• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

מאת ג'ון בוין

הביקורת של דן-1

תמונה של דן-1
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

מאת ג'ון בוין

הביקורת של דן-1

תמונה של דן-1
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
BookSeller11
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“ברונו בן התשע חוזר מבית-הספר ומגלה שחפציו נארזים בארבע תיבות עץ גדולות. כאן מתחיל סיפורו המרתק של יל”

11/48
ביקורות על הנער בפיג'מת הפסים
הבאה
מזמשנה?!
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ראיתי רק את הסרט.עדיין לא קראתי את הספר.
אחד הסרטים המעולים בנושא השואה.
הסרט מוצג בזוית ראייה מאד לא שגרתית ובכך עוצמתו.
הזכיר לי את "החיים יפים" שגם הוא עוסק בשואה בדרך ראייה מיוחדת-הדרך לצפות במתרחש בעיניים של ילדות תמימה ומקסימה.
בברכה
דן-1
נ.ב. רוצו לראות את הסרט.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שקדנית
שקדנית
תמונה של רוזי
רוזי
ח
חכם סיני עתיק ממין נקבה
ש
שרוניקה
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של יהלי
יהלי
תמונה של נולי
נולי
תמונה של Mira
Mira
9קוראים|גיל ממוצע43|100%נשים

על המבקר

תמונה של דן-1

דן-1

ותיק
חבר מזה 18 שנים
106 ביקורות•1 נבחרות•692 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של דן-1
דן-1
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות106
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל692
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ריגול והרפתקאות37ספרות מתורגמת34ספרות מקורית24

דיון על הביקורת

1 תגובה
מיה  אליה
מיה אליה•לפני 15 שנים

שעה וחצי מול המסך???

לא בשבילי-נשמע טוב -עוד ספר חדש לרשימת הקריאה-
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של דן-1

המקעקע מאושוויץ

המקעקע מאושוויץ

הת'ר מוריס

ספר חובה למי שרוצה להבין את תקופת השואה.
קראתי אותו לאחר "סיפורה של צילקה".המקעקע מאושויץ הכיר את צילקה.
יש בי רגישות גדולה לנושא גם בגלל סיבות הקשורות במשפחה שלי וגם בגלל שהייתי בביקור באושוויץ וראיתי בעיני את המקום שעליו נכתבה העלילה שרובה אמת. זה סיפור קשה לעיכול של הישרדות עם סיכויים קלושים מאד מול הנאצים באותה תקופה.
זה גם סיפור של כח, ושל חכמה של המקעקע שבשורה התחתונה גבר על הנאצים למרות כוחו הדל.
ממליץ לכל מי שלא מפחד מתיאורים קשים ואכזריים , ולהערכתי גם אמינים ,שמופיעים בסיפור.
הסופרת עשתה עבודת כתיבה מול גיבור הסיפור בפועל.
היא מוסרת לנו את נקודת מבטו על כל מה שעבר עליו ,בתקופה הקשה שנכפתה של חייו. זה סיפור ייחודי של אחד הניצולים שמומלץ לקרוא.

לפני 3 שנים•דן-1
ג'ק וחזיר חג המולד

ג'ק וחזיר חג המולד

ג'יי. קיי. רולינג

ספר ילדים מרתק.
כתוב מעולה ומאויר ממש נפלא.
רולינג היא סופרת ילדים שכתיבתה קורצת גם למבוגרים.
קראתי את הספר בזמן קצר אבל ממליץ לקרוא אותו
לפחות פעמיים.
מסע מופלא בעולם האיבוד והשכחה כולל מעבר לזמן אחר
ביקום אחר עם כללים אחרים.
אנחנו תמיד מחפשים ולפעמים בדרך מוצאים גם מה שלא חיפשנו.
אצל רולינג הדרך חשובה, הסוף פחות חשוב.
אצל רולינג המכשולים שוליים אבל חייבים לעבור אותם.
אם תרצו הספר הזה הוא ספר החיפוש של רולינג עצמה.
והיא מצאה!
מסרים פשוטים - זה סודה של רולינג לעולם הילדים ,שבו הכל קסום ומתגשם, בכוח הרצון והתמימות.
בקצור-תתחילו לקרוא ,ושיהיה לכם יום נפלא.

לפני 4 שנים•דן-1
גמביט המלכה

גמביט המלכה

וולטר טוויס

ספר שמותאם לאוהבי משחק השחמט. צריך לזכור: השחמט כמשחק הוא דבר רציני, וכדבר רציני הא רק משחק.

כחובב שחמט מהיר מאד (1 דקה) ,אני מודע לקושי לזכות במקום ראשון בתחרות שחמט בכל רמת משתתפים.
להיות אלוף עולם בשחמט, זה כבר סיפור/סדרה אחרת. זה סיפור דומה מאד לזכייה במדליית זהב באולימפיאדה.

גמביט המלכה מגיש לנו בצורה מרתקת ומקורית את תהליך הבנייה של אלוף , או יותר נכון, אלופה בשחמט -ברמה עולמית.

מעבר לתכונות הנדרשות להפוך משחקן טירון וחסר ניסיון ,עם אינטואיציה בריאה, לרב אמן בינלאומי בשחמט ,נדרשות עוד דקויות רבות וצריך מזל רב
כדי להפוך ולהיות אלוף העולם בשחמט.

גמביט המלכה מביא בכישרון רב את כל הנפילות שהן חלק בלתי נפרד בדרך אל המטרה הנכספת. הספר לא נכתב רק לחובבי שחמט - שלהערכתי ייהנו ממנו מאד.
גמביט המלכה הוא גם סיפור של התמכרות. הסיפור מביא בצורה ריאלית עד כמה התמכרות יכולה להיות הרסנית, וכמה קטן הפער בין הצלחה לבין כישלון כאשר התמכרות
יוצאת משליטה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•דן-1
צרות ומזל רע

צרות ומזל רע

לי צ'יילד

עוד מותחן בסדרת ג'ק ריצר הגוליבר של לי ציי'לד.

כולם מולו גמדים: נשים,אויבים,החוק.

ספר ממכר יחסית ,עד לסופו - שהוא גם פתרון העלילה.

מפגש עבר עם נוסטלגיה מסחרית ועם חוקרי יחידה מיוחדת, הוא תמיד מתכון טוב ל...משיכת קוראים.

מצא חן בעיני השימוש המתוחכם ,בקוד יתרות הבנק, להעברת מסרים.

לי צ'יילד פותח וגם מסיים את המותחן בקוד יתרות הבנק. רעיון לא רע ולא שגרתי.

כדאי לקרוא לחובבי מותחני ריצ'ר.

לפני 4 שנים•דן-1
אלה שמצילים אותנו

אלה שמצילים אותנו

ג'נה בלום

נקודת מבט לא מוכרת לי על השואה.
כוח ההקרבה של אמא למען בתה. כוח ההישרדות של האזרח הגרמני הקטן מול הכח האדיר של הנאצים.
גנה בלום מנסה להבין את הנקודה הגרמנית שנפגעה וסבלה מעליית הנאצים לשלטון.
הספר הזכיר לי ביקור שערכתי במוזיאון היהדות בברלין.
כמובן שמוזיאון זה מבליט את הנקודה הגרמנית בסיפור השואה.
בלשון המעטה לא אהבתי את המוזיאון. היהודי ,והיהדות גם בספר וגם במוזיאון הוא רק "חתיכת" פאזל קטנה
בתוך המכלול הגרמני העצום והמועצם.
קשה להזדהות עם סבל של אזרחים גרמנים בתקופת השואה, ביחס לסבלו של העם היהודי.
אבל, זה עדיין נושא כואב שגנה בלום כתבה עליו ספר.
הספר מציג שתי תקופות. עבר והווה. עדיף לדעתי לכתוב ברצף זמנים ולא לדלג בין זמנים.
זה עלול לפגום ברצף הקריאה של הסיפור.
נושא הבושה הגרמנית ממעשי הנאצים מופיע בסיפור אבל נראה שכותבת הספור נזהרה מאד.
כנראה שיש לה סיבות טובות לכך .הבושה קיימת אבל הגיבורים מנסים להסתיר אותה...
יתכן שכל הספר נכתב בגלל רגש הבושה שצף ועולה למרות שמנסים להטביע ולהסתיר אותו בעבר הרחוק.
בקיצור קשה לברוח מהעבר כי הוא חרוט בתוכנו.
ממליץ לקריאה ויש קטעים לא קלים בספר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דן-1
הספרנית מאושוויץ

הספרנית מאושוויץ

אנטוניו איטוּרבֶּה

הסיפור של דיטה קראוס ממחנה טרזין דרך אושוויץ וכלה במחנה ברגן בלזן.
עלתה לישראל בשנת 1949.
הדליקה משואה במדינת ישראל.
ספור חייה הוקלט ל-YOU TUBE - והיא מספרת אותו בעצמה.(1 שעת הקלטה בערך).
כיום היא בת 91.(מופיעה גם בויקיפדיה).
סיפורה קשור לפרדי הירש שהיה "מנהל" הבלוק שבו הייתה באשוויץ. תעלומת סיבת מותו עוטפת את כל הסיפור שלה.

בגלל שבקרתי פעמיים בטרזין ,ופעם אחת באושוויץ בסיורים שונים, הספר השלים לי
את מה שראיתי בשטח - שנים רבות לאחר סיום השואה.

הספר קשה מאד לקריאה-והוא כולל אכזריות נאצית בלתי נתפסת.
מול הנאצים יש בסיפור אומץ בלתי נתפס של דיטה לאורך כל הסיפור.
זהו ספר של 5 כוכבים ללא שום היסוס מצידי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דן-1
61 שעות

61 שעות

לי צ'יילד

ספר חריג בסדרת ג'ק ריצ'ר, בגלל סופו.
נזכרתי בגיימס בונד האגדי במאבקו מול כוחות הרשע.

מצאתי גם דמיון קל בין אגדת הילדים :"אלאדין ומנורת הקסמים" לבין 61 שעות.
מאבק של קוסם ארכי רשע מול ג'ק עם ירידה לבטן האדמה.

קל לנחש את פתרון התעלומה.
קשה לנחש את סוף העלילה.

לא אהבתי את הספירה לאחור שמופיעה בספר בתדירות גבוהה מדי לטעמי ולא תורמת דבר לעלילה.

שווה קריאה - לחסידי צ'יילד.
זה אחד הספרים הסבירים שלו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דן-1
המסע של צילקה

המסע של צילקה

הת'ר מוריס

יש בי רגישות מיוחדת לשם אושוויץ משתי סיבות:
א-הכרתי את האח של סבתי ואשתו ז"ל ששרדו את השואה הקשה והנוראה והיו במחנה הזה.
ב-בקרתי פיזית במחנה שנים רבות אחר השואה ואינו דומה מראה עיניים לקריאת ספר או למשמע אוזניים.

צילקה גיבורת הסיפור שרדה גם היא את אושוויץ ולאחר השואה עברה שואה נוספת במחנה כפיה מבודד ואכזרי בסיביר. כלומר מדובר כאן בגיהנום כפול.
זה סיפור של אהבת אדם בתוך גיהנום שנוצר על ידי אנשים.

פה ושם נוספו לסיפור קטעים שלא ניתן לדעת אם התרחשו או לא ,אבל להערכתי הקטעים האלה שוליים ביחס לסיפור המסגרת שהוא אמיתי.
צילקה הצילה אנשים לאורך כל הדרך אבל גם ראתה בעיניה אנשים שלא יכלה להציל וראתה אותם הולכים למוות בטוח - כולל המקרה של אמא שלה.
זה סיפור של ניגודים. הסופרת לא שופטת. היא חקרה עובדות וכתבה סיפור.
יש כאן סיפור הצלה של גיבורת הסיפור אבל יש כאן הרבה סיפורי הצלה על הדרך של סיפור ההצלה הראשי, האישי.
הספר שם דגש על כח החברות של קבוצות במצוקה:
אסירים, אחיות בית חולים.
לפעמים חבר תומך חשוב מארוחה-גם כאשר לכולם אין מספיק אוכל.
לפעמים בזכות חבר תומך אחד-ניצל בלוק שלם של אנשים..
גם בתוך הגיהנום של 2 מחנות כפייה שעברה בחייה היא מצאה בנוסף לרע הנורא גם מעט טוב.
סה"כ הסופרת אופטימית. צילקה מסיימת את חייה בטוב. ללא יכולת ללדת ילדים, היא חיה עם בחיר ליבה עם שנים רבות של חיים טובים ללא כפייה.
היא יצאה מפעמיים גיהנום שפויה יחסית וחזרה לחיים טובים.

מוריס התר שחקרה לעומק את נושא הספר כותבת בצורה מרתקת ומיוחדת גם על פרטים "יבשים" שמלכתחילה נראים שוליים אבל טכניקת הכתיבה שלה
מושכת את הקוראים .יש בסיפור מחסור מכוון של עובדות - מתוך רצון להגדיל את עוצמת המתח ואת העניין של הקוראים על המתרחש.
יש פרטים שהושמטו במכוון -כדי לשמור על צלם אנוש גם בתוך הגיהנום הכפול שעבר על גיבורת הסיפור.
הספר הוא לא רק זכרון.זה גם סיפור העצמה של צילקה הגיבורה הצעירה ששרדה. זה מעין יומן -שיתכן שצילקה הייתה כותבת שיש לו סוף טוב יחסית
לסוף של גיבורה אחרת של השואה-אנה פרנק.
לא התעמקתי מעולם בסיפור של אנה פרנק ואני מכיר אותו רק בצוקה שטחית .אולי צילקה בסיפור שלנו היא אקטיבית מאד ביחס לאנה פרנק שסופה היה שונה
ואולי הייתה גיבורה -אבל יותר פאסיבית ביחס לצילקה שעברה פעמיים! גיהנום של מחנות כפייה. כלומר צילקה חזקה בהרבה ולכן גם מסוגלת להשפיע ביתר עוצמה על הקוראים.
לאחר סוף הסיפור נמצאים חלקים נוספים השופכים אור על המחקר שנעשה על הדמות וכן חומר רקע היסטורי ,מפורט יחסית ,על מהות הגיהנום השני שאותו נאלצה הגיבורה לעבור לאחר שחרורה מאוושויץ. גיהנום זה הוא לדעתי עיקר הספר - כי הוא ארוך יותר ומורכב יותר ומכאיב יותר ואכזרי יותר למרות שצילקה מגיעה אליו מוכנה יותר
מגהינום אושוויץ.
אני סבור שהחלקים האחרונים(שאינם חלק ישיר של הסיפור) חשובים מאד לראייה הכללית של הנושא, גם אם אינם שייכים לסיפור הפרטי האישי יותר - שאותו שיחזרה מחברת הסיפור בכישרון בלתי רגיל. שווה מאד לקרוא.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דן-1
יום אחד תפסיד

יום אחד תפסיד

לי צ'יילד

ג'ק ריצ'ר הוא ואריאנט של רובין הוד שמייצג "אלימות צודקת" בשיטות של:
"הקם להורגך השכם להורגו" ו"הגונב מגנב פטור".
הוא מסייע לזקנים החלשים לחצות את כביש החיים ומטפל בשתי כנופיות בו זמנית
בשיטות הפרד ומשול ללא שבויים, ובקלילות מוגזמת קמעא.

ספר ריאלי שנכתב כמשימה בלתי אפשרית של רובין הוד. במסגרת המשימה כמו באגדה מודרנית
הוא מגייס צוות מיוחד ולא ממש מקצועי שישמש כח צבאי קטן וחכם לחיסול סופי
של התגלמות הרוע בצורת 2 כנופיות השולטות באזור עירוני של אזרחים חלשים וחפים מפשע.

בקיצור רובין הוד פותר הכל - חוץ מבעיית היותו פרש בודד ,וממשיך הלאה כמו באגדות, חסר תהילה
אל מול השקיעה...
כמובן שזאת נוסחה ספרותית מלאכותית מנצחת, האהובה על כולנו בכלל ,ועל לי צ'ילד בפרט.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•דן-1

ביקורות נוספות על "הנער בפיג'מת הפסים"

הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

הספרים עדיין בארגזים ולי אין את כוחות הנפש להתחיל לפשפש ולבחור בקפידה. אימצתי לי את המודל של שליפה באקראי וכמו שאומרים, מה שיוצא אני מרוצה.

אני עוצמת עיניים ומקווה מאוד שייצא ספר שיקלע לטעמי, שלא אצטרך להתחיל להסתבך יותר מידי בחיפושים ואז המחשבות צצות ואיזה ספר ולמה דווקא עכשיו ואז אני מתחילה להתמהמה בבחירה (גם ככה אני אדם שלא קל לו לקבל החלטות) בבקשה שהגורל יחליט טוב בשבילי!

ברונו, ילד החי בברלין עם הוריו ואחותו, נאלץ לעבור לפולין לאחר שאביו קיבל קידום בעבודה. משפחתו עוברת לגור מטרים ספורים ממחנה ההשמדה אושוויץ. המקום החדש מנוכר, זר ומפחיד. מבעד החלון יכול ברונו לראות אנשים רזים ושפופים עובדים וראשם באדמה. האם זהו הכפר שעליו למד בבית הספר? אין הדבר הגיוני מכיוון שאין אדמה, אין חיות ואין עצים. ברונו יוצא למסע עצמי כדי להפיג את השעמום והשאלות האופפות אותו ולנסות להתמודד עם הפרידה הכואבת מחבריו הטובים הנשארו בברלין. מלבד סיפורו המרכזי של ברונו, ישנם תתי סיפורים של דמויות כמו משרתי הבית הממלאים אחר פקודות באפלה, סבתו של ברונו המגנה בכל תוקף את קידומו של האב בעבודה ואת מעשיו, האחות שמנסה להתקרב לקצין צעיר שנמצא תחת סמכותו של אביה וכמובן, שמואל, חברו הטוב של ברונו שנמצא מעבר לגדר. כולם כמו רוקמים סביבו עולם מלא בסתירות ומסתורין.

הסיפור הזכיר לי מאוד את הסרט "אזור העניין". סרט חזק ועוצמתי שמתאר את חיי היום-יום של משפחתו של מנהל מחנה ההשמדה אושוויץ. הדיסוננס העצום בין המוות והאימה המתרחשים לנגד עיניהם של משפחה החיה חיים פסטורליים ומושלמים בעיוורון מוחלט.

הצלחתי לחוש את עוצמתו של הספר מחלחל בין עצמותיי. הסוף הכה בי לתוך הפנים במהירות של מאה קמ"ש. לא ציפיתי למסע שאליו נלקחתי. הספר נקרא מיד ובנשימה עצורה. דמותו של ברונו שותלת זרעי תמימות בקורא, שכמו מבין את הסיטואציה אך היא מעט מעורפלת ומטושטשת כך שלבסוף התמימות מתנפצת ללא כל הכנה מוקדמת.

ספר שנוגע ברגישות עמוקה ביותר בפצע שתמיד ובייחוד עכשיו עודו מדמם. ההוכחה לכך שלא צריך תיאורים גרפיים או מזעזעים כדי להנגיש סיפור כואב מנשוא.

הדף האחרון של הספר נרטב מדמעותיי שקראו את המילים הבאות:

"כל זה כמובן קרה לפני זמן רב ושום דבר דומה לזה לעולם לא יוכל לקרות שוב. לא בימינו ובדורנו".

לפני שנה•
★★★★★
•בר
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

עשוי נפלא וחכם, מצליח להיכנס לראש של ילד בצורה מעולה וכואבת להחריד. הסיפור לא קל אבל ישנה תמימות יפה שמטשטשת את הכאב הגדול והכמעט ידוע מראש. ממליצה בחום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•תשרי
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

וואו איזה ספר קראתי אותו ביומים, אין לי מילים לתאר את הספר הזה פשוט מדהים, הספר מספר על ילד בשם ברונו שעובר לגור ליד מחנה ההשמדה ושם פוגש את שמואל ילד יהודי שניי' הילדים בתחברים ונהפכים חברים, למרות שהם לא נפגשו ממש, רק מאחורי גדר התייל שמפרידה בניהם, הספר מסופר מנקודת מבטו של ברונו ילד בן תשע, מומלץ בחום לא רק לילדים

לפני 15 שנים•
★★★★★
•כרובי
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

מכירים את זה שמרוב שמשהו עד כדי כך טוב אתה מפחד לתאר אותו כדי שהמילים לא יהרסו? זה בדיוק מה שקרה לי עם "הנער בפיג'מת הפסים".
סיימתי את הספר לפני שבוע ואני עדיין מוצאת את עצמי חושבת עליו. הוא השאיר עליי כזה רושם עצום ,שקשה לתאר אותו במילים.הרגשתי כ"כ טעונה רגשית אחרי שקראתי אותו ודווקא בגלל השפה הילדותית והתמימות העצומה שגובלת בניתוק מהמציאות. אולי דווקא בגלל זה מבוגרים יכולים למצוא את עצמם נשבים בקסמו של הספר אפילו יותר מילדים שהם כביכול הקהל אליו מיועד הספר ,בגלל כל התכנים החבויים בו, שמסתתרים מעבר למילים הפשוטות .

קשה,חזק ויותר מכל - ספר חובה . מבליט עוד יותר את הצביעות הגרמנית - בבית של ברונו מחנכים אותו להיות מנומס ומחונך.אסור להיכנס לדברים של אמא ואבא .כשהוא אומר שהוא שונא היסטוריה אימו מזכירה לו מייד שאסור לו לומר שונא.אסור לומר שונא - אבל אח"כ ללכת לצד השני של הגדר ולירות ביהודים זה לגיטימי לגמרי. הספר עוזר להבין שבעצם אין שום הבדל פיזיולוגי בין גרמנים ליהודים ובין בני אדם בכלל, כמו שהתורה הנאצית הייתה בטוחה. בסופו של דבר, כשברונו לבש את פיג'מת הפסים אף אחד לא הבדיל ואיש לא חשב,אפילו לרגע ,כי הוא נער גרמני בנו של המפקד הבכיר ,איש לא הדביל בין גרמני ליהודי, בין "עליון" ל"נחות". זה רק מחזק את זה שכולנו בני האדם בדיוק אותו הדבר (לא שחלילה אי פעם הטלתי בכך ספק) - דבר שהנאצים לא הצליחו להודות בו - והתורה הנאצית היא התורה הכי חסרת ביסוס ומלאת בורות שהייתה אי פעם . אני חושבת שהסופר ממש הצליח להיכנס לראש של הילד והרגשתי כאילו שילד בן תשע מספר לי את הכל . התמימות של ברונו ,כ"כ מצמררת, ומעוררת מחשבה ואני ראיתי בה מעין ביקורת על שאר העולם - שהכל היה מתחת לאף שלו אך בכל זאת בחר להתעלם.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•כלשהי
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

הרגשתי צורך לכתוב כמה מילים על השואה. איכשהו נפלתי על הספר הזה. כך שהסקירה לא תהיה עליו ספציפית, אלא על כל הנושא בכללות.

אחד מקרובי המשפחה שלי מתנדב בארגון וולנטרי גדול, שכולכם וודאי מכירים אותו. זה ארגון שבעיקר משאיל ציוד רפואי לזקוקים לו, ומפאת הצורך הגדול בציוד רפואי, היוקר של ציוד כזה וותיקותו של הארגון – יש לו המון סניפים, מדורים, מחלקות וראשי צוות.
ראש הצוות של הקרוב שלי היא אישה גרמנייה, לצורך העניין נקרא לה אירנה. אירנה הגיעה לארץ לפני הרבה שנים, ועובדת בכמה וכמה מקומות בהתנדבות מלאה, כדי לכפר על פשעי השואה של עמה.
אירנה היא יקית אמיתית. היא לא עושה חיים קלים לאנשים תחתיה, ודורשת מהם לקבל את הבאים בנימוס ובסבלנות לא ישראליים בעליל. חשוב לציין שהיא נוהגת כך בעצמה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

היום נזכרתי באירנה. צפיתי בסרט "הנחשול" ובעוד הרבה צילומים מהמחנות, משחרור בוכנוולד, מחיסול גטאות וכדומה. חלקם מזעזעים במיוחד. ופתאום חשבתי על הצד השני של השואה.
הצד הגרמני. המייסר. המתעלל. הרוצח לשם הרציחה.

בעשר בבוקר נשמעה הצפירה, ואני תהיתי מה אירנה עושה עכשיו. אני מניחה שהיא עומדת. מה היא באמת מרגישה? בתוך הלב היא באמת מתביישת? מתחרטת?
מה גורם לה לרצות לכפר על פשעים שאינם באחריותה?

"לכפר על פשעי השואה."
אפשר בכלל לכפר על דבר כזה? האם אירנה מאמינה במה שהיא עושה? היא מרגישה שבאמת הפעולות הללו שלה יכולות לטשטש את כל הזוועות שסבא שלה, שכניו, חבריו, רוב מכריו עשו ליהודים?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כשאני חושבת על הצד השני של השואה, זה גורם לי לחשוב על ברונו, גיבור הספר הזה. ילד בן שמונה, בן של מפקד נאצי בכיר, שחי בבועה ורודה ואין לו מושג מה קורה סביבו. כשהוא מקבל מושג, זה קצת מאוחר מידי.
חשבתי על סבתא של ברונו, אמו של המפקד, שלא מרוצה מהמצב אבל אין לה הרבה מה לעשות נגד זה, כי המשפחה מאיימת עליה שתשתוק.
על אמא של ברונו, שנעשית חולה כשמתברר לה במקרה מה מקור הריח הנוראי הבוקע מהארובות.

ספוילר
גילוי נאות: על הספר רפרפתי. את הסרט ראיתי כמה וכמה פעמים. ותמיד בסופו אני לא יודעת מה להרגיש. ברונו מת בתאי הגזים, כשהוא מחזיק ידיים עם שמול, החבר היהודי שלו. זה סוף טראגי לצופים שמתחברים בקלות לברונו המקסים. (אסא באטרפילד מגלם אותו היטב. תמיד קל להתחבר לדמויות שהוא משחק בסרטים) ואחרי שניה אנחנו קולטים שבעצם הסרט / הספר הזה גורם לנו לרחם על ילדו של מפקד נאצי. הוא לוקח את הלב שלנו אל ברונו, הרבה יותר מאשר אל שמול.
סוף ספוילר

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

עד היום אני לא יודעת מה להחליט לגבי העניין הזה.
בכלל מעצבן אותי שסרטים גורמים לי להרגיש דברים שבבחירה מודעת אולי לא הייתי מרגישה.
כמו למשל בסרט "הנפילה." זה סרט גרמני דוקומנטרי, המתעד – נראה לי שבדיוק גרמני אופייני – את הימים האחרונים בבונקר של היטלר.
גם שם היתה לי בעיה מה להרגיש.
ליוזף גבלס היו שישה ילדים מקסימים, יפים, בלונדיניים ומתוקים, ואשתו רצחה אותם לפני שהתאבדה בעצמה. כי "הם טובים מכדי לחיות בעולם בלי היטלר."
מצאתי את עצמי מרחמת על הילדים האלה. ואחרי שניה התעצבנתי – למה את מבזבזת את הרחמים שלך על ילדים גרמניים?
מצד שלישי, הילדים לא אשמים שאבא שלהם תרם לרצח מיליוני יהודים.

כמה סצנות אחרי קיבלתי תשובה.
היטלר יושב בארוחת צהריים מצומצמת עם כמה מהמקורבים אליו, ואומר, במילים שאני מניחה שהם ציטוט מדויק או קרוב מאד למקור:
"החיים לא סולחים לחולשה. מה שנהוג לקרוא אנושיות זה קשקוש דתי. חמלה היא חטא נצחי. להרגיש חמלה לחלש זו בגידה בטבע. מעולם לא הרגשתי חמלה."

אם זה המצב, לא אכפת לי לבזבז רחמים על הילדים האלה. כי יש לי מאגר עצום מהחטא הנצחי הזה. אני גאה בעובדה שאני מסוגלת להרגיש חמלה. שאני אנושית. שאני יהודייה.
שלושה דברים שהיטלר לעולם לא ישיג.


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


ועדיין יש לי בעיה.
שמעתם פעם על הרופא שהציל את היטלר ממוות, כשהיה בן שנה?
אני מניחה שרובכם שמעתם חלק מהסיפור: אדולף הקטן חלה ונטה למות, ורופא אחד הציל אותו. חבל.
ויום אחד שמעתי את הסיפור במלואו.
זה קרה בשבת, השעות הקריטיות הללו שאדולף התנדנד בין חיים למוות. וקרובי משפחתו דפקו אצל רופא יהודי. אני לא לגמרי זוכרת את הפרטים, אבל מבחינה הלכתית הרופא הזה לא היה חייב ללכת. היתה להורים אפשרות לקרוא לרופא אחר, והוא לא היה חייב לחלל שבת (כנראה שהיה מדובר במרחק נסיעה או משהו. מתקשה להיזכר).

בני משפחתו של הרופא ביקשו שלא ילך. שלא יחלל שבת במקום שלא חייבים, והרופא גער בהם: איפה האנושיות שלכם? תינוק נוטה למות, ואני יכול להציל אותו. פיקוח נפש. אז מה אם מישהו אחר יכול לעשות את זה.
והוא הלך והציל אותו. וקיבל מההורים תמונה של התינוק, עם השם מאחורה. (כי לא רצה לקבל כסף עבור עבודה בשבת.)
אני תוהה מה הרופא הזה הרגיש כעבור כמה שנים, כשזיהה בעיתונים את התינוק מהתמונה מדבר נגד עמו של האיש שנתן לו חיים במתנה.

אז כנראה שבכל אופן, רחמים ואנושיות זה דבר מסובך ומפותל, שאין לו תשובה חד משמעית. כנראה שבשורה התחתונה, במאגר החמלה שברשותי אשתמש קודם כל עבור בני עמי. כשאגמור לרחם על כולם, ויהיה לי זמן פנוי, ארחם קצת על ברונו וילדי משפחת גבלס.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

אביו של ברונו הוא קצין אס.אס. נאצי המקודם לתפקיד
מפקד מחנה עבודה והשמדה, לשם עוברים הוא ובני
משפחתו.
הם מתכוונים לחיות חיים נורמליים ככל משפחה.
אך את האמת אף אחד מהם לא יודע לא אשתו, לא
שני ילדיו. הבית בו גרים משמש גם כמפקדת המחנה.
בבית חי גם העוזר של מפקד המחנה קצין צעיר
שבמהותו גלום הנאצי הקלאסי הרומס והאכזר
וגם אסיר יהודי שהיה בעברו רופא והיום כאסיר
כעובד כפיה במחנה משמש כשרת עושה כל עבודה.
אך את המציאות בה הם חיים אי אפשר להסתיר לנצח
אט אט המציאות טופחת בפניהם.
ברונו נער סקרן וחקרן ומתקשה להשאר בתחומי הבית
ודווקא נמשך למקומות בהם אוסרים עליו להיות.
מחלונו ראה את עובדי הכפייה הלובשים פז'מות פסים
אומרים לו שזוהי חווה ואנשים אלו הם איכרים.
אבל את החלון חסמו.
אימו של ברונו מריחה את ריח העשן המיתמר מארובות
המחנה, ותשובתו של קצין האס.אס מערערת את עולמה,
היא מבינה לאיזו מציאות זוועתית נקלעה עוברת
התמוטטות עצבים שלאחריה איבדה את שמחת החיים
ואינה מוכנה להשאר שם עם 2 ילדיה, זה גם מעלה בה
תהיות לגבי האיש לו נישאה איך יכול לקבל
תפקיד כה אכזר.
מאחורי הבית יש מחסן מלא צמיגים וכשברונו רוצה
להכין נדנדה מאחד הצמיגים הקצין הגרמני הצעיר נובח
פקודה לעבר האסיר היהודי המבוגר שרץ וסוחב את הגלגל
לנדנדה. ברונו נופל מהנדנדה ונפצע והאסיר היהודי שעושה
את כל העבודת השחורות בבית מניקוי השרותים קילוף
תפוחי אדמה הגשה לשולחן או כל עבודה שתוטל עליו נושא אותו בידיו למטבח חובש
את פצעו ומרגיע חששו של ברונו המפקפק ביכולתו ואומר
לו שהוא היה רופא
והילד מתפלא ושואל למה הרופא בוחר
לקלף תפוחי אדמה ואינו עוסק במקצועו אינו מבין שהוא
אסיר ואין לו ברירה הוא אינו מבין מדוע הקצין
עוזרו של האב שישב איתם אל השולחן מכה קשות את היהודי
שמעייפות רעדו ידיו כשהגיש את היין לשולחן,וטיפה נשפכה
ממנו על מפת השולחן.
במקום ללמוד בבית ספר מגיע אליהם מורה המלמדם את
דוקטרינת המשטר ההיטלראי מלמדם שיהודים אינם
נחמדים והם אנשים רעים שצריך לטפל בהם. וברונו
לא מבין בעיני ילד שלו לא רואה שוני בינו לבינם.
ברונו נער עירני וחקרן,
ובאחד מטיוליו נתקל בשמוליק נער מהמחנה שישב מאחורי גדר
טרוט עינים חיוור ועייף,והם מתיידדים ולעיתים מגניב לו
אוכל, ופעם כשנפל לו הסנדוויץ הגדול שהגניב עבורו ושמוליק
חיכה לו בכליון נפש אין לתאר את אכזבת הנער שהרעב
מכרסם בו ולא מקבל את הסנדוויץ להשכיח רעבונו הגדול, וברונו עם כל הרצון לעזור אינו מבין את
עוצמתו של אותו רעב ואיזו הצלה עבור שמוליק אותו סנדוויץ
שנמנע מפיו.
הוא נחשף לסרט תעמולה שבו מוצגים החיים במחנה ההשמדה
כתענוג אחד גדול ואינו מבין את הסתירה בין הסרט
לבין מה ששמואל מספר לו.
יום אחד ראה את שמוליק בבית כי הביאו אותו לנגב את
כוסות היין בגלל אצבעותיו הקטנות וברונו נותן לו
עוגייה מהעוגיות שעל השולחן. הקצין הנאצי ראה את
שמוליק אוכל מהעוגיה והאשימו
בגניבה ומכה אותו מכות רצח ומחזירו למחנה.
לברונו זולגות דמעות אך מפחד להודות שהוא נתן
לשמוליק את העוגיה.
ימים רבים חיפש את שמוליק מאחורי גדר המחנה ולא מצאו עד שיום אחד ראהו
עם פנס בעינו נראה שחוח יותר וחלוש יותר.
סקרנותו של ברונו לראות איך החיים במחנה
מניבה תוכנית ששמוליק יבריח עבורו פיז'מת פסים
ילבשה ויכנס דרך הגדר למחנה.
היתה זו החלטה הרת גורל כי ביום בו נכנס ברונו
למחנה, היה יום בו שלחו יהודים לתאי הגזים,
ובתוך הקבוצה גם שמוליק וברונו הקטנים בין כל
המבוגרים המקיפים אותם נותנים יד איש לרעהו,
ואינם מודעים שהם הולכים למקום ממנו לא חוזרים.
הדלתות נסגרות מאחוריהם והגז מוזרם.
יום מותו היה היום בו הוא אחותו ואימו היו
צריכים לעזוב את המחנה.
יש בגורלו מן צדק פואטי, אביו של ברונו מפקד המחנה
ועכשיו בנו הוא קרבן כאחד היהודים שחובה להשמידם,
אני תוהה עם אביו של ברונו לאחר מכן נתן את הדעת
לגבי מוסריותה של החובה שהוטלה עליו.
אהבתי מאד את סיפור הידידות בין שני הנערים שמגיעים
לאותו מקום משני קצוות שונים, ביניהם אין גבולות,
אין הבדל בין יהודי לגרמני, רק חברות אנושית.
לא כולם בחברה הגרמנית חשבו שדרכו של היטלר צודקת,
אך אסור היה לקולם להישמע, היה עליהם להחריש.
גם לא כל אלו שעסקו במלאכת ההשמדה היו אכזריים
מיסודם וסדיסטיים, הם חונכו מילדותם ועברו שטיפות
מח במשך דור עד שהגיעו לרגע שהיו מוכנים לעסוק
במלאכת ההרג הנוראה הזו בלי לשאול, ובמחשבה שאין
ברירה אחרת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•panyola
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

הדירוג "בזבוז של זמן" הוא הנמוך ביותר שהאתר מאפשר, אבל במקרה הזה הוא לא מדוייק.
הייתי קוראת לו "השחתה של זמן".

על פי מיטב המסורת של "החיים יפים" נא להכיר: מחנות השמדה.
מקומות פסטורליים, סימפטיים.
צריך רק קצת דמיון ותמימות ו-הופ!(דמיינו פה את מרי פופינס מקישה באצבע צרידה) הכל יכול להיראות כמו משחק משעשע.
ברור. כל כך קל להתבלבל, מדובר בסך הכל בילד קטן, ומה כבר הוא היה יכול לראות שם שהיה יכול לרמוז לו על האמת?
מסדרים ארוכים, צעקות, כלבים, ביגוד לא מתאים למזג האוויר, מכות, תליות, ענישות מחרידות...
לא, אי אפשר לנחש.

בסוף (ספוילר, כן) כשברונו ימות, לבנו אמור להישבר, כי הוא כזה ילד מתוק ותמים.
נמחה דמעה ונצא מהספר עם תובנות חדשות.
כן, אין ספק שמכל הטרגדיות הכרוכות במלחמת העולם השניה, זו של ילדים גרמנים חפים מפשע שנספו בטעות במחנות השמדה היא הקשה ביותר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

כל מי שקרא, או שיקרא בעתיד את הספר הזה, בטוח שלא ישכח אותו לעולם.
סיפור עצוב ביותר.
הגורל מפגיש בין שני ילדים בני תשע, אחד הוא ברונו בנו של קצין נאצי, השני הוא שמואל ממחנה הגטו.
במהלך הסיפור ברונו שואל המון שאלות, לא תמיד הוא מקבל תשובות.
רוב הזמן הוא מתעניין באותם אנשים מעבר לגדר, שלובשים כולם פיג'מת פסים.
הוא סקרן לדעת מי הם, ומה הם עושים שם.
במשך הזמן הוא פוגש את שמואל, הוא לא מבין מדוע הוא כל כך רזה, ומבטו עצוב תמיד.

ריגש אותי לקרוא על החברות שנרקמת בניהם , על האוכל שברונו מחביא ממשפחתו בכדי לתת לחברו הרעב.
לקראת סוף הספר, הבנתי מה יבוא בהמשך, לא הופתעתי.

סיפור מיוחד בהחלט, מרגש, עצוב ומעניין.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
הנער בפיג'מת הפסים

הנער בפיג'מת הפסים

ג'ון בוין

רציתי ספר שאפשר להתחיל ולסיים לפני השינה .
(באמת צריכה לחדש את ערימת הממתינים לקריאה שלי,
נותרו רק עשרה, +שניים לא גמורים, ולא בא לי להתחיל אף אחד מהם כרגע)

אכן, רציתי ספר שאפשר להתחיל ולסיים לפני השינה -
הבעיה היא שהספר הזה הוא אחד מאותם מדירי שינה .

אז הספר, "הנער בפיג'מת הפסים",
אחד מאותם בודדים שנכנסים לקטגוריית הספרים שקראתי רק לאחר שראיתי את הסרט המבוסס עליהם.
זה הפריע קצת, מודה, השחקנים, התפאורה והמצבים אשר בסרט הם אלו שצפו ועלו במהלך הקריאה.

עדיין, ספר נפלא לכל גיל.
גם אם הכתיבה היא מגוננת על הקוראים הרכים,
חסרה בתיאורים מפורשים של הזוועות,
הזוועה עולה וצפה, בלתי נמנעת.
והסיפור עצוב עד אימה.

ברונו, הילד הגרמני הקטן, וגם סבתו ברקע, מלמדים אותנו פרק באנושיות.

רק בוגרים יוצאי דופן, וילדים טהורי לב,
ובקיצור כל אותם אינדיבידואלים בעלי אינטיליגנציה רגשית גבוהה,
המצליחים לשפוט אנשים ומצבים בדייקנות,
ותוך הסתמכות על יכולת השיפוט שלהם עצמם,
מבלי לתת להשפעות חיצוניות -
כמו הדעה וההתנהגות "הרווחות", המקובלות בסביבתם,
או, בלשון אחרת,
מבלי להיות מושפעים ממוטיב העדר - הבינוני כל כך,
אשר רוב רובם של האנשים, למרבה הצער, פועל על פיו,
רק אותם אנשים - הם התקווה האמיתית של האנושות באשר היא.

אותם אלו אשר לא יפחדו לשים מראה ולצעוק כי המלך הוא עירום.
אותם אנשים אשר מכריחים את הסובבים אותם לראות את הדברים נכוחה,
ומעלים את האנושיות למקומות נשגבים יותר, ראויים יותר.

גם ברונו הקטן וגם סבתו הם כאלה.
אותו זן מיוחד ומבורך.

חף מתחלואי החברה, סקרן וחושב,
שואל את עצמו ברונו,
מה בעצם ההבדל בין האנשים עם מדי הפיג'מות אשר מעבר לגדר,
לבין האנשים, עם המדים המגוהצים וסרטי הזרוע באדום ושחור,
המסתובבים בביתו ?!
ומי בעצם החליט אילו אנשים ילבשו מדי פיגמות ואילו מדים מגוהצים ?!

ברונו רוצה להיות חוקר ומגלה,
והוא יודע כי מה שראוי להתגלות ממתין,
בשקט, באורך רוח - לרגע שבו אכן ימצא.

וברונו מגלה,
הא מגלה ילד יהודי בשם שמואל,
ילד שרצה המקרה ונולד באותו יום שבו נולד הוא,
וחייו של הילד שונים כל כך -
הוא מאנשי הפיג'מות!
אך הילד עצמו אינו שונה כל ועיקר,
וחברות אמיצה מתפתחת.

ברונו רואה את האנשים ולא את המדים,
את הפרט כפרט ולא כחלק מקבוצה,
ואכן הוא מגלה לסובבים אותו, ולנו הקוראים,
כמה מטושטש הוא הגבול שבין הקבוצות,
כמה קל להתנייד מקבוצה אחת לאחרת.
כי מתחת לכל אותן קבוצות השתייכות, מגדרים ומדים -
כולם אנשים.

המראה הזו בידי הילד הקטן מחירה מצמרר.
כי למי באמת יש את הזכות, האיומה הזו,
להחליט -
מי הם האנשים שילבשו מדים מגוהצים ומי פיג'מות ?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•lmh@rt
דירוג
1.0
לפני 15 שנים

“ספר לא כ"כ מציאותי..... לא נראה שזה קרה באמת בהיסטוריה של השואה....”