זה הספר הכי טוב שקראתי בחיים, ובכלל לא קראתי אותו!

סתם אחד שמעוניין להשתתף בחינגת הביקורות הפיקטיביות.

נובלה שנצרבת בלב, עם דמות ראשית בלתי נשכחת.
האדם המפגר-שכלית בחברה המודרנית המערבית משול לכלב, וחולק איתו את אותו הגורל כאשר אינו נמצא מועיל לה.
סטיינבק הצליח לצייר דמות עם נפש של ילד קטן, על גבול התינוקות, המעוניינת ברוך ואהבה, וחולמת חלום צנוע על שלווה.
זה היה כל חטאה, ובעבורו היא מקבלת שדה קוצים דוקרני.

תעשו לעצמכם טובה (ענקית) ותקדישו שעתיים-שלוש לספר הקטן ומעורר המחשבה הזה, שיכול להוות אלגוריה מצויינת גם לתקופתנו, בה הציניות חורשת כל חלקה של תמימות.

ספר בלתי נשכח.

לשבת ליד החלון, לקרוא ספר, לחכות למוות.
לשתות תה, לאכול ביסקוייט, לחכות למוות.
לצאת לטיול רגלי, לשבת על הספסל, לחכות למוות.
לחזור הביתה, לקחת כדורים, לחכות למוות.
להירדם, לחלום, להתעורר לעוד יום של ציפיה למוות.
לרדת לבית קפה הומה, לשבת לבד, לחכות למוות.
להרים כובע כששכן עובר לידך, להאחז צער כשהוא עובר על פניך במהרה, לחכות למוות.
ליפול ולקבל מכה בברך, לנסות לקום כשמצלצלים בדלת, להגיע לשם אחרי רבע שעה, לחכות למוות.

נשמע קצת משעמם, נכון?
אם אתם חסרי כל חיבה או רגישות לאנשים מבוגרים, זה וודאי לא הספר בשבילכם.

בעיני, כמה שהספר הזה קצר, כך הוא נותן הבנה מעמיקה על תפיסת עולמו וחוויותיו של אדם מבוגר. במיוחד על הנושאים הכבדים והקשים של הבדידות שבערוב הימים, השקפת העולם הפסימית, הרגשת האפסות הגופנית והציפייה האינסופית למוות.
ספר מיוחד במינו שגרם לי להיזכר ולהבין את סבא שלי והתנהגותו בחודשים שלפני מותו.
מעט מאוד מילים, הרבה מאוד חוכמה. יפה ופשוט באופן שובה לב.

מדובר בתנ''ך לאדם החושב בצורה עצמאית. ספר ששווה לקרוא פעם אחת ולהשאירו בהישג-יד, על מנת לעיין בו מידי פעם.

יש בו קסם רב: הוא עוצמתי, הוא פילוסופי, איננו דומה לספרי פסיכולוגיה אחרים, מדבר בשפה שווה לכל נפש ולא מפציץ במונחים פסיכולוגיים מהאסכולות השונות. אך הדבר הכי שובה בו, זו העובדה שהוא פשוט אומר את האמת.

מומלץ שיהיה בכל בית, בספרייתו של כל אדם שאי פעם שאל את עצמו שאלה מהותית לגבי עצמו.

פעם נכנסתי ל"ראיון עבודה" אצל הוריה של בחורה שהכרתי. זו הייתה היכרות ראשונה שלי איתם, וציפיתי לסוג של ארוחה משפחתית נעימה וקולחת. האוכל היה טעים, מלבד הדג, שאותו אכלתי רק מתוך נימוס. אך השאלות המביכות – כולן הגיעו כבר במנה הראשונה.
מה אתה עושה? איך העבודה הזו? כמה זה יוצא לחודש? מה עם לימודים? מה התוכניות לעתיד? מה רמת הדתיות שלך? ואולי השאלה החשובה מכולן – איך אתם רואים את עצמכם מסתדרים כלכלית לאחר החתונה, כששניכם עובדים במשרות חלקיות?
כן... ברחתי כל עוד נפשי בי.

אופי השאלות אמנם לא הפתיע אותי, אך מינונן היה קצת חריג בנוף שאני מכיר. הוריה יותר התעניינו במה אני עשוי להביא לבת שלהם ולסטטוס המשפחתי, ופחות התעניינו בי כאדם. מתוך 100 תכונות, למשל, העשויות לאפיין אותי, הם התעניינו בשתיים או שלוש – תכונות כמותיות במיוחד: כמה, איך, מתי. או בקיצור – "מה אני שווה" בכדי לעבור את ראיון העבודה הזה.

ספרו של קרלו שטרנגר עוסק בנושא המעניין של המחלה האנושית הכרונית לכמת ולדרג כל דבר וחצי דבר הנקרה בדרכה. אנו (האדם החדש, ה''הומו-גלובליס'', ע''פ שטרנגר) עושים זאת במודע ושלא במודע, עשרות ואולי מאות פעמים ביום. אתר זה למשל, הוא דוגמה קלילה לאופן שבו הדברים עובדים. אך כמובן שזו אינה הדוגמא היחידה – העידן הדיגיטלי גורם לנו לכמת ולדרג כל דבר: אנו נוטים להיכשל ולהסתכל על בני אדם לפי כמויות הכסף, המטלטלין שצברו, החוויות שעברו, החברים שיש להם בפייסבוק, או אפילו מספר הקילוגרמים אותם השילו או צברו. לא חסרות תוכניות ריאלטי המתבססות על כימות ודירוג, לא חסרים אנשים שצוברים לעצמם אלפי חברים ברשתות החברתיות רק בכדי להרגיש תחושת משמעות סינתטית.

שטרנגר ניחן בכשרון רב לכתוב בצורה צנועה. בספרו הוא מבקר את הרדידות התרבותית שמביאה מחלה זו, וגולש לעוד מספר נושאים אשר חופפים לה: רוחניות הפופ (כל ספרי העזרה העצמית למיניהם, קואצ'רים ופסיכולוגיה עממית) לדעתו נועדה לסמא את עיניהם של ההומו-גלובלים ממפלצת הגלובליזציה ההולכת ומתפשטת, ובכך לאפשר פיתרון סינתטי בלבד לתחושות האושר או המשמעות שאובדות להן. תרבויות האינסטנט וה"האמן בעצמך" אשר יצרו תאגידי ענק כגון נייק (Just Do It) , אמנם נותנות סיסמאות יפות וגורמות לילדים ללכת למגרש הכדורסל ולנסות לעופף כמו מייקל ג'ורדן, אך מאידך גם משרתות אינטרסים כלכליים של תאגידי ענק, המנצלים בציניות, במקרה זה, ילדים תמימים בסין, שספק אם אי-פעם יוכלו "לעשות את זה" בעבור דולר ליום.

ספר עיון מעניין במיוחד, למסתקרנים לגבי הכיוון שאליו צועד העולם בימינו. ביקורת צנועה בדמות "בוז מתורבת" (מונח אותו קבע שטרנגר), וכתיבה קולחת בשלל נושאים כגון פסיכולוגיה אקזיסטנציאלית, משמעות ה"עצמי" בעידן המודרני, התנגשות בין העולם הפונדמנטליסטי הדתי לבין העולם הקפיטליסטי הליברלי (פרק מצויין ומומלץ לקראת סוף הספר), ועוד.

שורתו התחתונה של הספר – הכפר הגלובלי ועידן המידע גורמים לנו לקפוץ אל מעבר לעידן התעשייתי, ולהפוך בעצמנו להיות מוצר נצרך, מכומת, מדורג ושואף למשמעות ואהבה בעולם מהיר והמוני, בו קשה מאוד להשיג אפילו אחד מהשניים.

מצויין לפתיחת המחשבה.

עדיף כבר לאכול ארוחת בוקר לבד.
אין לי מושג מה ניסה המחבר לומר, להציג, להסביר.
בכל אופן, הוא לא הצליח.
עד לרגע שבו זנחתי את הספר בהקלה רבה, הרגשתי שאני נמצא בדיאלוג מוזר מאין כמותו עם אדם שמנסה להרשים אותי בכמות הידע אשר הספיק לצבור בחייו.

כששופכים את הכל בספר אחד, ועוד לא כ''כ ארוך, זו בהחלט בעיה.

אמנם תחום הפילוסופיה הוא תמיד מעניין, לפחות אותי (וגם היו בספר כמה קטעים לא רעים, צריך לומר), אך כדי להבין את רבדיו יש להתעמק בהם ולהפעיל מעט מחשבה. לא ניתן להבינם אם הם מוגשים בקונספט של מאיץ חלקיקים.

זה אולי נראה, לפי הכריכה המטעה, כספר מבוא ידידותי לפילוסופיה.
זה ממש לא.
יש ספרים טובים יותר.

ספר מבוא נחמד לקורא המתעניין בפיזיולוגיה של גוף האדם. הספר נותן תמונה כללית בלבד לגבי מערכות איברים בגופנו, תפקידיהן ודרכי פעולתן.
כמו כן, עבור כל מערכת הוא מציג מגוון של פתולוגיות, דבר שיכול להרחיב מעט את הידע שלנו לגבי גופנו, ואולי גם לעזור במקרה הצורך.

עם זאת, הרגשתי האישית היא שהספר נמנע מלהיכנס, למשל, לדיבור על תהליכים פסיכופיזיים או נאורולוגים.
ההפשטות וההכללות בו קצת אכזבו אותי (כי שילמתי לא מעט כסף על הספר הזה), אבל אני מבין את המניע - זו הדרך הכי ידידותית להנגיש תוכן מסובך.

לעניות דעתי יש מקורות טובים ממנו להבנה מעמיקה יותר (למשל "מרק"), אך כמבוא להיכרות עם האנטומיה שלנו, נחמד ותמיד טוב שיש כזה ספר בבית.

ספר מדהים. הכי טוב שקראתי בחיים שלי.
אין אין אין... אני מת על ביקורות פיקטיביות!

עיבוד חדש ליצירת המופת המכוננת והאלמותית של קפקא.
מוצלח מאוד לדעתי, וסיכוי רב שגם בני-נוער יוכלו להנות מספר וזה ואף להבין את מסריו החשובים.

חשוב לציין – לי זה מרגיש יותר כהומאז' מאשר עיבוד מחודש, כיוון שמדובר בספר קומיקס. אמנם לוקח זמן לסיים אותו, אך זהו לא ספר קריאה.
אז כדאי שמי שמתכנן לקרוא אותו ישים לב לכך לפני הרכישה.
כך או כך – מצויין לטעמי.