הרבה קשקשת ולא הרבה ת'כלס. סתם משהו בין לבין.
לא, זה לא התיאור של הרלן קובן אלא של הביקורת הזו, מז'אנר "לא קראתי אבל בא לי לסחוט כמה לייקים..." (סתם. אין צורך להשחית לייקים לשווא.)



האמת שחיפשתי בבית ספר אחר שכבר קראתי ורציתי לקרוא שוב, אבל אז נתקלתי בו, ואני לא זוכרת שקראתי אותו, למרות שאת הספרים של הרלן קובן ממילא שוכחים שניה אחרי שמסיימים, כי כולם הופכים למין עיסה דביקה כזו של רקדניות אירוטיות בדימוס שעברו לגור בניו ג'רזי.

הספר הוא משנת 2011, חוגג בר מצווה בסך הכל, אבל היה קטע שבו הוא נראה כל כך אנכרוניסטי שזה ממש הצחיק אותי. אחת הדמויות מביעה השתאות, תמיהה ופליאה על כך שטניסאית מפורסמת פרסמה בפייסבוק שלה צילום אולטרסאונד של העובר שלה כדי לקדם שיעורי טניס. אר יו קידינג מי? היום, אם המשפעינית (כן, בלשון נקבה) לא משתפת את העוקבות שלה (כן, בלשון נקבה) בכל פיפס מחייה, החל מהביקור במרפאת הפוריות דרך מקלון הבדיקה החיובי, צילום האולטרסאונד, אירוע ההכרזה על מין היילוד, החדר בלי החלון ועד לחופה של הרך הנולד, זה כאילו היא לא חיה.

נורא קל לזלזל בהרלן קובן והאמת שגם אני זלזלתי בו קשות, אבל את העבודה הוא יודע לעשות. כותב ספרי מתח קלילים, לא מעיקים, בטח לא פסיכולוגיים, ששומרים על רמת מתח סבירה שהולכת ומתגברת לקראת הסוף. לקוראת לא מתוחכמת כמוני זה מספיק. אבל לא הפעם. נשברתי אחרי 70 עמודים. לא. פשוט לא.

מעניין שגם לא הצלחתי לסיים לצפות באף סדרת טלוויזיה שהופקה על פי הספרים של הרלן קובן. החזקתי מעמד פרק, מקסימום שניים. מה שעבד בספרים לא עבד בסדרה, כי היא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי וניסתה לתת עומק איפה שהוא לא באמת קיים, סתם לסבך עלילה בסך הכל פשוטה. מעניין גם שהעסקה שהוא חתם עם נטפליקס להפקת סדרות על פי הספרים שלו היא רק עם מדינות באירופה, לא ארה"ב, המקום המתבקש, שלא לומר נחשב. כי הפקות במדינות איזוטריות באירופה נחשבות זולות ונחותות. ובכלל, איפה יש ניו ג'רזי באירופה?

אבל מצאתי את הספר שחיפשתי וזה מה שחשוב.

לא חשבתי שאכתוב ביקורת על הספר הזה. מה כבר אפשר להגיד על ספריו של קובן שעוד לא נאמר? למשל "קראת אחד, קראת את כולם" או "הספר האולטימטיבי. אחרי יומים אתה יכול לקרוא אותו שנית כאילו לא קראת". הכל נכון. לא חשבתי שאכתוב עליו, אבל בזמן הקריאה התחלתי לחשוב על הסופר.

ברוב המקרים הסופר אינו מעסיק אותי כלל. אחת הסיבות שאינני קוראת מוספי ספרות בעיתונים היא שהם מספקים פרטי רכילות על הסופרים במסווה של "חדשות הספרות" וזה בדרך כלל משעמם אותי. אני רוצה לשכוח שיש סופר מאחורי הספר שאני קוראת. במקרה הזה, בגלל שלא כל תשומת לבי ניתנה לספר, התחלתי לחשוב עליו ולהעריך אותו לפי בן דמותו - הגיבור הראשי. מיירון בוליטר הוא 194 ס"מ (אני מנחשת שקובן הוא 173...) ילד יהודי טוב, המאמין באבא ואמא ובאמריקה - פחות או יותר לפי הסדר הזה. הוא מחזר חביב ועדין (לכן הן בועטות בו בתחת), חבר טוב המוכן אפילו למות בעד חברו (או לחיות עם רגשי אשם אינסופיים). הוא מעריץ ספורט (הדת הלא רשמית של אמריקה) סולד מסמים ואלכוהול אבל בכלל לא פראייר: יש לו אינסטינקטים מהירים של ספורטאי לשעבר, והוא יכול להחזיר מכות - ובכל מקרה להזעיק את חברו הקטלני לעזרה.

הספר מלמד המון על מקורות השראתו של קובן, מי הוא היה שואף להיות, למה הוא כותב ספרי מתח (חוץ מפרנסה טובה, כמובן) ואיזה אייקונים הוא מעריך. האם זה מספיק? בדרך כלל לא. למרות שאפשר לאהוד את הדמות והערכים, זה לא מספיק בשביל ספר מתח טוב: הבעיות מופרכות, התגובות מוקצנות, הפתרונות לא הגיוניים, והאמינות חסרה לגמרי. לצד הזכות - כתוב קליל, מתאמץ בכנות לתת לקורא תמורה לכספו והוא בחור טוב. אפשר לקרוא אותו אפשר גם לותר.

תסתכלו על הכריכה, אם לא הייתם מכורים למיירון ולקובן, הייתם קונים את הספר? עייף, אה? התעשייה ששמה הרלן קובן צריכה לשמן את גלגליה. הבדיחות שחוקות, הוויצים לא משעשעים, החידודים קהים, השנינויות עמומות, התיאורים ממוחזרים וסינדי הגדולה שוב שינתה את משקלה ואת גובהה.
אז מה עושים כדי לרענן את הסלט הקמל הזה?
יולדים למיירון אח.
קראתי את כל ספרי מיירון בוליטר, שתורגמו לעברית. אולי זכרוני בוגד בי, אבל האם דובר פעם על אח של מיירון, או שהייתם בטוחים כמוני שמיירון בן יחיד?
זה לגמרי דומה לשחקן טלנובלה שפרש ומביאים במקומו שחקן אחר. כדי להצדיק את שינוי המראה ממציאים איזו תאונת דרכים וניתוח פלסטי בפנים. קובן מבצע ניתוח פלסטי הזוי בהיסטוריה של מיירון.
הספר הזה הוא הכי פחות מפתיע, הכי פחות מורכב, הכי פחות מותח, הכי פחות מרתק, הכי פחות חכם והכי צפוי.
ורע.
הקרבן לא מעניין, הפושע לא מקסים, התעלומה שטחית ופתרונה לא ממש מאתגר. הקיצר, אילו הייתי מיירון והייתי הסוכן של קובן (מיירון הוא גם סוכנם של אמנים) הייתי שולחת אותו לאיזה אי בודד עם ערימת ספרי מתח משובחים, לתקופה של חצי שנה לפחות, שתעצור את השטף העכור של ספריו הגרועים.

תענוג צרוף. אחרי "שירה" של עגנון הרגשתי צורך לאוורר את המוח במשהו קל יותר, ומותחן של הרלן קובן הוא מתכון בדוק להשכיח לשעות ספורות את המציאות הדביקה והמורכבת-עד-כדי-כאב-ראש. מי שאינו מוכן להסתפק בפחות מסופרים דוגמת פרוסט, קפקא ודוסטוייבסקי וקורא רק ספרים המספקים תובנות עמוקות ואבחנות אקזיסטנציאליסטיות שהמבקרים גומרים עליהם את ההלל - קובן לא בשבילו.

אבל אלו היודעים להנות (גם) ממותחנים קלילים, עתירי בריונים-על-סטרואידים וכוכבות טניס יפהפיות, דיאלוגים שנונים (על פי רוב), המתובלים בהומור פשוט וטוב ובעלי עלילה רבת תפניות ומתח - אלו יוכלו להפיק שעות ספורות של הנאה מספר זה.

קובן רב-אומן בתחומו. אני ממליץ לא לקרוא ספר זה (או ספרים אחרים של קובן) בשעת ערב אם אתם צריכים לקום מוקדם למחרת - קשה להניח את הספרים שלו מהיד.

לא מהספרים הטובים שלו ושזה בלשון המעטה.. זה הספר הראשון בסידרת מיירון בוליטר שאני קוראת כך שאין לי למה להשוות אך בהשוואה לספרים כמו "הנעלמים", "משחק הציד" וכו' (ראו ביקורות קודמות שלי) הספר ממש לא טוב - דמותו של מיירון מופרכת - ה"גבר גבר", הפנטזיה של כל אישה, נאה, גבוה וחסון, מקסים, רגיש, בעל חוש הומור, מושא הערצתה של אישה יפיפיה לה הוא מאורס, מגובה ע"י מליונר שעומד לרשותו עם כל מני גג'טים לעת מצוא, ע"י יפיפיה מהממת וע"י אישה ענקית במיוחד (הספר מלא תיאורים ציוריים עד כמה היא גדולה כגון השוואה למכונית פיאט), בקיצור העלילה מתגמדת לנוכח קלישאות ופנטזיות של הסופר.

את הרלן קובן ניסיתי מזמן עם ספריו הראשונים "אל תגלה" ו"ההזדמנות האחרונה"ולא ממש נהנתי בלשון המעטה. שבוע שעבר בספריה החלטתי לתת עוד צ'אנס אולי זו אני , אולי זו היתה התקופה הרי... זה הרלן קובן סופר ספרי מתח מהולל ומתח זה הז'אנר האהוב עלי אבל...סורי הרלן זו לא אני זה אתה ו..בגדול לא אוהבת את הסגנון כתיבה שלך המיופיף נמרח לצדדים ולא חד למטרה, לא אוהבת את הדמויות שלך המצועוצעות, ובמיוחד לא את סוג המתח שאתה כותב, באמת שניסיתי אבל מצטערת פרשתי אחרי כ-70 עמודים , לא עמדתי בזה. עוברת לספר הבא.......

הספר כפי שכבר ציינתי מהווה סגנון מוכר של הסופר, אך כתמיד הספר סוחף מותח מרתק וזורם. סיפור העלילה הוא מדבר שוב בפרשה חדשה וסבוכה שגיבורנו כתמיד פותר ולא המשטרה כמצופה. לכל אוהבי המתח ממליצה, קליל וזורם.

וואו. באמת וואו.
ספר מדהים, באמת! אני מרשה לעצמי להגיד, כמו כל הספרים בסדרה, אבל הספר הזה פשוט יוצא דופן,כי הוא מעולה באופן יוצא דופן.
הוא קצת יותר מסעיר, קצת יותר מפתיע, קצת יותר מותח.

ספר ממש משובח! אני ממליצה בחום לקרוא אותו!

זה הספר הראשון שאני קורא של הרלן קובן, לכן לא אשווה אותו לאף ספר אחר שלו.

כבר מהפרק הראשון הרגשתי שהספר יהיה מעניין. יש בו את המתח שצריך להיות בספר כדי למשוך אותך לבפנים ולא לתת לך לעזוב אותו לפני שאתה מסיים את הספר. התחלתי לקרוא אותו ביום שלישי ופשוט לא יכולתי שלא לסיים אותו בשבת. יש בו את השעשוע הזה שגורם לספר, שהוא בכלל ספר של אקשן ומתח, להיות גם משעשע ולהעלות חיוך כשצריך. יש בו ערבוב בין מציאות לבין אשליה ויש גם תיאורים רגשיים ממוקדים ויפים.

העלילה היא מצד אחד מודרנית ומצד שני משוגעת לחלוטין. הסיפור מתחיל בתגובה מוזרה בפייסבוק והופך להתגלגלות של אירועים הקשורים לעבר ולהווה, שבמהלכם לא מעט עסקי בלשות והרבה מוות ואלימות, עם לא מעט טוויסטים.

על הספר, בכריכתו האחורית ישנו ציטוט של Publishers Weekly שבו כתוב "ציון 10 מושלם". כשראיתי את זה לראשונה ישר עבר בי המחשבה שזה הציטוט הכי קצר ולא אמין שראיתי מעודי. בדיאבד, לא הייתי יכול לחשוב על ציטוט יותר מתאים.