אני שונא את ביבי (כראש ממשלה).
אני חושב שהוא איש אגואיסט שחושב רק על עצמו ועל כס המלכות שלו שעליו הוא יושב. אני חושב שהוא פועל רק על סמך אינטרסים ועל מה שנוח לו ברגע נתון כלשהו, ולא על סמך ההיגיון. אני חושב שהוא אדם מאוד פרנואיד. אני חושב שהוא נכשל בכל הקשור לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אני חושב שהוא הביא אותנו לבידוד מדיני גדול עוד יותר ממה שהיה לפני כן. אני חושב שהוא מפחד לעשות צעדים גדולים מדי כמו הסכם כלשהו עם פלסטינים, בגלל שאחר כך יקראו לו בכינוי הגנאי הנורא והגרוע מכל 'שמאלני', ושהוא יאבד בעקבות זאת הרבה מנדטים מקהל בוחריו. אני חושב שבמהלך הקדנציות שלו (ובמיוחד במהלך הקדנציה האחרונה) יצאו לו כל כך הרבה שטויות מהפה כמו למשל השטות עם היטלר והמופתי, או אמרות שלא היו במקומן כמו האמרה הזו עם הערבים שנוהרים לקלפיות. ואני חושב גם, שהרשימה עוד ארוכה.
הלאה, הלאה ביבי.

אם הייתי חי בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי הזה שקם לו לתחיה בין דפי הספר הזה, הייתי בטוח כבר מת אחרי מילים שכאלה. ולא, לא בגלל שאני כותב ומפרסם את זה בציבור, אלא רק בגלל שאני חושב את זה.

וינסטון סמית' חי בעולם שכזה. יום יום הוא נאלץ לחיות בשקר, כמו אולי עוד כל כך הרבה אנשים אחרים שחיים באותו עולם יחד איתו - לחיות כאילו הוא באמת מאמין באידיאלוגיה של המפלגה השולטת וכאילו הוא באמת אוהב את 'האח הגדול', מייסד המפלגה. שזה אומר: לעבוד ב'מינסטריון האמת', מחלקה שעיקר תפקידה הוא לייצר ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה ראויים לפרסום ולהצגה, וגם לפסול ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה אינם ראויים לפרסום ולהצגה. כמו כן, בכל שבוע שנקרא 'שבוע השנאה', עליו להתכנס יחד עם עוד אנשים באולם כלשהו ולהביט אל תוך עינו של אדם מסתורי עם חזות של מנהיג המשתקפת מתוך דיוקן, עינו של האח הגדול, ולהשבע לו אמונים, ולאחר מכן עליו להסתכל אל תוך מסך, שעליו מרצדות פני התיש המזוקנות של גולדשטיין היהודי, הסמל לבוגדנות במפלגה, ולצעוק לכיוונו קריאות "בוז" כמו שעושים יתר האנשים - וזאת למרות שבתוך תוכו הוא לא מרגיש שום כעס כלפי אותו גולדשטיין, אלא רק כעס כלפי האח הגדול והמפלגה. דבר נוסף שהוא מחויב לעשות, לפחות אחת לכמה זמן, הוא להצטרף לקהל אנשים, ולצפות יחד איתם בהוצאות להורג המוניות של שבויים אירואסיאניים ואיסטאסיינים (2 מעצמות שנמצאות במלחמה מתמדת זו עם זו, וגם עם מעצמה שלישית שנקראת 'אוקיאניה' - הלוא היא המעצמה שבה חי וינסטון). את כל הפעולות הללו וינסטון מבצע, תוך כדי מאמץ כביר מצדו להסתיר את מה שהוא באמת חושב ומרגיש, כדי שחס וחלילה 'משטרת המחשבות' (כשמה כן היא) לא תתפוס אותו, תוך כדי התחמקות ממצלמות שנמצאות כמעט בכל מקום ופזורות ברחבי לונדון.
יום אחד, וינסטון סמית' בוחר להפסיק לחיות בשקר, ויחד עם עוד אישה (או יותר נכון, נערה) שמתאהבת בו והוא בה, הם מצטרפים לכת המורדים שאליה השתייך גולדשטיין, ומתחילים למרוד בשלטון שעד עכשיו תמכו בו, לפחות מבחינה מעשית/לא מחשבתית.

אז כן, קראתי עכשיו את הספר ההוא, שעליו בעצם מבוססת תוכנית הריאליטי 'האח הגדול', שהיא, אם אתם שואלים אותי, התוכנית הכי מטופשת ומיותרת בהיסטוריה (אגב, זה גם משהו שאם הייתי אומר אותו בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי שבו חי וינסטון סמית', היו מיד מכסחים לי את הצורה...) לעומת הספר הנ"ל, שהוא ההפך הגמור ממטופש ומיותר.
הספר היפנט אותי מהעמוד הראשון. הוא גם די דיכא אותי מהעמוד הראשון. העולם האפור, הדיכאוני, הדיסטופי, הקר, המנוכר והעתידני שיצר ג'ורג' אורוול, הזכיר לי ממש את אותו עולם שבו אורוול חי קצת לפני שהתחיל לכתוב את הספר: העולם של מלחמת העולם השנייה (והוא כנראה כתב אותו בעקבות זאת ובהשפעת זאת). עלילת הספר, כשמו כן הוא, מתרחשת בשנת 1984, כ- 35 שנים אחרי שאורוול כתב אותו (הספר נכתב בשנת 1949), וכך הוא בעצם ראה את העתיד. הספר הזה הרגיש לי כמו מין שילוב מעניין ומוזר כזה של 'לבד בברלין' (בכך שבשניהם מסופר על אדם שלאחר כמה זמן של נאמנות לשלטון הוא מחליט למרוד בו - רק ששם זה המפלגה הנאצית, ופה זה מפלגה קצת אחרת, ומסוכנת הרבה יותר), עם 'משחקי הרעב' (בגלל הדיסטופיה והעתידנות, וגם בגלל שבשניהם יש מרד בשלטון) ועם ספר מדע בדיוני כלשהו (בגלל המושגים שנראה שכאילו נלקחו מתוך ספר מדע בדיוני, כמו: 'אוקיאניה', 'איסטאסיה', 'איראסיה', 'האח הגדול', 'שבוע השנאה', 'שיחדש', 'דוחושב', 'טלסקרין', 'פרולים' ועוד). הספר כתוב טוב מאוד ובכלל לא קשה וצפוף כמו שהרבה אומרים, העלילה טובה מאוד גם כן ואהבתי את החלוקה שלה ל- 3 חלקים שכל אחד מהם מתחיל ונגמר בול בזמן שמתאים להם להתחיל ולהסתיים, והדמויות מעניינות ובמיוחד אהבתי את דמותו של וינסטון שמאוד נגעה לליבי. הספר מלא במשפטי חוכמה שקשורים לנושאים כמו ליברליזם וחיים בעולם טוטליטרי (שאותם שכחתי משום מה לסמן). כמו ב'חוות החיות', גם כאן אורוול עוסק בנושאים דומים כמו עריצות השלטון וזכויות הפרט, רק שכאן אין מטאפורה של חיות וחוות חיות, אלא שלטון דיקטטורי וטוטליטרי פשוט כמו שזה נשמע בלי מטאפורות ודימויים. לדעתי אין מה להשוות בכלל בין שני הספרים, שכן 'חוות החיות' היה מעט בוסרי לטעמי (אבל עדיין, הוא לא היה רע בכלל), לעומת 1984, שאין ספק שכאן הוא בשיא כוחו (ואת הספר הזה הוא גם כתב אחרי 'חוות החיות', ככה שזה אולי מסביר הכל). אני מתכוון לראות גם את הסרט שעשו על הספר, שיצא, באופן מקורי מאוד, בשנת 1984, ושמעתי שהוא מאוד יפה ומוחשי (למרות שכשקראתי את הספר, יצא לי לדמיין די בקלות איך זה ייראה בתור סרט, והיו בספר כמה סצנות שהתאימו בול לסצנות של סרט).

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנ"ל, אמרתי תודה על כך שאני חי במדינה כמו מדינת ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית.

***

לפני כשבועיים עזבתי את 'סימניה' ויצאתי למסע משלי החוצה. לקחתי יחד איתי לדרך את הספר הזה, כדי שאוכל לקרוא אותו בעצירות ובמנוחות ושלא יהיה לי משעמם. ויצא שאחרי שסיימתי לקרוא אותו, חשבתי: "אני חייב לחזור ל'סימניה', למרות שהודעתי שאני עוזב אותה, ולכתוב עליו!" - אז לקחתי רוורס לאחור, והנה, אני כאן, כותב ביקורת סיפרותית באתר 'סימניה' על הספר '1984' של ג'ורג' אורוול.
וזהו, עכשיו אני באמת עוזב. ביי ביי חברים, היה לי נעים להכיר אתכם!

(אבל יודעים מה? אם יהיו לי בדרך עוד כמה ספרים כמו הספר הזה, שארגיש שאני חייב לכתוב עליהם ויהי מה, אז אני אעשה שוב רוורס לאחור כמו שעשיתי עכשיו כדי לכתוב עליהם. מוסכם?)

"מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", בערות היא כוח", כך על פי "מיניסטריון האמת" הן שלושת הסיסמאות של המפלגה השולטת בספרו של ג'ורג' אורוול.

ג'ורג' שהשאיר את הנכס הזה, את ספרו הקרוי "1984" נפטר בשנת 1950, שנה אחת בלבד לאחר שיצא הספר לאור, ואי אפשר לומר שהוא לא חזה את העתיד כמעט בברור. המפלגה היא השלטת ולא סופרת אף אחד ממטר...

ה"טלסקרין" או ה"אח הגדול", כפי שאנו מכירים אצלנו, רואה ושומע הכל. אין דבר הנסתר מעינו, אין להתחמק אפילו ממחשבות כמוסות, לא כל שכן דיבורים או מעשים.

כשקראתי בשנות נעורי את ספרו של אורוול: "חוות החיות" לקראת בחינות הבגרות באנגלית, אהבתי את הראש המבריק, המרתק, המנתח בחוכמה רבה את ההיררכיות אצל בעלי החיים מול האדם בעיני החיות כפי שרק ג'ורג' יכול לראות. פשוט גאוני.

הספר "1984" תורגם מאנגלית ע"י ג. אריוך בהוצאת "עם עובד", ומגולל את סיפורם העגום של ווינסטון וג'וליה, הזוג הרומנטי אשר למרות הקשיים בשל צו האיסור הקיים, הם מוצאים מקומות מיסתור קסומים, מן אהבה של "מים גנובים ימתקו" עד הסוף המר, הכניעה המוחלטת, ההשלמה וההזדהות האבסולוטית, עד האהבה בסופו של דבר אל ה"אח הגדול".

וינסטון המספר לג'וליה את חלומו ,חושף את ג'ורג האמיתי:
"החלום רחב הידים היה מלא אויר, וכל חיי נדמו פרושים בו כנוף בערב קיץ לאחר הגשם. הכל נתרחש בתוך אבן העשויה זכוכית, אבל פני הזכוכית היו כיפת הרקיע ובתוך הכיפה היה שפוך על הכל אור צלול ורך המאפשר ראות למרחקים אינסופיים"...לזה אני קוראת רוחניות לשמה.

הספר רובו ככולו מדבר על תהליך בו האגו הולך ומתבטל עד להזדהות מוחלטת עם השנוא עליך ואולי זה אתה עצמך. גם פה כמו ב"חוות החיות" מודגשת ההיררכיה בין 3 קבוצות: עשירים, עשירים יותר והפרולים שלא שייכים למפלגה, המעמד השלישי העני יותר ואולי המעמד שממנו דווקא תצא הישועה. אולי דווקא הם יבנו חברה טובה בה אף אחד לא יצטרך לוותר על כישוריו המיוחדים, כי למה לעזאזל נשאף לבטל את מה שקבלנו כל אחד במתנה מן הטבע והרי:
כל אחד נולד שונה, עקשן או מוותר,
אחד נולד לשיר, אחד נולד רק לצייר,
אחד נולד עם חוש הומור, אחד מאד זריז,
אחד רוצה לבכות בלי סוף האחר עליז,
למרות האופי שניתן לנו מהתחלה,
כדאי ללמוד לתת כבוד אל החברה כולה,
אם את אופיו של האדם נדגיש לא נבטל,
נוכל את תכונותינו לטפח ולגדל,
נפתח מדדים, נלמד להעריך,
את השונה בין כל אחד אפילו אם צריך,
לוותר לעצלים שאולי כל תפקידם,
לכתוב ספרון קטן שחשוב לכל העם,
וזה אשר נולד חרוץ וכלל לא מתעצל,
יפסיק לחשוב שהעצלן אותו רק מנצל,
כל אחד נולד שונה, לכל אחד תפקיד,
ואם נרצה נוכל להיות מאושרים תמיד,
את הסיבות לכל נדע כשנתחיל לחקור,
מהו שורש רוחני ומהו המקור.

לא, כמובן שזה לא ציטוט מהספר,קטונתי, זהו חלומי שלי בהשראת אורוול וספרו המצויין "1984" - יצירת אומנות לשמה.

הספר הוא בעצם אלגוריה על חיים בצל משטר טוטלאטירי על כל המשתמע מכך , במהלך הספר נוכחים לראות איך גם האדם המרדן ביותר הופך בעל כורחו לתומך שלטון.

זה הספר האהוב עליי. בכל קריאה בו עולות בי נקודות חדשות למחשבה — על העצמאות שלנו בתוך החברה, על חופש המחשבה ועל הנדסת התודעה שמקיפה אותנו כמעט בכל מקום.

זה ספר שלא נגמר בעמוד האחרון, אלא ממשיך ללוות אותך ולגרום לך לפקפק בדברים שנראים מובנים מאליהם.

ספר חובה לכל מי שאוהב לשאול שאלות ולא לקבל את המציאות כפי שהיא.

מספר שנים חלפו מאז סיימתי לקרוא את הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. רבים הציעו לי לקרוא גם את "1984" וזמן רב הספר היה מונח אצלי על המדף, מחכה שרק אושיט יד. את הקווים הכלליים של העלילה הכרתי, אבל הייתי חייבת לקרוא את הספר על מנת להיחשף לפרטים הקטנים ולחוש את אווירת הכתיבה.

אין ספק שאורוול היה סוג של גאון. תראו מה הוא חזה לנו. ואולי זה קצת עצוב שאנחנו לא ממש רחוקים מזה היום? מפחיד לקרוא ספר כזה ועוד יותר מפחיד לחשוב שהוא רק הולך ונהיה רלוונטי מרגע לרגע.

לעיתים הקריאה קשה ולא קולחת, וזאת בהתחשב בעובדה שלקחתי מספריית הספרים של אבא שלי גרסה מאוד ישנה ומאובקת.
לקח לי זמן רב לסיים את הספר כי הרגיש לי לרגעים שהוא כבד מאוד. אבל זה גם היה הקסם שלו, הוא הצליח להביא אותי לתחושות קשות של עולם שאולי אנחנו לא כל כך רחוקים ממנו. עולם של פחד, של הסגר, של חוקים. עולם שאין בו חופש אמיתי.
הרעיון שאפשר לגרום למישהו לחשוב בצורה מסוימת על המציאות בה הוא חי הוא אינו רעיון כה מופרך.

אני לא בדיוק יודעת איך לתת ביקורת לספר שסבלתי ממנו ונהניתי ממנו בו זמנית. ספר שעצבן אותי ובאותה נשימה בכל זאת הצליח לסחוף.

אהבתי ושנאתי ואולי זה כל היופי.

את העמודים הראשונים של הספר קראתי לאט והסתגלתי לאט לעולם. הדבר הראשון שתפס אותי היה הנספח המתאר את עקרונות שיחדש, זה שהספר מפנה אותך אליו בעמודים הראשונים של הספר, ממש בפרק הראשון. הוא בעיקר הרשים אותי נורא והכין את הקרקע לעולם שברא הסופר.
העניין המעניין הוא, שבזמן שקראתי את הספר בכל פרק הערכתי עוד את היכולות של הסופר ואת המסרים המדויקים והמרתקים שהוא מעביר. התייחסתי לספר כאל מופת של כתיבה במהלך כל הקריאה שלי בו בלי הפסקה. אבל כשסיימתי אותו, אחרי שקראתי את החלק השלישי, הבנתי שבאיזו דרך לא הערכתי אותו על מה שהוא. במהלך החלק הזה גיליתי ספר אמיתי הרבה יותר ממה שהיה בעיני לפני, ולא ידעתי שאני עוד יכול להעריך אותו יותר משהערכתי. דיכא אותי עד כמה התרחשות העלילה שבמהלך כל הספר הכינו אותנו לבואה בפירוש והייתה צפויה למדיי, הדרך שבה היא התרחשה בכל זאת הייתה שונה מכל מה שחשבתי שהיא תהיה ושינתה את הפרספקטיבה שלי על הספר. והעניין הוא לא הטוויסטים העלילתיים נטו, שהיו צפויים-לא צפויים, הטוויסט הכי גדול הוא העלילה שעדיין הצליחה להפתיע אותי בעומק חדש.
נתתי לעצמי הרבה זמן למחשבה במהלך כל הקריאה של הספר והייתי עוצר וחושב הרבה, אבל את החלק השלישי קראתי מהר מאוד ורק בסוף עצרתי לחשוב עליו. עכשיו אני חוזר לקרוא קטעים קטעים ומתעמק יותר עם הזמן. כל שיחה וכל אמרה עמוקה ומשמעותית.
את התקציר של הספר קראתי הרבה לפני שקראתי את הספר עצמו, כמה שנים למען האמת. אולי הוא אחת הסיבות למה הספר הפתיע אותי כל כך בסופו ובהתגלמות האמיתית שלו. לא יודע, אולי. אני לא ממש מסתדר עם תקצירים ועם זה לא במיוחד. כנראה שהייתי צריך לקרוא אותו נקי כאשר כל מה שאני יודע עליו הוא מספר השנה שבה הוא מתרחש, ואז לגלות בתחילתו שכמו כל שאר הפרטים, גם הוא לא וודאי. ככה בסוף הייתי נשאר בלי כלום.

זה הספר הטוב ביותר שקראתי. ההצהרה הזו בוקעת ממני לעיתים, אך הפעם אני עומד מאחוריה, הספר הזה יהיה בעשירייה שלי עד יום מותי.

בעבר, עזבתי אותו בתחילתו (נדיר אצלי – קרה עם שלושה ספרים בלבד). השפה הארכאית, הכתב הקטן והיעדר השטף גברו עליי, וטוב שכך, כנראה שעוד לא הייתי מוכן.

מאה וחמישים העמודים הראשונים הם הכנה למסה האדירה של אורוול - תשעים עמודים, שבין השורות שלהם מסתתר זהב. מסה שעל פני השטח עוסקת בביקורת שלטונית נוקבת, אך מתחתיה גם בפסיכולוגיה, פילוסופיה ומוסר.

למרות שהפגין סלידה כלפי המשטר מלכתחילה, לא פיתחתי אל וינסטון סמית אמפתיה מיוחדת, נהפוך הוא. רק בשלב העינויים, כאשר היה בעיצומו של המאבק הפסיכולוגי (בו עתיד להפסיד), הפך "האדם האחרון", לאחת הדמויות האהובות עלי (בשל מורכבותו השכלית וחוסנו הנפשי).

סקירותיי, נכתבות קודם כל עבורי (על מנת להעמיק בספר ולהותיר אמת מידה לעתיד). כמותן, גם הסקירה הזו. סדר לוגי טיפוסי לא יופיע בה, שכן, הרומן טלטל אותי באופן בו בודדות היצירות שהצליחו (האחרונה בהן, "מועדון קרב").
אינני נוהג לקרוא ספר פעמיים, אבל את הרומן הנ"ל אקרא שוב ושוב, עד שארד סופית לעומקו.
סקירתי זו היא הראשונה לספר, אולי הראשונה מני רבות.

עלילת הסיפור מתרחשת בלונדון, אם כי ניכר כי המשטר מתאים יותר לברית המועצות (קומוניזם). ניתן למצוא גם נקודות דמיון למשטר הנאצי – התעמולה המניפולטיביות, השוואה בין בני אדם ובעלי חיים וזהות האויב העיקרי (יהודי – גולדשטיין).

הספר נכתב כעשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ביובל האלים ביותר שידעה האנושות. אם הייתי כותב בימים אלו, סביר להניח שגם אני הייתי נוטה לסגנון הדיסטופי.

התכלית של "שיחדש", הלשון החדשה באוקיאניה, היא להותיר את הציבור בקיבעון מחשבתי (המסרב להכיר במטרת המפלגה). אני רק יכול לתאר לעצמי, את ייסורי האדם שאינו מכיר את המילים לתאר את תחושותיו.
הרעיון לצמצם את מכסת המילים במקום להרחיבה, הוא לא פחות מורכב ומרתק מהעשייה הנוכחית.
בנספח, מחלק אורוול את "שיחדש" לשלושה אוצרות מילים. יתכן שמדובר בטעות בתרגום, אבל אילו מדובר במינוח של הסופר, מדובר באירוניה יפה.

אורוול צמח בחברה סוציאליסטית והביקורת כלפיה יקדה בלבו. בספרו זה, הוא מציג בפנינו את השלב האחרון באבולוציה שלה – הסוציאליזם אפשרי רק בעולם בו נשלל מהאדם יסוד החיים (שאיפה לקדמה, משפחתיות ומימוש יצרים) ובו השלטון הוא הערך העליון (גם בפני אלה, שמעמדם רם). רק כאשר ייעקרו מהאדם יצריו, תסולף במגמתיות האמת, ויחוסלו ניצני ההתנגדות, יתקיים שוויון מלא בין האנשים. אולם האם שוויון בעולם בו השנאה, המלחמה והבורות הם ערכים עליונים הוא שוויון כדאי? במה נותר לאדם לחלוק? אלו השאלות שמטיל עלינו אורוול.

תפיסתי השלטונית אינה מגובשת, היא נעה בין סוציאליזם וקפיטליזם. אני תומך בשוק חופשי, תחרות וצמצום מעורבות הממשלה. עם זאת, אני חושב שמעורבותה, הכרחית בתחומים מסוימים (כגון בריאות, חינוך ורגולציה).
הרעיון הקיבוצי, תמיד קסם לי, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהטבע האנושי (חמדנות, דאגה לפרט/משפחה) אינו מאפשר אותו. תיאורטית, הוא נפלא, אך מעשית, בעייתי ביותר.

גולת הכותרת של הספר היא ביקורתו השלטונית, אולם אותי כבשו במיוחד, המסרים ברבדיו העמוקים.
המאבק הפסיכולוגי של וינסטון נוכח שטיפת המוח והעינויים היה מרהיב. הוא מעלה הרהורים אודות ניצחון הנפש על הגוף והתפעלות כלפי הדמות. תבוסתו בסוף הסיפור הייתה צפויה, אם כי כואבת, עד מאוד. מפלתו טמונה, בין היתר, בעקרון ה"דוחושב" - מיומנות פסיכולוגית מפעימה, הדורשת מחבר המפלגה להבין את השקר ולהתכחש אליו, בעת ובעונה אחת.
במישור הפילוסופי והמוסרי נחבאים מסרים מרתקים. בין היתר, תפיסת הסוליפסיזם הקיבוצי (כל עוד המפלגה חיה, חבריה חיים). האם קיומו של רעיון אותו מימשנו (באמונה שלמה), מעיד כי גם אנו קיימים? גם לאחר לכתנו הפיזית? זוהי רק אחת, מהתהיות המטפיזיות העולות מן הכתוב.

אורוול ברא עולם דיסטופי חסר פגמים. כל התפרצות ספק, נענית בתשובה. כל זעזוע באמינות, מוסבר עד תום.

מדובר במסה ייחודית, ובספר חובה.

שתיים ועוד שתיים = חמישה כוכבים מושלמים.

"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר.

"בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם הוא חי," אני ממשיך לחשוב אחרי הסיום, בעודי מתקדם למחלקה שלי מכיוון השירותים, בעוד הספר מוחבא בתוך כיס גדול במכנסי העבודה שלי. זו הדרך הטובה ביותר לשאת ולהחביא ספר בעבודה שלי, וכולי תקווה שהכריכה הרכה שלו לא תיפגם. אתם מבינים, אסור לקרוא אצלנו, גם בשעות הרגיעה, שכן דבר זה עונה על ההגדרה של "עיסוק בפנאי", ובכלל, ישיבה היא לא חלק שוטף מהעבודה כאן. וקיים סיכוי טוב שהבוס יראה ספר בידי ודין זה הינו דין פיטורין. מובן מאליו שהייתי צריך לביים גיחה לשירותים, שכן מצלמות וידיאו מקיפות את מחלקתי מכל עבר, על המעברים, המסדרונות והרחבה שבחוץ. וזאת משום שהבוס חייב לעקוב ולוודא אחר המפשלים, שכן במקרה של תלונה, לא הוא יקיים את הדין, ובכל זאת, צריך להאשים מישהו . אין צורך להתלהם, אלה החוקים, ואני צריך עבודה. בכל אופן, עודני נרגש מהצלחת גניבת פרק אחרון ושלם, ועודני נפעם מעוצמתו של ספר זה.

מגיל מוקדם מאוד חונכתי לבוז לקומוניזם, יסלחו לי האידיאליסטים באשר הינם. אני מסרב להיכנע לבינוניות. יום יבוא ואהיה בוס לעצמי. ובינתיים, חבל לי על כל מיני קבוצות אידיאליסטיות בארצנו, שחושבות שהן מבינות את מלוא המושג "קומוניזם" ומתהדרות בצבעי אדום במצעד ההוא במאי, דוגמת 'בנק"י' (בניין הנוער הקומוניסטי בישראל) או שאר ירקות. ביליתי יותר מדי זמן בהסברה מאומצת לכל הילדודס שגאים להשתייך לאן שהוא (העיקר השייכות, מסתבר). עייפתי. דומה שהדרך הטובה ביותר היא להפנות את ליבם המוטה בקלות לספר זה, והמלאכה תושלם.

ובינתיים, לעניין המהדורה. התירגום נהדר, אך חבל לי שספר כזה לא יצא בכריכה קשיחה. זהו ספר שצריך לנצור, ועל כן אנסה לשים ידי על המהדורה של Houghton Mifflin Harcourt שכוללת גם את "חוות החיות", בעיצוב מהודר וקשיח.

ועודני נפעם.
"איזה ספר מצויין, ואיזה מסכן ווינסטון סמית' שנולד לעולם שכזה", ממשיך לחשוב אני, ומודה על מזלי.

עוד שבע שעות להחתמת כרטיס יציאה.

מה יהיה?

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

1984!
זה ספר! מספרים האלה שאני שמח שקראתי אותם ושאני לא נמנה עם קבוצת האנשים שעדיין לא קראו.

מכיל ספויילרים
הספר מדבר על דיסטופיה מוחלטת.
עולם שבו מחליטים על מה אתה חושב, עולם שבו בוחנים אותך בכל רגע, בכל תנועה.
"גיבור" הסיפור הוא וינסטון, אדם שמחליט למרוד במשטרת המחשבות. וינסטון מתאהב, עושה דבר אסור לחלוטין שהרי אין אהבה מלבד אהבה למפלגה. הוא שונא את המפלגה שנאה של ממש. בסופו של דבר הוא נתפס בעוון בגידה.
אני מחלק את הספר לשני חלקים. החלק הראשון הוא לפני שוינסטון נתפס והחלק השני הוא אחרי זה.
מאותו רגע, אני חושב שהספר הפך למעניין פי כמה וכמה. הספר מכיל שאלות פילוסופיות מעניינות מאוד. המפלגה שולטת במוח של האזרחים, היא שולטת במה שיחשבו על העבר. בחקירה החוקר מדבר עם וינסטון על קיום העבר. על כך שאם העבר קיים רק בזיכרון והמפלגה שולטת על זיכרון העבר בכך שהיא משנה את סיפורי העבר, מה הופך את העבר לאחרת ממה שהמפלגה מספרת שהוא?
הקטע הכי פסיכי בשליטת המחשבות, זהו שינוי השפה. המפלגה מעלימה מילים המכילים כפירה.
כך לא ניתן לבטא בכלל מילים נגד רצון המפלגה כי הם לא קיימים בשפה. "רצון חופשי", דמוקרטיה"," מרד" וכו... כנראה שכל מה שאפשר להגיד על זה מסתכם ב"חושבפשע"
המפלגה משפיעה על החשיבה ברמה כל כך קשה כך שהלוגיקה נעלמת. וינסטון כותב ביומנו שהאקסיומה הראשונית היא ש 2+2=4 ומכך ניתן להסיק את כל שאר הדברים. אבל לא לעולם חוסן...
וינסטון עובר שטיפת מוח קשה, סדרת עינויים שמטרתה לגרום לו לאהוב את האח הגדול, להיות נאמן למפלגה. מה יהיה בסוף? חושני שאין לי בשורות טובות.
הספר מהווה תמרור הזהרה מפני המשטר הטוטליטרי ומותח כלפיו ביקורת קשה.
מבחינתי זהו ספר שכל אדם חייב לקרוא.
הספר הבא שאני ממש רוצה לקרוא הוא "עולם חדש ומופלא", שגם הוא מדבר על דיסטופיה.
אני חושב שכדאי לכם לבדוק גם אותו, שמעתי עליו רק דברים טובים.