זה לא ספר מתח בלשי שגרתי. אמנם יש במרכזו תעלומה שנחקרת ולאט לאט שכבות נוספות המרכיבות אותה מתגלות בדרך לפתרון שבסוף, אבל הוא יותר כמו טלנובלה סוערת עם דרמה ורומנטיקה ומסתורין. טלנובלה אשר בנוסף לריגוש הרב שהסבה לי, היוותה עבורי מן מסמך נדיר שבאמצעותו ניתן להציץ על החיים במאה ה-19 מנקודת מבטו ומעדותו של אדם אשר חי בעצמו באותה תקופה הנראית כמו חלק רחוק ונושן בהיסטוריה, הלוא הוא וילקי קולינס, הסופר שכתב את 'האישה בלבן': במסמך הנ"ל הוא מראה לקוראיו ממקור ראשון את היחס לנשים באותה תקופה ואת האפליה הברורה בין גברים ונשים, את המקום הרב שתופסים בו הכסף והמעמד של אנשים, את הדרך שבה התנהלו חיי היום יום באותה תקופה - כמו שליחת מכתבים כאמצעי תקשורת מרכזי, רכיבה על כרכרות סוסים כאמצעי תחבורה מרכזי, המחלות הרבות שתקפו אנשים בקלות רבה והרפואה השונה באיכותה ממה שאנו מכירים כיום, ועוד.

ובכל אלו ועוד, הוא הזכיר לי מאוד את "פשר הלילה". את שני הספרים האלו מורי הזכיר באותה נשימה בהמלצתו אליי, והאמת היא שלא בכדי: שניהם שאבו אותי אל תקופה אחרת ומרתקת (אנגליה הויקטוריאנית) ואל תוך עלילה מרתקת ומלאה בדרמות ובדמויות עשויות היטב ובעלות עומקים רבים.
כמו כשבאתי לכתוב את סקירתי על 'פשר לילה', גם כאן בפנותי לכתוב סקירה על 'האישה בלבן', אני עומד בפני פרץ של שני רגשות מנוגדים: מצד אחד, הערכה רבה והתלהבות מאיכות הספר. מצד שני, עלילה כל כך ארוכה ועמוסה במאורעות שמקשה על כתיבת סקירה מסודרת, מובנת ומעמיקה וזאת מחשש לספויילרים ומחפירות מיותרות. אז במקום זאת, רק אומר שאם מתחשק לכם להישאב לרומן עב כרס שיעביר לכם כמה שבועות בהנאה רבה וישאב אתכם לתוכו, אז רוצו לקרוא, ההנאה מובטחת!



*** את הסקירה אני מקדיש לשני אנשים. למורי, שהמליץ. ולסקאוט, שהספר שכב אצלה בבית, חדש כמו בחנות, וחסכה לי קריאה בעותק מצהיב מהספרייה (לא, תודה, מילות הספר לבדן מספיקות לי בשביל להרגיש במאה ה-19, אין צורך גם בתזכורת חיצונית לכך...)

הספר הנהדר הזה הוא יצירה פוליפונית מונומנטלית. פוליפוניה, מונח השאוב מתחום המוסיקה, היא רב קוליות, יצירה המשלבת שני קולות או יותר. לכל קול יש ביטוי עצמאי חשוב כמעט באותה מידה וההרכב יוצר את הרבגוניות ואת הרבדים של היצירה.

בניגוד ליצירות פוליפוניות מסוג הראשומון, שבהן כל קול מייצר זווית ראיה שונה ואף הפוכה, והקולות המספרים מציגים אמיתות שונות הסותרות זו את זו, באישה בלבן הקולות משלימים זה את זה וחושפים את האמת מצדדיה השונים, אבל לא סותרים זה את זה.

האישה בלבן, שנכתב ופורסם בהמשכים בשנת 1860, נחשב לספר הבלש הראשון של העולם המודרני, אם לא נחשיב את סיפוריו של אדגר אלן פו.

על פני כשש מאות חמישים עמודים, נפרש סיפור בלשי מלא קסם. חי, נושם, אקטואלי, מרגש ומותח עד אין קץ.

ספרים עכשוויים, שנכתבו אודות התקופה הוויקטוריאנית, כמו עלה ארגמן המופתי או הסקוטלנד יארד הבינוני, מתאפיינים בנקודת המבט של הכותב בן ימינו, הניחן בראייה ביקורתית וצינית יותר מזו של הכותב האותנטי בן התקופה. מרצון או שלא, מתגנבות הדעות המודרניות ושינוי הטעמים והאידיאות אל הספרות הזו, ומבצבצות כסאבטקסט נוכח ובולט.

הספרות הוויקטוריאנית המקורית, מתאפיינת ברובה בדרמטיות יתר, עודף תמימות, חשיבה סכמטית, תועפות של רגש ועודף רומנטיקה.
וילקי קולינס זוהר ככוכב שביט בין הסופרים המאפיינים את התקופה. צ'ארלס דיקנס (ידידו הטוב) ותומס הארדי, מגדירים באופן בולט יותר את הכתיבה הוויקטוריאנית הלוקה בארכנות תיאורית שאינה מתאימה לקורא קצר הרוח של ימינו. קולינס, לעומתם, מתוחכם הרבה יותר. חוש ההומור שלו מפותח יותר וראיית העולם שהוא מציג אירונית. אף שהגיבורה הראשית שלו יפה וחלושה כמו כל גיבורה ויקטוריאנית ראויה לשמה, הגיבורה הראשית המשנית, היא חזקה, גברית, רבת תושייה ומסתמכת על שכלה החד במקום על יופיה הנעדר.

וולטר הרטרייט, מורה עני לציור, מקבל משרה ללמד שתי אחיות באחוזה שבצפון אנגליה. לילה אחד לפני נסיעתו, הוא פוגש באישה מוזרה לבושה בלבן, וזו נוכחת-נפקדת לכל אורך הספר כמעט, מהדהדת כציר העלילה וכמפתח לתעלומה הבלשית.

שתי האחיות, האחת, כאמור, יפהפייה וחלושה, ואחותה למחצה, חזקה ומכוערת, גרות עם דודן האקסצנטרי המזדקן, ההיפוכונדר האנוכי, יורש האחוזה, בתוקף שייכותו למין הגברי.

לרוע המזל, מתאהבים היפה העשירה והעני החכם והמוכשר זה בזה. אבל כמו כל האהבות שוברות הלב, היפה הענוגה קשורה בקשר של אירוסים מובטחים לגבר הנושא תואר אצולה.

בפרק שאין כמוהו ליופי, מתארת מריאן, אחותה של לורה שבורת הלב, את חיבוטי הנפש ואת המעמד העצוב, שבו מבקשת לורה להשתחרר מהבטחת הנישואים, שניתנה בתום לב על ידי אביה. במשפטים קורעי לב מבקשת הצעירה מן הגבר שלו יועדה, לוותר עליה, כדי שלא ישא אישה שליבה נוטה אחר גבר אחר, כי מצפונה הנוקף אינו מתיר לה שלא לתת את כולה לבעלה. לכן היא מבטיחה לו, שאם ישחרר אותה, לעולם לא תינשא לאיש. "שמעתי, וזו גם דעתי, שהחיבה העמוקה ביותר והנאמנה ביותר היא החיבה שאישה חייבת להרגיש כלפי בעלה. כשהחלו אירוסינו היתה בי חיבה כזאת לתת, אילו יכולתי, ושלך לקבל, אילו יכולת אתה. האם תסלח לי ותחוס עלי, סר פרסיוול, אם אודה כי פני הדברים כבר אינם כאלה?"

אבל האיש הציני, שלוטש את עיניו אל רכושה עונה לה: "אמרת די כדי לעשות את שמירת האירוסים האלה למטרת חיי היקרה ביותר. אינני חסר לב דיי לוותר על אישה שזה עתה הוכיחה את היותה האצילה שבבנות מינה."

אילו מילים! מרפרפות ועוטפות ומחבקות את הסיפור, נטולות בוטות וישירות הן אומרות כל כך הרבה! את הפרק הזה, שבו נותנת העלמה הצעירה את חייה ואת לבה המרוסק, כדי שלא לבגוד באיש שאהבה, באיש שאינה אוהבת ובהבטחה שנתנה לאביה, כשהיא מעלה כקורבן את חייה ומציעה להיות רווקה לתמיד ונדחית בתירוץ שקרי וחמדני, את הפרק מכמיר הלב הזה הקראתי לאמי ונשנקתי בדמעות.

אבל סיפור האי-אהבה הזה גולש לקנונייה מורכבת ומתוחכמת, שבו נופלים ברשת התככנות כל האנשים ההגונים שבסיפור.
ואין רגע דל. הסיפור דוהר אל התפניות הרבות, דרך נקודות המבט השונות, אל התעלומה המורכבת והמקסימה הזאת, שלא נס ליחה גם אחרי מאה ושישים שנה.

זהו ספר חד פעמי, אבל רב פעמי. הוא מבקש קריאה נוספת, מודעת ומיודעת כדי לדקדק בכל המהלכים.
זהו ספר על האהבה ואי-אהבה, על חמדנות וקנוניות, על סכנות ועל מאבק, על אמת ועל רדיפת האמת.

צילה אלעזר מפליאה לתרגם. נאמנה ללשון התקופה ולסגנון הדיבור. בשפה גבוהה, אך לא מיושנת, במשלב לשוני מורכב ומתוחכם, אך לא מעייף, היא מביאה את רוח התקופה ואת סגנונה. ניכר כי התרגום עכשווי ואין בו שימוש במילים נדירות, עבשות או כאלה שנגרסות כמו חול בין השיניים.

ושתי הערות, שאינן אלא הארות.
מן הראוי כי יצירת מופת כזאת הייתה נטולה לחלוטין שגיאות כתיב, ולא היא. מספיק שתים-שלוש כדי להכעיס.
את הקדמתו של אמנון ז'קונט קראו אחרי קריאת הספר ולא לפניו. וכשאתם קוראים אותה, שימו אל לבכם את המשפט החשוב שאמר מיכאל הנדלזלץ, איש ספר ותרבות: "כתיבתו של ספר מתח דורשת יותר מכישרון ספרותי, היא דורשת אינטליגנציה."
הוא שאמרתי.

זה מוזר שהמילה הראשונה שעולה בראש כאשר אני חושב איך לתאר את הספר הזה היא מרענן. מוזר כי זה ספר בן יותר ממאה וחמישים שנה שנכתב באנגליה הויקטוריאנית עם הגינונים הטרחניים והכבוד האנגלי , זה אמור להיות הכל חוץ ממרענן.
זהו רומן מתח. יש הטוענים כי הוא אבי ספרות הבלש , יש אשר יגידו כי אדגר אלן פו עשה זאת לפניו ואין זה משנה כי הספר אכן מותח וטוב אפילו עם הדיאלוגים האנגליים לעייפה.
לפני שנתיים ניסיתי סוג של ניקוי שהציעה לי נטרופתית ובמשך חודשיים הייתי טבעוני ללא קמח לבן וללא סוכר וממתיקים מלאכותיים . הניקוי היה מוצלח ואני עדין שומר על קווי המתאר שלו בעיקר בנוגע לסוכר. כשמתנזרים מסוכר מגלים שכרישה מוסיפה מתיקות לאוכל ותפוח ירוק הופך לממתק, אבל גם שמים לב פתאום איך לכל דבר אנחנו מוסיפים סוכר – בין אם זה לגרנולה או ליוגורט ואפילו למיצי פירות בדוכני הסחיטה. שום דבר לא מתוק לנו מספיק בטבעיות שלו. זה רק סימפטום קטן לתרבות השפע בה אנו חיים ובהרבה תחומים ככל שאנו מקבלים יותר סף הריגוש שלנו עולה ( או יורד אני לא בטוח ) ואנו נזקקים ליותר ריגושים. רואים את זה בסדרות טלביזיה בסרטי אקשן בדיווחי החדשות בצורך שלנו לאייפון 5 ועוד. גם בספרות המתח התופעה קיימת, אנו נדרשים לגופה מדממת כל כמה פרקים כדי להניע את העלילה ואם לא אז פסיכופט מתוחכם ששותל זרעים של פרעי אביב בחניכים של הקורבן כדי להוביל את הבלש לעיירה בשם ספרינג... ( צריך לכתוב על פסיכופת כל כך מתוחכם שמחביא וידויים מוצפנים על גרגירי אורז ברקטום של קורבנותיו ואף אחד לא מוצא אותם) .הספר הזה מותח כמעט לכל אורכו ואחד הדברים שמרעננים בו( סוג של קילקולון מינורי מגיע ) הוא שהגופות מגיעות רק מאוחר בסיפור ובעצם אין בו שום רצח. כלומר יש אחד והוא בשולי העלילה.

אם בכל זאת נסתכל על הספר כאחד מאבני הבסיס של ספרות הבלש הרי שניתן להאשימו באחד מהרעות החולות של זאנר זה. וידוי האיש הרע. זהו חלק נסלח בספר אבל כל כך מיותר. עד שמגיעים לוידוי כבר מבינים את רוב מה שקרה ואין צורך בסיכום הכה לא אמין של הפושע . מה שלא נסלח הוא, שצורך זה של הנבל לעמוד בסוף העלילה ולנאום מרצונו החופשי ולהסביר את כל התעלומות הלא פתורות בצורה הכי לא אמינה, השתרש עמוק בספרות הבלש .

זהו רומן היסטורי רק בשל היותו בן 150 שנה וככזה הוא מתאר את החיים בלונדון שעוד חלקים ממנה היו כפר וחוקי התנהגות של אותה תקופה – זה מבחינתי היה עוד ערך מוסף לספר.
את וילקי קולינס הסופר פגשתי לראשונה בספר DROOD של דן סימונס. שם מתוארת חברותו \יריבותו עם צארלס דיקנס. דמותו בספר מזכירה מעט את הרוזן פוסקו בספר זה. הוא היה צייר לפני שהפך לסופר והדבר מורגש בספר יש סצינות בספר שטבועות בזכרוני כציור.

היצוג הנשי בספר דורש דיון קל ( יש חשש לקילקלנים – ניתן לדלג לפסקה האחרונה).:
יש 4 דמויות נשיות עיקריות בספר. בין מריאן לאחותה יש הבדל של לילה ויום. מריאן היא דמות שאהדת הקורא , הסופר ושאר הדמויות בספר נתונה לה. היא חכמה , סקרנית, יוזמת פעולות ובזכותה נוצר רוב המתח בסיפור. אחותה לעומתה היא חלשה ונזקקת לתמיכה , נוטה להתעלפויות. היא דמות יחסית חיוורת. אחותה של מריאן היא הדמות הקלאסית של הרומן האנגלי ושל האישה שנועדת לחיי נישואים בחסותו של גבר דואג. במפגש הראשון שלו איתה מתאר הצייר את יופיה על פני 3 עמודים ( אל תתפסו אותי במילה ) וזה בניגוד גדול לצורה בה הוא מתאר את מריאן : האישה כעורה.
נוצר ניגוד מסוים שהאישה העצמאית בעלת הדעה היא מכוערת , מעט גברית או מקבלת מחמאות שהיא כמו גבר ויעודה להיות דודה טובה. ניגוד כיוון שנראה שקולינס לועג קצת לאישה היפה הנישאת אבל מצד שני שולל מהגיבורה שלו את הזכות לאהבה וזוגיות.
קולינס עצמו היה בזוגיות ללא נישואין במשך 30 שנה ( עם הפסקה של כמה שנים ) עם קרולין ובמקביל ניהל רומן עם אישה בשם מרתה שאף ילדה לו ילדים.
האישה בלבן דומה מאוד לאחותה של מריאן ( תכסיס ספרותי שגם דיקנס השתמש בו בבין שתי ערים ) אבל יש בה ניצוץ של מרדנות ועל כך היא נענשת.
הדמות האחרונה היא אשתו של פוסקו שגם דרכה מביא הסופר ביקורת על מוסד הנישואין. זו דמות שמתוארת כפוחזת ומלאת חיים ואולם אחרי נישואיה הופכת להיות אישה שדעתה אחת היא כדעתו של בעלה וכולה משמעת וצייתנות ורוע.
בכל מקרה דמותה של מריאן ודמותו של הרוזן פוסקו מנצנצות באור חזק מעל שאר דמויות הספר.

זה לא הספר עם הניקוד הכי טוב שקראתי השנה אבל הוא הספר הכי טוב שקראתי השנה.
אם אתם מחפשים ספר טוב – look no further

לא באתי בציפייה להנות, אולי כי לא ממש אהבתי את אבן הירח ולפחות שני אנשים אמרו לי שהוא מיגע- אבל וואו כמה שנהניתי. וזה לא שהוא לא מיגע לפרקים- רומנים שנכתבו במאה ה19 הם בקצב אחר מהקצב שלנו, אבל הקטעים הארכניים התגמדו לעומת אלו שבהם הייתי על "קצה הכיסא". הסוד האמיתי של הספר הוא בדמויות. כל הדמויות מעולות אפילו דמויות שפוגשים לרגע כמו שמש כנסיה כפרי או אחותו הנוקדנית של וולטר. ולפעמים דווקא ההשואה בין דמויות היא שבונה את הדמויות בכזו חדות. לדוגמא- בספר יש שני נבלים, אחד אלים גס ורשע שהוא מאיים אבל מרגע שהדמויות מתרחקות ממנו הוא לא מפחיד לעומתו השני נחמד ומקסים-לכולם, למשרתות, לילדים ולכל אדם לא משנה מה מעמדו וזה שאין לו טיפת מוסר ומצפון אבל כולם אוהבים אותו עושה אותו למפחיד בהרבה.
אבל הדמות הטובה ביותר בספר היא מריאן-או כמו שרוב הספר קוראים לה "מיס הלקומב" שבקלות טיפסה לצמרת הנשים האהובות עלי מהמאה ה19 (יש מאבק צמוד בצמרת, אבל לא חשבתי שבגילי המתקדם אפגוש עוד משהיא שתאיים על אן, ג'ו וליזי) היא נהדרת, שנונה, מצחיקה ובעיקר פועלת בנחישות בעולם של נשים פסיביות בצורה מעצבנת. היא אולי לא יפה, אבל מי יכול להתאהב בלורה אחותה הילדותית והמעצבנת כשהיא לידה? לורה אולי יפה מאוד, אבל האהבה של וולטר אליה מרגישה כמעט פדופיליה מרוב שהיא ילדותית.
אני לא יכולה להמשיך ולספר בלי לעשות ספויילרים אבל לכו ותקראו- לא בשביל רומן בלשי קצבי אלא בשביל ספר מתח ותעלומה עם דמויות בלתי נשכחות.

כבר כתבתי פה ושם על הנסיעה שלי לווינה, אז עכשיו אוסיף עוד משהו. ביקרתי במוזיאון לתולדות הטבע, והתרשמתי מאוד. זה למעשה מוזיאון של מוזיאון היות והוא נבנה במאה ה-19 ומשמר את הדרך שבה שימרו דברים והציגו דברים משומרים בתקופה שבה הוא נבנה, בעוד שהיום כבר לא עובדים ככה ולא מציגים ככה. קירות מוזיאון שנבנים היום הם לרוב קירות מטוייחים או קירות בטון ריקים, מהסוג שנותן כבוד לתצוגה עצמה ולא מסיח ממנה את הדעת בעשרות אלפי ציורים שמקשטים כל פינה ממסד ועד טפחות ועד התקרה כולל. היום מוזיאון מספר סיפור, מביא דגימות בעוד פעם זה היה קטלוג של מוצגים, מונחים שורות שורות בצורה מסודרת לפי קטיגוריות ולפי הא"ב. בקיצור - פעם זה פעם, היום זה היום, ויש כמוסות זמן שמשמרות את התפיסות מלפני 150 או 200 שנה.

גם הספר הזה הוא כמוסת זמן. לקחנו אותו מספריית רחוב כלשהי בהמלצה של חבר מומחה ספרותי שאמר שזו קלאסיקה שכדאי להכיר. לקח זמן עד שניגשתי לספר, כי העובי הרתיע. אני בדעה שאין הצדקה לרוב הספרים שמחזיקים יותר מחמש מאות עמודים בעברית, ובספר הזה יש 650 עמודים. גם כשניגשתי לקרוא לקח לי זמן להגיע לסוף. וזה לא בגלל האורך כי אני קוראת מהירה. את שבע מאות העמודים באוטוביוגרפיה של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" גמעתי בשבת אחת. את "האישה בלבן" מרחתי על פני שלוש שבתות, כי ככה אופיו של הספר. גם כי הוא נכתב במאה ה-19 ורוח התקופה איטית אבל גם כי ברוח התקופה הוא יצא קודם כל כסיפור בהמשכים בעיתון, וכשכותבים בהמשכים צריך הרבה חזרתיות כדי שהקוראים יזכרו את מתווה העלילה משבוע לשבוע ומהמשך להמשך.

מדובר ברומן מתח בלשי. לא סתם רומן מתח בלשי, אלא פחות או יותר הראשון בז'אנר, בעיקר אם לא מחשיבים את הסיפורים של אדגר אלן פו. אנגליה הויקטוריאנית, בחור צעיר ממעמד הביניים בשם ולטר הרטרייט מקבל משרה בבית אחוזה אצל משפחה ממעמד בני האצולה בתור מורה לציור לשתי בנות המשפחה. בדרכו לשם בשעת לפנות בוקר הוא פוגש את "האישה בלבן", דמות נשית מסתורית הלבושה בבגדים לבנים בלבד וכנראה נמלטת מבית מחסה לחולי נפש. האישה הזאת, ולמעשה הדימוי שלה, כי היא עצמה נמצאת מעט מאוד בספר, מלווה את הרטרייט בכל משך הספר, או לפחות במשך הזמן שאנחנו פוגשים אותו בספר. הרטרייט מגיע לאחוזה ופוגש שם שתי אחיות למחצה - את לורה היפהפיה ואת מריאן הכעורה והמעשית. הוא גם פוגש את הדוד והאפוטרופוס שלהן מוכה ההיפוכנדריה ואת שאר בני משק הבית. הוא (כצפוי) מתאהב בלורה, מה שמביא את הקץ לשהותו באחוזה היות ולורה מאורסת לפרסיוול גלייד המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים. מכאן ממשייך הסיפור ומסתבך, עם ניסיונות לגניבת כספים, גניבת זהות, שילוב רוזן איטלקי בתככים ועוד ועוד.

הסיפור נושא בחובו מתכונת שנמצאת בספריים מהז'אנר עד ימינו. ראשית הוא מגיע מתוך ביטוי של מגוון קולות. הכלל הוא שרק עדים להתרחשויות מספרים על הדברים בגוף ראשון, במונולוג, בחלק מדיאלוג או בכתיבה, וכך אמנם קורה. מה שהרטרייט לא רואה בעיניו היות והוא הורחק מזירת ההתרחשות מובא בקול של מי שכן היה באותם אירועים. לזכותו של קולינס ייאמר שהקולות מאופיינים מאוד ושונים מאוד זה מזה, וזה מוכיח על כישרון הכתיבה, שלא כל אדם ולא כל כותב מגיע אליו. בסוף מגיע גם מה שהפך להיות מאפיין של הזאנר - היינו הוידוי של הנבל הראשי בסיפור, דקה לפני שבא על עונשו. עם זאת, להבדיל ממה שקורה אצל רבים ממשיכי הז'אנר, כאן הווידוי מוצדק מבחינה עלילתית, ולכן נסלח.

ייש בסיפור הרבה כפילויות, אבל אמרתי כבר זה חלק מהצורך ההיסטורי הנובע מפרסום כפרקים בהמשכים. יש כאן המון אנגליה ויקטוריאנית כפי שהיא - מעמדות, אפליה מעמדית, אפליה מגדרית. יש כאן תקשורת איטית ברוח התקופה - מכתבים שנשלחים בדואר או מועברים בידי שליח, מסעות בכרכרה או ברכבת, לוחות זמנים של תקופה אחרת, גניבה וזיוף של תכתובות בכתב יד, בקיצור - עולם אחר.

מראש לא באתי עם הרבה ציפיות, כי ספרי קלאסיקה ראשוניים מהסוג הזה נוטים להתיישן בצורה שאינה בהכרח טובה, פשוט כי הם מביאים רעיון ראשוני והכותבים הבאים אחריהם כבר קראו את אותו רעיון ראשוני וכעת בונים על היסודות הללו ומפתחים את הרעיונות הבסיסיים ומתקדמים הלאה. כך שספר ראשון, בקריאה בדיעבד נראה מאוד בוסרי. דוגמה מאוד טובה היא הספר פרנקנשטיין שמהווה את הבסיס לספרות אימה באשר היא. כבודו במקומו וכו', אבל הוא לא מאוד מפחיד. לעומתו הופתעתי כי האשה בלבן הוא ספר טוב עם עלילה שמחזיקה גם היום. יש גם חולשות - חלק ממנה איטי מדי ותמים מדי, לא הכל מנומק בצורה טובה, הרעים היו יכולים להיות הרבה הרבה יותר רעים, והמספר מתאהב באישה הלא נכונה, היפה והפסיבית ולא בדמות החזקה והמעשית שנידונה להישאר רווקה מבוגרת. ובכל זאת, הסיפור סיפור, והוא עומד וקיים ולא רק כמוזיאון לראשית הז'אנר הבלשי.

הספר הזה יצא לאור באנגליה ב 1860 והפך תוך פחות משנה לרב מכר וספר פולחן. הוא נחשב פורץ דרך - רומן מתח שקבע סטנדרטים חדשים לסוג הספרות הזה. הספר מעניין לקריאה - סיגנונו הסיפורי המיושן אינו פוגם בקריאה למרות שהוא מחייב להתרגל אליו. תוך הסיפור נפרשת יריעה רחבה (670 עמודים) של החיים באנגליה של המאה ה - 19, מנהגי נישואים, נימוס, ואף צדק ומשפט.

הסיפור הוא על מורה לציור הנשכר ללמד ציור שתי עלמות צעירות באחוזה בקמברלנד. ברור שציור הוא מה שהעלמות זקוקות לו, כדי שיוכלו להתמודד עם העולם...המורה לציור מגיע לאחוזה, ומתאהב בעלמה הצעירה, שהיא יתומה ובעל האחוזה הוא דודה ואפוטרופסה. נראה שמסוכן היה מאד לנערה מהמאה ה - 19 להיות בעלת רכוש, במיוחד אם לא היה מי שהתעניין בגורלה. מחפשי אוצרות לטשו עינים לרכוש, וברגע שנישאה - כל מה שהיה שלה היה של בעלה.

המורה לציור מתאהב בלורה בלי שנבין למה היא ראויה לאהבה. למעט יופיה היא לוקחת חלק בסיפור רק באופן סביל. את מריאן, אחותה למחצה, אנחנו מכירים ומחבבים: היא נבונה, שנונה, נאמנה, אבל פחות יפה. וכבר בתאור דמויותיהן של שתי העלמות אנחנו בתוך אנגליה הויקטוריאנית: מי שמתאהבים בה ראוי שתהיה יפה וצעירה, חסרת אונים, פאסיבית ותלותית. לאשה נבונה, לא כל כך יפה וללא הכנסה, העתיד הראוי הוא להישאר רווקה ולהיות בת לוויה לאחותה היפה ממנה.

אנו עדים להתייחסות באותה תקופה באנגליה לנשים, לעובדי כפיים, לעניים ולנוכריים. כל אלה אינם פוגמים בסיפור המעניין על אפוטרופוס נלעג, מזימות ושחיתות. כדאי לקרוא את הספר, ולהחליט - האם השתנתה המהות? מסקנה חד משמעית אין לי.

*

הרומן מדהים, אחד המעטים שאין לי בעיה להתייחס אליו בסופרלטיבים, רומן מאמצע המאה ה19 ובכל זאת עלילה קולחת, מותחת עם נופך של מסתורין. אחד הטובים שקראתי בשנים האחרונות. פרטים תמצאו בתמצית העלילה המפורסמת אני רק יכול להמליץ בחום עח רומן מקסים.

בנערותי, אי שם בסבנטיז, צ׳רלס דיקנס היה ממושאי הערצתי ובמיוחד ספרו ״אוליבר טוויסט״ שהשפיע עלי עמוקות ואני מניח שקראתיו לפחות ארבע פעמים כבר אז... על וילקי קולינס שהיה חברו, עמיתו ולעיתים אף שותפו לכתיבת יצירה או שתיים, מעולם לא שמעתי עד שקניתי את ספרו ״האישה בלבן״ עת או בסמוך ליציאת התרגום העברי המחודש בשנת 2007. וגם אז אני מניח שרכשתי את הספר עקב המלצה שקיבלתי בחנות הספרים מבלי לדעת איזה אוצר ספרותי אני מחזיק ביד. גם כאשר לאורך השנים כבר קראתי המלצות חמות על הספר ועל חשיבותו ההיסטורית בסוגת ספרות המיסתורין, גם אז לא הערכתי אל נכון עד כמה שהספר הזה טוב, כמה מורכב הוא ואלו דמויות מרהיבות ובלתי נשכחות טווה הסופר הכל כך מוכשר הזה בעזרת דמיונו השופע. אני, כחובב מושבע של רומנים היסטוריים (במיוחד אלו מהמאה ה- 19) וספרי בילוש ומתח, יכול לסמן לעצמי את הספר הזה כאחד הספרים הכי טובים והכי מרתקים שקראתי בימי חיי שמשלבים בתוכם בעצם את את כל מה שמעניין אותי בכתיבת ספרות טובה: העלילה (הרומן והכישרון לספר סיפור יוצא דופן), התעלומה (המיסתורין והיכולת לשמור את המתח לאורך כל הסיפור או לפחות במרביתו), הדמויות (שבספר זה הן פשוט בלתי נשכחות), פתרון התעלומה והרכבת כל הפאזל הזה לכדי ספר שהוא מושלם בעיני.
אציין גם לטובה את ההקדמה שכתב אמנון ז׳קונט אשר האירה דברים על הסופר, על יצירתו, על אופן הקשר בינו לבין דיקנס ועל השפעתם הספרותית אחד על השני.
כמו כן יוער כי וילקי קולינס, שכתב למעלה מעשרים וחמישה רומנים, חמישים סיפורים קצרים וחלק מספריו עובדו לתיאטרון, היה בשעתו הסופר הכי פופולרי באנגלייה הוויקטוריאנית ולכן אינני מבין איך הוא נשכח כמעט לחלוטין מהתודעה הציבורית ורק ספרים מעטים מאד שלו תורגמו לעברית.
זה מזכיר לי את הסיפור הידוע על כך שיוהאן סבסטיאן באך נשכח מהתודעה הציבורית במשך כמאה שנה לאחר מותו עד שזכרו נגאל על ידי המלחין פליקס מנדלסון שגילה את יצירותיו והחזיר אותו בחזרה לקדמת הבמה. כיום באך נחשב בעיני רבים כגדול המלחינים בכל הדורות (אני לא שותף לקביעה זו...).
כולי תקווה שהוצאות הספרים יעשו את הדבר הנכון ויוציאו ספרים מתורגמים נוספים של הסופר הגדול הזה כי הוא באמת ראוי למינימום הזה.

אחד הספרים הטובים שקראתי. שפה עשירה ומליצית דמויות יצירתיות ומוצגות באופן עמוק ומענינות פשוט הנאה של קלאסיקה