א
בערב חמים אחד דורי קורא לה ולכרמי ומוביל את שניהם דרך המטבח החוצה, אל המרפסת הצדדית וממנה אל סוכת הגפנים.
הוא מתיישב בשתיקה על ספסל האבן שבתוך הסוכה, ומבקש משני הילדים לעשות כמוהו. עִנבר מביטה ורואה, לאור הריבוע הלבן של חלון המטבח, איך ענפי הגפן מצופפים עלים חדשים על הרשת העליונה של הפרגולה ומתחילים לשלוח כלפי מטה אשכולות ראשונים, זעירים, של עובָּרֵי ענבים. כבר הרבה זמן, היא חושבת, לא שמעה את אבא שלה מזכיר איך הוא בעצמו בנה את הסוכה המוצלחת הזאת ושתל את הגפן המפוארת הזאת לפני עשרים ואחת שנה, כשהוא ומיכל עברו מן הקרוואן שלהם אל הבית החדש.
היא ואחיה יושבים מימינו ומשמאלו, ולרגע נדמה לה שהוא מתכונן לפתוח על ברכיו ספר מאויר ולקרוא להם סיפור לפני השינה, כמו שהיה עושה כשהם היו קטנים.
אבל ענבר יודעת, שהוא הוציא אותם לכאן כדי לספר להם סיפור מסוג אחר. היא יודעת שהוא רוצה לדבר איתם על מה שכבר דיבר, במשך השבוע האחרון, עם כל אחד מאחיה ואחיותיה הגדולים.
הוא משתהה לרגע, מסתכל לא אליהם כי אם אל ברכיו, ואומר, ענבר. כרמי. בטח כבר הרגשתם שדברים לא כל כך טובים קורים לי בזמן האחרון.
גוֹלה וסוּרה
ואין לי מנוחה
שִׂמלתי כבר בלתה, בשְׂערי
דָּבַק התֶּבֶן
נושבת כמו ים
עזובה כמו יָרֵחַ
צועקת ואיש אינו מקשיב
מספרת
ואין קולי נשמע
ואיני יכולה לעצום את עיני
ואיני יכולה לעצום את געגועי
ואיני יכולה לחדול מחַבֵּק
את בתי שנעקרה לי מבין זרועותי
בזמן האחרון ענבר מתעוררת בלילות אל צעדיו היחפים של דורי, הנודדים לאטם בין חדרי השינה, יורדים במדרגות אל הסלון, נעצרים מול ארון הספרים או משתרכים אל המטבח, ולפעמים יוצאים אל סוכת הגפנים או אל הגינה שמעבר לה. הוא לא נכנס למיטתו לפני שתיים אחרי חצות, וגם אז אינו מוצא מנוח והוא מתהפך מצד לצד עד שמיכל פוקחת עיניים בזעף, שואלת מה קורה דורי ומתכוונת איך אני אמורה לדעתך לקום בבוקר לעבודה כשאתה מפריע לי ככה, אתה אולי לא מרגיש חובה לתפקד בימים אלה אבל יש בעולם גם אנשים אחראים, ואני אחת מהם. הוא מתנצל, סליחה שהערתי אותך מיכל, אבל שנתה הנחוצה של מנהלת האולפנה לבנות כבר הופרה והיא מתיישבת ברטינה, נועצת את כפות רגליה לתוך המוקסינים המחכים לה על השטיחון שלרגלי מיטתה ונדחפת אל חדר השירותים הצמוד לחדרם. אני חייבת לישון, היא מודיעה בשובה משם, ומיד שב קול נשימותיה החשובות למלא את חלל החדר בעוד בעלה הולך ונחנק, שוכב דומם וקפוא כמעמיד פני מת. לפעמים הוא מצליח לנמנם שעתיים שלוש ולפעמים אף זה לא, כי מתוך החושך משקיפה עליו מיכל בחומרה מעל שידת המגירות.
הוא יודע שאין זו מיכל. הוא יודע שמיכל ישֵׁנה לצדו, ושהדבר שעל השידה הוא רק ראש הקלקר שעליו היא מניחה את הפאה הנוכרית שלה בלילות. אבל קשה לו להירדם.
ב
ראשון זיכרונותי:
בצל התאנה הגדולה מערסלת אותי מַאמֶע אל הַר חֵיקהּ
שרֵיחו לימונים
מלכה'לה ורבקה'לה קושרות סרטים בתלתלַי
ואומרות שאני נסיכה
פערל'ה ואסתר רייזל רצות הנה ושוב, מתרוננות
אל פסיעותי המדדות לקראתן
וכשפערל'ה מצביעה בחדווה, הנה טַאטֶע, טאטע חזר
מאמע מחייכת לעצמה ואסתרייזל מקפצת
תראה טאטע תראה
שיינד'לה כבר יודעת לשחק איתנו תופסת
ואני נושאת עיניים ורואה מעלי את הדמות הרכה כל כך, החזקה כל כך
שכשאני איתה הכי הכי טוב לי
ואני לומדת מה היא אהבה
עכשיו גם אנחנו נהיה משפחה בלי אבא, אומר כרמי לענבר כשהיא עולה לחדר שלו ושל אֲהוּביָה מאוחר יותר, משרבבת את ראשה מן החלון ומוצאת את אחיה הקטן שרוע כהרגלו בחוץ, על השיפוע של הגג. לא יכול להיות שנוח לגב שלו להיות מונח ככה על הבליטות של הרעפים, היא חושבת, וכמו תמיד גם נראה לה שהוא שוכב יותר מדי בקצה. יותר מדי קרוב אל ששת המטרים הריקים המפרידים בין הגג ובין הדשא.
מה קורה כרמיקי, היא שואלת אותו.
עכשיו אנחנו בדיוק כמו משפחת אלפסי, הוא לוחש אל הלילה, תולה את מבטו במרחב השחור שמעבר לעץ הגודגדן.
רק לפני שלושה חודשים עוד אכלו אצלם האלפסים סעודת שבת בצהריים. הם היו שתי משפחות שלמות, שמחות, שישבו מסביב לשולחן הארוך ופטפטו, וצחקו, וזללו דגים וסלטים ופשטידות עד שכמעט התפקעו. אחרי החמין הצמחוני הם שרו את כל זמירות השבת שהם מכירים, גם את הזמירות האשכנזיות וגם את הספרדיות, והבנים דפקו בכפות ידיהם על השולחן לפי קצב השירה עד שהבית רעד, ואבא שלה ושמוליק אלפסי סלסלו בחביבי יא חביבי כמו שהם נהגו לסלסל עוד כשהיו חברים בישיבה התיכונית. בסוף הארוחה שמוליק אלפסי הזיז את הכיסא שלו מעט אחורה כדי לעשות מקום לכרס שלו שהתמלאה, והביט בשביעות רצון בצלחת שלו שהתרוקנה, והחמיא לאמא שלה בקולו הרם והעמוק, אני מוכרח לציין, בעלת הבית, שמזמן לא התענגתי ככה ממאכלים חלביים. ומיכל צחקה בהנאה, ועפרה אלפסי הסמיקה והעירה, כמו מתנצלת, אבל הרי אצלך, שמוליק, בדרך כלל בלי בשר אי אפשר. וכשארבעת ההורים כבר עמדו ליד דלת הבית הפתוחה אל השביל המרוצף, וכמה מילדי משפחת אלפסי כבר התחילו לצאת וללכת בחזרה אל הבית שלהם שבהמשך הרחוב, דורי הִרצין פתאום, וטפח לשמוליק על הגב הענקי שלו, ואמר, השבוע יום הולדת ארבעים וחמש שלך, הא? ושמוליק הסתכל עליו ממרום גובהו והרצין גם הוא ורטן, אחריך ברטוב, כי הוא ואבא שלה נולדו בהפרש של יומיים זה מזה. וכשאמא שלה נבהלה מן הרצינות הפתאומית הזאת, ופקדה עליהם: שיהיה לשניכם יומולדת שמח, הרים שמוליק גבות סבוכות ושאל בנומך קול, מה כל כך שמח בזה שאני בן ארבעים וחמש ועדיין לא החלטתי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול, ועפרה גיחכה כאילו הוא השמיע בדיחה, ואמרה נו די, סבא'לה, כי שבועיים וחצי קודם לכן נולד להם נכד ראשון, בוא נלך הביתה סבא'לה וניתן למיכל ולדורי לנוח.
וביום ראשון שלמחרת השבת ההיא יצאו לפנות ערב שניים או שלושה אנשים חמושים מן הכפר עין בורקה, וטיפסו אל המִבתר המשקיף על הכביש החדש העוקף. הם ארבו למכוניות של יהודים, וצלפו בסובארו סטיישן של משפחת אלפסי רק חצי קילומטר לפני הצומת שבו פונים ימינה לכיוון היישוב. קליע בודד חדר למצחו של שמוליק אלפסי, ובבת אחת הרפו ידיו מן ההגה וגופו הכביר קרס על אשתו עפרה, שישבה לצדו במושב הקדמי ואפילו לא שמעה את הירייה.
ג
לא קל לה, לענבר. לפעמים היא מרגישה כל כך כבדה, עד שנדמה לה שהיא שוקלת טוֹן. נדמה שלא שכבות שומן מכבידות אותה ככה, אלא שכבות זמן. כאילו הצטברו עליה המון שנים לא לה, נדבקו אליה ועשו אותה כבדה וזקנה מאוד. בהפסקות בבית הספר, כשכל הילדות הקלות משתחררות כמו קפיצים מתוחים אל החצר לשחק בכדור או לקפוץ בחבל, עִנבר נשארת במקום שלה, בת אלף בכיסא של ילדה. היא מוציאה מן התיק את הספר ששאלה מן הספרייה של היישוב, פותחת אותו לפניה על השולחן הירקרק, וקוראת בו עד שמתחיל השיעור הבא. משיעורי חינוך גופני היא מנסה לחמוק, וכשאינה מצליחה לחמוק מהם, היא עומדת בפינת האולם במכנסי הספורט הכחולים ובחולצת הטריקו המגוחכת שמודפס עליה סמל בית הספר, ורואה איך כל הילדות הקלות מתנדנדות מעל הסולמות, מדלגות מעל חמורי הקפיצה בדילוג רגיל ובדילוג מספריים, ועומדות בתור לבצע על המזרונים סלטות קדמיות וסלטות אחוריות. אילו הייתי בתחילת החיים שלי, היא חושבת אליהן, כמוכן, גם אני הייתי מדלגת ומתנדנדת ומתהפכת. ואז המורה משמיעה שריקה חדה במשרוקית התלויה על צווארה בשרשרת מתכת, וצועקת: ברטוב עִנבר! עכשיו תורך! ועִנבר מעמידה פנים שהיא מתקרבת לאט לאט אל הסולמות, או אל חמורי הקפיצה, או אל המזרונים, ובאמצע הדרך אליהם היא מתכופפת אל אחת מנעלי הספורט שלה ומעמידה פנים שהיא קושרת את השרוך, ואחר כך היא עושה עוד כמה צעדי צב ומתכופפת לאטה אל השרוך של הנעל השנייה, ואם יש לה מזל נשמעת בינתיים ברמקול של בית הספר המנגינה המבשרת על סוף השיעור, או שדעתה של המורה מוסחת והיא שוכחת שקראה לה.
נוסף על כל זה, וכאילו היא לא מספיק עתיקה ומסורבלת גם ככה, הגוף שלה כבר מתחיל להתפתח. רוב הילדות הקלות בכיתה שלה שטוחות עדיין כמו בנים, אבל לענבר כבר צומחת צורה של אישה. אחותה הבינונית, טוהר, אמרה לה שזה תורשתי אצלם, ושגם ההתבגרות הפיזית שלה הקדימה כשהיתה ילדה והיא דווקא היתה מרוצה מזה, ואפילו גאה. ענבר לא מרוצה ובטח לא גאה, אלא מנסה בכל דרך לשטֵחַ את עצמה ולהסתיר את מה שמתבלט בה. לפני כמה שבועות מצאה באחד הימים על מיטתה חבילה קטנה ארוזה בשקית ניילון, וחשבה שאמא שלה הפתיעה אותה בדיסק החדש של הלהקה שהיא אוהבת, אבל כשהוציאה את מה שהיה בשקית ראתה שזאת מין חזייה קטנה ולבנה שמיכל קנתה לה בלי לשאול אותה. אילו שאלה, ענבר היתה אומרת לה לא, תודה.
הכי גרוע זה כשמתארגן משחק בכדור, וממנים שתי ראשי קבוצות שצריכות לבחור שחקניות לקבוצות שלהן. ענבר יושבת על המדרגות היורדות אל המגרש ומחכה כמו גולם שאחת מראשי הקבוצות תבחר בה, על אף שברור לחלוטין שהן תמיד יעדיפו לבחור את הילדות האחרות, הקלות, שקל להן לרוץ שישים מטר בשמונה שניות או פחות, קל להן לתפוס כדור במעופו, וקל להן לבלות את שעות אחר הצהריים זו עם זו בפטפוטים ובצחקוקים. את ענבר משאירים תמיד לסוף, מוסיפים אותה לאחת הקבוצות רק כשלא נשארה אף אחת אחרת, ואז היא מתבדחת על חשבון עצמה ומכריזה: קבלו את אלופת הארץ, כאילו לא אכפת לה שלא נבחרה, והילדות הקלות צוחקות ואומרות לה, אבל ענבר, הפעם אל תברחי מהכדור, טוב? והיא נעמדת באי חשק במקום שבו אומרים לה לעמוד, מתכרכמת בתוך גופה המתפתח ללא הרף מתחת לבגדים, מרגישה את אלף הקילוגרמים שלה נמשכים אל האדמה בעוצמה אדירה ועוקבת, כאילו הישישה שבתוכה היא המציצה מבעד לחרכי עיניה, אחרי תנועותיהן של הילדות הקלות המלוות את תזזית משחקן בקריאות מצטווחות. השם תעשה שהכדור לא ייזרק לכיוון שלי, היא מתפללת, מפני שאם במהלך המשחק תועה צעצוע הגומי המנופח הזה לסביבה שלה, היא אף פעם אינה מצליחה לתפוס אותו והילדות האלה אף פעם אינן מצליחות להבין מדוע. הן רואות מן הסתם שהיא שונה מהן, אבל חושבות שהיא פשוט רחפנית. אין שום סיכוי שהן יבינו עד כמה היא עתיקה, אין שום סיכוי שהן תתפוסנה עד כמה היא בעצם איננה שייכת לכאן.
זיכרון שני:
אני רצה, קטנה ורפה אני רצה בעקבות אחיותי הגדולות
חותרת קדימה וקוראת בלי נשימה חכו לי, חכי לי פערל'ה
אבל כולן, גם פערל'ה, רצות מהר מדי ונעלמות מעבר לפינה
ורבקה'לה הבטיחה למאמע שהיא תשמור עלי
אבל מלכה'לה ציוותה עליה לעזור לה לסחוב את הכיכרות
כי מאוחר, והאורחים במלון כבר מחכים לארוחת הערב
ואסתרייזל לא באה איתנו למאפייה. הלוואי ונשארתי גם אני בבית
עכשיו יורד החושך
הרוכלים הערבים משליכים מצבורים של פסולת אל סמטת השוק
מגיפים את תריסי החנויות בקולות חריקה וחבטה
ואני כולי לבדי בעולם, זעירה ואבודה
כאב חד דוקר במותני, איני יכולה עוד לרוץ
וגם איני יודעת לאן. הנה אשב לי על מרצפות האבן המטונפות
אשעין את גבי אל הקיר הקר ואעצום את עיני
ומאמע אמרה שמחר יום הולדתי הרביעי
אבל לי כבר אין מחר
דומה אני לַחתלתול האובד, שלילה אחד שמעתיו מיילל מחוץ לחלון
ובבוקר שאחר כך ראיתיו
והנה הוא מעוּך
עכשיו אבא שלה עוזב את הבית וזה לא באמת מפתיע אותה, מפני שעוד כאשר אנשי החברה קדישא הורידו את שמוליק אלפסי העטוף בתכריכים אל תוך הבור שנכרה בבית העלמין הקטן לרגלי גבעת הצבאים, לאט ובזהירות, היא כבר ראתה שבעיני רוחו משכיב אבא שלה גם את הגוף של עצמו על האלונקה, ופורש מחייו שעד כה.
המוני המלווים ניצבו מסביב לקבר, כפות ידיהם מכסות על פיותיהם הפעורים כאילו כל אחד מהם מנסה למנוע מלבו להיחלץ מבית החזה ולברוח דרך הפה החוצה. בכל מי שגר ביישוב שלהם מת משהו באותו היום, אבל אבא שלה, היא ראתה, כבר עטף את הגוף של עצמו בתכריכים וטמן את הגוף של עצמו, לאט ובזהירות אבל ברצון וכמעט בהשתוקקות, בחלל המלבני הצר שבין הסלעים. כשהחברים העבירו מעדרים מיד ליד, וכל אחד מהם השתתף, למשך דקות אחדות, במלאכת כיסוי הגופה הדוממת והעטופה של שמוליק בעפר התחוח שנערם על שפת הקבר, היא ראתה איך סירב דורי להרפות מן המעדר שבידו ובמשך שעה ארוכה עמל למלא את הקבר באדמה, חוזר ונועץ את הכף בערימת הרגבים והאבנים וחוזר ופורק את הגושים הקשים על גבי מצבור הבשר והעצמות שהיה ידידו הטוב במשך שלושים ואחת שנים, עד שנתמלא הבור ותלולית האדמה יושרה והוחלקה יפה יפה ועפרה וילדיה הובלו משם, מתייפחים.