הספר "תנ"ך עכשיו" מאת מאיר שלו (הוצאת שוקן, 1985) מאגד בתוכו מגוון טורים שפרסם בשעתו מאיר שלו בעיתון "הארץ", וגם כמה שלא, שבהם בחן את האירועים המתוארים בתנ"ך בעיניים חילוניות, רוויות הומור וביקורת, והסיר מגיבורי המקרא את קדושתם והציג אותם כאנשים בשר ודם.
כשבחן את סיפור אהבתם של יעקב ורחל, כתב שלו כי "התנ"ך אומר "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כל אימת שאני קורא הפסוק הזה לבי מתכווץ בקנאה. קנאה במי שכתב את הסיפור וניסח משפט זה שאין יפה ממנו קנאה ביעקב שזכה באהבה כזאת, וכשזכה בה, ידע לכוון עצמו לקראתה ולראותה תכלית חייו היחידה" (עמוד 12). כשקוראים את סיפור אהבתם, ואת הפרק שכתב שלו קשה להתווכח עם קביעתו שיעקב, "חיכה לרחל שבע שנים. היא חיכתה לו עד כבות חייה" (עמוד 17).
פרק מרתק אחר, דווקא בהיבט הביטחוני, נגע ליחידה המובחרת שעליה פיקד דוד המלך. גיבורי דוד היו נועזים במיוחד. במן עיבוד מודרני תיאר שלו כמה מן הפרשות שבהן היו מעורבים דוד ויחידתו. באחד הימים, כתב, "תקפה יחידת אויב קבוצת יוגבים ישראליים שעיבדו חלקת עדשים. העם נס מפני הפלשתים. שמה בן אגא הררי התייצב בתוך החלקה ויצילה, ויך את הפלשתים. שמה בן אגא חיסל גדוד פלשתים שלם בקרב פנים אל פנים. במעשהו זה הוכיח אומץ־לב, הקרבה ודבקות במשימה" (עמוד 85). שלו ציין שזהו תיאור דמיוני, "המבוסס על מעשה שהיה. אם היו שם נציגי התקשורת, אולי היינו זוכים לראות את תמונתו של שמה בן אגא, ומתחת לה הציטטה: "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל אני אוהב עדשים". אבל משפט זה, גם אם נאמר, לא זכה להיכלל בתנ"ך" (עמוד 85).
כאמור, "בימי מנוסתו מפני שאול, ריכז סביבו דוד גדוד נועז, כנופיית אנשי מצוק מרי־נפש. גם משבטים מרוחקים, כמו מנשה, הגיעו אליו לוחמים. משבט גד הסתפחו "גיבורי חיל", שהסופר המקראי המתפתל אומר עליהם – "פני אריה פניהם וכל אין על ההרים למהר". אפילו משבט בנימין הצטרפו אנשים לגדוד. הם היו "מאחי שאול", עדות לאופוזיציה פנים־שבטית למלך הראשון. על יכולתם וגבורתם אומר המקרא – "נושאי נשק, מימינם ומשמאילים באבנים ובחצים וקשת". ביניהם נזכר אחד "שמעיה הגבעוני גיבור בשלושים ועל השלושים". כלומר, בגדודו של דוד החלה לצמוח יחידת עילית של שלושים לוחמים שהוכיחו את עצמם במבצעים שונים" (עמוד 88). דמות בולטת אחרת בחבורה היא בניהו בן יהוידע, מפקד יחידת "הכרתי והפלתי", מן יחידת לגיון זרים שנאמנותה לדוד היתה ללא גבול. בניהו היה אחד הנועזים בגיבורי דוד. "הוא היכה את שני אריאל מואב, והוא ירד והיכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה, חמש באמה, וביד המצרי חנית כמנור אורגים, וירד אליו בשבט ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (עמוד 90).
את הערת הסיום לפרק זה ראוי לקרוא תוך שזוכרים שהספר נכתב כאשר ישראל זה עתה נסוגה לרצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה הראשונה עתידה לפרוץ כשנתיים מאוחר יותר. "כאשר אני שומע על סיפורי הגבורה שארצנו מספקת בשפע, עולה זכרם של חיילים עתיקים ושכוחים אלו לפני. חשבתי, כיצד היינו נראים לו התגייסו שלושת מביאי המים לצבא. אין ספק שהתמונה היתה אחרת. ישבעם בן חכמינו היה מכתר לבדו את ביירות. שמה בן אגא היה מטהר ביד אחת את כפרי השיעים, ואלעזר בן דודו האחוחי היה שומר לבדו על מחנה אנצאר. כך היה נשאר לדוד המלך שפע של זמן להשליט סדר בערי הגדה. בוודאי היה גם הוא מצליח במשימה. סוף־סוף, גם דוד היה פעם נער מבית לחם, שידע לקלוע באבנים" (עמוד 91).
ביקורת של ממש על האל, והסופר המקראי, מתח שלו בפרק אודות איוב. "את הפיתרון האמיתי לסוד סבלו ואסונו לא ידע איוב לעולם. הקורא מתפתה לצעוק בקול, לקפוץ, להפיץ בידיו ולהסב את תשומת לבו לכך שמוליכים אותו שולח. אולם הקורא אינו יכול לעשות זאת, ולנגד עינינו הנדהמות בוחר האל בדרך הבדוקה של אי־גילוי האמת. דרך ששליטים רבים אימצו אותה לעצמם בהצלחה. אפשר בהחלט להבין אותו. לו היתה האמת מתגלה לאיוב, והיה יודע שכל סבלו בא לו בעטיה של אותה התערבות עם השטן, או־אז היה פותח את פיו ומקלל לא רק את יומו, אלא גם את אלֹהיו, ואלֹהים הרי אינו אוהב ואינו רגיל להפסיד בהתערבויות. לעומת זאת, שכח אלֹהים שאנחנו, הקוראים, הרי יודעים את האמת, ואי־אפשר למכור לנו תשובות גרועות מהסוג ששמע איוב מתוך הסירה. גם לנו מגיע הסבר, וצר לנו לקבוע כאן באופן החלטי שלא קיבלנו אותו" (עמוד 110). שלו מתח ביקורת נוקבת על דברי ההסבר של אלֹהים בספר איוב והמליץ בחום "לפני בורא העולם, שבפעם הבאה ישתדל למצוא לעצמי כותבי נאומים מוצלחים יותר מאלו שהפגינו את יכולתם הדלה בספר איוב" (עמוד 111).
בפרק שעסק בהתגייסות העם למלחמות, צודקות יותר או פחות, מלחמות יש ואין ברירה, תיאר שלו כיצד גייס שאול המלך את העם למלחמה בנחש העמוני, מלך עמון שצר על העיר יבש גלעד. שאול, ששמע שאיש אינו מתגייס לעזרת העיר שחט מיד שני שוורים, חתך אותם לשניים־עשר נתחים ושילח כל נתח לשבט אחר משבי ישראל, בתוספת איום שמי שאינו מתגייס למלחמה יגמור כמו השוורים הללו. "מסתבר שנתחי הבקר והאיום הנלווה להם עשו את שלהם. איש לא העז להתחמק. "ויפול פחד ה' על העם ויצאו כאיש אחד. ויפקדם בבזק, ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף". עוד באותו לילה הוריד שאול את חילותיו אל בקעת הירדן ומשם טיפס את הגלעד. באשמורת הבוקר הופתע הצבא העמוני מהסתערות הכוח הישראלי שהתפצל לשלושה ראשים, ויכו את עמון עד חם היום, ויהי הנשארים ויפצו, ולא נשארו בם שנים יחד" (עמוד 113). אבל למרות ההצלחה במלחמה כנגד נחש העמוני, סיכם שלו כי "כבר בימים ההם היו לכל מלחמה מצדדים ומתנגדים, מתגייסים ומשוחררים, מתנדבים ומשתמטים. אבל ברגע שדובר במלחמת אחים, אף אחד לא נשאר בבית. בזה היינו טובים כבר אז" (עמוד 118).
בפרק אחר, אודות האופן שבו טיפל משה באופוזיציה שקמה לו מצד קורח ועדתו, ציין המחבר שעם מות משה, וכניסת עם ישראל לארץ כנען פורקה משטרת הלוויים, וגם "קבורת האופוזיציה בסיוע השם תחדל מלהיות הליך שלטוני תקין. לא נעסוק כאן במקרה הידוע והמיוחד של אופוזיציה הקוברת את עצמה, מקרה מענין בזכות עצמו, אך לא מצאנו דומה לו בתנ"ך" (עמוד 124). גם כאן ראוי לציין שהדברים נכתבו ב־1985 ולא ב־2020.
לקראת סוף הספר הגיע שלו לעסוק באחת הדמויות החביבות עלי בתנ"ך, השופט גדעון בן יואש. תחילה, כתב, ניסה גדעון להתנער מהמשימה, אך לאחר שקיבל אות מאלֹהים ונטל על עצמו את המשימה, "היה הבחור המהסס והחשדן מעפרה למצביא נועז ומקורי. קרבות הלילה, ישום עקרון ההפתעה, המרדף אחרי המדיינים, היו לנכסי צאן ברזל של תורת המלחמה. עד היום זכור סיפור עלילותיהם של שלוש מאות המלקקים שבחר גדעון במעיין חרוד, והקטר שמע בוודאי על ההערצה הרבה שהביע אורד וינגייט ליכולתו הצבאית של האיכר הצעיר משבט מנשה" (עמוד 152). הצטערתי לגלות שבכך סיכם המחבר את פועלו הצבאי של גדעון. אם כי הוא כן עסק בסוגיית העילה למלחמה באופן מקיף בפרק החותם את הספר.
בפרק השווה שלו בין מלחמתו של השופט יפתח הגלעדי בעמונים לזו שניהל כנגדם דוד המלך. יפתח הגלעדי, כתב, חי באזור הספר והנהיג כנופיית שודדים. לאחר שגורש מבית אביו משום שאמו היתה זונה, חי חיים לא פשוטים והפך לגיבור קשוח, "החי על חרבו, ומוניטין יצאו לו כאיש מלחמות" (עמוד 172). נראה כי יפתח ביקש תחילה להימנע ממלחמה, ופתח במשא ומתן עם המלך העמוני. "אולם, אין די בתבונתו של צד אחד כדי למנוע מערכה צבאית. מלך בני עמון ראה שלא תהיה תפארתו על הדרך הזאת והחליט לצאת לקרב. יפתח הגיב במהירות. ראש השודדים הנועז שבו התעורר מיד. הוא לא הניח לצבא העמוני שיגיע אליו, אלא הקדים ויצא למסע קרבי הישר אל תוך ארץ האויב והיכה אותם "מכה גדולה מאוד". מהירות התגובה הישראלית ועומק החדירה מעידים שמראש לקח יפתח אפשרות שכזו בחשבון. בטחונו בהצלחת המשא ומתן לא היה מלא, ולפיכך, בד בבד עם ניהולו, הכין את הצבא ואת התכניות הטקטיות. ברגע שהבין שאין ברירה אחרת – הנחית על אויביו מכה מהירה, מוחצת ומפתיעה" (עמוד 173).
המחבר ביקש לתאר את יפתח כמצביא מוכשר, הן משום שיצא למלחמה רק כשלא היתה ברירה והן משום שבחר במבצע צבאי מוגבל, ולא כבש את בירת האויב, והסתפק בהפעלת הכוח הצבאי הנדרשת ולא יותר ממנה, בכדי להשיג את מטרתו. ולצד תבונתו והבנתו את מגבלות הכוח, גם פיקד על המבצע הצבאי בהצלחה. לא ניתן להימנע מההשוואה שביקש המחבר במרומז לעשות בין פעולה כמו מבצע ליטני (1978) לבין מלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכה כבש לבסוף צה"ל את ביירות, מלחמת ברירה שצדקתה נתונה בוויכוח, ושלאחריה שקע צה"ל במלחמת התשה ממושכת ומדממת.
כפי שנכתב בגב הספר, שלו בחן את גיבורי התנ"ך מזוויות חדשות, שהפרשנות המסורתית העדיפה להתעלם מהן או להכחישן. האינטריגות הפוליטיות, השחיתות של הכוהנים, העסקנות המפלגתית, המִמסד השלטוני, הצבא ומפקדיו וגם סיפורי האהבה הגדולים.
הדבר היפה בתנ"ך הוא לא רק היותו מקור מאוד ראשוני וקמאי לרוב הסיפורים המוכרים לנו, וגם לא בכך שמי שרוצה ימצא דרך להציג כל טקסט תנ"כי בצורה הרצויה לו. הדבר היפה באמת בתנ"ך הוא שאנשים היו ונשארו בעצם אותו הדבר. בשעת משבר ומצוקה הם בני אדם בצלם אלוהים, ובשאר הזמן הם כמו חיות, שורדים ועושים לביתם, מרפדים את הקן כמו עוף השמים ובהמת השדה. וכשהאירועים שבהם היו ממעורבים הגיבורים נבחנים בעינו ועטו של מאיר שלו התוצאה מאירת עיניים ומרתקת לקריאה.
