#
מרגרט אטווד היא סופרת מגוונת מאד. היא כותבת סיפורים קצרים וגם רומנים ארוכים. סיפורים עכשוויים, רומנים היסטוריים וספרות בדיונית על גבול – לעתים מעבר לגבול – של הפנטזיה. כתיבתה אוטוביוגרפית אם כי היא לא בוחלת בהמצאת סיפור שיתאים לביוגרפיה... והיא כותבת ביד בוטחת בלי להצטעצע במסרים מצועפים.

הספר הזה כולל קטעים שכולם, כנראה, אוטוביוגרפיים, המצטרפים לסיפור שהוא גדול מסך חלקיו. האווירה היא קצת סוריאליסטית – שמה של הדמות בקטע הקודם יכול להיות שונה משמה בקטע הזה. עם זאת לא קשה לזהות את הדמויות, ולא קשה לאתר את אטווד בדמויות הראשיות השונות. הסיפורים מתפרשים מילדות עד זיקנה, אז הפכה יתומה, המבינה שסוף חייה מתקרב. לכל הספקנים - בתחילת הספר יש תמונה של בית חווה מרופט שלפניו סוסה לבנה וכבשים, המבהירה שהמציאות היא הבסיס אף לסיפורים המופרכים ביותר.

מה שמעניין בכתיבה האוטוביוגרפית של אטווד הוא שחלקה מומצא. בספר הזה יש מספר די רב של קטעים בהם מתארת אטווד את אחותה הצעירה ובוחנת את מערכת היחסים בין האחיות. האחות היא אמיתית, אבל הרקע המשפחתי בדוי. אחיה הבכור – שהופיע בספרה "עין החתול" - אינו מתקיים בסיפורים. חולשות ההורים – במיוחד האם – מוארות בזרקור, בעוד הגיבורה מלקטת את אהדת הקורא(ת)

מתבקש להשוות את אטווד לבת ארצה המפורסמת והמעוטרת, אליס מונרו. כמעט בנות אותו גיל, שתיהן כותבות סיפורים שכמו פאזל מצטרפים לתמונה גדולה יותר, לשתיהן כתיבה אוטוביוגרפית וחושפנית. אלא שמונרו – אותה אני מחבבת פחות – רצינית וחסרת הומור ואטווד קורצת לעתים לקורא מעל ראשו של סיפורה ומתארת לפעמים דברים די מחרידים בדרך כמעט מצחיקה. מונרו עוסקת בעיקר בזכרונות בעוד אטווד עוסקת בפחדים ומצליחה להמחיש אותם לקוראיה.

ושם הספר (המתאים, חשבתי, לסימון דה בובואר)? הוא החל כשם רומן עליו עבד בן-זוגה של אטווד ואותו זנח, ואיפשר לה להשתמש בו. למרות שלא היא המציאה את השם הוא הולם מאד את הספר הזה. כי "מוסרי" הוא הגדרה מסובכת ביותר המתארת מצבים שונים אצל אנשים שונים. אטווד (בסיפור וגם במציאות) פגשה את בן זוגה בעוד שניהם נשואים לאחרים. זה מוסרי? יש יאמרו בהחלטיות שלא. יש צורך בסדר בעולם – בו אנשים הנשואים לאחרים צריכים להישאר נשואים להם. זה מוסרי. מצד שני העולם מלא בכל כך הרבה אי סדר מוסרי, לא רק בהקשר של ניאוף...

כבר באמצע קריאת הספר הזה, הרגשתי שהוא לא משאיר בי חותם (פרט לסיפור 'הישויות' שהצליח לרגש ולהצחיק אותי).
אני לא יודעת אם זה הספר או שזאת מן קהות חושים שאוחזת בי בזמן האחרון. (או בלשון העם- מרגרט, זה לא את. זה אני).

דווקא היתה לי תקופת מרגרט אטווד ארוכה לפני מספר שנים- אחרי שגיליתי אותה עם 'לטענת גרייס' החידתי וטורד המנוחה, המשכתי עם 'האישה האכילה' הלירי והמקסים, עם 'מעשה השפחה' - סוג של משל בעל גוון מד"בי, עם 'הכלה השודדת'- סוג של 'נשים קטנות' מודרני ומעוות ועם עוד כמה שאני לא זוכרת שאת האחרון בהם הפסקתי באמצע- סבלתי כנראה ממנת יתר.
(הנה, ברוח מבצעי סוף השנה, ארבע ביקורות רדודות במחיר אחת מנומקת).

כנראה שהשפעת מנת היתר ההיא עדיין לא פגה, כי המונולוג הנשי קצת ייגע אותי. אולי בתקופה אחרת הוא ידבר אלי יותר.
דרך הסיפורים נפרש סיפור מסע פנימי של אישה, אותה אנו מלווים, לאו דווקא כרונולוגית, במהלך חייה.
עושה רושם שהתרבות ואורח החיים הקנדיים מאפשרים מסע פנימי מפרך שבסופו מעט גילויים והרבה השלמה ולא, כמו אצלנו, 'מהפך' או 'הארה', שיש בהם משהו הרבה יותר קיצוני ותזזיתי.
הזכיר לי קצת את ספרייה של גרייס פיילי (הלא קנדית, למיטב זכרוני) וגם קצת את אליס מונרו - אם כי מהאחרונה נהניתי הרבה הרבה יותר.

סיפרה האחרון של מרגרט אטווד הוא קובץ סיפורים. כרגיל כתיבתה מכשפת. בקובץ סיפורים זה היא בעצם כותבת על חייה מזויות שונות, ובתקופות שונות. חלקם על ילדותה ומשפחתה, וחלקם בבגרותה הצעירה והמאוחרת יותר. הספר כתוב בשנינות ובאהבה.

קוראת ולא רוצה שיגמר.
תרגום מהנה של שאול לוין.