באין חוות דעת, ביקורת או תקציר על ספר, אני אתבונן על קנקנו ואראה הנאה הוא, מבלי לתהות מה יש בו. על קנקנו יעידו שלושה: שם הספר, שם הסופר או עטיפתו.
שם הסופר הוא שמשך אותי לספר, וכמה טוב שלא ידעתי על הספר דבר פרט לפרט זה. כמה טוב גם שעשיתי לי להרגל לא לקרוא את תקציר הספר טרם שקראתיו. כך הספר הוא כמו בונבוניירה ואתה לא יודע מה תקבל.

בתוך כל הספר הקשה והעצוב הזה, אחד הקטעים שהיה לי מהקשים לקריאה הוא זה בו מריאם לוקה במוטציה מעוותת של תסמונת שטוקהולם. היא נאבקת על זכותה שהשובה שלה יהיה רק שלה. ולא מפני שהיא חסה על השבויים האחרים אלא בגלל יצר הישרדותי רכושני שבגללו אין היא רוצה לחלוק עם אחר את המעט שיש לה, גם אם המעט הוא אכזרי ומפלצתי. מוזר הוא טבע האדם. מוזר ואכזר וקשה לעיכול.

תהפוכות רבות עברו על אפגניסטן.
כל כך רבות שלפעמים אתה כבר לא זוכר מי הטובים ומי הרעים או ליתר דיוק - מי הרעים ומי הרעים יותר. תודה לוויקיפדיה.

הספר מסתיים בסגירת מעגל.
אבל מי אמר שסגירת מעגל היא הדבר הטוב, הנכון. מעגל סגור הוא בלתי חדיר ולפעמים מישהו נשאר מחוץ למעגל וזה עצוב.

קיבלתי המלצה על הספר ממישהו שעבד איתי הרשו לי לציין שיש גם הצגה על הספר בתאטרון גשר. התחלתי אותו לפני כמה שבועות, אבל נתתי אותו לאבא שלי לא סיים, אז סיימתי אותו לקרוא. הסיפור מגולל את סיפורם של שתי דמויות החיות במדינת אפגינסטן עם חוקי הטליבאן הנוקשים החל משנות ה60-עד שנות ה2000, מצויינים שם אירועים פוליטיים(כמו חשוב מאוד לספר) הדמות הראשונה היא מריאם שמאבדת את אביה גאל'יל שנוטש אותה,חשבה שלא אהב אותה הוא מאכזב אותה היא מתחתנת בגיל 17 עם ראשיד שמסתבר שהוא אלים מאוד, לא מצליחה להרות לו ילדים. שבנתיים בצד השני של המתרס נמצאת ליילה היפהפייה שנולדת בסוף שנות ה70, חכמה וחברותית שידיד נעוריה טאריק נעשה אהבת חייה, הם קובעים להתחתן אבל בגלל המלחמה הוא עוזב עם משפחתו היא ניצלת בדרך נס מאבדת את משפחתה, מסתבר שהיא בהריון ממנו אבל היא מתחתנת עם ראשיד בעלה הראשון של(מריאם) ומשם מתחיל ההרפתקאה הגדולה שתיהן מנסות לחמוק מהבעל המתעלל ראשיד, יחד עם מגבלות על הנשים באפגינסטן והמלחמות והעוני, הספר כבש אותי, אני מודה שזה לא הז'אנר שאני קוראת בד''כ אבל התחברתי כל-כך לדמותן של הנשים החזקות, אני מניחה שאראה את ההצגה בקרוב ואהנה כהוגן,אהבתי את הספר, ספר בהחלט ראוי לשבח, אפילו המולדרמות הקשות שהזכירו לי טלנובלה, דמותן של מריאם ולילה הן דמויות חזקות ומרגשות.

מדינות החוות מלחמת אזרחים, הן מדינות מיוסרות. כל מלחמה היא אכזרית אך נראה לי כי מלחמת אזרחים, בה שני הצדדים הלוחמים משתייכים לאותה ישות מדינית, היא אכזרית שבעתיים. למדינות שחוו מלחמות מסוג זה, לוקח עשרות רבות של שנים להשתקם ואולי אפילו יותר מכך.

חאלד חוסייני עוסק בספריו באפגניסטן, אחת המדינות המיוסרות האלו אשר שנים כבר מתנהלת בה מלחמה. עלילת הספר מתחילה בסוף המאה הקודמת, בתקופה שלפני הפלישה הסובייטית ונמשכת במלחמה נגד הרוסים, במלחמת האזרחים שהשתוללה באפגניסטן בשנות ה-90 ומסתיימת בתקופת שלטון הטאליבאן הנורא והמלחמה נגד ארה"ב.


גיבורות הסיפור הן שתי נשים: מריאם ולילה אשר דור שלם מפריד ביניהן אך גם פער לא קטן בהשקפה על אהבה ומשפחה. הגורל והאירועים הקשים בקאבול הבירה מפגישים ביניהן והן נקשרות אחת לשנייה בנסיבות מצמררות של מלחמה, אובדן וגורל. זהו סיפור על אחוות נשים ועל מדינה במלחמה בלתי פוסקת, על האזרחים הפשוטים אשר תמיד משלמים את המחיר ועל הנורמות הנהוגות בחברה האיסלאמית הקיצונית, בעקר על מעמדם של הגבר והאשה. אך לא הכל שחור: יש גם הרבה אהבה ותקווה. מסתבר שגם בנסיבות החיים הקשות ביותר, יש לאנשים את האנרגיות לעסוק באהבה, וכמה טוב שכך.

צר לי שלא ראיתי את ההפקה של תאטרון גשר לפני כשנתיים, אם ההצגה תשוב אשתדל לא לפספס.

זהו ספר מצוין, חזק ועם לא מעט קטעים המכים כמו אגרוף בבטן הרכה.

אחד הספרים המרגשים שקראתי! מטלטל! דמויות עמוקות ועגולות, עלילה סוחפת ומרגשת, גם היא עם עומק ולא סתם כדי לדפדף בספר. אחריו קראתי את רודף העפיפונים שהוא נפלא אבל הוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אלף שמשות זוהרות. ממליצה בחום!

בארבעה "מצבי צבירה" מתקיימת ה"פרסונה" שלנו. הראשונה- איך אנחנו תופסים או רואים את עצמנו, השנייה- איך הזולת רואה אותנו, השלישית- איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו, והרביעית- איך האחרים היו רוצים לראות אותנו, ובמגרש המרובע הזה אנחנו מנהלים יחסי גומלין בלתי פוסקים של העמדת פנים לעתים, רמייה עצמית לעתים, כניסה ויציאה מתפקידים שלא תמיד מתאימים לנו ושאנחנו לוקחים על עצמנו, וכתוצאה מכך ההתנהלות שלנו היא כזו של רצייה גם כלפי עצמנו, עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר. ואין מה לעשות, תכונות דימויים התנהגויות והשתקפויות הם פח יקוש !

ובכן, מה כל זה קשור לביקורת הנוכחית שלי ולספר של חאלד חוסייני "אלף שמשות זוהרות" ?

אז הרי לכם ההקשר הספרותי. מאז היותי, אני עסוקה ביצירת קורלציה בין -איך אני תופסת את עצמי לבין -איך אני רוצה להיראות. עוד מקדמת דנא התעסקתי ברשימות. סימנתי לעצמי את הספרים הכי טובים שאני רוצה לקרוא, הכי מוערכים והכי רציניים גם אם הם התגלו כפחות מלהיבים, פחות מעניינים, פחות קולחים ובמקרים אחרים על גבול המשעממים. סברתי שטביעת היד של הספרות היא חלק חשוב מאוד בדימוי העצמי שלי, חלק מהבבואה שלי ואת ההרגל הזה אני מושכת עד עצם היום הזה. מסמנת ספרים שאני חייבת לקרוא גם אם התכנים שלהם לא בדיוק "כוס התה" שלי. ו"אלף שמשות זוהרות" הוא בדיוק הספר שנכנס לקטגוריה של התכנים הקשים עבורי, כאלה שאני לא אוהבת בגלל היותם מעיקים, מקוממים, ומעציבים. הוא עוסק בתרבות שמתנהלת בחוסר שוויון מוחלט ובהנמכת וביטול האישה, באלימות ובהתאכזרות באזור אפל ובתרבות נחשלת. אז מי אמר שחייבים לסמן וי ? אני שואלת את לעצמי, אבל. יש כאן גם אבל. כי הרי שום דבר באמת אינו שחור ולבן וגם כשאני דבקה בעשייה שאינה בדיוק כוס התה שלי אני פשוט מכריחה את עצמי, "כי על קושי אפשר להתגבר" ככה תמיד אמי הייתה אומרת. אני מרחיקה רגשות ומצליחה לפעמים להתמודד עם חומרים שאינם לרוחי בתנאי שהם כתובים טוב. וחאלד חוסייני יודע לכתוב טוב על אחווה, על הישרדות, על אובדן ועל גורלות בתקופה אכזרית ובלתי נסלחת, באזור ששנים היה בבחינת החצר האחורית של העולם המערבי או כזה שרב הנסתר על הגלוי בו .

והינה התגברתי על הקושי !

ארבע נקודות הוא קיבל אצלי בגלל שהוא בכל זאת סוחף ומצליח לרתק .
מומלץ .

חאלד חוסייני כותב עמוק מהלב ומצליח לגרום לקוראים שלו להרגיש כאילו הם נמצאים במקומות בהם מתרחשת עלילת ספריו. הכתיבה שלו מרגשת עד מעמקי הלב, גם בחלקים הפשוטים והיומיומיים יותר של הסיפור. פשטות סוחפת.
הוא מצליח להעביר את ״חווית״ החיים הקשים באפגניסטן האהובה עליו, כאן בספר הזה ובספריו האחרים.
הדמויות שלו נכנסות אל תוך הלב מהר ונשארות שם, הרבה אחרי שקריאת הספר מסתיימת.
סופר ייחודי ומרגש!

"אלף שמשות זוהרות", הוא מסוג הספרים המלמדים לא רק פנים יבשות של היסטוריה מסוימת, אלא מחדירים אותך עמוק אל תוך עולם המראות התחושות והרגשות של בני אדם, כפי שבוודאי היו.
העלילה, המרתקת כל כך, בנויה ביסודיות, ושוזרת אלה באלה סיפורים שנראים בתחילה נפרדים זה מזה, באופן שרק ספרים מוצלחים יכולים.
כאבן של הדמויות, פחדיהן, חששותיהן, בד בבד עם תקוותיהן, אושרן והתנהלותן "השגרתית" בחיי היומיום, נמסך בדמינו בעת הקריאה. הדבר מצליח להשפיע ולגרום לנו להתוודע, גם אם במידה מועטה, לזוועה שהילכה אמנם אימים באפגניסטן של הימים המדוברים. אולם, המלחמות בספר אינן גורעות מהאנושיות שלו, שהיא מילת המפתח בו. חוסייני מצליח לקרב אותנו לנשים גיבורות הסיפור, ומציג אותן בפנינו במציאותיות ובזיקה מדהימה. ליילה ומריאם הן דמויות שניתן להיזדהות עימן, על אף המציאות השונה בעליל והמנוגדת מאיתנו בה חיו. אפשר לדמיין כיצד היו יכולות להיות ידידותינו או שכנותינו, למרות שהן רחוקות מילין רבים מהממשות שאנו חווים. משמע, עד כמה שמציאות חייהן נדמית בלתי אפשרית ונידחת, תיאורה מוכיח שהיא מוחשית, ומדגים כיצד אנשים אמיתיים בשר ודם, כמוני-כמוך, מתמודדים בה. זוהי לא איזו מעשייה רחוקה, אלא חיים שעוברים על בני אדם.
הספר משיב לאנשים את חזקתם על החיים. אסור לקטלג ולומר כי במקום כך-וכך מתרחש כך-וכך ובזאת לסיים את העניין. כמובן שחיי הדמויות רחוקות מאידיאה, אולם לא ניתן לבטל כלאחר יד את קיומן ואת האינדיוידואליות שלהן, רק משום שהן סובלות ממלחמה מוגדרת יחידה. הן עדיין חיות את חייהן, על אף הסבל. הן נלחמות ומתמודדות לשיפור חייהן. הן לא סיפור גמור וחתום שסופו ברור מראש. בסיפורן, כמו בכל סיפור, יש פרטים, התפתלויות, אהבות ושמחות לצד כאבים, שלא ניתן למסגר תחת כותרת אחת.

יש הרבה כאב בספר הזה, כאב על מה שהיה, וגם על מה שהיה יכול להיות ולא היה.
הכבוד האפגני מפריד בין ג'לאל ומריאם כמו שהוא הפריד בין באבא וחסן. אלא שמריאם, שלא כמו חסן, אינה דמות שבלונית, והיא תעבור תהליך ובסוף תגיע להשלמה עם גורלה. לא כמו ההשלמה העיוורת של חסן, ההשלמה שלה תהיה בוגרת, וכשג'לאל יבוא היא כבר לא תהיה זקוקה לו. היא תבין שיש קו אדום שמתחתיו היא לא יורדת, אפילו שעד אותה נקודה היא תמיד נמצאה מתחת לקו הזה. היא תבין שגם אם אין ביכולתה לשלוט בכמות הכאב שיהיה בחייה, היא זאת שתחליט אם להיות מנצחת או מובסת כמו אמא שלה, והיא בוחרת להיות מנצחת.
כמו חייהם של הגברים באפגניסטן, גם מעמד האישה עבר שם תהפוכות רבות בשלושים השנה האחרונות. דווקא הקומינסטים הם שמרוממים אותו אל על, אבל זאת רק הקדמה שנועדה להדגיש עד כמה הטליבן ירסק אותו, כשישלח את הרופאות והחולות אל בית חולים שאין בו תרופות, ובאמת לאף בעיה שיש לאישה באותם ימים אין תרופה ואין אף אחד שאפילו יקשיב.
האם ראשיד הוא ראי לגבר האפגני מן השורה? לתדהמתנו נראה שהתשובה היא כן. ראשיד, שלנו נראה כמו השטן בהתגלמותו, הוא רק חלק מנורמה חברתית. כל התסכול שהוא חווה כגבר ממעמד הפועלים באפגניסטן, הוא מרגיש חופשי לפרוק על נשותיו (כמובן שזה הרבה יותר חכם מאשר שכל אותם גברים במעמד הפועלים יפעלו כדי לשפר את המצב במולדתם ולהפוך אותו ליותר הגיוני). ואם הוא כבר פורק את כל התסכול, רצוי שכמה שיותר באלימות. והרי אין שום חוק נגד זה, ומי אמר בכלל שמשהו פה לא בסדר? ראשיד איננו המטורף פה (להיפך, ראינו שהחוק מגבה אותו עד הסוף המר) אלא החברה האפגנית היא המטורפת.
שוב אנחנו מסיימים בסימן של תקווה. אולי הקורבן של מריאם, משפחתה החדשה של ליילה ועיסוקה בחינוך של יתומים, ובכלל ההתערבות האמריקאית באפגניסטן, ישימו קץ לכל מעגל הסבל של הגברים והנשים באפגניסטן? ימים יגידו.

מוצלח יותר מהספר הקודם.

אלף שמשות זוהרות- הספר הראשון ששאלתי מהספריה העירונית.
ספר שלקח ממני כוחות מרובים בזמן קריאתו וגבה ממני לא מעט דמעות.
היום, ראיתי מישהו מחזיק בספר בזמן שהמתין לאוטובוס, מיד עלו בראשי קונוטציות חיוביות.

סיפור עוצר נשימה על שתי נשים שחיות בצל האימה, לצד בעל שמרר את חייהן בעוד אנו נשים פמיניסטיות וחופשיות לעשות כרצוננו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
נשאבתי לתוך הספר מבלי יכולת לזוז, לישון או לאכול...
ספר מקסים! סופר מעולה!!....

מילים שנוגעות כ"כ ללב...שמתארות התמודדות של נשים מול גבר אלים אחד...ואהבה שהגיעה בסופו של דבר...אז איך אפשר להתעלם מספר כזה????