****


לפני שבועיים היה לי יום הולדת, ואחת המתנות שקיבלתי מאשתי הרגישה והחכמה היתה מנוי שנתי לספרייה העירונית במודיעין, לי ולבתי הגדולה מאי, שהופכת להיות תולעת ספרים אמיתית ממש כמוני, לגאוותי ולשמחתי הרבות.
אני זוכר, כילד, את הקסם הרב שהיה טמון בהליכה לספרייה, את השקט המוחלט ורצפת הלינולאום הירוקה, והחיפוש הנרגש בתוך שורות הספרים אחר זה, האחד, שירגש אותי ויבהיל אותי ויעשה בנפשי שפטים. אין לחווייה הזאת אח ורע, לא בשום ביקור בחנות ספרים, ולא בשיטוט מורגל ואדיש באינטרנט. יש פשוט כל כך הרבה ספרים לבחור מתוכם! ובעיקר, יש כאן הזדמנות שניה, אחרונה אולי, לכל הספרים שמעולם לא נחו נרגשים על הדוכן המרכזי בסטימצקי. כאן כולם שווים, רבי מכר וספרים נשכחים.
את "היהודי האחרון" מצאתי על העגלה המופלאה של ספרים שהוחזרו, אלה שממש כעת שבו מקריאה, ואפשר למצוא בה אוצרות אמיתיים.
אני קצת בוש בכך שעדיין לא קראתי את הספר החשוב הזה. קראתי כמה "קניוק"ים בעבר, והתרשמתי מאוד מאוד. הוא יודע לכתוב, והשפה שלו דלה ועשירה גם יחד, יומיומית ומדוברת אך בה בעת גם מלאה משחקי שפה "דוד אבידן"יים יפהפיים ומילים מרהיבות ונשכחות, בדיוק, אולי, כמו ספרי הספרייה שהזכרתי כאן קודם. (בהקשר הזה, כמה שמחה התמלאתי כשמאי שאלה אותי שלשום, כשקראה ב"הקוסם מערץ עוץ", מה פירושה של המילה "מגלב". עניתי לה, בגאווה לא מוסתרת אולי, שאם תשאל חמישים אנשים - אולי אחד יידע להשיב לה, ושתשמח שאבא שלה הוא האחד הזה. ועכשיו גם היא).
הספר הזה מעניין באמת, וחשוב באמת. הבנתי זאת מקריאה של מאתיים עמודים, כשרק עכשיו הכרתי בכך שלא אמשיך לקרוא אותו. לא בגלגול הזה. שאין לי סבלנות. שאני רוצה להמשיך הלאה, ושהספר הזה מעכב אותי, שצריך להתעמק בו, ולחיות אותו ולהזות אותו, כי בעיקר כך יש בו ערך, ולא כספר שאני לא צמא אליו ומשתוקק אליו כל הזמן. שהקריאה בו חשובה ומעניינת אמנם אך אני לא נהנה ממש למרות שיש בו המון ניצוצות של גאונות ושל יופי.
הפתיח של עוזי ווייל לספר הוא מבריק, ומשך אותי להיכנס ולקרוא, וגם עכשיו אני מתבייש שהחלטתי להחזיר אותו לספרייה, שם יקרא אותו וודאי מישהו אחר שימצא אותו בעגלת האוצרות. אני גאה דווקא בעובדה שבחרתי, ושניסיתי, ושאני יודע שבתקופה אחרת דווקא כן, אולי. אולי בחורף.



****

תהיות על הספר "היהודי האחרון":

ספר מסע. אני מרגיש כאילו טבלתי את הראש בחבית יין כעת כשסיימתי אותו. חוויה משכרת. הספר מציב מסע ארוך שלא בנקל ללכת בשביליו. כך, הוא ספר קשה. אחרת, הוא ספר שעם האומץ הוא ספר מופלא. לא קראתי שום הקדמה של שום עוזי וייל, העותק שברשותי יצא בשנת היציאה לאור של הספר, שנת 81'/82', לא היה אז עוזי וייל שיכתוב לנו הקדמות מרתקות. על הכריכה הצהובה יש איורים של הרבה פנים קטנות שצייר קניוק שהיה צייר בהכשרתו.
זהו הספר הראשון של קניוק שאני קורא, ויכול להיות שבלי הקדמה אני מעט לוטה בערפל, אך אני אוהב את אירופה ויערותיה הערפילים והגשומים, ותמיד חלמתי לטייל בשבדיה. יש כישוף שהוטל על הספר ועלילתו, כישוף שקשה להסביר למי שלא קרא.
זה לא רק פאזל עלילתי, זה אינסוף רבדים שקניוק מעמיס על הקורא בלי שום בושה עד שלפעמים בעצמי חששתי להמשיך מהפרטים העתידיים שעלולים לבוא עליי ולבלבל אותי עד כלות, היכן שהוא בחציו הראשון של הספר אפילו רשמתי לעצמי אילן יוחסין שאחר כך התברר לי שהוא הרבה יותר מפותל ממה שחשבתי, בעיקר בגלל הדבר שחודר לכל האהבים והחברויות והתקומות המפלות והמיתות- הכישוף, והערעור על חוקי ההיגיון הפשוטים והבסיסיים ביותר. סיפור כזה שהוא בדיוני במידה שהיא מערער על החוקים האלה, בונה בהכרח עולם משל עצמו, על העולם הקיים. זה מה שכל-כך מושך בספר לצד זה שהוא קשה לקריאה. הספר לא סחף אותי, בחרתי להיסחף אחריו. אני חושב שזו הברירה היחידה שקניוק מותיר, ויש כאלו שלא יכלו לבחור בהיסחפות וויתרו על המשך הקריאה בו. קניוק העיד שזה הספר שהוא הכי גאה בו, ככל הנראה משמע שלדעתו זה הספר החשוב שהוא כתב, לצד זה העובדה התורמת שהוא עבד על הספר כעשר שנים.

אני תוהה מה קניוק רצה להגיד לנו בספרו זה בסגנונו המחוספס במיוחד בתחילתו, שאחר כך טיפה נהיה "ספרותי" יותר ועדיין עם איזה חיספוס (ספרותי, לא מליצי). אני חושב שאפילו אין דמות ראשית. יוסף דה-לה ריינה, רבקה, אבנעזר היהודי האחרון, בועז, חנקין, גרמני-סופר, שמואל ליפקר? כל אחד מהם הוא מעין נובע, כל אחד מהם הוא שורש לסיפור, וכל השורשים נקשרים בדרך זו או אחרת, בקירבת דם או קירבה קרובה אחרת. הסיפור הזה הוא שתיל שהופך לעץ ממש. ובאשר להיגד, לא יודע. לצד הכישוף יש כאן פרטים היסטוריים לא מבוטלים- עלייה לארץ בימיה הראשונים, מושבה מיושבת בציונים נלהבים, תש"ח, הנאצים ושואת היהודים, ארצות הברית של פוסט מלחמת העולם השנייה ,מלחמת ששת הימים, כל זה הרקע והעיקר גם יחד, כי אולי הרקע הוא תמיד מהווה גם עיקר.

במחשבה ראשונה אולי ההיגד הוא ציר הזמן, שיהודי הוא יהודי על ציר הזמן, אף פעם לא תלוש. אם הוא תלוש במה הוא כבר יהודי? אולי זה שבשביל היהודים הזמן וההיסטוריה הם יקרי ערך. אך חשבתי במחשבה שנייה שאולי קניוק מצדד במה שמנוגד לזה בתכלית. אבנעזר שזוכר את כל תולדות העולם לכל פרטיו, לא יודע מי הוא. הוא יודע הכל, ממספר ההרוגים בשנה מסויימת בשלוש מדינות מסויימות ועד תנודות חברתיות וכלכליות בכל מקום ובכל זמן, לכל פרט וכל עם, ודווקא בגלל זה הוא לא יודע מי הוא. כל זמן שננסה לראות הכל, עבר, הווה, ואף לדעת מה יהיה בעתיד, אנחנו נאבד את עצמינו, נמחק את זהותינו, כבר לא יהיה אני, האני יימחק. אולי קניוק אומר, למה צריך לזכור כל דבר?
אולי, הוא טוען, זיכרון מוצף בא על חשבון האישיות, על חשבון הישות. כך הזיכרון הוא כמו מים, טוב לשחות בהם, להשתכשך בהם מידי פעם, אבל אם ים הזיכרון יעלה על גדותיו אנחנו נטבע, נהיה אבודים, מתים. רק כשאנו לא מטביעים את עצמינו ניתן לאדם להיות מאושר, להרגיש את עצמו, לדעת מי הוא, היכן חי, איך הוא מרגיש, כיצד הוא חי את עצמו מיום ליום ולא מישהו אחר. אלה תובנות שהייתי יכול להלביש על קניוק במידה המצומצמת שהכרתי אותו, כמובן שלא באופן אישי. עצוב יהיה אם אגלה שהחטאתי אותו לגמרי. אולי אשאיל ממישהו את ההוצאה החדשה ואראה מה לעוזי וייל יש לומר.

כן שינה בי משהו הספר הזה. צללתי לתוך עולם לא ברור, ויצאתי ממנו והוא נשאר לא ברור. אבל היו בו בהירויות לא מובנות לי שאיכשהו עדיין היו בהירות בשבילי. זה ספר היסטורי, בחינת בנוי על כמה מאות שנים בדגש על ההווה, הזיכרון והטווח הרחוק עומדים לרשותו, וזיכרון הוא דבר מבולבל ולכן הספר שרוי בסדר מבולגן עם יחודיות משלו. אולי אפילו קניוק בעצמו לא סגר את כל הפרטים אלא נתן לבלאגן להשליט את הסדר. זו יכולת נדירה, לתפוס את שתי המושכות ולכתוב ספר שהוא גם לא ברור וגם בורא עולם ברור לפי חוקיו. לכן הספר הזה הוא בלתי נתפס, ולכן הוא כל-כך טוב.

"היהודי האחרון" של יורם קניוק מציג בפנינו נקודת ראות אחרת "היסטוריה אלטרנטיבית" לזו המוסכמת עלינו. גישתו יוצאת מנקודת ראות שונה לגבי יהודים ויהדות ונוגעת בכל אחד מאתנו הוא מתיחס בין השאר למחנות ההשמדה , ראשית ההתיישבות, להתישבות הציונית לדורותיה ומלחמות ישראל.

גבור הספר אבנעזר, הצבר הראשון במושבה בארץ ישראל. נוסע לאירופה לחפש אחר אביו ונכנס למלחמת העולם השנייה ולמחנה השמדה, הוא משוכנע שהוא היהודי האחרון,
(יהודי אחרון - אולי ניסיון לענות על השאלה הבסיסית ביותר מי הוא יהודי-מנקודת ראות חילונית, זו סוגיה מתריסה קשה,מכאיבה ומסובכת וקובעת מאד לגבי עתיד העם היהודי בימים אלו עוסקים בכך בעיקבות כתבות ששודרו בטלויזיה בנושא וזה ה"טריגר" שלי לכתוב ביקורת על הספר הזה. קראתי אותו לפני זמן רב וחזרתי לעיין בו בימים אלו).
גבור הספר במודע מחליט להשתחרר מזיכרונותיו הפרטיים ,ועובר לזכרון קולקטיבי הוא מאזין ליהודים שסובבים אותו במחנה. הוא הופך להיות "מוקד מידע" ועדות. הידע שצובר על תולדות היהודים משנה את תפיסתו מתת-אדם כפי שחש במחנה לאי-אדם, לאדם בלא תכונות וללא עבר אישי. בדרך זו מצליח לשרוד. כשמסתיימת המלחמה יחד עם שמואל בנו סובב במועדוני לילה מפוקפקים, מופיע לפני הקהל, שהוא כביכול משוחרר וחסר עקיבות.
בנוסף סופר גרמני מצליח, שהנאציות אינה זרה לו מבקש לתעד את קורותיו של "היהודי האחרון". לשם כך הוא משתף פעולה עם אב שכול, שמתענה בגעגועיו לבנו שמת בקרב במלחמת השחרור. את העדות על מותו של הוא מבקש להשיג מבנו של אבנעזר בועז, שלחם אתו, אולי הציל אותו ואולי ההיפך. בועז מספר להורים השכולים את סיפורי הגבורה שהם מבקשים לדעת. הוא הופך את המתים לטובים, מפני שבמדינת ישראל, המתים בקרב תמיד טובים, והטובים תמיד מתים בקרב. הוא מנהל "תעשייה" של כאב ואובדן. זהו פרק נוסף בהסטוריה היהודית שעוסק בו.

קניוק משלב בכתיבתו מציאות היסטורית, מיתוס ,בדיון, אבסורד, כמרכיבים של מציאות אלטרנטיבית לזו שחונכנו אליה.
תחושתי שקניוק נוגע בנרטיבים המרכזיים שמחזיקים אותנו יחד ושאנו מחנכים על פיהם ומנסה להראות עד כמה אינם מדוייקים.
הספר מתאים למי ש"מתנדב" להכנס למבוך של הסופר המורכב הזה. אישית היה לי קשה ולא תמיד מובן זה לא אומר דבר על איכותו הספרותית. מודה שכמו שהחברה אומרים "זו בעיה שלך" זו בעיה שלי לא הצלחתי להתמודד עם כל האתגרים שהספר מציב וגם לא עשיתי מאמץ מיוחד. נראה שזהו ספר איכותי למרות זאת לא נראה לי שאחזור אליו.

יצירת מופת של אחד הסופרים הטובים ביותר שצמחו בארץ ישראל במאה הקודמת והנוכחית. בראש ובראשונה ישנה השפה הקולחת שמדהימה עוד יותר כאשר מדי פעם נתקלים הקוראים במילים נדירות בשפה העברית (מילים של שבת). רק בהיבט הזה הספר הוא יצירת אמנות מופלאה. מעבר לכך עולים בו סיפורים אמיתיים והזויים כאחד. פגועי המלחמה הם גם החיילים המנצחים שחזרו פגועים בנפשם וגם פליטי השואה. גם החייל המנצח וגם שרידי השואה רואים עצמם כיהודי האחרון, זה שחייב לספר לעולם על מה שהיה ואיננו. שניהם מנצלים את הגיהנום ממנו ניצלו כדי לגרוף רווח כספי, מיני, אישי, מגעיל. שניהם סוחרים בזיכרון ולמרבית ההפתעה הציבור משתף אתם פעולה. יש מי שקונה סיפור על אהיל עשוי מעור אדם ויש מי שמוכן לקנות שיר שמעולם לא נכתב על ידי בחור צעיר שנהרג בקרב. ותוך כדי הגבהים והתהומות הללו לא פוסח קניוק על תיאור היום-יום הישראלי, האירופי והאמריקאי עד הפרטים הקטנים של הרוח, הצל וריח הבירה. הספר אינו קל, ובפתח הדבר אכן ממליץ הכותב לקרוא אותו "שלשה עמודים ולנוח". אני רצתי יותר מהר ונהינתי מכל רגע. יצירת מופת.

אני גליתי את כתיבתו של יורם קניוק כשספרו "החיים על נייר זכוכית" יצא לאור, ומעבר להנאת הקריאה בו (בניגוד לאחרים שהמלצתי להם לקרוא בו) נהנתי מהחיבור שלו למוסיקת הג'אז, מה שמן הסתם העלה את קרנו בפניי, כי אני ממש אוהב לקרוא מספרי דור הביט. מנקודה זו המשכתי לקרוא ספרים נוספים שלו, גם את "על החיים ועל המוות" שתוכנו לא הכי קל ועוד מספר ספרים שקניוק כתב.

היה לי הרושם שגיליתי סופר שבאמת כל ספר שלו יצליח לרתק אותי, אבל לצערי לאחרונה בעקבות הסידרה "נבלות" נפלתי. לא רק שלא הצלחתי להתחבר לסידרה, אלא שהתחלתי לקרוא במקביל לה את הספר החדש שלו 'תש"ח' ואני לא מצליח להבין מה הוא מספר שם, מנסה בעודף תיאורים (כשצורת הכתיבה מתאימה יותר לכותבים אחרים, ולא לאחד ברמה שלו שחשבתי שהיא גבוהה יותר) לשבור מיתוסים על מלחמה שיצאה ממנה אין ספור סיפורים, אבל כפי שהוא אמר באחת מהראיונות שהעניק הוא מביא אותה ברוח של ימינו, כפי ששום סופר עוד לא הביא אותה.

שמחתי באותו ראיון שהוא העיד על כך שהוא נמצא בתקופה טובה של חייו, במיוחד אחרי ספרו "על החיים ועל המוות" שנתן תחושה שהוא ממש נמצא על קו התפר שבין החיים והמוות, כנראה שגם בספר הזה הוא העניק יותר מדי תיאורים.

אני בדרך כלל לא נוטה לקרוא שני ספרים יחד, אבל הנחתי את הספר בצד והתחלתי לקרוא גם "היהודי האחרון" ושומו שמיים גם שם למרות שההקדמה לספר מאת עוזי וייל הבטיחה שזה ה-ספר של קניוק לצערי לא מצאתי בו אותו קניוק שחשבתי שמצאתי בזמנו, וכלכך אהבתי. אז אפשר אולי לומר שכתיבתו היא רב-גונית, ואני אוהב רק גוון מסויים ממנה שמי יודע אם אני לא טורח לחפש עוד ממנה. עם זאת אני לא אומר שאני נוטש בזאת את הקריאה בספריו, אבל אני כבר נוטה להאמין לאותם קוראים ששוחתי איתם בעבר ואמרו לי שאי-אפשר לדעת מכתיבתו של קניוק אם הוא באמת הכיר באופן אישי אמנים גדולים כמו את נגן הג'אז, צ'רלי פארקר או איך לומר את זה בעדינות רק אחד מתוך דמיונותיו.

- דבריי אלו נכתבו במקור כתגובה לפוסט "כתב החידה של "היהודי האחרון" שאלי אשד העלה בבלוג שלו.
קישור

קשה לחוות דעה על ספר מורכב כל כך, כל כך הרבה פרטים ופריטים בתןך העלילות,אך אם זאת לדעתי חובה לקריאה, למרות שהקריאה מתישה מאוד.

ספר חשוב מאוד!
יחד עם זאת קצת קשה לקריאה.
כדאי להתאמץ.