אחרים, ועלינו, הקוראים, מוטל לשחזר את התמונה ולדמות התרחשות שאינה שייכת כלל לעולמנו שלנו. זאת אחת הסיבות שהספר הזה הוא פשוט כזה שלא ניתן להרפות ממנו.

שופע בדיאלוגים אמינים ובעיקר במחשבות שלא נאמרות בקול, נקודת המבט הכפולה- של ויל, הרווק המתחזה לאב ושל מרקוס, הילד שמתחזה (בעל- כרוחו אפשר לומר) לנער עושה אותו שנון ומסקרן וחושף רבדים שונים ועמוקים של אותה התרחשות (לא משנה כמה לא מעניינת היא בפני עצמה), עד שלעיתים קשה לומר מי הוא המבוגר מבין השניים, ולהיפך, מי חסר הכיוון ההיסטרי והנתון לשינויים.

ספר חד פעמי לנסיעות ארוכות, מהמוצלחים שבהם.

הספר מציג פרשנות צבעונית וחדשה של השואה. מבלי לדשדש באסוציאציות הרגילות שאנחנו רגילים לדמיין, הוא חותר ישר לעולם אלגורי ולתפיסה אמנותית שונה ומרהיבה שמצליחה למשוך אותנו כקוראים לסיפור עמוק ופילוסופי.

מעולם לא חשבתי שסיפור עם מרכיבים כה פשוטים- סופר, מפחלץ, חמור (בעצם אתון) וקוף יוכלו לתאר מציאות מורכבת ואפלה כל כך.

הדמויות מקוריות ומרתקות, והאמצעים הספרותיים מרהיבים ומעוררי השראה.

מומלץ בחום.