• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הביתה

הביתה

מאת אסף ענברי

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הביתה

הביתה

מאת אסף ענברי

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2009
סדרה:פרוזה עברית
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מים עמוקים
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“אסף ענברי בחר (בחוכמה) לתאר אירועים מורכבים ודרמות אנושיות גדולות בשפה "רזה", וזה לדעתי חלק מהקסם של”

23/50
ביקורות על הביתה
הבאה
yuli
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•2 דקות קריאה

לכאורה, זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים. למעשה, זהו סיפורה של המדינה. שלל הטיפוסים המאכלסים את הספר אינם זוכים להעמקת יתר ובתחילה עניין מטריד עד שמבינים שזה בעצם לא סיפור של אנשים, רגשותיהם ומחשבותיהם, אלא מעשיהם ומה נעשה מכך למדינה וההיפך.
קומץ נערים ונערות יהודיים, בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, מצליחים להגיע בדרכים שונות לארץ ישראל. היו אלה שנות העשרים של המאה הקודמת. אותם נערים ונערות משתלבים בנעשה בארץ, לומדים בכל מיני דרכים שלל עיסוקים ולבסוף נוחתים כקבוצה בעמק הירדן שם הם מקימים את קיבוץ אפיקים ועובדים בהקמת תחנת החשמל שהסתייעה במי הירדן.
הויכוחים האם יש הבדל בין קומוניזם לסוציאליזם לא נגמרים, אבל ברור מראשית הדרך שסוציאליזם היא הדרך שנבחרה. אי לכך ובהתאם לזאת, כולם אכלו בדיוק אותו הדבר, עדשים בדרך כלל, קבלו בגדים ללא אבחנה של מי היו קודם, רכוש פרטי נאסר לגמרי, הילדים ישנו בחברת הילדים וכולם זכו בדיוק לאותם תנאים גרועים של מזון מועט ולא מגוון, תנאי מגורים מחפירים, אבל שוב ושוב נאמר בספר כי אתגרים בונים קיבוץ.
בוני הקיבוץ היו כאלה הנמצאים בכל חברה, לכן היו גם בטלנים וגם חולמים ואנשי עשייה ואלה בנו עד מהרה קיבוץ לתפארת, מפעל לתפארת, קלת אפיקים שמו, יצקו תוכן ממשי בחייהם, השתלבו עמוקות בפוליטיקה הישראלית, בצבא ובתעשייה.
רבים מחברי הקיבוץ נפלו בלחימה ובהגנה על המדינה, רבים מתו ממחלות ומהתנאים הקשים בעמק הירדן, אלא שלרגע לא חשב איש שמקומו לא שם. אבל התנאים החלו להשתנות כשפתאום הכירו במזגן, הכירו בטלויזיה בכל חדר והסדק שנקרא רכוש פרטי החל להתרחב כשניצולי שואה הורשו להחזיק חלק מהשילומים.
החברה הישראלית סגדה יותר ויותר לקפיטליזם ואז החלו לבוא שנים רעות שהסתיימו בהפרטה וכל הרעות החולות החלו לצוץ בכל עוצמה אפשרית. הקיבוץ כבר אינו קיבוץ, אלא רק אוסף הדמויות הגרות בו, חלקן ותיקים וחברים וחלקן סתם שוכרים.
אבל כמו שנאמר לעיל, זה לא ממש רק סיפורו של קיבוץ אפיקים ומי שנרתע לקרוא ספר על קיבוץ צריך לקחת בחשבון שהספר נכתב בכישרון ניכר, שזור הומור, ציניות ואירוניה לאורך ולרוחב, מעלה חיוך בכל דף שני, רזה משומנים מיותרים ומסנטימנטליות שהיינו מצפים לה מבן קיבוץ הכותב על מקום מגוריו וכואב את כאב השינויים.
לאחר שמקבלים עובדות אלה ומבינים שאי-פיתוח הדמויות בה להראות כי אלה דמויות שהן לא פחות מסמל כמו שהן בשר ודם.
שווה קריאה ומתגמל מאוד. ספר נפלא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של strnbrg59
strnbrg59
תמונה של רותי-פ
רותי-פ
תמונה של moshef
moshef
מ
מתוקה
תמונה של שמעון  שלוש
שמעון שלוש
תמונה של ocp
ocp
תמונה של יוסי
יוסי
תמונה של שין שין
שין שין
10קוראים|גיל ממוצע64|50%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,309
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

1 תגובה
ר
רחל•לפני 14 שנים

מחשבות,ניגשתי לכתוב ביקורת

לספר המעולה הזה, ומצאתי שאין צורך. כתבת מדויק ומקסים.אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה-כתוב בחן רב וגורם עצב רב.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 3 ימים•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "הביתה"

הביתה

הביתה

אסף ענברי

#
אם, נגיד, איזה נפיל בלתי נראה היה לוקח אוסף מקרי של ילדים בכתה י' ושופך אותם במקום שומם, בלי אבא ואמא, ואומר להם ("יוצאת בת-קול וכו') תסתדרו. בכמה תנאים: אתם חייבים לדבר בשפה שאתם לא מכירים וללמוד אותה בלי מורה. עבודה זה הכי חשוב. כמה שיותר עבודה פיזית. לאף אחד בקבוצה אין שום דבר פרטי. הכל משותף – בגדים, אוכל, ילדים שייולדו לכם. מי שחומד משהו לעצמו – מגורש מהקבוצה וזה העונש הכי גרוע שאפשר להמציא.

זה מה שקרה לכמה (וכמה) בני נוער יהודים – רובם ממוצא מזרח-אירופי רוסיה, אוקראינה, בילורוסיה, לטביה (אם כי היו גם כמה ממדינות אחרות ומפתיעות) בתחילת המאה העשרים. המהפכה הרוסית הבולשביקית היתה ההשראה שלהם, אך לא תמיד סיפקה את כל הסחורה האידיאולוגית ואת השילוב הייחודי בין סוציאליזם ויהדות. היתה להם, מה שמקובל בגיל צעיר: ראייה דיכוטומית על החיים. תפיסת החיים כמשחק סכום אפס הם העדיפו לכופף את אופי האדם ולא את אופי האידיאולוגיה. הם מרדו בחיים הבורגנים הנוחים שהיו להם בדרך כלל בבית אבא-אמא, ניסחו לעצמם כללים מחמירים וחיפשו מקום להחיל עליו את החיים המדומיינים שהם פועל יוצא מהכללים האלה. יצא המקרה שבאותו זמן התחוללה מהפיכה ציונית והיה צורך להקים משהו מאפס. ו...בינגו. החלוצים שחיפשו מהפיכה והמהפיכה שחיפשה חלוצים נפגשו.

סיפורו של קיבוץ אחד שהוא דגם של קיבוצים רבים, שהם דגם של תפיסות והשקפות עולם רבות בכל המדינה. לא כל האנשים בה היו סוציאליסטים. אבל רבים – בהתיישבות העובדת וגם בעיר – היו גם היו. רבים מהחלוצים הצעירים שעלו לארץ, היו חרוצים והצליחו להתגבר על הקשיים הפיזיים והמנטליים שהאידיאולוגיה שלהם הציבה בפניהם. עבודה קשה ודחיית החיים הבורגנים היתה משאת הנפש שלהם. עצלות נחשבה מידה מגונה (שפגעה בסביבתו של העצל, לא בו) והטפילות – אוהו! שיא הגינוי. את האידיאולוגיה הם הלבישו במלים נמלצות ופומפוזיות וחיבבו מאד הצגות דידקטיות ורתימת התרבות לצורכי אידיאולוגיה.

קראתי בביקורות של אנשים ששפתו של ענברי יבשה (כלומר לא "ספרותית") ו"עיתונאית". לא הצלחתי להבין את הטיעון הזה. שפתו של ענברי נראית לי מצויינת, מדוייקת, מתאימה מאד לסיפור שהוא מספר, ועושה מה ששפה במיטבה אמורה לעשות: מלבישה את הדימויים והדמיון במלים שכולם יכולים להבין. ומתבל בתועפות הומור ואהבת אדם. הוא כותב בגוף שני כשהוא מתאר (מעט) התנסויות אישיות. רוב הסיפור כתוב בגוף שלישי – יחיד או רבים – ומקפיד על כרונולוגיה ודיוק היסטורי (אם כי השמות, כך נראה, שונו מטעמים מובנים.

אחת התיאוריות המרובות העוסקות בארגונים, משווה את חיי האירגון לחיי אדם. הוא מתחיל כילד מלא פליאה ולומד דרך התנסות. ממשיך כנער עם ההתלהבות (וההורמונים...) ופרץ הגדילה. ממשיך כבוגר צעיר בו הוא נכנס לשיגרה ומתחזק את ההישגים שהוא משיג. ואז הוא מגיע לגיל זיקנה והרבה משתבש: השרירים כבר לא עובדים, הגב כואב, יש פחות התלהבות והמצאות. ומה שנותר זה להיזכר בהישגי העבר ולהזניח את ההווה. בעיקר לריב עם אחרים על שטויות "חשובות" לכאורה ולמחות בבת אחת כל שריד לשיתוף פעולה והסכמה. זה מה שקרה לאפיקים וגם לקיבוצים אחרים. זה גם מה שקורה למדינה שהם בנו. כשהחליטו להכריז על המדינה מישהו אמר "שתקום לשבועיים, אבל שתקום!" היא החזיקה מעמד קצת יותר משבועיים, השיגה הישגים מפליגים, ובגיל זיקנה היא דוהרת לסוף מאוס ועלוב, בדיוק כמו הקיבוץ אותו מתאר ענברי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•yaelhar
הביתה

הביתה

אסף ענברי

מזמן לא נהניתי מכתיבה ישראלית מקורית כמו שאני נהנית מפרי עטו של אסף ענברי. אסף כותב בשפה יבשה את דברי ימי קיבוץ אפיקים. דם, יזע ודמעות שזורים בהיסטוריה של הקמת הקיבוץ. ויכוחים אידאולוגים, תלאות מפרכות, סיפורי גבורה וטרגדיות, וגם הצלחות בלתי נתפסות. אבל אסף, בדרכו היחודית, כותב בצורה יבשה, עובדתית, קונקרטית. אין תאורים משתפכים של נוף, אין דיאלוגים או שיחות נפש, אין מחשבות שחושבים הגיבורים, ואין תאריכים, למרות שזהו רומן היסטורי ואפילו כמעט ניתן לומר - מחקר מדוייק ודוקומנטרי על הקיבוץ לאחר חפירות בארכיונים ובתקצירי האסיפות. אז מה יש? אסף מעביר את הרגש וצולל עמוק לעובי הדמויות, כשוזר חוט סמוי ממשפט למשפט והעדינות ה״יבשה״ הזו, יוצרת יש מאין. מתקבלת תמונה מרתקת של הקמת המפעל הקיבוצי, הרעיונות שעמדו בבסיסו, ההגירה לארץ צעירה וקשה, הפרט מול הכלל. אסף מצליח לרסק את הלב עם אפס פתוס ועם חוש הומור משובח (סטייל מתי כספי, אם תרצו) עד שצחקתי לא פעם בקול רם מתאוריו המדוייקים כחץ. צריך סבלנות וצריך להיות מאד ערניים ואז תופתעו לגלות כמה חכמה מלאכת הכתיבה שנעשתה כאן, ומשובחת. אני קוראת את הספר לאיטי ומתענגת על כל עמוד. תודה לך אסף ענברי, על שעות של הנאה ועל זה שהחכמתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ענת
הביתה

הביתה

אסף ענברי

אני זוכרת שהוקסמתי מהכל, זה לא שלא חגגתי חנוכה מעודי. אך פה היה משהו אחר. היה ערך נוסף לביחד.
היו שקיות חומות מלאות בחול בצדי הדרך. ( פנסים סינים שכאלה ) בתוכם נר דולק. קיבוץ שלם התאסף ליד מגדל המים עם לפידים ביד. שרנו בקולי קולות וצעדנו מסביב לקיבוץ .

הספר בהחלט עם קסם משלו, עברית יפה ואיכותית, תמציתית, מדויקת, אין מקום להשתפכויות או רגשות מיותרים , הספר הוא סקירה על איך הכל התחיל לנו פה בארץ. איך הוקמו הקיבוצים ובמיוחד קיבוץ אחד בשם אפיקים . מי הם החלוצים ששירים אין ספור שרו עליהם מסביב למדורות. מי ייבש את הביצות והוכנס לכלא על ידי האנגלים. מי החביא סליקים כדי שהאנגלים לא יימצאו. וכמה אמיצים נתנו את חייהם כדי שלנו תהיה מדינה.. מה המדיניות לגבי מין חופשי באוהלים. ומי הציץ לבנות במקלחת. דמיינו תקופה אחרת , זמן אחר שבו עסוקים מבוקר עד ערב במפעל הציוני. אין זמן למותרות. עובדים קשה כדי להוציא יש מאיין. ואם קשה אז מתמודדים. כל התחלה קשה וכל בית זקוק ליסודות כדי שיהיה עמיד ואיתן. שם המשחק היה הישרדות וחלק ממנה היה גם לעזוב בית כדי לבנות בית . בבית שבנו דנו על קומוניזם סוציאליזם ודמוקרטיה. איזה בית הם רוצים לבנות ואיזה דור הם רוצים לגדל פה בארץ. שלב אחרי שלב כמו תינוק שלומד ללכת הקימו נקודות שלאחר מכן קראו להם קיבוצים. המטרה להפריח את השממה. להתפזר לארבעה כיוונים להזריע ולזרוע . הפחד הגדול באותם ימים היה להתיישב במקום אחד ולהיכנע לתאוות הביתיות הבורגנית.. עד שלא היה ברירה יותר והפנו את הגב לכל השיטה.

ואנחנו טיפוסים אינדיבידואלים שכמותינו לא מסוגלים אפילו לחשוב על חלוקה של רכוש שווה בשווה. חלוקת בגדים או מזון. רכוש או ממון. קל וחומר לגבי מכתבים אישים שהקריאו בקבוצה כי אין סודות ואסור שיהיו. ( אתגר לא פשוט להתחלק בכל). כל בקשה של חבר הייתה חייבת לעבור בהצבעה. כל רכישה או בקשה ללימודים. כל מילגה וכל משכורת שחבר קיבל בעבור כישוריו הכל התנקז לוועדת כספים והלך לתקציב הקיבוץ שממנו חילקו מנות שווה בשווה.
לאט לאט הבורגנות התיישבה. הסוף של ההתחלה החל. לחברים היו רצונות אישים, לא קולקטיבים.
הם רצו לעצמם ולבני משפחתם יותר. הקיבוץ נאלץ להתגמש..

הייתה מכבסה חדר אוכל, בית תרבות, בית עלמין, בריכה מכון קוסמטיקה, מרפאה, בתי ילדים, פינת חי, כלבו, נגריה, מפעלים החלו לייצר, אדמות החלו להניב. נפתחו אל העולם . היו לימודים, שליחויות לחו"ל. ופתאום היה תקציב אישי תלוי וותק . השוויון השתנה. קיבוצים הופרטו וילדים שבו לגור עם ההורים. הקולקטיב הסוציאליסטי שינה פניו.

אז מה קרה פה? איך הקיבוצים שינו פניהם ואיבדו נכסיהם באחת. איך השוק האפור ונושים קנו נדל"ן מהקיבוצים תמורת הלוואות עתק. ואיך זה קרה שהתנועה הקיבוצית הימרה על הכבוד האחרון שלה וזרקה כספים בבורסה?

האם זה סופו של כל בלון 

ספר מרתק, מומלץ, לעיתים קצת עייף מעודף השמות הרבים. אך התמונה הגדולה היא פרק חשוב ומעניין בתולדות הארץ שלנו.

**********************************
אחת הפעמים הבודדות בספר שמצאתי סלסולי מילים קשורות בסרט של רגשות, הייתי חייבת להביא: קטע של מכתב שכתב חבר לחברתו.


"בשעה חורפית כזאת, כשבחוץ כה קר.
נשמתי את מלא יופיים של החיים.
אחרי ארוחת הבוקר התפוצצו השמיים בבת אחת.
היה עלי מעיל של פושע וכובע של קאובוי.
יש רגעים שאני מוכשר להתפעם.
נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי.
רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי,
ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר,
החרמון הלבן, הכנרת – כולם טמנו אותי בחיקם".

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
הביתה

הביתה

אסף ענברי

ברעיון, הספר הזה היה אמור להיות מאוד משעמם. הוא פשוט מלא היסטוריה, מנוער ציוני בברית המועצות עד פטירתו כאן בישראל בקיבוץ שהקים.
אבל (!) איכשהו ענברי הופך את ההיסטוריה הזאת למעניינת. לא בגלל מתח, סתם כך כי הכתיבה זורמת.
מרתק לקרוא על מקימי המדינה, בספר הזה ספציפית מקימי קיבוץ אפיקים. על הרצון העז, הנחישות, עבודה הכפיים, חביבות סמכותית, פגישות עם מנהיגים ופרטים קטנים מחיי היומיום בקיבוץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•הקוראת
הביתה

הביתה

אסף ענברי

זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים החל מהיווסדות התנועה שהקימה אותו, בראשית המאה העשרים, השומר הצעיר ססס"ר, ועד לשנת כתיבת הספר (2009) עם הפרטתו.

הסיפור של אפיקים הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה, והתהפוכות שעברה מימי הקמתה ועד ימינו. על הספקטרום נמצא את כל האירועים המרכזיים שעבר הקיבוץ: החלום על חיים שיתופיים בארץ ישראל, העלייה על הקרקע, הקשיים של החלוצים, השותפות שמתחילה משותפות טוטאלית, של הכל, ועד להפרטה בימינו. הפגיעה הראשונה בשותפות מתחילה עם ההחלטה שמתקבלת באסיפת חברים שהתחתונים כבר לא משותפים לכולם, אלא לכל אחד יהיה סימון של התחתונים שלו. משם זה ממשיך עם קבלת תלושים לצריכה פרטית של אספקה קטנה, העסקת עובדי חוץ במפעל של הקיבוץ, המעבר של הילדים מלינה משותפת ללינה בבתי ההורים, המשבר בעקבות המפולת בבורסה בשנות ה-80, החובות, תכנית ההבראה, הפרטה של השכר, ועוד.

בספר כותב אסף ענברי (עמוד 192): "למעשה, כשהצביעו בעד הדפסת תלושי קנייה חוללו החברים את הרפורמה המהותית ביותר בתולדות הקיבוץ. הם הפכו ללקוחות. לקוחות המצוידים בתקציב אישי שנתי, שהם רשאים לבזבז או לצבור משנה לשנה".

ענברי מתמקד בשבעה גיבורים, המבוססים על דמויות אמיתיות, שהם ממקימי קיבוץ אפיקים. באמצעותם ובהתחקותו אחר מערכות היחסים ביניהם מתאר ענברי את תולדות הקמתו, עקרונותיו, מנהגיו, שגשוגו ושקיעתו של הקיבוץ.

ענברי מתאר את ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, ואת כשלונו בכך עקב הנטייה הטבעית לרכושנות, להורות ולקינון. ענברי מתייחס לסיפור הקיבוצי כאל אירוע טרגי-הרואי. לאנשים הייתה גדולה טרגית, הנדרשת כדי להגשים חזון מרחיק לכת כל כך, שקרא תגר על טבעו של האדם. הם קראו תגר על משפחה, על רכוש, על פרטיות ועל אגו.

הסיפור מובא בצורה כרונולוגית. אבל בשום מקום בספר לא תמצא תיארוך או ציון השנה בה קרה האירוע. הקורא מבין באיזו נקודת זמן אנחנו נמצאים בהתאם להקשר שבו מסופר האירוע (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, המשבר בבורסה, וכד').

הכתיבה של אסף ענברי מאופיינת בתמציתיות רבה ובהומור. זה מוסיף הרבה חן לסגנון הכתיבה, ולא מייגע את הקורא. הוא דוחס 80 שנה ל-276 עמודים. דוגמאות להומור שבספר:
עמוד 68: "נוסף על התינוקות שנולדו לשלוש בחורות משלושה עד חמישה בחורים".
עמוד 70: "הערבים מתקרבים לחצר כנרת כדי לחסוך למיטיה קריצ'מן את מחצית חייו השנייה".

זהו ספרו השני של ענברי שאני קורא. הראשון היה ספרו המעולה "הטנק". הספר הזה לא פחות טוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יוסי
הביתה

הביתה

אסף ענברי

האם זרעי חורבנו של הקיבוץ היו טמונים בעצם הקמתו?
היו מבין חברי קבוצת המייסדים שחשבו שהרעיון של הקמת ה"נקודה", כך כונה קיבוץ אפיקים בהתחלה, הרעיון של התיישבות במקום אחד, הרי הוא בגדר התברגנות מנוונת. בגידה ברעיון הסוציאליסטי. בערך כמו להגיד "שלום" זה לזה. מעשה בורגני להפליא, כידוע.
"הביתה" נקרא ספרו של ענברי, והקורא תוהה האם הכמיהה אל מקום שניתן לקרוא לו "בית" עומדת בסתירה לערכים שהובילו להקמת אותו הבית.

הכי קל להגיד שרעיון הקיבוץ היה מנוגד לטבע האנושי.
אבל הטבע האנושי הרי כולל גם יצירתיות, חדשנות, נכונות לנסות ולהתנסות. חלומות.
"גם לחלום צריך לדעת" הוא משפט החוזר מספר פעמים בספר, כמעין מוטו.
האם שורש הכישלון הוא בחלום הלא נכון?

אסף ענברי כתב ספר יפהפה על חייו ומותו של הקיבוץ ושל האנשים שהקימו אותו.
הניסיון לסכם יותר מחמישה עשורים ויותר מחמישה גיבורים ראשיים בספר אחד, די צנום, נשמע אולי מועד לכישלון אבל התוצאה יפהפיה.
הכתיבה של ענברי תמציתית, מסכמת. הוא מקפיד על מרחק מסויים מגיבורי הספר. מרחק אירוני, שאינו נעדר חמלה.
אז איך הוא בכל זאת מצליח לגרום לנו להרגיש קרוב? לכאוב את כאבי הגדילה של הקיבוץ, את הקרבנות שהוקרבו, את השבר הסופי?
ענברי אינו מנסה לחדור לתודעתם של גיבוריו. הוא ממעט בדיאלוגים, וממעט עוד יותר במחשבות. רוב הזמן הוא מספר לנו סיפור ממעוף הציפור, ורק מדי פעם צולל לזום אין על דמות או על רגע והלב שלנו צולל איתו.

"התנובה המרשימה של השנה היתה תנובת הרפת. יתרון הרפת על הלול, על הדיר ועל הארנבייה הוא שנמיות ותנים אינם טורפים פרות, ככה שאין מה להחמיא לרפתנית יותר מדי, ובכל זאת, כאות הוקרה על תנובת החלב, הוצאה גיטה פרלסון ליום שיט בכנרת, עם עוד עשרה רפתנים מצטינים מקיבוצים אחרים. הסירה טבעה באמצע האגם. לא היו ניצולים."
המעבר החד מהעיסוק בזוטות קטנוניות, האם יש מקום להחמיא על תנובת הרפת או לא, לטרגדיה המתומצתת בשבע מילים, טרגדיה שסופר אחר היה יכול להקדיש לה פרק, אם לא ספר שלם, דווקא הוא יוצר פה את הצביטה החדה, הפתאומית.

"הבלתי לוחמים - שלוש מאות שישים ושישה ילדים, שישה-עשר הורי חברים, נשים הרות, מורות, מטפלות - פונו לחיפה במשאיות שרופדו במזרנים ושוכנו בבית ספר".
הנה חצי משפט שמסכם את ספר הנוער הנהדר "לעזוב בית" של יונה טפר. רק ככה אפשר להכניס כל כך הרבה היסטוריה ודמויות בתוך ספר אחד.

הסיפור המרוחק-מתומצת הזה יוצר אפקט כפול, סותר, של תיאורי הדמויות. מחד - דמויות מעין-מיתיות, דמויות שכותבים עליהן כפי שנכתב על דמויות במיתולוגיה: דמויות פועלות, שהכותב אינו מנסה לתאר את מחשבותיהן ואת עולמן הפנימי. ומאידך - מעין קריקטורה, רישום מהיר בעפרון של קווים מרכזיים, עם נטיה אירונית שמבליטה לעיתים את הנלעג.
ועם זאת, אי אפשר שלא לחוש אהדה, אמפתיה לניסוי האדיר הזה. לאידיאולוגיה. להקרבה של האנשים שיצרו אותו.

כן, אפשר לזהות את זרעי הפורענות מפוזרים בין עמודי הספר.
חבורת צעירים חדורי אידיאולוגיה.
צעירים בלבד, ללא הורים. בתחילת הדרך, גם ללא ילדים. ללא ניסיון חיים, ללא איזון. הכל קיצוני כל כך, שחור ולבן.
המכתבים מהמשפחה מוקראים בקול לפני כולם. פרטיות, היא ככל הנראה עניין בורגני.
החברה שתרמה סכום כסף משמעותי לקבוצה - אינה יכולה לקבל בחזרה חלק ממנו בכדי לטפל בכוויות האנושות שנגרמו לה בשל תאונה. גם אסתטיקה וקוסמטיקה הם עניינים בורגניים, מסתבר, ולקיבוץ יש סדר עדיפויות משלו.

ואז מתחילים להגיע הילדים.
ושוב נצבט הלב.
הילדים ששמם נבחר באסיפה קיבוצית. הילדים שמגודלים ע"י כל החברים, אבל לפעמים ע"י אף אחד.

הויכוחים הקטנוניים.
"ברטה לא הסתפקה בקבר של נירה, ושתלה לזכרה גינה שלמה על פני אותה חצר פנימית של קלת שנירה שתלה בשוליה שתי פקעות של רקפות. גינת ההנצחה קוממה חברים רבים, כי משפחת קריצ'מן השתלטה לטענתם על שטח ציבורי".

"התברר שחברים מסוימים מחליפים ביניהם רהיטים. בעיקר ספות. תופעה זו הוגדרה על ידי לוניה "מסחר", ובתום שורה של אסיפות רותחות הוחלט ונכתב בתקנון, מתחת לסעיף הקובע שחבר המקבל מתנה מבחוץ צריך למסור אותה למזכירות, ש"אין להעלות את רמת החיים על ידי יוזמה פרטים של קבלת ספה שלא מוועדת שיפור החדר"".

השיויון לכאורה.
"מרים החליפה עם קלרה זיכרונות יפים מוינה. קלרה לא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה יפה: היא היתה החברה הוותיקה היחידה שהתייחסה אליה בכלל".

"לקראת סוף הקדנציה שלו שלו כמזכיר הקיבוץ ניסו חברים ותיקים לנחש לאיזו שליחות הוא יצא בקרוב - או, כמו שניסח זאת חיים ייני: איזה מעשים גדולים הוא יעשה בזמן שאנחנו נתחפר בעבודה".

"חבר אחר, שככל הידוע לא עבד מימיו בשום ענף מוכר ושמצפונו היה נקי משום שמעולם לא השתמש בו[...]"
(טוב, את הציטוט הזה הייתי חייבת להוסיף ולו רק בגלל שהוא הצחיק אותי כל כך).

לקראת סוף הספר עובר ענברי מדי פעם להשתמש בגוף שני, ב"אתה". אז הקורא יודע שהוא עבר לתיאור חוויותיו שלו משנות הילדות בקיבוץ.
אין בו התרפקות סנטימנטלית על הילדות היפה בקיבוץ, אך גם לא כעס, האשמה וטראומה. הילדות היתה מה שהיתה, על האור ועל הצל.

זה ספר נהדר. ספר שמעניק סקירה על החלום ושברו, על החולמים ועל הלוחמים.
זה ספר שונה, לא סטנדרטי ומומלץ בחום.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
הביתה

הביתה

אסף ענברי

העמק הוא חלום

משאיות הענק נשפו ונאנקו בעלייה לטבעון, עמדתי בצד הכביש והבטתי בבולי העץ הענקיים הקשורים לארגזי המטען, שהובאו מאפריקה כדי לייצר לבידים באפיקים, והרגשתי תחושה של הערצה לקיבוץ שהיה לו מפעל ענק, ששמו נישא בפי הילדים, קלת אפיקים - דוגמה להצלחה ולהגמוניה הקיבוצית, בתחומים רבים כמו ספורט, מנהיגות פוליטית, חקלאות וצבא.

אחר כך עבורו מספר שנים, בגרתי והייתי סטודנט. הארץ עברה מהפך, בגין עלה לשלטון והשתלח בקיבוצים, בפרט באלו שבעמק וטען כי ישובי העולים הוקמו בכדי להוות כוח עבודה זול לקיבוצים. ההסתה נגעה בנקודה כאובה, הקיבוצים הפסיקו להרגיש יפים וצודקים, ונכנסו למשברים כלכליים וחברתיים, כאלה שכמעט פירקו אותם לרסיסים.

לפני שנים לא רבות, פגשתי את הבת דודה שלי שעלתה מחבר העמים ונישאה לחבר קיבוץ אפיקים, אישה בשנות החמישים, שסיפרה לי בחשש גדול על תהליך השינוי והפרטה עבורה, על פתיחת חשבון בנק לראשונה בחייה, על מציאת פרנסה קטנה, כמעצבת ציפורניים, אותה היא מנהלת כעסק, והבנתי שכעת בקיבוצים יש אנשים עניים כבת דודתי, באותו רגע הרגשתי כאב וצער על בת דודתי ולמי שהיו האליטה וכעת הם נאבקים על הישרדות.

מאז אני קורא ספרים העוסקים בחלום הקיבוץ ושברו, ובאמצעותם אני מחפש תשובה, האם לקיבוץ עתיד ומקום בציונות הישראלית המשנה את פנייה, האם הקיבוץ יעבור את המשברים ויצא לדרך חדשה ?

לפני שנים, ראיתי סרט ישן של הארכיון הציוני על חלוצי העמק, הוא נשא את השם, הכול כך יפה, העמק הוא חלום, תמיד תהיתי למשמעותו העמוקה והמדויקת של השם, כעת כשאני קורא את סיפרו של אסף ענברי, הביתה, אני מבין כי החלום מתייחס למעשה אנושי גדול מהחיים, כזה שהופך את הבלתי אפשרי למציאות של חיים מלאי גאווה, למה שהעמק מסמל לתושביו.

ענברי מספר סיפור אנושי מרגש, על חלוצים שהאמינו ברעיונות לתיקון עולם, שהגיעו למקום שבו היו ביצות וקדחת, וחלמו חלומות ענקיים להפריח את השממה, לסלול בה כבישים, באמצעות גדוד פועלים, להקים יישובים, חלוצים שרעבו לחם, עבדו בפרך בשמש קופחת, רקדו ושרו בהתלהבות משיחית, ולעתים שקעו למרה שחורה, וסבלו געגועים לבתים שנטשו מאחור, נשברו וחזרו, התאבדו, מתו ממחלות, נהרגו בפרעות, או במלחמות, היו ששרדו, ולבסוף הגשימו את החלום.

החלמות הפכו לממשיים יותר, לתמונת קיבוץ בה, בולט מגדל המים מעל לבתים עם גגות רעפים אדומים הטובלים בירוק, ובקדמת התמונה טרקטור חורש תלמים. מול הדימוי היפה מתוך גלויות שנה טובה, הייתה מציאות תובענית אותה הקיבוץ ניסה לעצב כארגון מכוון משימות לאומיות, לגוף שהפך את השוויון האוטופי לדת חדשה, שלוותה בדיונים, בויכוחים אין סופיים ובחוקים ובתקנונים מפורטים ומוקפדים, שניסו לשנות את הטבע האנושי, כמו הלינה הקבוצתית. בדרך ליישום האוטופיה הקיבוץ העדיף את האינטרס הקבוצתי על האינטרס האישי, והצורך האנושי. היו שתמיד ידעו להסתדר עם השיטה, הם נסעו משליחות אחת לשנייה. לבסוף הגיע דור הבנים שהנהיג את הקיבוץ לקריסה.

אסף ענברי, מספר את סיפור אפיקים שבעמק, הוא מתאר בערגה, באהבה, ובחמלה את החלוצים שייסדו את הקיבוץ, הוא מצליח לדחוס שמות, חלקם גיבורים אלמונים ולבנות סאגה קיבוצית נפלאה, הוא יודע לתאר את האידיאולוגיות והמתחים שהניעו את החלוצים, למול החולשות האנושיות, ולצידם המעשיות, הנועזות ויכולת ההמצאה. ענברי מתאר בהומור עדין, בעצב ובסרקסטיות את שלל הטיפוסים, והמצבים העצובים והמצחקים. יש בספר תיאורים נפלאים של הטריקים, והשטיקים בהן משתמשת הנהגת הקיבוץ בכדי להעביר החלטות במשק, על הגזברים שעשו את כול הטעויות. מהבחינה הזאת הקיבוץ הוא המיקרו קוסמוס לאופן שבו נבנתה המדינה. הספר הזה הוא סוגה מיוחדת, קו תפר בין תיעוד היסטורי לכתיבה ספרותית ביוגרפית, התוצאה היא סיפור מופלא לחוויה האנושית שבנתה את הקיבוץ, תהליך של הגשמת חלום, וגם של שבר גדול. הספר הביתה של ענברי, מילא אותי געגועים ועצב לתקופה שחלפה, אך גם בתקווה להמשכיות הקיבוץ המוצא כעת דרך להתחדש ולהיות רלוונטי בעידן נטול חלומות.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


יוחנן סימון - קיבוץ

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רץ
הביתה

הביתה

אסף ענברי

לא פעם הביטוי 'עם הספר' עולה למרחב הציבורי, בדרך כלל הביטוי הזה תמיד מגיע עם ביקורת מרירה על הדור שהולך ופוחת. הנשיא ראובן ריבלין פעם הגדיר זאת כך "אנחנו הופכים מעם הספר לעם הארץ". מה זה 'עם הספר'? ומי נתן לנו את התפקיד הזה?

מקור השם הזה להפתעתי הוא מהקוראן, שם ניתן לנו השם 'אנשי הספר' שבעתיד השתנה ל 'עם הספר'. ההגדרה העצמית שלנו כמו בהמון מקרים שונים, נתנה לנו ע"י זרים.

באחד הוויכוחים הרגילים על ישראל ברשת אל ג'זירה. ד"ר וואפה סולטן התמודדה עם איש דת קיצוני שלגלג ביהודים. בשלב מסוים היא תיקנה את האיש דת ואמרה "שהם לא עם הספר הם עם של ספרים רבים..." אכן כן, זאת הגדרה יותר מדויקת של העם היהודי. אנחנו כותבים המון ספרים, מספרי מדע ועד רומנים. למה אנחנו כותבים כל כך הרבה ספרים?

לאחר יצאת ישראל ממצרים האל מצוה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם." (שמות יג ח). העם מקבל את אחת המשימות הראשונות שלו כעם והיא לספר סיפור לדורי דורות. אני חושב שאנחנו העם היחיד בעולם שיש לו חובה דתית כזו. עם חובה זו פיתחנו מיומנות כמעט אבולוציונית לספר סיפורים. הסיפורים של עם ישראל הם בעיקר עוסקים בלידתו של העם והתנהלותו במשך הזמן. כמו כל 'סיפורי עם' מטרתם היא לחנך.

ענברי שרואה את עצמו חלק מאותה מורשת, כותב את לידתו והתנהלותו של קיבוץ 'אפיקים'. משלב ה"לך לך", שבעה גיבורים שעוזבים את אירופה ומתמקמים בעמק הירדן ועד ימינו אנו. הסופר כותב את הסיפור בצורה קרה, מרוחקת רגשית כאילו היה צופה מתעד. בסגנון הכתיבה הזה ענברי משלב הומר דק ומתוחכם בדומה לסופר מאיר שלו.

היום הקונוטציה של המילה קיבוץ היא לא חיובית בלשון המעטה. היא נעה מתמימים / טיפשים קומוניסטים ששבויים באידאולוגיה שסותרת את טבע האדם. לבין 'חולבי המדינה ואדמותיה'. עם השנים הקיבוץ הפך להיות שם קוד לארכאיות וחוסר רלוונטיות. יוצאי הקיבוצים הוסיפו תיעוב, כשהציגו את הקיבוץ כניסויים בבני אדם. הן בנושא 'בית הילדים' שהפך להיות שם קוד לאטימות אנושית והן בנושא העדר 'האני' בכל התחומים.

ענברי החליט לענות לכולם לא דרך דיונים של בעד ונגד, אל ע"י 'והגדת..' הוא לוקח את סיפור לידתו וחייו של הקיבוץ עד ימים אלה. בכישרון רב הוא כותב את סיפורו של הקיבוץ דרך עיני המייסדים. הסופר מראה לנו את המחירים שדור המייסדים שילם בחייו, ולא פחות חשוב באיכות חייו ע"מ לשמור על חלקת הארץ הקטנה. גם לדור ההמשך היו קורבנות גדולים בשמירה על הארץ הזו. ההישג הגדול ביותר של ענברי היא ביכולת לייצר אמפתיה לקיבוץ ולגיבוריו על אף הטעויות שנעשו בו. הוא מוביל אותנו לקבל את הקיבוץ כחלק משמעותי בתקומת הארץ. נכון לא הכל היה מושלם, אך המקימים ניסו ליצור חברת מופת. הם אומנם נכשלו כלכלית אך לתקופה שהמדינה הייתה זקוקה להם, הם היו הצלחה מסחררת.

היום 'עם הספר' נדחק הצידה ואנחנו מגדירים את עצמנו 'כאומת הסטרטאפ'. אם מבודדים ערכים מסוימים של הסטרטאפ, בהחלט אפשר למצוא D.N.A משותף לתנועה הקיבוצית. ערכים כמו: חלוציות, יוזמה, חדשנות, ויצירת יש מאין. בכל זאת מהו הקיבוץ, אם לא הסטרטאפ הישראלי הראשון. לא הוא לא עשה אקזיט הוא פשוט עבר הפרטה.

כל מי שחשובה לו ההיסטוריה של הארץ הזו ימצא עצמו מרותק כמוני, רוצו לקרוא!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
הביתה

הביתה

אסף ענברי

כשהייתי צעירה ושאלו אותי אם הייתי מעדיפה לחיות בעבר או בעתיד, תמיד עניתי שבעבר. כשהייתי ילדה רציתי לחזור לתקופה של שלושת המוסקיטרים, אך בתור נערה רציתי להיות חלוצה. חלמתי על הפרחת השממה, על ייבוש החולה, על בניית זכרון יעקב. חלמתי על עצמי עם הקוקו והסרפן, עם הטורייה והשיבריה וכו'. מה שכן, אף פעם לא חלמתי על עצמי בקיבוץ.
מי שמכיר אותי יודע שאינני מוצאת הרבה חן בקפיטליזם חזירי וחושבת שצריך למצוא דרך אמצע, כן למדינת רווחה, אך לא על חשבון תחרות. עם זאת כשקראתי על חוסר הפרטיות המוחלט והגמור לו זכו חברי הקיבוץ, בהסכמתם המלא כמובן, שערותיי סמרו. מכתבים פרטיים שנקראים באסיפת חברים, מחיקת כל שוני, ועדת הבחירה לשם של ילד וכמובן שיא השיאים - הפקעת הילדים. אסף ענברי הוא בן קיבוץ אפיקים, ותיאוריו האמינים (בעיניי) של הלינה המשותפת בבית הילדים, לא השאירו את עיניי יבשות.
"...אותם שלושה-ארבעה תקליטים נוגנו לסירוגין אחרי שעת ההשכבה. הגננת עברה מחדר לחדר, נבחה: "דממה! פנים לקיר!" הניחה את המחט על התקליט המרדים ויצאה ונעלה את המבצר אחריה."
חווית הקריאה שלי הפעם מעורבת מאוד. מצד אחד הרגשתי הערצה לאותם המייסדים, אלה שלא התלוננו על שום דבר, עבדו ללא שכר 18 שעות ביום בתנאים קשים מנשוא. המייסדים שרובם חוו על בשרם כלא רוסי ועבודות פרך בסיביר בגי חטא הציונות, היו בעלי רעיונות נעלים, אך הביצוע שלהם, האוטופי מדי, לקה בחסר.
בנוסף, הייתה לי בעיה קלה עם סגנון הכתיבה של ענברי. הסגנון המבולבל, שקופץ ממקום למקום, מאדם לאדם, ללא סדר הגיוני לכאורה. סגנון מאוד יבש, תמציתי מחד, אך חוזר על עצמו ונמרח מאידך.
עם כל החסרונות, הספר בהחלט שווה קריאה.
יצאה לי ביקורת מבובלבלת, אולי כי התבלבלתי מהספר ואולי בגלל הצום:-)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“את "הביתה" של אסף ענברי קראתי בשבוע שבו התקיימה החגיגה הממלכתית לרגל יום הולדתו ה- 90 של שמעון פרס.”