בספרה החדש של קרטיס סיטנפלד "ממלכת האחיות" היא סוקרת את אחת התופעות המשפחתיות הנפוצות ביותר, הבושה וחוסר ההבנה של בן משפחה על ידי האחר. מי מאיתנו לא מצא עצמו מתבייש בהתנהגות\מראה\מקצוע הוריו או אחיו בפני חברים או קולגות? בתור בת לאבא שהוא מהנדס מכונות דפוס ומומחה בדברים מוזרים בהחלט, אני מבינה מאוד את קייט.

קייט ווי הן תאומות שגדלו בסנט לואיס, ויש להן כישרון מיוחד- ניבוי העתיד. לא מדובר פה באיזה משהו גדריוזי, בסה"כ חלומות. והרי כולנו חולמים חלומות אך לא כולנו יודעים לקשר בין אותם חלומות לבין העתיד לקרות. המדע הרבה לעסוק בסוגיה זו לא אחת ומחקרים רבים מוכיחים כי האינטואיציה שלנו הרבה פעמים יכול לסייע בניבוי העתיד, רק צריך לסמוך עליה. אך גם צריך לזכור שלא מדובר במאה אחוזי הצלחה.

קרטיס סיטנפלד כותבת טוב. היא כותבת טוב למרות שהדמויות שלה אף פעם לא מאה אחוז עגולות ותמיד הן עושות איזה מעשה שגורם לקורא לא להזדהות איתן עד הסוף. שום דמות היא לא שנואה עד הסוף או אהובה עד הסוף. קצב הקריאה מוכתב על ידי קולה של סטינפלד והיא מחזיקה חזק את המושכות. העלילה של הרומן, שנמשכת מספר שבועות, תוך קפיצות קדימה ואחורה בזמן להשלמת הפערים בעלילה.

לסיכום, רומן טוב מפרי עטה של סטינפלד. מומלץ.

מדי שנה, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני משתדלת לקרוא יצירה על מה שהיה שם, כי זה חלק מהלזכור, לנסות להבין. השנה בחרתי לקרוא את הכלה המתחזה, לא בגלל מה שהיה "שם" אלא בגלל איך חוזרים לחיים נורמליים אחרי מה שהיה "שם". איך אישה ששרדה ביערות, שהרגה וראתה הרג תוכל להיות אימא? זו שאלה נוראית וקשה.
לילי אזרוב מגיעה מפולין לקנדה. היא הייתה אמורה להתחתן עם סול קרמר, אך סול שמעולם לא התרחק מהסינר החמים של אימאל'ה רואה את הפליטה הזאת ונסוג מהחלטתו. לא אכפת לו מה לילי עברה ועל כך שהיא חצתה את האוקיינוס בשבילו, בלי להכירו כלל. אחיו הקטן של סול מחליט להינשא ללילי, למרות הכל. כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שנולדה להם ילדה לילי בורחת. מדוע בורחת ולאן ומדוע ממשיכה היא לשלוח אבנים לבתה? על כל אלה, ועל עוד שאלות רבות אחרות עונה ריצ'לר ברומן החדש מבית ידיעות אחרונות. הרומן מעלה איתו סוגיות מוסריות לא פשוטות, מעלה על גבי הנייר דמויות שלא קל להתמודד איתן, על רקע קנדה של שנות השישים ואילך.
לסיכום, הכתיבה מעניינת, העלילה מתפתחת בקצב טוב וקשה לעזוב את הרומן הזה במחשבות, גם לאחר סיומו. מומלץ.

מתי פעם אחרונה קיבלתם הביתה מכתב שלא היה פרסומת ו\או חשבון לשלם? המידיום של הדואר כבר איבד ממשמעותו. מדינות רבות ברחבי העולם מצמצמות את שירותי הדואר, והסניפים נסגרים לטובת אשנבים בחנויות גדולות, כך למשל בהולנד. אנחנו חלק מתרבות המייד. אנחנו רגילים לשלוח אסמס\וואטסאפ\דוא"ל ולקבל תשובה מייד [והאם התשובה לא מגיע מיד- אבוי לעונה!]. בעבר זה לא היה ככה.

בראשית המאה העשרים, אלספת דאן שחיה באי סאי, שבסקוטלנד קיבלה מכתב מאמירקאי צעיר שקרא את ספר שיריה. מכאן, מתחילה התכתבות ארוכה בין אלספת לבין מעריצה הצעיר ובה הם מתוודעים אחד לשני ואל שני העולמות השונים בהם הם חיים. כאשר פורצת מלחמת העולם הראשונה מתגייס המעריץ לצבא ובכך תמה ההתכתבות.

עשרים וקצת שנים לאחר מכן, מרגרט בתה של אלספת מצטרפת אל המאמץ המלחמתי של האיים הבריטים וגם היא משתמשת במדיום של מכתבים להעברה ולקבלה של מידע.

כך מתקדם הרומן הזה, כולו מכתבים, צעד צעד. פעם מרגרט ופעם אלספת. לאט לאט נחשף הקורא אל החיים המורכבים והלא פשוטים של שתיהן במהלך מאה שחוותה שתי מלחמות עולם, שזרעו הרס בכל מקום. מתוך החורבן צומחת אופטימיות זעירה, עם כל מכתב שמגיע.

לסיכום, אחלה ספר לחורף.. ותחזרו לשלוח בדואר מכתבים לאנשים אהובים, ולא רק מוצרים שהזמנתם באינטרנט.

ביום שישי האחרון היו לי כמה שעות פנויות בבוקר. התיישבתי עם גשרים של זכוכית על המרפסת, יחד עם שמיכה וכוס תה. שלוש שעות מאוחר יותר (וחצי חבילת טישו מחוסלת) סיימתי את אחד הספרים היפים ביותר שקראתי. בעודי יושבת על המרפסת עקבתי אחר מסעה של הלנה, החל מימי משפחתה באוסטריה של לפני מלחמ"ע השנייה, דרך ההתמודדות של אימה ושלה בתקופת השואה בעודן מתגלגלות בדרכים ועד לתקופה שאחרי המלחמה- בעודן עושות עלייה ומתמודדות עם חיי היום יום במדינה חדשה שנאבקת על חייה.
את הלנה, המספרת אנחנו פוגשים כדמות מבוגרת שמשקיפה על חייה בשנות התשעים של המאה העשרים ומנסה לבנות אותם מחדש. יחסי אם- בת עומדים במרכז הרומן הכה מרגש וכה עצוב. החיים שלנו מורכבים בעצם מהרבה מאוד גשרים, מסוגים שונים, הגשר הראשון שנבנה אצל כל אדם, הוא הגשר בינו לבין אימו ונדמה כי אצל בנות הגשר הזה הרבה יותר מורכב והרבה יותר מגוון.
הרבה תחושות ומחשבות עלו בי לאורך 400 עמודים של היצירה המיוחדת הזאת. בעיקר, עלה בי הצורך להרים את הטלפון ולהתקשר לאימא.
בסופ"ש חורפי וקריר, בעודי יושבת על כורסא במרפסת מכוסה בשמיכה ותה מתקרר נבלעתי לתוך הסיפור של הלנה, סיפור על גשרים. חלק מהם נבנו, חלק מהם התפוררו וחלק מהם עוד אפשר לשמר. רומן כ"כ ישראלי שמתאר את סיפורם של אנשים ששרדו את התופת של שם ונשאו אותה איתם גם אחרי סיומה, רבים מהם כבר לא איתנו, אבל הטראומה של הדור השני והדור השלישי עדיין ממשיכה לפעום בליבה של החברה הישראלית.

איטליה..רוברט לנגדון..שילוב בין היסטוריה לעתיד ושמיכה.. זה כל מה שצריך בסופ"ש הקרוב בשביל לעבור את החורף האירופאי שנחת עלינו פתאום. המשטרה מבקשת לא לנסוע בכבישים, אין בעיה- ניסע ונרוץ עם רוברט לנגדון בכל רחבי איטליה בעקבותיו של דנטה, המשורר המפורסם.
רבים כבר כתבו ביקורות מהללות יותר ופחות על הספר הזה. אין לי מה להוסיף על העלילה. אני רק יכולה לומר כי בסופ"ש קפוא לצאת למסע הרפתקאות באיטליה עם המון טוויסטים בעלילה, שינויים והתפתחויות זה נפלא :)

"כלה מעבר לים" הוא ספרה השלישי של ג'ואנה הרשון. בניגוד לכותרת שהספר קיבל באתר של סימניה "מהשואה", אין בספר שום דבר שקרוב אפילו לשואה. העלילה מתרכזת באווה פרנק, בתו הצעירה של בנקאי ברלינאי ב- 1865.
כמו בכל משפחה יהודית בעלת ממון באותה תקופה גם בנות משפחת פרנק מתיישבות מול צייר גוי על מנת שהוא יצייר אותן. אווה הצעירה מתאהבת בצייר ונגררת להרפתקאה מסוכנת לא רק עבורה אישית אלא עבור כל משפחתה. בניסיון לסיים את ההרפתקאה במינימום נזקים בוחרת אווה להינשא ולעבור לסנטה פה, ניו מקסיקו בארצות הברית של אמריקה. מדובר במקום מסוכן, מערב פרוע במלוא מובן המילה. מקום בו מקרקפים אנשים בלילות והתושבים החדשים עדיין גרים בבקתות בוץ. אווה בוחרת בדרך הקשה של לנסוע רחוק ממכל מנעמי חייה אל עבר אמריקה, כפתרון, ככפרה ונאלצת להתמודד עם הבחירות שבוצעה.

אווה צריכה להתמודד עם השילוב בין התרבות והמנהגים הגרמניים שהיא גדלה עליהם לבין התרבויות החדשות שמקיפות אותה- הילידים המקסיקנים, מהגרים חדשים וישנים ואמריקאים.

בעוד החלק הברלינאי של הספר כתוב היטב ונקרא תוך עניין, החלק שמתאר את חייהם של אווה ובעלה בסנטה פה נקרא מתוך שעמום. אם להשוות את הספר ליצירה מוזיקלית אזי מדובר ביצירה שמתחילה בצורה מעניינת אך לאט-לאט הופכת למשעממת, חסרת כיוון ועלילה. הדמויות שמקיפות את אווה חד ממדיות, העלילה לא מתקדמת לשום מקום והכתיבה מאוד שטחית.

לסיכום, התאכזבתי מאוד שקראתי את הספר. ג'ואנה הרשון כתבה שני רומנים מצליחים (שלא תורגמו לעברית) והיא מלמדת באוני' קולומביה שבניו יורק. שלקחתי את הספר לידי בחנות הספרים הייתי בטוחה שמצפה לי קריאה מעניינת על תקופה מרתקת, אך לא כך היה. לא ברור לי גם מדוע בחרה ההוצאה הישראלית לתרגם את שם הספר ל"כלה מעבר לים", כאשר השם המקורי הוא "הכלה הגרמנית" ויש לשם קשר ברור ומובהק לעלילה.

ספר ביכורים מקסים ושובה לב, אשר מפגיש בין שני יצורים מיוחדים, לראשונה בתולדת הספרות. חווה, היא גולם שנוצרה על ידי רב קבליסט מתוך האדמה לבקשתו של יהודי עשיר שביקש למצוא לעצמו אישה לפני נסיעתו הקרובה אל ניו יורק. אחמד, הוא ג'ני שנלכד בתוך קנקן ושוחרר על ידי נפח סורי בסדנא שלו באמצע הלואר איסט סייד בניו יורק. חווה ואחמד נאצלים להתמודד לא רק עם השונות שלהם אלא גם עם מקום מחייתם- ניו יורק, 1899.

ניו יורק של 1899 היא עיר מרתקת, עיר שכולה מהגרים, עיר שבה הכל נע מהר ומשתנה בלי הרף. עיר שבה יום אחד אדם עני יכול להפוך לעשיר, והכל בהרף עין. ברחובות שומעים בליל של שפות, לצד כרכרות מהירות, מכוניות וחנויות ענק מרהיבות. הגולם והג'ני בהחלט מצאו אחלה עיר להיות בה שונים.

כתיבתה של הלן ווקר זורמת, העלילה דוהרת במהירות בין סיפורם של אחמד, חווה וכל הסובבים אותם. הקורא נחשף אל חייהם של המהגרים היהודים והערבים, עוד לפני שהמחלוקת שאנו מכירים היום עוד נוצרה. מהמהגרים מהעולם הישן שמגיעים לעולם חדש וזר מרותקים מהשינויים השונים שהם חווים. מופלא לראות זאת על חווה ואחמד, שאומנם לא חוו את העולם הישן של סוריה או פולין אך גם הם נסחפים במערבולת החושים הניו יורקית.

הלן ווקר יוצרת דמויות מיוחדות, שהאנושיות שבהן זועקת על פני ניו יורק הקפואה בחורף וממלאת אותה באור ושמש. כל האנשים שמקיפים את חווה ואחמד, מתמודדים איש-איש עם הבעיות שנובעות הן מההגירה והן מהחיים עצמם. כתיבתה מלווה בחן רב, עדינות והרבה מאוד קסם. היא משלבת בין אלמנטים יהודיים מסורתיים ולבין אלמנטים ערבים מסורתיים ובוחנת אותם בראי של ניו יורק של תחילת המאה העשרים.

אורכו של הרומן הפנטסטי עומד על 500 עמודים ובלתי אפשר לעזוב אותו מהיד. החל מהעמוד הראשון הקורא נסחף אל תוך העלילה ובסיומו של הספר עולה רצון אחד ויחיד- לנסוע לניו יורק. וחבל שאי אפשר לניו יורק של 1899, נראה שאז היא הייתה מדהימה אפילו יותר מהניו יורק של היום.

ברומן מעלה ווקר לא רק שאלות אודות מהגרים והקשיים עימם הם מתמודדים אלא גם שאלות פילוסופיות בעלות חשיבות רבה בדבר שילוב בין תרבויות, יחסים בין אנשים וקבלת השונה אל תוך החברה. נכון להיום (נובמבר 2013) הספר מועמד לקבלת פרס של רומן ביכורים המצליח של השנה מאתר GOODREADS, ואני חושבת שאין ספק שהפרס הולם את הספר.

לסיכום, רומן ביכורים שמשלב בין היסטוריה לבין פנטזיה, הבוחן את ההשתלבות של שני יצורים קסומים מעולמות שונים בניו יורק בשיא פריחתה. מומלץ מאוד.

תמיד רציתי לדעת איך נראו החיים במאה ה- 18. זה נראה לי תמיד מקום מופלא לבקר בו. היות ועדיין לא המציאו מכונת זמן שתאפשר למטייל הסביר לקפוץ לטיול במאות האהובות עליו נאלצתי להסתפק בספרו של דארנטון רוברט "השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון- מדריך לא שגרתי למאה השמונה עשרה". רוברט, נשיא האגודה הבינלאומית ללימודי המאה השמונה עשרה (איזה תפקיד מגניב!), בהחלט יודע על מה הוא כותב.

כל פרק בספר מסופר מזוית ראייה של גיבור אחרים. וכידוע, לא היו חסרים גיבורים במאה השמונה עשרה. כך נחשף הקורא אל חייהם של ג'ורג וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית של אמריקה; וולטר, ג'פרסון (עוד נשיא), רוסו, קונדרוסה ואחרים. הקורא נחשף אל כל גווני הקשת של תנועת ההשכלה, על שלל החידושים שבה (כמו למשל מערכת העיתונות) וכן על שלל העוולות.

חשוב להדגיש, לא מדובר בספר פרוזה רגיל עם עלילה ודמויות מובנות, אלא ספר עיון המשלב בתוכו הרבה מאוד מידע המתבסס על נבירה בארכיונים ודיאלוגים מתוך מכתבים שהתשמרו. המחבר מתרכז בעיקר בפריז שהייתה המאור הגדול בעידן של נאורות.

לסיכום, שפע של מידע על המאה השמונה עשרה, ארוזים עם ניסוח קליל והרבה הומור. אחלה בחירה של ספר לכל מי שמתעניין בהיסטוריה או בתקופה. לפחות, כל עוד לא ניתן לקפוץ לביקור ולראות בעיניים.

"נערת המשי המלאכותי", פורסם לראשונה ב- 1930 בברלין ונגנז מיד על ידי הנאצים. כיום, עם פרסומו לראשונה בעברית נחשף הקורא הישראלי אל אחת היצירות המורכבות והמיוחדות שנכתבו, על ידי אישה ומתארים, בשפה קלילה כיצד השילוב בין בורות, אדישות לנעשה בעולם הפוליטי וחוסר מודעות הביאו למלחמה הזוועתית ביותר על אדמת אירופה.

במרכז העלילה של "נערת המשי המלאכותי" נמצאת דוריס, עלמה צעירה וחוצפנית אשר בורחת מביתה לברלין על מנת להתפרסם בברלין ככוכבת. כישורה של דוריס: הקלדה, נפנופי עיניים והבנה של גברים. דוריס אינה חלקת לשון ואינה רהוטה במיוחד. את מחשבותיה בבליל מטורף ולעיתים חסר פשר היא רושמת בתוך יומן שחור שהוא הספר אותו מחזיק הקורא בידו. השכיל המתרגם לעברית, חנן אלשטיין , לקרב את דוריס לקוראים ותירגם את שפתה לשפה עברית חדשנית, עדכנית וקלילה.

הרומן נקרא בשטף אך לעיתים כולל חלקים בלתי מובנים, שכן דוריס בהיותה בורה נוטה לשבש שמות ויצירות מפורסמות וכן השפה שבפיה אינה ברורה תמיד. כך היא יוצרת לה מעין שפה משלה. עולמה של דוריס מצחיק וקליל, אך לא ניתן לקרוא יצירה זו במנותק מהאווירה הפוליטית בה נכתבה. הסופרת מתייחסת אל המפלגה הנאצית בעקיפין פעם אחת בלבד. אך התיאורים הרבים של חוסר העבודה, הייאוש ואנשים שמדרדרים לזונות בעקבות חוסר כלכלי, הובילו את הנאצים לקבוע כי מדובר ביצירה אנטי גרמנית, ולכן אסורה בפרסום. רק במחצית השנייה של שנות השבעים מתגלה היצירה מחדש והיא זוכה מאז למעמד של קלאסיקה בספרות הגרמנית.

אורכו של הרומן 203 עמודים בלבד. לכאורה, העלילה מתרכזת בנסיונות של דוריס לצבור מעמד של כוכבת, אך אם חושבים לעומק אזי דוריס היא בעצם בורה ואדישה, הנמצאת במרדף מתמיד אחרי המותג\ההנאה\הגבר הבא והיא לא עוצרת לשנייה. בקריאה מעמיקה יותר מתגלה יצירה נשית יוצאת דופן, נכון למועד תקופתה ובה מעמידה הסופרת בפני הקוראים מראה המשקפת את אובדן השליטה ואובססיית צריכת היתר של החברה המודרנית.

דוריס, הדמות הראשית, מתגלה כדמות בעלת כפילות מנוגדת לעיתים, היא תמימה אך מיתממת, מלאת חמלה כלפי האחר אך צינית, היא נדיבה אבל אנוכית. היא לא פוסלת בשום דרך אך עוצרת לעיתים. החוק אינו מהווה מחסום וגם אהבה אינה מהווה מטרה.

לסיכום, יצירה מורכבת בעלת מספר רבדים, אשר בקריאה ראשונה נראה כאילו מדובר ברומן קליל אך בעצם מדובר במבט מאשים וזועם על החברה המודרנית וכשליה. תרגום יוצא דופן בדיוק ובמשמעות שלו. קל אך גם קשה, מורכב אך גם פשוט. במילה אחת- קלאסיקה.