סטפן צווייג התאבד באותה שנה, 1942, בה פורסם הספר. הספר הוא כמו פרידה (הוא שלח את כתב היד למו"ל שלו יום לפני שהתאבד, מתוך רצון לזכור את העולם כפי שהכיר אותו בנעוריו) וניתן לראות רמזים למצב רוחו ולנקודת המבט שלו על התקופה בה חי וכתב את ספר זה : התקופה של הנציזם והיטלר.
בפרקים הראשונים של הספר, צווייג כותב בנוסטלגיה, כשהוא נזכר ביבשת אהובה, הוא תיאר תקופה שבה העושר גדל ללא הפרעה. זו הייתה תקופה של יציבות תרבותית ופוליטית יחד עם קידמה שנחשבה כבלתי ניתנת לעצירה. לאחר מכן צווייג כותב על הרקע של נפילתה הפתאומית של אותה תרבות המודרנית אל תוך תהום עמוקה של אידיאולוגיה שדחפה את היבשת לחורבנה. עבור רוב האנשים, וינה של סוף המאה ה-19 הייתה מרכז תרבותי, עיר קוסמופוליטית בת שני מיליון נפשות. צווייג מתפאר ומתגעגע ממש לאוצר התרבותי המרשים שלה. אבל זה אותו דור אירופאים שהלך אחרי רעיונות מוסווים כמושיעי מעמד הפועלים: קומוניזם, ולפעמים פשיזם.
בספר ניתן להפגש עם אירופה שכבר מתה עבור צוויג: רילקה, פרויד, הרצל, ג'ויס. אלה חלק מאלה שצווייג פגש ממש פיזית והכיר, לפעמים עבד איתם ושיתף איתם פעולה. אנו למדים שאחת מתשוקותיו הייתה איסוף טיוטות ראשונות, כתבי יד חתומים של סופרים, אמנים ומלחינים והוא מעביר את ההתרגשות שבדבר. ויש עוד הרבה דברים אחרים, על אמנות ותרבות ואירועים ואנשים שהכיר פעם.
הפרקים המשמעותיים ביותר בספר הם אלה המתייחסים למלחמת העולם הראשונה, לסבל ולתוצאותיה: פירוק האימפריה ההבסבורגית. צווייג מילא תפקיד בהקמת הצלב האדום, אך היה חסר אונים לעצור את הטבח. האפשרות לעבור את כל זה שוב - ההבנה שהעולם עדיין בית משוגעים, זו הייתה נקודת מפנה.
סטפן צווייג מתאר חזק את האירועים הגדולים של תקופתו. הוא מצייר בריאליסטיות את עלייתו של היטלר לשלטון והאיסור ההדרגתי על היהודים כתוצאה מכך. דבריו על האינפלציה ותנאי המחיה שלאחר המלחמה: רעב, קור, הרס, חוסר יציבות - גם הם כתובים יפה ומפורט. מה שבאמת מרשים אותי הוא תיאור האווירה ברחובות וינה לאחר כניסת אוסטריה למלחמה. תהלוכות, דגלים, מוזיקה, מגויסים צעירים צעדו בניצחון, והווינאים התפוצצו משמחה כשחלפו על פניו.
דבריו של צווייג הם סיפור אזהרה למחר (הוא התאבד לפני סיום מלחמת העולם השניה), למצבים שההגיון נעזב עם התייחסות בקלות ראש לעולם שבו חיים. ספר על געגוע לעולם רגוע שחי בערך בשלום והתכחשות למלחמה.

היום, 150 יום ל 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת בעזה, זה הזמן המתאים ביותר לקרוא את הספר הזה. דומה שהדברים חוזרים על עצמם. בספר זה אשר למחרת סיומו ושליחתו להוצאה לאור, התאבד יחד עם אשתו, נוכח ייאושו מהמצב מהמצב במהלך מלחמת העולם השנייה בשנת 1942, מגולל סטפן צוויג את האוטוביוגרפיה שלו. הוא למעשה מספר את סיפורה של אירופה החל מסוף המאה ה -19 ועד לשנת 1942. הוא מתאר את חיים היפים והשאננים בתחילת המאה והמהפך שחל בהם עם מלחמת העולם הראשונה והחרבן של גרמניה ואוסטריה אשר הוביל גם למלחמת העולם השנייה. יש בסיפור הזה קריאה נגד ההרג וחסר תכלית הנובע ממלחמות אלו.

בימים של התכנסות כפויה למרחב המינימלי של הקיום, ושל חשיבה מחדש על כל מה שהיה נראה לנו יציב ואיתן, אין כמו "העולם של אתמול" של צוויג לתת פרופורציות, מצד אחד, ותובנות מעמיקות על עולם משתנה ועל תקופה גוועת לבלי שוב, מאידך.

על הספר כבר נכתב רבות, לכן אנסה לא להאריך מידי. זוהי מעין אוטוביוגרפיה של צוויג שהחלה להיכתב בשנת 1934, בזמן עליית הנאצים לשלטון, אבל אפשר בקלות לראות בה תיאור מעמיק מלא, חי, פרטני וכוללני של מערב אירופה החל מסוף המאה ה-19 ועד לגוויעתה באמצע מלחמת העולם השניה. הספר מתחיל בתיאור "תור הזהב של הביטחון" במונרכיה האוסטרו-הונגרית בת האלף שנים, ובעיקר של ווינה ערב מפנה המאות, בואכה מלחמת העולם הראשונה. את תחושת הביטחון הנפשי שהיה מנת חלקם של האזרחים הנינוחים מתאר צוויג כך: "כל אחד ידע מה בידו ומה הכנסתו, מה מותר ומה אסור, לכל נקבעה נורמה, מידה ומשקל מסוימים. בעל רכוש ידע לחשב בדיוק כמה תכניס הריבית, הפקיד והקצין מצאו בלוח את השנה המבטיחה להם בוודאות קידום או פרישה מעבודות... במדינה רחבת ידיים זו עמד הכל איתן במקומו, ובפסגה עמד הקיסר הזקן. וכשימות ידעו הכל מראש שיבוא אחר במקומו, ודבר לא ישתנה בסדר המחושב יפה. איש לא האמין במלחמות, במהפכות ובהפיכות. כל מעשה קיצוני או אלים נראה מופרך מעיקרו בדור התבונה" (13-14). כך מתחיל צוויג את תיאורה של אירופה, את בית הספר בעולם הישן, את לימודי הגימנסיה והאוניברסיטה, את השאיפה התרבותית, ואת ההדר האירופי, ומאידך את ראשית תרבות הדקדנס של אותם ימים, ואת הפער ההולך וצומח בין המוסר הויקטוריאני של סוף המאה ה-19 לראשית התרבות המתירנית של המאה ה-20: "ארבעים שנות שלום חיזקו את האורגניזם הכלכלי של הארצות, הטכניקה הצמיחה כנפיים לקצב החיים. תגליות המדע נטעו גאוה ברוחו של הדור ההוא... הערים יפו ונאכלסו יותר משנה לשנה. ברלין של 1905 לא דמתה עוד לברלין של 1901, מעיר בירה הפכה לעיר עולם, וברלין של 1910 הפליאה לעלות עליה. וינה, מילאנו, פריז, לונדון, אמסטרדם, כל פעם ששבת אליהן, נדהמת וידעת אושר. הרחובות היו רחבים ומפוארים יותר, הבניינים הציבורים עצומים יותר, החנויות שופעות מותרות וטוב טעם, צמיחת העושר והתפשטותו הורגשו בכל... קמו תיאטראות, ספריות, מוזיאונים חדשים... ולא הערים בלבד, אלא גם האנשים היו יפים ובריאים יותר בזכות הספורט, המזון שנשתפר, שעות העבודה שקוצרו, והקשר היפה יותר לטבע... ההרים, הימים, האגמים כבר לא היו מרוחקים כל כך. האופניים, המכוניות, החשמליות הקטינו את המרחקים, והעניקו לעולם תחשות מרחב חדשה... וכך ירדה שאננות מופלאה על העולם, כי מה יפסיק את העלייה הזאת בכול, מה יבלום את התנופה המושכת כוח חדש מעצם תנועתה?" (147-148).

ואז מגיעה מלחמת העולם הראשונה. האנטיתזה המוחלטת לכל המתואר ב-150 העמודים הראשונים, מלחמה המתחילה בהתלהבות פתאומית "ברחובות היו תהלוכות, פתאום נתבדרו בכל מקום סרטים ודגלים, מוסיקה נשמעה, הטירונים הצעירים צעדו בצעדי מנצחים ופניהם שמחות, כי הכל מריעים להם, לאנשים הקטנים של החולין, שברגיל אין איש רואה אותם וחוגג לכבודם". צוויג מודה, כי אף על אף סלידתו הכמעט פציפיסטית ממלחמות, היה "בהתפרצות ראשונה זו של ההמונים משהו נהדר, סוחף ואפילו מפתה ולא קל היה להימלט מזה..." (169) וכאן מופיע תיאור מרהיב של החוויה האנושית של אחווה לאומית חובקת כל, של הרגשת שייכות, ושל הרף עין של טמיעה בתוך חוויה היסטורית חובקת-כל. ומעל הכל, ברוח פרויד וניטשה גם יחד, "אולי פעל גם בשכרון כוח זה כוח עמוק יותר, מסתורי. הנחשול הציף את האנושות בפתאומיות ובעוצמה, הקציף את המים, והעלה ממעמקים את הדחפים הקדומים, האפלים, הבלתי מודעים של חיית האדם. העלה את הרצון לפרוץ מהעולם הבורגני של חוקים וסעיפים ולהניח לאינסטינקט הדמים הקדום להשתולל" (שם).
ומשם העולם רק מתחיל לשקוע, המלחמה מהר מאוד מתגלה במלוא חרפתה וחוסר תכליתה. החיילים שאך אתמול היו יפים וצעירים ובריאים, חוזרים בעלי מום, כבוים, וזקנים. ומכאן הניוון רק הולך ומחמיר, ומלבד כמה שנים ספורות בין מלחמות העולם שהיה בהן ביטחון ושלווה יחסית, בעיקר סוף שנות ה-20 ותחילת ה-30, שבהם נראה היה כי העולם שב לחיים תקינים, העולם חווה מהפכות ורעב, אינפלציה בלתי נתפשת וטרור, וצוויג מפליא לתאר את המעבר מהחירות האישית הגבוהה ביותר, לשפל הנמוך ולשיעבוד האזרחי המשמעותי ביותר שחווה העולם החופשי זה מאות בשנים. אלא שבתווך, בין מלחמות העולם, היו מספר שנים שהיו הטובות ביותר מבחינתו האישית של צוויג, כשהקריירה הספרותית שלו טיפסה אל הפסגה, וההצלחה האירה לו פנים. בכמה עמודים מיטיב צוויג לתאר את ההצלחה, אבל זאת רק כדי "להמחיש את הנפילה שלי, ושל רבים חפים מחטא כמוני, בכל עומקה וכוליותה" (234).

הספר מסתיים בפרקי השקיעה של גרמניה ואוסטריה בעקבות עלייתו של היטלר, שהיה כנראה כמעט בלתי נמנע, פרי התהליכים וזרמי המעמקים שהחלו לנוע ולנבוט בשנים שלאחר המלחמה העולמית הראשונה. את הספר צוויג מסיים בהיותו סופר גולה, בלי בית, לאחר שנדחק, הוקע, וספריו נשרפו והוצאו מחוץ לחוק בגרמניה ובאוסטריה מולדתו, ברח לאנגליה ולאחר מכן בברזיל, שם סיים את ספרו זה, שנכתב "באמצע ימי המלחמה, בנכר, ללא כל אמצעי עזר לזכרוני. אין עמי בחדר המלון אפילו עותק אחד של ספרי, לא רשימות ולא מכתבי ידידים... אין עמי אלא מה שטמון מאחורי מצחי. כל השאר הוא לגבי ברגע זה בלתי מושג או אבוד" (11, בהקדמה).

זה הספר השני של צוויג שאני קורא, ואין ספק שמדובר ביכולת כתיבה פנומנלית. בתובנות מרהיבות ובניתוח היסטורי ותרבותי מבריק, ויחד עם זאת בכתיבה קולחת ובהירה. אפילו בהעדר האמצעים לכתיבה מוצא צוויג יתרון: "אולי ייצא הספר נשכר מהעדר התיעוד והפרטים... כל פרט בחייו ששכח אדם, כבר נדון לשכחה על ידי האינסטינקט. רק החומר השומר על עצמו זכאי להשמר למען הבריות" (שם). לזה יש להוסיף את תיאוריו הנוגעים ללב של אישים מרתקים בפני עצמם, כמו הרצל (83-90), רילקה (110-115), ולטר רתנאו (228-230), ריכרד שטראוס (270-276), פרויד (305-308) ועוד.

את הספר שלח צוויג להוצאה לאור יום אחד לפני ששם נפשו בכפו עם רעייתו ב-1942, לאחר שהרגיש שעולמו אבד לבלי שוב, וכך כתב במכתבו האחרון: "לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת... כוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית... אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

כשקראתי את הספר הזה... לא יכולתי שלא לתהות האם העולם שבו אנו חיים היום הוא "העולם של אתמול" של בני ובנות האדם שיערגו אליו בעוד כמה שנים. כן, העולם שלנו, תארו לכם. עולם הפייק ניוז, הפייס, האינסטוש, האופרה(למה לא עופרה?) ווינפרי רצה לנשיאות, הסלפי, המאסטר שף, הציוצים של האורקל מהבית הלבן... טוב, הבנתם. אולי יום אחד "גם זה יעבור", כמו 'טונה' עצמו?


כי אם בוחנים את שתי התקופות- שלנו וזו שעליה כתב צוויג בהערצה, "ממעוף הציפור", הרי שדווקא שלנו נראית כשבירה ולא בטוחה לאין שיעור מה-Belle Epoque (שקדמה לאוגוסט 1914). אותו עידן של שיא פריחת התרבות האירופית, ההומניזם, האמונה באדם ותבונתו. ומעל לכל תחושת הביטחון, ה-"מה שהיה הוא שיהיה" , הידיעה הכמעט וודאית ששום דבר לא יכול לזעזע את הידוע והמוכר ושהטכנולוגיה וההמצאות יעשו את החיים של האדם(הלבן תחילה ואז של כל השאר) לקלים ומהנים יותר.

בוב מרלי זצ"ל, שר פעם "Don’t you rock my boat". ובכן אם אז, בממלכת הבורגנות המאובנת אירופה, הקשורה בינה לבין עצמה בקרבה משפחתית עד כדי מחלות גנטיות משותפות של שליטיה, הסירה טולטלה עד התפרצות אותו הר געש שהחריב את הכל, הרי שבימינו זה נראה עוד יותר מדאיג. כי יש רבים ולא צפויים שמנענעים את הסירה שלנו וזה יכול להיגמר אפילו גרוע יותר(ע"ע נשק גרעיני, דע"ש, פצצה ביולוגית(לא קים קרדישיאן), איראן וכו').


"העולם של אתמול" הוא חיבורו האחרון של סטפן צוויג. תוך כדי קריאה נוצרת התחושה שמדובר בספר פרידה. הוא נכתב באותן שנים קריטיות כשהמכונה הנאצית דרסה את אירופה, קלגסיו של הצורר כבשו כבר את פריז וחיכו להסתער על לונדון ומוסקבה. צוויג מישיר מבט בפעם האחרונה על המורשת המפוארת של תרבות אירופה ונזכר במחולליה הגדולים, שמות הספרים, הערים והרחובות, אירועים משמחים וטראגיים, מהם היו עשויים חייו של דור שלם. הוא מתאר את האנשים שאהב וניכר שהיה גאה בעובדה שהכירם אישית: רומן רולן, הוגו פון הופמנסטאל, ריינר מריה רילקה, ריכרד שטראוס, מקסים גורקי, זיגמונד פרויד ורבים אחרים.

התאבדותו של צוויג הכתה בתדהמה את המחנה האנטי- נאצי ומנגד סיפקה דלק לפרופגנדה ההיטלראית. ייאושו ככל הנראה היה קשה מנשוא, במיוחד אחרי שראה מה עוללו לבני עמו, שכה האמינו בגרמניה. זמן קצר אחרי שהחל לפתח תקווה שהעולם יכול להשתקם ולקום מן ההריסות של המלחמה הראשונה בשנים היפות(עבורו) שבין 1924 ל-1933, הגיע היטלר ושבר אותו סופית.


לאור מה שתיארתי, יכול להיווצר הרושם שהספר דיכאוני ואפל. זה ממש לא כך. הוא מרתק ומלא תיאורים מדהימים של אירועים, חוויות רוחניות, נדודים בעולם ואנשים.


צוויג, פציפיסט מושבע, citoyen du monde כפי שהגדיר עצמו, לא היה עשוי מהחומרים של לוחם למען אידיאל(בניגוד לאורוול למשל) ונראה שהיה חסר בו את האומץ הדרוש לכך. הוא אהב את חיי הנוחות שהעניקו לו התמלוגים מספריו ועל אף שהילל ושיבח את אלה שנלחמו עבור הערך היקר ביותר- השלום וגם שילמו מחירים על כך, העז להשמיע את קולו בבירור רק בשלבים מאוחרים יותר, כשגם הניצים הגדולים ביותר החלו להטיל ספק במלחמה. את שנותיה של מלחמת העולם הראשונה הוא העביר בעיקר בשוויץ ואת התנגדותו לה הביע בעיקר בהתפלמסות עתירת "איזמים" עם אנשי רוח אחרים.

לאורך כל אורכו של הספר הוא כמעט לא מזכיר את הנשים שהיו לצידו וזה בעיניי דבר מוזר.

אני לא אוהב את המושג "חובה" בשילוב עם המילה "ספר" או "סרט". בגדול אני מתנגד לחייביזם מכל סוג שהוא, ובטח שנכון הדבר בהקשר של פעילות תרבותית אנושית. עם זאת הספר הזה הוא(כמו שידידינו זוהיר בהלול היה אומר)מונומנטלי. הייתי ממליץ לשלבו בתכנית הלימודים, לא פחות.


הרגשתי קרבה עמוקה לצוויג כשקראתי על תחושותיו וחוויותיו. הוא הצליח להעביר בשפה אנושית חדה ובלתי אמצעית את מה שמפורט ביובש בספרי ההיסטוריה ובכך באמת לגעת במשהו אצלי.

סבתא שלי עברה בין כמה וכמה דירות שיכון בחייה וזו שזכורה לי הכי טוב, כילדה, הייתה בחולות של בת ים. מחוץ לחלון היו מוסכים ומעבר להם אזור תעשייה גדול ומאובק.
בעולם הזה, של חוצפה צברית וחמסינים לוהטים, סבתא נשארה תמיד אוסטרית. ואם אדייק - וינאית.
היא מעולם לא למדה עברית ותמיד דיברה על האפשרות של מוות כמשהו שאולי יתרחש מחר, או בעוד רגע. כאילו החיים האמתיים שלה נגמרו כבר מזמן, הרבה לפני שהגיעה לפינה הנידחת הזו בלבאנט.
סבתא כבר איננה, אבל העולם שלה וכל הטרגדיה של המאה ה-20 נפתחו לפניי, דף אחרי דף, בספר של צוויג. היא תמיד אמרה לי לקרוא אותו, סבתא, אבל איכשהו מעולם לא הגעתי אליו לפני כן. הוא נראה לי מאובק קצת, מפעם, כמו שאומרים היום בסלנג.
אני מאחלת לכל שכותב היום, שייקרא בעוד מאה שנה כפי שאני קראתי את הספר הזה. קולח, קריא להפליא, משופע אנקדוטות היסטוריות מהטרקלינים של פרויד, הרצל והמאורות הגדולים של התקופה.
היכן עוד יש במאה ה-21 יהודים משכילים, נאורים, דוברי שפות ותרבותיים כמו צוויג, מצאתי עצמי שואלת. מזמן לא נתקלתי בהם כאן, זה בטוח.
הספר שופע דיונים שהם מעבר לזמן - על היחסים בין המינים בחברה שמרנית, על איך מצב כלכלי רעוע הופך לחומר נפץ פוליטי. על מלחמה. ושלום. וגם על הבעיה הלא פתורה שהעסיקה את צוויג - "הבעיה היהודית", הקללה העתיקה הזו, ששבה לרדוף אותו ואת חבריו, אחרי שכבר נעשו אזרחי העולם, אוניברסליים, על-לאומיים.
צוויג התאבד בשנת 1942 במלון בברזיל אחרי שאירופה שלו עלתה בלהבות. אחרי שהפך מאחד הסופרים המתורגמים והאהודים בעולם ליהודי נודד עם מזוודה, שספריו אסורים להפצה בשפתו.
פעם שאלו אותי את מי הייתי מעלה בסיאנס כדי לשוחח מלב אל לב. אין ספק שהייתי שמחה לפגוש את שטפאן. ואולי בעצם את סבתא ושטפאן ביחד, על שטרודל וכוס קפה.
אבל אם הסיאנס לא מסתייע, גם בספר דייני.

ספר עצוב, כואב ונפלא מאין כמותו. מתוך תהומות החשיכה של 1940, אחת השנים הנוראיות ביותר בתולדות המין האנושי, סטפן צוויג, סופר יהודי אוסטרי, אירופאי בכל נימי יישותו, שעם עליית היטלר לשלטון בגרמניה וסיפוח אוסטריה, הפך לגולה ופליט מארצו שלו, כותב בגעגועים, בכמיהה וביאוש אינסופי על העולם שהכיר בילדותו ובנעוריו, על אירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה, ולאחריה.
שנתיים אחרי שכתב ספר זה, ויום אחרי ששלח את כתב היד להוצאת הספרים, שם צוויג קץ לחייו ולא זכה לראות את האור שבקצה המנהרה.

האמת שמאז שקראתי את "קוצר רוחו של הלב" המבריק, הפכתי למעריצה של צוויג. כשרונו העצום בעיני הוא הדיוק והחדות שבהן הוא לוכד את המציאות בה הוא חי. הבנתו העמוקה את נפש האדם ויכולת הניתוח והפירוק לגורמים המדהימה שלו. הוא מנתח לפרטי פרטים את התהליכים שהתחוללו בנפשם של בני האדם, החל משלהי המאה ה-19 ועד ששקעו בתהום האפלה של הפאשיזם, הנאציזם ומלחמת העולם השנייה ומגיע לתובנות מאלפות ומרתקות בכל נושא שבו הוא נוגע, בין אם זו האמנות ובין אם אלו נושאים כגון חופש הפרט, אנטישימיות ומלחמות בין בני אדם.

הספר הוא כעין אוטוביוגרפיה, אך לא כזו שמתרכזת בחייו הפרטיים של צוויג, אלא בעולמו הרוחני והתרבותי. הוא מתאר מפגשים ויחסים עם אישים בולטים בתרבות האירופית בתקופתו. המשוררים רילקה והופמנסטאל, הפסל רודן, המלחין שטראוס, הפציפיסט רומאן רולאן הצרפתי, אלו ועוד רבים אחרים שמוזכרים בספר היו מכריו והיו חבריו, וכשצוויג כותב עליהם, הוא כותב עליהם כך שפשוט מתחשק לך לדעת עליהם עוד ועוד, ולהכיר את יצירותיהם.

בין הקטעים שהכי נגעו לליבי בספר היו פגישותיו עם תיאודור הרצל. לדעתי תאוריו את האיש הם פיסת היסטוריה נדירה. כתב כאן מישהו לפניי בביקורת קצרה וקולעת: "כך צריך ללמוד היסטוריה". אכן. בדיוק כך.

הספר מרתק ועוצמתי ברבדים נוספים. "העולם של אתמול" של צוויג, הוא בעצם "העולם של שלשום" עבורנו. לרגע נדמה לך שהוא כותב משנות ה-60 או ה-70 כשהוא מתפעל עד אין קץ מרמת החופש המיני והחירות המוסרית שקיימת לבני הנוער, לעומת בני-דורו שלו, שהתבגרו בעשור הראשון של המאה ה-20, בעולם פוריטני, שמרני, עטוף ומכוסה בשמלות מנופחות ובצווארונים חונקים. אי אפשר שלא לחייך למחשבתו של צוויג שהם הגיעו לשיא השחרור המוסרי בשנות ה-30 (!). גם כשצוויג מתאר בשאט נפש את העוולות והרשעות של הנאצים כלפי יהודי ארצו, בולטת ומצמררת העובדה שהוא כותב עוד לפני שבאמת נודעו מימדי הזוועה, אותם לא יכול היה בכלל להעלות על דעתו. מצד שני, הלב נצבט בצער כשחושבים איך היה מתענג, לו חי היום, על קיומו של האיחוד האירופאי, משאת נפשו וחלום חייו.

לסיכום, בעיני הספר הזה אינו ספר רגיל, אלא פשוט מטען של רגשות שמתפוצץ לך בתוך הלב. זה לא רומן, ולא כל פרקיו מרתקים במידה שווה, אבל ערכו לא יסולא בפז למי שמתעניין בהסטוריה של התקופה ולמי שאוהב את סטפן צוויג.

עד היום לא קראתי אף ספר של סטפן צוייג ,לא,שלא ידעתי עליהם,אלא שמשולשי רומנטיקה מעייפים אותי.ב- 24 בנובמבר 2016 קראתי את ביקורתו המופלאה והמרגשת כל כך של mano4now .ובדברי הפתיחה שלו הוא כתב כך:

"לו הייתה לי אפשרות להיפגש עם אדם אחד בלבד מהמאה הקודמת כנראה שבבחירתי הייתי מוותר על מפגשים עם הרצל, פרויד, וולטר רתנאו או רבים ונכבדים אחרים והייתי בוחר להיפגש עם סטפן צוויג וכך מקבל ממנו סקירה אישית על כל האישים שהזכרתי ועוד רבים אחרים ובכלל מקבל מעדות ראשונה את הווי החיים של תקופת טרום מלחמת העולם הראשונה ועד השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה".

זהו,הסקרנות כבר ניצתה בי מייד. מה ולמה בחר mano4now לרצות לשבת על כוס קפה ולשוחח עם צוויג מכל אושיות ההיסטוריה ולא חשוב מאיזה תחום ?!,אמרתי לעצמי -אם כך אני צריכה להכיר את הצוויג הזה. מהר מאוד השגתי את הספר הזה שהוא למעשה אוטוביוגרפיה שנכתבה ע"י צוויג עצמו ,אולם מטרת כתיבת הספר כפי שהוא ציין זאת במפורש הוא -לא לכתוב על עצמו כפרסונה אישית,אלא דרך תחנות חייו בין התקופה של תחילת המאה העשרים ועד מלחמת העולם השנייה. הוא מספר את ההיסטוריה החברתית,המעמדית,מוסכמות החברה של אירופה המערבית באותם שנים,החל מאיטליה, אוסטריה, הממלכה הממלכה המאוחדת אוסטריה-הונגריה,צרפת פלנדריה, אנגליה. אירופה אז הייתה מרכז העולם בכל המובנים והתחומים.

זהו ספר מרתק לקריאה בעל 317 עמודים שנקראו בשלושה ימים/לילות. באתר הזה נכתבו 19 ביקורות מצוינות אודות הספר ואין בכוונתי להוסיף עוד אחת ב"אופן הביקורת הרגילה."אולם במהלך קריאת ספר עלתה בי המחשבה מדוע לא לכתוב את הביקורת מזווית של "מודל השוואתי" בין שני האישים שנקודת ההתחלה שלהם הייתה זהה,אח"כ קו הגורל ההיסטוריה הכללי והאישי התפצל,ונסיבות סוף חייהם היו זהות :מוות משברון -לב, ומאי -השגת מימוש חזון אמונותיהם,מטרותיהם האישיות והציבוריות,ללא קשר אחד מול אחד בתהליך הזה .כוונתי הייתה לנסות ולבדוק את הדומה והשונה במסלול חייהם של בנימין הרצל וסטפן צוויג בכל התחומים. הרעיון הזה הסעיר את מחשבותיי ואמרתי לעצמי -הנה אפשר להוסיף זווית אחרת לביקורת אודות הספר ממה שכבר נכתב באתר.

רצון ורעיון לחוד -ו"גורל" לחוד. אחרי שכתבתי כמעט את כל הביקורת ההשוואתית הזאת על בסיס ביקורתי אודות ספרו של עמוס איילון על הרצל שנכתבה ב-19 באוקטובר 2016 מול הספר הזה -הביקורת נמחקה לי בטעות וזהו - נשארתי עם דף ריק. אבל אני לא מהמתייאשות בקלות, אחרי שינה על הכרית החלטתי שאני "יורדת" מהרעיון הביקורת ההשוואתית ,אבל-... .
אולם אני רוצה לציין שבאופן כללי הניסיון שלי לכתוב את הביקורת באופן ההשוואה בין שני האישים הללו על הישגיהם וכישלונותיהם היה מסע מרתק בשבילי,כיצד הגורל ההיסטורי הכללי והאישי הפגיש וגם שינה נתיבות של שני האישים הללו באופן שמעורר השתאות. נהניתי מכתיבת ניסוי החשיבה והכתיבה האינטלקטואלית שנדרשה ממני,אבל הסוף כבר לא היה בשליטתי -כנראה שיועדו של אותו ניסיון היה להיהפך לחזור להיות דף לבן וריק.

לצאת בלא כלום איני יכולה אז הנה כמה ציטוטים של סטפן צוויג ובנימין הרצל אשר מביעים את ניסיון הביקורת שנכשלה במקורה הראשוני.

ציטוטי סטפן צוויג:

-"רק היחיד הנהיג את החרות בעולם, ותמיד עבור עצמו בלבד".זה מתקשר לעולמו ואישיותו כאדם שראה את עצמו בכל חייו כאינטלקטואל בדגש להיות ה-אדם הקוסמופוליטי בחייו. על רקע התאבדותו בפברואר 1942 בברזיל הרחוקה נראה לי שהוא כבר לא היה חותם מניסיון חייו לאחוז בקרני ההגדרה הזאת של ה-אדם הקוסמופוליטי.

-"יש בכוחנו להימלט מכל דבר, מלבד ממצפוננו". זה מתקשר לראיית עצמו וביקורתו העצמית על התנהלותו כאישיות ציבורית בתקופת עליית הנאצים משזיהה ב-1933 את עליית הפשיזם וההטלריזם. בשנת 1936 אסרו הנאצים על פרסום ספריו של צווייג בגרמניה ושרפו את ספריו בפומבי.

-"לפחד, זה למות אלף פעם. זה גרוע יותר מן המוות".-זה ללא ספק מתקשר עם בריחותיו הפיזיים מוינה ומברלין לאנגליה בגין חשש לגורל חייו האישיים ב-1938.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עזב את לונדון ומבחינתו שוב "ברח" לברזיל הרחוקה בתקווה שידי הנאציזם לא יתפסו אותו.

-"הזכות היחידה שנשארת לאדם, האם אין היא לעבור מן העולם כפי שהוא רוצה?". מתקשר ללא ספק עם התאבדותו בברזיל בפברואר 1942 עם אשתו השנייה,יום לפני כן שלח את הגרסה המוגמרת של הספר הזה לסוכנו בברזיל. סיום כתיבת הספר הזה מבחינתו שבכך הסתיימו חייו הגשמיים והרוחניים.

-"לאחר שעולם לשוני שקע לגבי, ומולדתי הרוחנית, אירופה, משמידה את עצמה, לא נותר לי למען מה לחיות". ביטוי נוסף להלך רוחו בהקשר להתאבדותו.

- ומאותו ספר עמוד 333 הוא כתב ""בשעות ההן עם פרויד שוחחנו תכופות על הזוועות של עולם היטלר ועולם המלחמה. כאדם אנושי היה מזועזע עמוקות, אך כהוגה דעות לא השתומם כלל על פרץ חייתיות נורא זה. תמיד, אמר, גידפו אותו על היותו פסימיסט, מפני שהכחיש את עליונות התרבות על היצרים. והנה רואים עכשיו – ואין הוא גא על כך – כי השקפתו שאת היצר הברברי, יצר ההשמדה היסודי, אין לעקרו מנפש האדם, זכתה לאישור המחריד ביותר. אולי תימצא במאות הבאות צורה שתבלום לפחות אינסטינקטים אלה בחיי החברה. אולם בחיי היומיום ובטבע האדם הם קיימים ככוח שאין לחסלו, ואולי ככוח המקיים את המתח. בימיו האחרונים העסיקה אותו אף יותר בעיית היהודים והטרגדיה שלהם כיום: בתחום זה לא מצא המדען שבו כל נוסחה, ורוח הצלולה לא מצאה תשובה. לפני זמן לא רב פרסם את מחקרו על משה, ובו תיאר אותו לא כיהודי אלא כמצרי, ובקביעה זו שאין לה הוכחה מדעית הרגיז את היהודים הדתיים והלאומיים כאחד. עתה הצטער על שפרסם את הספר {על משה}בשעה מחרידה זו ליהודים. "עכשיו, כשלוקחים מהם הכול, לקחתי גם את הטוב שבאנשיהם". כלומר רצה לאמר- גם אינטלקטואלים ואנשי רוח מהמעלה הנשגבת והראשונה ביותר לא מזהים את הזיהום והסכנה החברתית והפוליטית בזמן הנכון ההיסטורי.

ציטוטים מהרצל כדי להמחיש את הדומה והשונה בין שתי הדמויות ההללו אי אפשר לסיים את הביקורת הזאת :

-"ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד." מתוך הספר "מדינת היהודים". זה השוני מהשקפת עולמו כאדם קוסמופוליטי של צוויג למול הרצל.

-"איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די",מתוך הספר "אלטנוילנד".זה הדומה בהשקפת עולמם של שני האישים הללו.

-"דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך." מתוך מכתב לברון הירש (ה-3 ביוני, 1895). זהו הניגוד הכי גדול בהשקפת פועלם של צוויג והרצל. צוויג זיהה את עצמו כל חייו כה-אדם הקוסמופוליטי והרצל כבר חי בעולם של מימוש הלאומיות של היהודים מחוץ לאירופה.

-"אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת, שעלי לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים... לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול." זהו במפורש מבטא את החשיבה הקוסמופוליטית של צוויג מול חשיבת מימוש הלאומיות המדינית ליהודים של הרצל.

-"דיפלומטיה היא האמנות של לשאת ולתת עם נוכלים." כוונת הרצל לכל מסעותיו והמו"מ עם כל האישים והמדינות שעשה כדי להביא למימוש הרעיון הבית הלאומי ליהודים. הניגוד המוחלט מולו הוא -צוויג שברח מעולם הפוליטיקה/הדיפלומטיה ומעולם לא "הכניס את ידיו "לביצת המדמה הזאת מטעמים אגואיזם אלא רק "עשה לעצמו".

--------------

אז זהו תם ונשלם ניסיון כתיבת הביקורת ההשוואתית שלי בין שני האישים הללו. במחשבה שנייה עוברת בי המחשבה שאולי השגתי את המטרה דרך הבאת הציטוטים.

ואם אני רוצה לתת מענה למשאלתו של mano4now עם מי לשבת ולשתות קפה בבית קפה בוינה -אני בוחרת בהרצל.

ועוד ציון אחד לתשומת לב: עטיפת הספר במהדורתו הישנה מביעה לחלוטין את הלך רוחות הרפאים של אירופה באותה תקופה כפי שהם נשקפים מספרו המצוין והמרגש הזה של סטפן צוויג והיא נעשתה ע"י המאייר -גיאורג גרוס או גם בשמו האמריקאי ג'ורג' גרוס {26 ביולי 1893 - 6 ביולי 1959} והנה כל האיור ותוכן הספר פתאום מובנים ומתאחדים מאליהם.
קצת פרטים על המאייר:
" גיאורג גרוס היה צייר וקריקטוריסט גרמני בימי רפובליקת ויימאר. גרוס היה חבר חשוב בתנועת הדאדא בברלין, אך נודע בזכות ציוריו הפוליטיים, אשר היטיבו לגלם את רוחה של הרפובליקה של ויימאר, על אירועיה הסוערים, וסופה שנראה היה לגרוס, חבר המפלגה הקומוניסטית, כידוע מראש. בשנת 1932 בסמוך לעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עזב גרוס לארצות הברית ושהה שם עד סמוך למותו. בארצות הברית חדל מן הציור הפוליטי.

לא רציתי- ובסוף "נולדה ביקורת ארוכה",אז -כל אחד ושריטותיו הוא.

העולם של אתמול הוא הזדמנות נדירה ומרתקת, שמזמינה אותנו למדוד בגדים היישר מארון ההיסטוריה המשתנה, תוך מבט זריז לראי, והופ, להימצא מחדש בחליפה חדשה. כוונתי היא שהעולם שלנו היום שונה בכל כך הרבה ממדים מן העולם שהתנהל כאן לפני מאה חמישים שנה (לא הרבה זמן במונחים של היסטוריה), ועדיין, באופן בו זמני גם בן דוד קרוב מאוד שלו. סטפן צווייג גדל במשפחה בורגנית טובה באוסטריה, הוא מצליח לקחת אותנו בצורה כל כך מדויקת ורגישה לפרטים עד שנדמה תוך כדי קריאה שאלו רגלינו שמשוטטות בוינה של אז. הוא מתפעל משפע הצעות של חברות הביטוח (נשמע לכם מוכר?) ומספר לנו שככה זה בתקופות של שפע כלכלי והצלחה מסחרית. אגב, כמה עשורים אחר-כך, כשיפרצו שתי מלחמות עולם, אף חברת ביטוח לא תתקשר עם הצעה מפתה. מעניין למה.
צוויג משתף אותנו באופנה, בלעג של בני זמנו על מחוכים ושמלות המאה הקודמת שלא לדבר על הטייצים הדי ביזארים שאחינו הגברים נאלצו באבירות ללכת איתם. את האופנה הוא מקשר לתפישות אודות מיניות, נישואים, מקצועות חופשיים, שלום עולמי ומה לא. צוויג נדמה לעיתים מעין פורסט גאמפ של המאה התשע-עשרה. כאדם יהודי ממעמד הביניים, הוא זוכה למפגשים אישיים חפים ממניירות עם ששמן עשוי להשמע לכם מוכר, כמו תיאודור הרצל (עורך המוסף הספרותי הנחשב ביותר דאז) , הפסל המפורסם רודן או אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד (בימים האחרונים לחייו בלונדון). לא רק אנשים מעניינים נקרים בדרכו של צוויג, אלא אף מאורעות הימים הגדולים בהם חי - מלחמת העולם הראשונה והשניה והכרוך בהם, מזמנים לו כעיתונאי מפגשים עם אמנים ואנשי שם, יוזמות חוצות גבולות למען השלום, בריטניה שוחרת השלום למול גרמניה הנאצית ועוד. מרתק להכנס לתוך נעליו של אדם שנמצא תמיד בלב מאורעות ששינו והשפיעו רבות על העולם וצוויג ניחן ביכולת כתיבה מצוינת וכנות משכנעת לרוב, המסוגלת לא פעם להציג אף את עצמו באור קומי או אירוני.
צוויג בחר לסיים את חייו במהלך מלחמת העולם השניה, נותר רק לדמיין מה יכול היה לכתוב אילו חי גם לאחר הסיוט הנאצי. ובכלל, לדמיין מה היה כותב היום.

ממליצה!

קריאה מעוררת געגועים והתפעלות. צוויג מבכה את העולם שהיה בשפה כה ציורית עד שהקינה הספרותית הזו נתגבשה לכדי יצירת מופת לפנתיאון המאה ה-20. קיים ז'אנר דומה בספרות העברית של "התרפקות-על-העבר-בעולם-שהיה" למשל אצל סופרים כאלי עמיר וסמי מיכאל לגבי המזרח. אצל צוויג הסקאלה עמוקה יותר וגולשת אל סוף המאה ה-19 ושתי מלחמות העולם. תיעוד הסטורי של עד בעל ראיית עומק חודרת ורחבת היקף שחווה את המאורעות הכבירים של השתנות העולם על גופו ונפשו והחליט לסכם אותם כצוואת חייו. מומלץ.