ג'וליוס וינסום הוא גיבורו הרזה הגבוה והבודד של הספר החביב והקצר הזה, רק 200 עמודים מודפסים בכתב גדול יחסית. הוא גר בבדידות מוחלטת בבית קטן בלב היער, מוקף באלפי ספרים שירש מאביו, כשכלבו האהוב הוא חברו היחיד עלי אדמות. יום אחד, מישהו, כנראה צייד מקומי, יורה והורג את הכלב שלו, ככה סתם, ללא כל סיבה, וג'וליוס שבור הלב יוצא לנקום.
אם יצא לכם פעם לשחק במשחק מחשב שבו אתם מגלמים איזה לוחם בלתי נראה, שמתבונן בעולם מבעד לכוונת הרובה שלו, ותפקידכם לירות בכל מיני דמויות חסרות פנים שמופיעות משום מקום. אם אתם מכירים את שביעות הרצון הקטנה שמתלווה לרגע שבו אתם לוחצים על הכפתור והדמות הלא מזוהה הופכת למין שלולית דם אדומה ומונה הנקודות עולה, אז יש משהו מההרגשה הזו בקריאת הספר הזה. אמנם אין שום משחקי מחשב בסיפור הזה, שמתרחש במדינת מיין בצפון ארה"ב על גבול קנדה. מקום קר מאוד של יערות ענק ואנשים קשוחים עם רובי ציד, אבל בכל זאת, זו האסוציאציה שעלתה בראשי.
מעבר אולי להיכרות עם המקום המיוחד, כביכול ה'פואנטה' של הספר היא המניפולציה שנעשית על הרגשות שלנו, על תאוות הנקם שלנו עצמנו, על יכולתנו להזדהות דווקא עם הרוצח ולחוש אדישות כלפי הקורבנות. לג'וליוס יש פנים, מחשבות, רגשות והיסטוריה. הספר מלמד אותנו מהיכן הוא הגיע, ומדוע הוא לבד. קורבנותיו, לעומת זאת, הם סתם דמויות אלמוניות שמגיחות לפתע מבין העצים, במטרה לצוד חיות ביער . זה לא מאוד מפתיע בעיניי שרובנו נוטים לא להצטער נורא כשהם הופכים לשלולית דם אדומה, לפחות עד שאנחנו למדים מי הם היו ומי נשאר להתאבל עליהם.
הציידים הופכים לניצודים.
בסך הכל הספר מעניין, כתוב יפה, נוגע ללב, אבל קצר וחולף. לא הצליח להשאיר אצלי רושם עמוק במיוחד. נחמד.
















