מבוא
לנוכח העובדה שסוקרטס הומת ברעל, עדיף אולי לחשוב פעמיים לפני שנענים להזמנה שלו לארוחת בוקר. יחד עם זאת, מה שהביא להריגתו הוא בדיוק הדבר שהופך אותו לשותף מצוין לארוחת בוקר: הסקרנות שלו. הוא הושתק משום ששאל יותר מדי שאלות ויצא ליותר מדי אנשים מהאף. מוחו היה יצירתי וחטטני, כזה שלא בא על סיפוקו, והוא הוביל אותו להעלות ספק ביחס לכל דבר - למן מטרת החוק ועד למקור של המין. אין זה פלא שתלמידו המפורסם ביותר, אפלטון, אפיין אותו כחרק מציק. אילו הזדמן לכם לשבת איתו בפועל לקפוצ'ינו וקרואסון, הוא היה עשוי להתחיל את השיחה בשאלה מה ערככם כבני־אדם או מדוע אתם מנהלים את החיים האלו. סגנון זה עשוי לגרום לבן־השיח להיפגע, כפי שאכן קרה למדינה שהוציאה אותו להורג. מנגד, אם ניתן לו ליהנות מהספק, יהיה אפשר לצאת למסע מחשבתי מופלא. הוא עשוי להסביר למה שיגעון וגאונות קרובים כל כך זה לזה; או איך היקום מורכב מהנשמה; וברמה האישית יותר הוא עשוי לפרט את הסיבות למה חשוב יותר להיות טוב מאשר להיות מאושר. כידוע, סוקרטס הצהיר שחיים שאינם נבחנים אינם שווים שיחיו אותם. ובהעדיפו דיאלוג על פני נשיאת נאום, הוא עשוי לגרום לבן־שיחו לחשוב לעומק על עצמו ועל מעשיו באופן שיעניק להם משמעות רבה יותר. לחלופין, הוא יכול להעניק לו השראה לשנות את חייו, וכך להכניס לתוכם את המשמעות שהיתה חסרה.
במידה רבה הדבר נכון גם לגבי אכילת בייגל עם הֵגֶל או ביצים עם בייקון. למרות שהתנהלו בפילוסופיה ויכוחים סוערים לגבי שאלות כמו כמה מלאכים יכולים לעמוד על ראש סיכה או מה ההבדל בין "לחיות" ל"להיות", לב ליבה של הפילוסופיה לא נועד להמציא קושיות לחכמולוגים, אלא לעזור לנו להשיג חוכמה. אחרי הכול, המילה "פילוסופיה" משמעה "אהבת החוכמה"; ולהיות חכם אינו בהכרח להיות פיקח. בעוד הפיקחות נחה דעתה באמצעות ניצחון בוויכוחים מופשטים, חוכמה היא אמנות מעשית, שמטרתה לגבש דעה מושכלת תוך כדי תסבוכות היומיום. במובן זה, הפילוסופיה עוסקת בהכרת חוסר הבהירות של החיים במהלך התרחשותם, וסוקרטס מתעניין בשאלת גודל התשר למלצר שהגיש טוסט ועוגה כפי שהוא מתעניין בשאלה האם אלוהים קיים.
ספר זה מנסה לשמור על הרצף: הוא בא להראות איך הרעיונות הגדולים ביותר בהיסטוריה - לא רק בפילוסופיה, אלא למעשה גם בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובמדינאות - קשורים לשאלה איך אנו חיים את חיינו, ואיך ניתן להקדיש לכך מחשבה רבה יותר. נכון, ישנם כְתבים רבים הבוחנים לעומק נושא זה - איך לפעול באופן אתי, עבור איזו מפלגה ראוי להצביע וכדומה. ההבדל הוא, מלבד השפה המקצועית של אותם כתבים, שהם נוטים להותיר את הרעיונות הגדולים ברומו של עולם במקום לקרקע ולעגן אותם בהתנסויות של חיי היומיום - וזוהי מטרתו של ספר זה. לכן, בעמודים הבאים יעלו ויבואו גאונים שונים, אשר ילוו אותנו כשנפנה לעיסוקים השונים שלנו. במכון הכושר ירוץ לצידנו ההיסטוריון החברתי מישל פוקו, כדי להסביר איך שגרת האימונים שלנו היא סוג של משטר מדיני. ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי, יהפוך לאיש המכירות האישי שלנו, ובשעה שנבהה במראת תא המדידה הוא יחשוף אותנו לסכנות הנרקיסיזם. בעת שנהיה בעבודה, קרל מרקס ילחש באוזנינו איך להפסיק להיות עבדים של המשכורת. נפגוש את מקיאוולי שיציע לנו עצה איך לערוך מסיבה מוצלחת, נשמע מקרל שמיט למה מריבה עם בני־הזוג שלנו עשויה להיות דבר טוב ונקבל טיפים מבודהה איך להימנע מהירדמות באמבטיה. בעת שהם יציגו את דעתם על שגרת הבוקר שלנו או על מה נצפה בטלוויזיה, נגלה משהו על אודותם. הרעיונות שלהם עשויים להיות מאתגרים או מוזרים, אבל קשורים תמיד לאופן שבו נעביר את יומנו.
ייתכן כמובן שהיום שלכם לא יתנהל על פי סדר היום הנפרש כאן. לא כל אחד מקיים יחסי מין על בסיס יומי, וייתכן שארוחת צהריים עם ההורים מתקיימת בתדירות של אירוע שנתי - ואולי טוב שכך. אם אתם עובדים מהבית, הרי ש"מסעכם לעבודה" אינו כרוך כנראה במעמסה המתוארת בפרק 3, שבו אני מתייחס לתומס הובס, התיאורטיקן המדיני בן המאה השבע־עשרה, כדי להסביר למה נסיעות יומיומיות ארוכות לעבודה מוציאות מאיתנו את הפראי שבנו. באותה מידה, ייתכן שהייתם רוצים לראות כאן דברים שהושמטו, וגרסה חלופית של הספר היתה עשויה לכלול פרקים כמו 'לאסוף את הילדים מבית־הספר', 'להיפגש עם הפסיכולוג', 'ללכת לתפילה' או 'לעבוד במשמרת לילה'. אולם רוב ההתנסויות המתוארות כאן בוודאי מוכרות לכם, ואתם תקבלו כלים לחשוב עליהן מחדש.
לא כל התכנים בספר הם רעיונות נשגבים של הוגים דגולים. לצד כמה מחשבות משל עצמי תמצאו התייחסויות למוזיקה, לציור, לקולנוע, לספרות, ואפילו לניסוי יפני יוצא דופן בקריסטלי מים. בפרק 'ללכת לרופא' תגלו מחקר רציני על אודות כאב, כמו גם את הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם (לכאורה). הפרק 'לבשל ולאכול ארוחת ערב' מביא את האנתרופולוגיה הצרפתית לצד סרטו של פיטר גרינווי, 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהב', העוסק בדקדנטיות הקולינרית. השתמשתי בכל תוכן - ישן, חדש, מושאל או כחול (הפרק העוסק במין דן בפורנוגרפיה) - שעשוי להוסיף משמעות לדברים הרגילים, הומור לדברים המשעממים, היגיון לשגרה.
אם נכון הדבר שחיים שאינם נבחנים אינם שווים שיחיו אותם, למה לא לבחון זאת לאלתר במקום לחכות להרצאה בנושא? אחרי הכול, שגרת היומיום מהווה 99 אחוז מהחיים שלנו - ואם לא נחשוב על כך במהלך החיים, לא ייוותר לנו יותר מדי זמן לחשוב על כך בכלל. אך אם נתפנה לכך, אנו עשויים ללמוד להעריך את חשיבותם של הדברים הנחשבים טריוויאליים שאנו עושים באופן מכני כל כך, כמו להתלבש או להירדם, ונראה אותם באור חדש.
1. להתעורר
שיר חביב בשם 'חיה', מאת מארה קרלייל, נפתח בשורות:
אני מופתעת מהשמש בכל יום שאני מתעוררת,
אני מופתעת שאני מתעוררת!
קולה של מארה משתנה עם שירתה מקול ישנוני לקול יציב ומלא חיים, מחקה את המעבר משינה למודעות. המנגינה הזאת משחזרת יפה את הפליאה הילדית מההתעוררות, פליאה על כך שהעולם עדיין שם, שהאדם המתעורר עדיין קיים. גם למבוגרים, המתעוררים אחרי מעט מדי שינה או במצב של הנגאובר או לצד המאהב הלא־נכון או אחרי סדרת חלומות מטרידים - ישנו רגע, ממש לפני שהקנאה או הייאוש נטענים מחדש, שבו הם מתמלאים הפתעה עצומה מעצם היותם ערים שוב, עדיין בחיים.
למה זה כך? למה אף על פי שאנו מתעוררים מדי יום ביומו, ההתעוררות עדיין יכולה להפתיע אותנו? האם זאת משום שעד לאותו הרגע היינו שקועים בשינה, ולכן לא מודעים מספיק כדי לצְפות את העובדה שאנו עומדים להתעורר? אם כך הדבר, הרי שמבחינה טכנית אי אפשר שלא להיות מופתעים. משום שבדיוק לפני כן, על פי ההגדרה, אנו ישנים.
לכן, למרות שההתעוררות היא כביכול המאורע החזוי ביותר בחיינו, צפוי כמו זריחת החמה בבוקר, למעשה אף פעם איננו חוזים את בואה. צפויה ובלתי צפויה באותה מידה, ההתעוררות היא פרדוקס - פיתול בהיגיון הישר של הדברים - וזו אחת הסיבות לכך ששווה לחשוב על כך. למעשה, עד כמה שהיא נראית שגרתית, ההתעוררות היא אחת הפעולות המעמיקות ביותר שאנו עושים. ייתכן שזה יישמע מוזר אם נאמר שישנה פילוסופיה של ההתעוררות, אולם במובן מסוים הפילוסופיה כולה עוסקת בכך בלבד.
במשך מאות בשנים הפילוסופיה עסקה בשאלות של הכרה ומודעות . מובן מאליו כי להיות מודע מרמז על להיות ער. אמנם בסוף המאה התשע־עשרה הגיחו תורות שלמות על אודות הלא־מודע - זהו לב ליבה של הפסיכואנליזה - אולם ללא ספק הכיוון הדומיננטי בפילוסופיה מתמקד בתופעת המודעות ובחיי הערות: מה זאת אומרת לחשוב, לדעת, להאמין, לחוש, לתפוס, לפעול, לבחור, לחבב, לאהוב, לעשות טוב ולעשות רע -
פעילויות השייכות כולן לתחומי הערנות ולא לשינה.
והנה אנחנו ערים. גם מי שאינם "אנשי בוקר", בזמן הערות הם לכל הפחות בהכרה. או שלא? איך נדע שאיננו ישנים עדיין? איך נדע שאיננו חולמים שאנו ערים? איך נדע שכל מה שסביבנו, כולל אנו עצמנו, אינו אשליה, תעלול שמתעתע בנו איזשהו שד מרושע?
זו, כמובן, השאלה המפורסמת ביותר בפילוסופיה, ואת התשובה הפילוסופית המפורסמת ביותר נתן בשנות השלושים של המאה השבע־עשרה רנה דקארט, צרפתי שחי רוב חייו בהולנד. כמו רוב הפילוסופים שהתמודדו עם עולם סבוך ומבלבל, דקארט רצה לבסס ודאות מסוימת, ועשה זאת, למרבה היוהרה, דרך העמדת הפילוסופיה על ראשה. במקום להתחיל בהשערה, או לפחות בהנחת יסוד, בעיקרון בסיסי או בחוק מדעי, הוא פתח בלא־כלום ולא לקח דבר כמובן מאליו: הוא פיקפק באופן מוחלט בכול - בחזקת "אשם עד אשר תוכח חפותו" - תוך כוונה לראות לאן זה יוביל אותו.
ביישמו את הגישה המיוחדת הזאת, דקארט הגיע בקור רוח להבנה שביכולתו לפקפק בכל דבר, פרט לעובדה שהוא מפקפק. יתרה מזאת, אם הוא מפקפק, סימן שהוא חושב. מכאן הוא הבין שרק דבר־מה קיים יכול לחשוב - איך אפשר שיהיה דבר־מה שחשבו עליו מבלי שיהיה מישהו שיבצע את החשיבה? דקארט התקדם עקב בצד אגודל לעבר תגלית. הוא חיבר אחת ועוד אחת והגיע למסקנה שאם אדם יכול לחשוב, הוא בהכרח גם קיים. שכן גם אם אדם חושב שהוא מת, עצם החשיבה על כך משמעה שהוא חי, משום שחשיבה מלמדת על קיום. דקארט מצא הוכחה לקיום. מכאן אמרתו האלמותית: "אני חושב משמע אני קיים." זו היתה קפיצה עצומה קדימה לא רק לפילוסופיה, אלא למדע בכלל, מאחר שנראה שנקבעה עובדה שאינה ניתנת להפרכה, ובכך נוצר בסיס מוצק לכל חקירה נוספת.
מסיבה זו התעוררות בבוקר היא פעולה כה פילוסופית, מפגש ישיר עם המודעות והקיום. אכן, זה אירוני שאנו עושים זאת באופן כה לא מודע, מאחר שבעצם ההתעוררות אין אנו רק חוזרים להכרה, אנו גם מקבלים מחדש את היכולת להוכיח זאת. במהלך הלילה לא היתה ודאות בכך. אף על פי שחלימה היא סוג של חשיבה, ולכן בתיאוריה היא דרך נוספת להוכיח את הקיום שלנו, ישנם פרקי זמן שלמים במהלך הלילה שבהם איננו חושבים או חולמים, דבר המעלה את השאלה הקשה האם אנחנו קיימים באותם פרקי זמן. אם חשיבה מלמדת על קיום, האם אנו קיימים בעת שאיננו חושבים? אחזור לשאלה זו בפרק האחרון בספר. בינתיים ידוע לנו שאנו קיימים, לפחות בשעות היום.
כך לקח דקארט את הפילוסופיה בחזרה אל נקודת ההתחלה, וביצע את הקפיצה הגדולה הזו קדימה. ובעודנו מתמתחים בבוקר, לא משנה כמה נרטון, אנו מאמצים אל חיקנו תופעה בלתי נראית אך מופלאה - הקיום ההכרתי שלנו, המודעות שאנחנו כאן. זו נראית התחלה מבטיחה. אולם לאחר שהביא את המחשבה הזו לכלל שלמות, מחשבה שממנה היה צריך לנבוע כל היתר, דקארט לא ידע בוודאות מה עליו לעשות בדבר הוודאי שמצא. עכשיו אנחנו ערים, מודעים וקיימים - אבל מה הלאה?
ערנות ומודעות נוטות להיות קשורות לכך שהיכולות שלנו נמצאות בסביבה. במילה "יכולות" הכוונה היא למעשה ליכולת לחשוב באופן הגיוני ועקבי, להבין דברים. אולם האם רק עצם העובדה שאנו ערים משמעה שיכולתנו להבין אכן פועלת? לא תמיד אנו מרגישים כך - הכנסת המחשבות להילוך עלולה לקחת זמן. אבל ברגע שהעיניים מסתגלות לאור, האם ההיגיון מתעורר גם הוא? זוהי שאלה חשובה, מאחר שאנו יכולים להיות בהכרה ומטורפים. הכרה והיגיון לא בהכרח הולכים יד ביד. טוב יהיה אם בבוקר נדע לא רק שאנו קיימים, אלא גם שאנו חושבים בצורה ישרה.
נניח שבעודנו נוסקים אל עבר התודעה שלנו מבין הסדינים, אולי מפקפקים ביחס לקיומנו אבל בכך מוכיחים אותו, אנו נעשים מודעים לתנועת כלי הרכב שמחוץ לחלון. אולי פטיש אוויר מחליט להצטרף למקהלה או שמשאית לפינוי אשפה עוברת בסביבה וצלילים של זכוכית נשברת מזעזעים את השלווה. אנו מקללים את הרעש ושוקעים בחזרה אל תוך הכרית. בעודו יושב על קצה מיטתנו, עמנואל קאנט, שפעל כמאה וחמישים שנה אחרי דקארט, יתייצב מייד לאתגֵר אותנו -
ולא רק בשל נדודי השינה הידועים שלו, שבגללם עבד במשך כל הלילה בכותונת ובכיפת שינה לראשו. ללא ספק הוא יתהה אם התגובה שלנו היתה הגיונית. למה?
תוך שהוא מתבונן בנו מנסים לצלול חזרה אל מתחת לפוך, קאנט עשוי לטעון כי התפיסה שלנו בעת הערנות שֶקולות כלי הרכב הם רעש, היא אך ורק זה - תפיסה. אין אנו בהכרח מבצעים שיפוט הגיוני, ויכולת הנימוק שלנו למעשה עדיין ישנה. שהרי איך נוכל להיות בטוחים שהרעש שאנו שומעים הוא הרעש האמיתי ולא רק השתקפות של הנרגנות שלנו? האם החיפוש שלנו מחדש אחר הסדינים הוא תוצאה של מה שקאנט כינה 'תבונה טהורה' - אמת אוניברסלית הזמינה לכל אחד ואחד? או שמא מדובר בתגובה אישית של עצלות והימנעות?
ניתן לשער שלאורך הרחוב כולו אנשים מקללים יחד איתנו; אבל גם אם נערוך משאל בין השכנים, וכולם יסכימו שהתנועה בבוקר ברחוב היא אכן טורדנית במיוחד, עדיין קאנט לא יהיה מרוצה. הוא עדיין ישאף למצוא לא רק גרסה דמוקרטית של האמת או כזו המבוססת על ניסיון, אלא משהו שריר יותר - שוב, תבונה טהורה - משהו הנמצא מעל, מעבר ולפני כל פרשנות ביחס למציאות, פרטית או כללית. ואם תתעורר בנו המחשבה שבכך קאנט אינו מציאותי או דוגמטי או מחמיר באופן מופרז -
עלינו רק להזכיר לעצמנו כיתות מסוימות, שבהן מאה אחוז מהחברים מאמינים באמת מסוימת, ומאה אחוז מהם משלים את עצמם. אין ממש בנוסחה "אמונה אוניברסלית שווה אמת אוניברסלית", וקאנט חזר בקנאות לדוגמה של קופרניקוס, המדען הפולני, אשר בשנת 1514 הוכיח שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. עד אותו הזמן הכול האמינו שהארץ שוכנת במרכז היקום, והכול טעו.
ברור שמלבד שימושים רבים אחרים - לידה, מוות, מימוש נישואים, אם לציין רק כמה מהם - המיטה היא שדה קרב לפילוסופיה של ההתעוררות. גם אם היא מספקת תמיכה מוצקה לרעיון שאנו קיימים, לא ניתן לסמוך עליה שתישא את משקל התפיסות שלנו. ובעוד שהתעוררות משחררת אותנו מדרגה גבוהה של ספק (דקארט), עד מהרה היא מחליפה אותו במטלה להוכיח שלתחושות הראשונות שלנו בבוקר יש בכלל בסיס אמיתי כלשהו (קאנט). היום בקושי התחיל, וכבר עשינו עבודה פילוסופית לא קטנה. אבל אף על פי שהפילוסופיה בוחנת שאלות אלה באריכות שכזאת, נראה שאין זו הפילוסופיה, אלא דווקא הדת - ובמיוחד הנצרות - שממנפת את רעיון ההתעוררות. שהרי מלבד כל שאר הדברים, פעולת ההתעוררות הינה הצגה בזעיר אנפין של היחסים בין חיים למוות, כשהליכה לישון היא כמו מוות והתעוררות כמוה כלידה או כהיוולדות מחדש. יחסים אלה אינם רק מטפוריים; כשאנו נכנסים למיטה, איננו יכולים -
פשוטו כמשמעו - להיות ערבים לכך שאי־פעם נתעורר שוב. בשני המובנים, לנצרות יש נגיעה מיוחדת לעניין.
נתבונן בזאת: אין הרבה משמעות לנצרות בלי ישו, ואין הרבה משמעות לישו ללא התחייה, השיבה לחיים - עלייתו כביכול מהקבר שלושה ימים לאחר שמת על הצלב שאליו נצלב על ידי החיילים הרומים. במילים פשוטות, הנצרות היא דת ההתעוררות. הוודאות שעם כל המסתורין האופף אותו, המוות הוא בעצם רק שינה. ואם נשחק נכון בקלפים שלנו, נתעורר בסופו של דבר בגן־עדן. מה שמוכר בדרך כלל כ"תחייה מן המתים" אינו אלא נס רגיל; משהו מופלא, אם כי עדיין טריוויאלי; מקודש אבל בנאלי; האמן הבריטי סטנלי ספנסר מאמצע המאה העשרים ביטא זאת בצורה מבריקה בציור נאיבי ושנון בעל אותו השם. הציור מתאר את אנשיו של כפר אנגלי היוצאים מקבריהם בבגדי השינה שלהם, מתמתחים ומפהקים, כאילו הם פשוט התעוררו במיטה. הציור עושה מה שעושה הנצרות: הוא מתייחס למוות כאל פסק זמן בלתי מאיים, שאינו מפחיד יותר מהליכה לישון. כל עוד נשאנו את תפילותינו, אנו יכולים לצפות להתעורר בגן־עדן.
אולם הנצרות מדגישה את ההתעוררות מחדש בין השאר כדי להתגבר על המחשבה החלופית - שאם נלך לישון לא נתעורר כלל. על פי גישה זו, במקום שהמוות ייראה כשינה שממנה מתעוררים, השינה מאיימת להיות המוות שממנו לא מתעוררים לעולם. מעניין שאחת הסונטות של שייקספיר מתייחסת לשינה כאל "העצמי השני של המוות". במבט ראשון נראה ששייקספיר משווה את השינה עם המוות באופן מטפורי שגור למדי. אולם בחינה מדוקדקת יותר מלמדת שלדבריו השינה אינה רק כמו מוות, אלא היא "העצמי השני" של המוות -
כלומר היא שכפול־שיבוט שלו, או לכל הפחות נציג אפל שטוב נעשה אם ניתן לו יחס של כבדהו וחשדהו. הוא לוקח את הרעיון הנוצרי ששינה ומוות מקבילים זה לזה ומשליך אותו חזרה אל הנצרות. ללכת לישון זהו סיכון, הוא מרמז, משום שבמקום להתעורר לחיים שאחרי החיים אנחנו עלולים שלא להתעורר שוב לעולם. בתקופה שבה שייקספיר כתב, סוף שנות החמישים של המאה השש־עשרה, תוחלת החיים היתה בערך שלושים שנה ושיעור תמותת התינוקות היה גבוה באופן ניכר ביותר בהשוואה לימינו.
אין זה פלא, אפוא, שגם במאה העשרים ואחת, כאשר אנו מתעוררים וחומקים מחיבוקו של אותו זר אפל הקרוי "שינה", עדיין עשוי להתעורר בנו, מעבר להפתעה הפלאית, קורטוב של הקלה, ואפילו הכרת תודה. הנצרות מפיקה תועלת מהפחד שטמון בכך, אך ישנה סיבה נוספת שבשלה הנצרות תובעת בעלות בקלות כה רבה על מרחב ההתעוררות - ובאותו עניין הדבר נכון גם לגבי האסלאם. אף שההתעוררות מוגדרת על ידי מקצבים פיזיים־גופניים, מהבחינה הפסיכולוגית היא תלויה בחסדיו של משהו, או מישהו, נוסף. העובדה שהיינו ישנים ונטולי הכרה משמעה שההתעוררות כרוכה בפן המדאיג של השינה - היא נמצאת מחוץ לשליטתנו. זה משהו שקורה לנו ולא אנו גורמים לו לקרות. כך שאת רגע ההצלה, שבו אנו שבים להכרתנו, אפשר בקלות לייחס להתערבות אלוהית, כאילו מלאך חוטף אותנו חזרה מהעולם התחתי.
מובן שההקשרים של העולם התחתי הם פגאניים יותר מאשר דתיים, אבל הדת מעולם לא בחלה בהפקת רווח גם מהכוח הרגשי של הפולחן הפגאני, אף שבאופן רשמי היא שאפה להרחיק עצמה ממנו. אחרי הכול, כאשר מישהו מנסה לייסד דת חדשה ורוצה לגרום לה לנסוק ולהתפשט, יש לו עניין בניצול רפרטואר סמלי קיים רחב ככל האפשר תוך הצגתו כהמצאה שלו. מכל מקום, כבר מראשיתה הנצרות שימשה מקלט לזרמים מיסטיים, וניתן למצוא קווים משותפים לתחייה בנצרות ולהתעוררות האדמה באביב. ידוע לנו, למשל, שבחג הפסחא מוטמע פסטיבל פגאני אשר התקיים בעבר וחגג את התארכות היום באמצעות "פולחן האביב" או "השיר של האדמה". אין זאת שהדת מתחילה במקום שבו הכישוף מסתיים, בבחינת המרת ממלכת האמונות הטפלות האפלה באור אמונת האמת -
כפי שהדבר מתואר בדרך כלל. אלא שהדת הכלילה בתוכה את הכישוף, הטמיעה אותו או הבליעה אותו בתוכה, תוך שהיא שואבת כוח מיוחד מההתמקדות הבסיסית שלו בהתעוררות. כל זאת יוצר, כמובן, תערובת מסחררת. העולם נאנק תחת ערנותו, הקרח מתבקע, הפקעות פורצות מהאדמה והמקצב הקוסמי כולו מצטרף למעמד כוהני הדת המהללים במזמוריהם את שובו של האור אל העולם. ובכל זאת, בדרכנו הצנועה, מתוך המיטות שלנו, גם אנו מפזמים את פזמון התנועה העל־טבעית הזאת של השנה הטבעית, על בסיס יומי, פשוט בכך שאנחנו מתעוררים.
האסוציאציות נעשות עשירות ועזות יותר כשמבינים שרעיון האמת - אבן הפינה של הפילוסופיה ושל הדת באותה המידה, שלא לומר של החוק - טמון במידה רבה במשמעות של ההתעוררות. אין צורך להיות פילוסוף כדי להבין זאת, די להביט במשפטים יומיומיים, דוגמת "להתעורר לאמת", "נפקחו לי העיניים", או "תתעורר ותפקח את עיניך". אם משפטים כאלה מרמזים שהתעוררות ואמת חולקות את אותה המיטה, כל שעלינו לעשות כדי לאשש את הדברים הוא לחזור אל היוונים הקדמונים. שם נמצא שהמילה היוונית ל"אמת" היא aletheia, שממנה שאבה האנגלית את המילה lethargy, שמשמעה "ישנוניות". אך שימו לב שביוונית המילה היא
a־letheia ולא letheia. כלומר, האמת היא ההפך מישנוניות. ומהו ההפך מישנוניות אם לא התעוררות? האמת טמונה בהיותנו ערים ובהשלכת הסדינים מעלינו. במובן מסוים אנו באמת עצמנו במידה הרבה יותר בעת התעוררות - קשה להקיץ משינה באופן לא אמיתי.
קל להחמיץ נקודה זו. ככל שההתעוררות חשובה, לא מספיק רק להתעורר כדי לראות או לשמוע את האמת. האמת עצמה היא לא אחרת מאשר מעין התעוררות. למה הכוונה? פנייה אל פילוסוף שלישי, גיאורג הֵגֶל, תזרה מעט אור על הנושא.
הגל, פילוסוף גרמני מראשית המאה התשע־עשרה, שפעל זמן קצר אחרי קאנט, התעניין בהתעוררותו הפלאית של ישו לאחר מותו, במיוחד משום שהיא הדגימה את מה שהגל כינה "האמת המוחלטת". על פי המסופר, ישו עבר דרך שלושה שלבים: תחילה הוא חי, אחר כך הוא מת, ולבסוף - אם נאמין לסיפור -
הוא נולד מחדש. אלמלא נולד מחדש - אלמלא התעורר שוב לאחר מותו - הוא לא היה ישו המושיע אלא שרלטן; לא המשיח האמיתי, אלא זיוף. ישו הפך למשיח רק בשלב השלישי, כאשר האמת על אודותיו נחשפה, אושרה והושלמה. יתרה מזאת, ישו היה יכול להיעשות הוא עצמו רק בשלב השלישי. אם נבטל את השלב הזה, או כל אחד מהשניים הקודמים, הוא יאבד את משמעותו כישו המשיח. כך שהמבנה בעל שלושת השלבים הכרחי לשם חשיפת האמת שלו.
סיפורו של ישו יוצא דופן, אך גם מהווה דוגמה פשוטה לכך שהאמת צריכה לציית תמיד לחוק שלושת השלבים, שבו השלב האחרון הוא התעוררות, שלב שיא של התגשמות. למעשה כל דבר בעל משמעות בעבודותיו של הגל קשור בשלָשות - מנגנון שהוא כינה 'דיאלקטיקה' - שבו האמת היא מעין שעון מעורר קוסמי המעורר את העולם ומחזיר אותו לחושיו אחרי תקופה של פעילות הבאה לאחר מנוחה. על פי הגל, מהלך ההיסטוריה כולה בהתגלותה ההדרגתית התנהל בדגם זה. החל משלב יוון העתיקה - מעין ירח דבש שאפילו הכיל בתוכו את זרע האמת, אבל נותר ברמת אידיאל מנותק מהמציאות. היוונים חשבו שהם ערים, אבל לא כך היה הדבר. אחר כך הגיע השלב הרומי הקלאסי - בהחלט אמיתי ובוגר, אבל בו בזמן בעל השפעה מקהה; אמנם מרשים בחשיבותו, אבל יבש להחריד ושיפוטי, כמו מאיים להשיב את הדברים לשנתם באמצעות סדר מופרז. אחרון הגיע השלב הגרמני, השלב שהגל עמד לחזות בו בעצמו, שנשא הבטחה למזג את הטוב של היוונים עם הטוב של הרומאים, אבל עלה על שניהם. הוא היה הביטוי הסופי של ההיסטוריה, או התחייה, התחלה מחדש שתיתן משמעות הולמת לעולם. ההיסטוריה, על פי הגל, עמדה להתעורר לאמת שלה בגרמניה של המאה התשע־עשרה.
בהמשך אותה מאה נתנה התורה של הגל השראה לזרם מחשבתי שלם, שכלל הוגים חשובים כיקובּ בורקהרט, אדוארד וינקלמן וקרל מרקס. אולם לאוזן המודרנית טענתו של הגל נשמעת, כמובן, פשטנית ולוקה בהאדרה עצמית. האם מישהו בעולמנו הרלטיביסטי אכן מאמין כי נותרו אמיתות מוחלטות כלשהן שיש לעורר? פרט לאנשים דתיים או קנאים פוליטיים -
כמעט בוודאות שלא. אם כי היה נוח הרבה יותר ללגלג על פרשנותו של הגל על ההיסטוריה אלמלא היתה מרכיב הכרחי במתכון הנאצי ותיארה את הנרטיב המרכזי של הייעוד הארי. הדבר בא לידי ביטוי מצמרר בשיר 'המחר שייך רק לי' בסרט 'קברט' של בוב פוסי - מעין הכרזה על תחייה או התעוררות מחדש של הייעוד אשר הורדם באופן זדוני. גם במונחים מאיימים הרבה פחות, הרעיון שהאמת היא משהו שמתפוגג וצריך שיעירו אותו, שיגררו אותו ממיטתו ויחשפוהו לאור היום -
מהווה פנייה אל היצר. ניקח לדוגמה את המחוות החביבות על פוליטיקאים שמרנים בכל הדרגות, בכל המדינות, הקוראים להחיות אמת שהיתה רדומה, בין שזו הטפה "לחזור למקורות" ובין שזו הפצרה "לחזור לערכי הליבה". זוהי מחווה הֵגליינית או דיאלקטית ביסודה, מאחר שהיא מניחה את קיומה של האמת אי שם בעבר. אחר כך היא כוסתה או הורדמה (בדרך כלל על ידי המפלגות היריבות), וכעת זוהי חובתנו להפיח בה רוח חיים או להקימה לתחייה. יש הרבה יותר אמת מאחורי האמת ותוקף רב יותר אם היא מוחזרת מחדש.
כיום אנו נמצאים מאתיים שנים לאחר הגל, ואם בסופו של דבר התעוררנו אל האמת או שעודנו שרויים ב"תרדמה דוגמטית" (כפי שקאנט ביטא זאת פעם), אנו מתבקשים להישאר ערים בדרך ברורה הרבה יותר, הרחוקה מאוד הן מפילוסופיה והן מדת. גם אם נדרג את רמת המודעות הכללית בעולם כנמוכה להחריד, לא נוכל להכחיש שהתרבות שלנו היא תרבות של ערנות. קרוב לוודאי שנסכים לכך שאנחנו, החיים בחברות קפיטליסטיות, בערים שאף פעם לא ישנות - מאכלסים את אזור ה"ללא הפסקה", שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה. אנו נמצאים במירוץ אחר השעון ומצויים בכוננות מתמדת. במונחים מעשיים, הולך ונעשה קשה יותר ויותר למצוא את מתג הכיבוי, בין שהוא מצוי בגופנו ובין שהוא מצוי בבלקברי שלנו. פירושו של דבר, שבכל הנוגע להתעוררות היכולת לאפשר לעצמנו להירדם ולהסיר את העיניים מהצג הופכת פחות לחלק מהסדר הטבעי של הדברים ויותר למותרות נוסטלגיים. האם השתלט עלינו עידן שבו הטוב ביותר שאליו
ניתן לייחל אינו להשיג שינה הגונה, אלא להישאר במצב היכון?
אם התשובה לכך חיובית, כמעט ודאי שניתן לתלות זאת בשני עקרונות השלובים זה בזה - זוג אלים תאומים, למעשה, שפקפוק בקיומם הולך ונעשה מעשה של כפירה ממש. אלה הם צמיחה כלכלית ופיתוח טכנולוגי: תוצר מקומי גולמי גדול מאי־פעם ושדרוגים עד אין קץ. שניהם יחד כופים עלינו נדודי שינה יצרניים גלובליים; ברגע שיפן הולכת לישון אמריקה מתעוררת וממהרת אל הצגים. הפסקה של הייצור לא תעלה על הדעת, מאחר שהעולם לוהק מחדש כמפעל שמטרתו לייצר מוצרים, מפעל שמכוון למצב "יעילות", ושבו המונח "התעוררות", במידה שהוא מרמז על מצב קודם של שינה, מיועד לחלשלושים בלבד.
הדבר המניע את זוג האלים התאומים הללו ואת הערנות הכלכלית הזו, אינו רק הכסף אלא הערכים. שכן על אף כל הרע שהוא מעודד בדמות צריכת יתר, שיגעון מכני וכלכלי זה מעיד על המידה הטובה הנצחית של עבודה קשה. בל נשכח שלהיות ער ומתועש נחשב כיום, וכנראה כך יישאר לעולם, בדרגה גבוהה יותר מאשר להיות ישן ועצל. אנו מקיימים את ההיגיון של מה שמקס ובר כינה "האתיקה הפרוטסטנטית" של העבודה, המביאה תועלת רבה אך גם תוצאות בלתי מתוכננות. אתיקה זו תלויה ביסודה בהתעוררות ובהתמדה. מרגע שהתעוררנו, אנו נשאבים אל תוך זה.
אבל, כמובן, בין ההתעוררות לבין ההליכה לעבודה ניצב שלב חשוב.