אף פעם לא הבנתי למה לבמבה האדומה קוראים 'במבה אדומה'.
למען האמת, בין שני סוגי הבמבות יש יותר שוני מאשר דמיון: צבעה של הבמבה הקלאסית והאהובה הוא צהוב ואילו צבעה של הבמבה האדומה הוא, כמו שניתן להבין משמה, אדום. טעמה של הבמבה הקלאסית והאהובה הוא יחסית מלוח ואילו טעמה של הבמבה האדומה הוא יחסית מתוק.
ולכן, נשאלת השאלה: למה לשני החטיפים הכל כך שונים זה מזה בטעמם ובצבעם, קוראים במבה?
לפני כחמש שנים בערך, גיליתי את התשובה.
אני ומשפחתי נסענו למפעל של במבה אוסם שבחולון. כל כך התרגשתי לקראת הסיור, אין לתאר עד כמה. ומיד איך שנכנסנו, שאלתי את המדריכה למה לבמבה האדומה קוראים 'במבה אדומה' למרות שאין לה בכלל טעם של במבה.
המדריכה החליטה שזה רעיון טוב מאוד לדיון, פנתה אל הקבוצה והתחילה להרצות בפנינו הרצאה קצרה על הבמבה האדומה ועל שאר סוגי הבמבות.
ההרצאה היתה מאוד מעניינת ומסקרנת אך דבר אחד משך את תשומת ליבי יותר מכל. הדבר הזה אמר שהבמבה האדומה עשויה מסלק! כן, כן, סלק! הייתם מאמינים? כי גם אני נורא הופתעתי לגלות את זה...
"סלק?" שאלתי את המדריכה בתדהמה.
"כן, שמעת נכון. הבמבה האדומה עשויה מסלק ולא מבוטנים כמו הבמבה הרגילה"
"אז למה אתם עדיין קוראים לזה במבה?" סוף כל סוף מצאתי את הזמן הנכון לשאול את השאלה הזו.
"כי יש ילדים שאינם יכולים להרשות לעצמם לאכול במבה רגילה. יש כאלו שסתם לא אוהבים את הטעם אבל לרוב מדובר באנשים האלרגיים לבוטנים. ויש לא מעט כאלו. אז חשבנו שאם נקרא לכדורים האדמדמים המתוקים האלו 'במבה' (אל תדאג, אין שם צבעי מאכל מלאכותיים) אז האלרגיים יוכלו להנחם בזה ולהרגיש יותר טוב יותר בחבר'ה. יש מבין?"
לא, אין מבין. מובן שלא אמרתי לה את זה אבל ברצינות, זה לא הגיוני לקרוא למוצר א' על שם של מוצר ב' (אף על פי השוני הרב ששורר ביניהם) רק כדי שאלו שלא יכולים להרשות לעצמם את מוצר א' יקנו את מוצר ב'.
לא רק שזה מעשה משוגע ובלתי סביר (בעליל!) אלא גם יוכל להקשות על חייהם של האלרגיים. כן, אני יודע שהמטרה של כל זה היא לא להקשות אבל מסתבר שהם דווקא כן מקשים. דוגמא תהיה בשורה למטה.
תדמיינו לעצמכם שאתם אלרגיים לבוטנים ואסור לכם לאכול את הבמבה הרגילה אבל כן את הבמבה האדומה. וכשאתם רואים את הבמבה האדומה בחנות ולמרות שכן מותר לכם לאכול אותה, אתם נהיים פתאום נורא עצובים כי אז אתם רואים את המילה 'במבה' על גבי האריזה ואז אתם מתחילים לנדוד במחשבותיכם לכיוון הבמבה הרגילה, האהובה, הקלאסית והטעימה (כי גם לה קוראים במבה!) וזה באמת לא הוגן שאת הבמבה הזו אתם לא יכולים להרשות לעצמכם. לא הוגן!
מקווה שהבנתם.
***
'הגנב הטוב' של האנה טינטי הוא כמו הבמבה האדומה.
כמו שאת הבמבה האדומה משוים לבמבה הרגילה בגלל השם הדומה (אך הטעם לגמרי שונה) כך גם משווים את 'הגנב הטוב' לצ'ארלס דיקנס בגלל התקופה והסגנון (למרות שיש ביניהם לא מעט שוני), וכמו שיש כאלו שאלרגיים לבוטנים או שפשוט לא יכולים להרשות לעצמם לאכול את הבמבה הרגילה וכן את האדומה אז ככה יש גם כאלו אנשים שכבר קראו את צ'ארלס דיקנס, אהבו ורוצים עוד מזה אך לא יכולים להרשות לעצמם לקרוא אותו מבלי לדעת מה יקרה בכל רגע ורגע.
וכן, גם אני מאותם אנשים ש'חיו' על דיקנס ועל עוד קלאסיקות בסגנון אך יותר הם לא מצליחים למצוא ספרים כאלו שמצד אחד יהיה ביניהם דמיון כלשהו אך גם שיהיה שם משהו מקורי משל עצמו.
והנה, בעקבות שיטוט בארכיון חיפוש הספרים של 'סימניה' (שנבע משעמום יתר) מצאתי את הספר הזה.
הכריכה אמנם מעניינת ומקורית, אבל כל חובב הפרסום וההצלחה לא ימצא בספר הזה כל עניין: הספר לא כל כך מוכר בשמי הספרות המודרנית (אני מודה, אפילו אני לא שמעתי עליו מלפני כן), שם הספר מופיע באותיות גדולות יותר משם המחברת (דבר המעיד על ספר ביכורים) ואין אף תשבוחת אחת (אכן, אכן).
אבל... כל טיפש הרי יודע (וגם חכם) שהספרים הטובים באמת הם דווקא הספרים הצנועים יותר, השקטים יותר. אלו שמחכים בשקט בשקט על המדף לרגע שנואיל בטובנו לקחת ולקרוא אותם (כמובן שיש חריגים. כמו 'הארי פוטר' לדוגמא. או 'גנבת הספרים והבנסיכה הקסומה ופרויקט רוזי והתפשן בשדה השיפון ויש עוד אבל זה לא משנה כרגע כי יש גם הרבה ספרים לא מוכרים שהם טובים)
ו'הגנב הטוב' הוא דוגמא טובה לכך!
הספר מספר על קורותיו של נער חסר יד הגדל בבית יתומים נוצרי דתי כזה עם עוד הרבה ילדים כמוהו. מדי פעם בא מישהו לבית היתומים ולוקח לעצמו לאמץ את אחד הילדים.
אבל אף אחד אף פעם לא בחר את רן בגלל ידו הקטועה. חוץ מאיש אחד בשם בנג'מין שלוקח אותו תחת חסותו בטענה שהוא אחיו. כמובן שהוא משקר ומהר מאוד התברר שהוא לא אחיו אלא שודד שמתכוון לנצל את מומו של רן כדי לקבל כסף. אך אל דאגה, השניים מתחברים במהירות ועוברים ביחד עם עוד איש ששמו טום, הרפתקאות רבות. בין היתר: ביקור מפחיד אצל רופא השיניים והיכרות עם אישה מקסימה שכל הזמן צועקת וצועקת במקום לדבר ולדבר.
עד עכשיו, זה באמת מזכיר קצת את צ'רלס דיקנס. באיזשהו אופן.
אבל פה נכנסת לתמונה האנה טינטי: סופרת מוכשרת ומיוחדת שלקחה סיפור שלא ממש מחדש הרבה, תקופה שלא ממש מחדשת הרבה ואווירה שלמרות שהיא אווירה מאוד מעניית, גם היא לא מחדשת הרבה- ואז מוסיפה גם משהו ממנה. בין היתר גם כמה דמויות מרתקות וחביבות שלא גורעות מה"מקור", כתיבה ייחודית שלמרות שהיא מרובה בתארים היא עניינית וזורמת, וכמובן גם עלילה לא הגיונית ומטורפת מאין כמוה!
כל הכבוד!
***
לסיכום, הספר טוב מאוד. הסוף הוא טוב ברובו ורן מוצא סוף כל סוף משפחה אמיתית שמסכימה לאמצו. רוב השאלות והבעיות נפתרו.
טוב, חוץ מאחת: למה, גם אחרי חמש שנים מאז ביקורי במפעל במבה אוסם שבחולון ואחרי שדרשתי מהם בתוקף שישנו את השם של אותו חטיף אדמדם למשהו יותר מקורי, השם עדיין לא שונה ובביקורי האחרון בסופר השכונתי כשניגשתי אל מדור החטיפים והממתקים, עדיין שכבה שם בודדה וגלמודה- הבמבה האדומה?
כי את האמת, יש לי רעיון לא רע לשם: כמו שבמקום לקרוא ל'הגנב הטוב' בשם 'צרלס דיקנס 2' (וזה ממש אבל ממש לא נכון כי הגנב הטוב הוא לא חיקוי של אף אחד. הוא רק מאותו הז'אנר) אז אולי אפשר לקרוא לבמבה האדומה במקום השם 'במבה אדומה' ל'חטיף דגנים בטעם סלק'?
בהחלט יותר מקורי, בהחלט יותר מעניין, בהחלט יותר חדשני- ולמרות זאת, החטיף עצמו נשאר באותה האיכות, באותו הטעם ובאותו המחיר שהיה קודם! (אני מודה, נשאר עוד קצת מקום לשיפור בכל אחד מהקרטריונים אבל זה עדיף מהמצב שעכשיו.)
ומה גם שזה יבטל כל אפשרות להשוואה לא רצונית, חסרת כל בסיס ומדכאת באופן בלתי ייאמן- בין שתי הבמבות הכל כך שונות זו מזו בטעמן ובצבען...
