הספר הזה ליווה אותי כחודש בערך, בקריאת פרק פרק לפני השינה. כמי שמתעניין בתרבות הרוסית, שמחתי לפגוש דמויות סימפטיות אותם הגיבורה פוגשת במסע שלה בחזרה לרוסיה. רוסיה והעם הרוסי מצטיירים לנו בזמן האחרון כאסופה של אנטישמים ובורים, אך כאן הגיבורה פוגשת דמויות מחממות לב ומאירות פנים. להגיד שהספר גדול? את זה לא אוכל להגיד. אך למי יש כוח בימנו לקרוא סיפור "גדול"? בין מבזק חדשות אחד לאחר, לחמם את הלב אם דמות אחת או שניים לפני השינה היא די והותר המצופה מספר, בטח ובטח ישראלי. לסיכום נהניתי לקרוא את הספר, אשר סיפק את הסחורה מבלי לשאוף לגדולות. אמשיך להתעניין בתרבות הרוסית וללמוד את השפה הרוסית. עם כל הרצון הטוב באמת של האמריקנים לעזור לנו במטוסים הכי חדישים נגד אלה שאין להם אפילו שדה תעופה, ועם הידע ההיסטורי שכל המדינות שלאחר מלחמת העולם השנייה שכרתו ברית עם הרוסים הפכו להיות עניות - ואלו עם האמריקאים - עשירות, היום אני יכול להגיד בביטחון - אין על העם הרוסי ותרבותו! (כמובן שגם שם מדובר ביחידי סגולה שנאבקו כנגד השלטון אבל לצערי באמריקה או במדינות אחרות גם המעט הזה לא קיים). 5 כוכבים!

הביקורת הזאת היא סוג של אאוטינג וכנראה הביקורת האישית ביותר שאכתוב.

רכשתי את הספר לפני שנתיים כשהייתי בתהליך עריכת ספר הביכורים שכתבתי. הוא נשאר על המדף, ממתין לתורו זמן רב. למה חששתי? בגלל הפחד. הפחד שהתוכן דומה מדי לספר שלי, שאושפע ממנו, שיטענו שאני העתקתי. לא משנה שאת הספר סיימתי לכתוב עוד לפני שספרה של אולה גרויסמן ראה אור, ברגע שראיתי את הכריכה האחורית קיבלתי פיק ברכיים.

לנה היא אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, שעלתה יחד עם הוריה ממוסקבה בהיותה בת שבע. הוריה עשו הכל על מנת למחוק את העבר ולנה, שאת שמה שינו לאילנה, נותרה חסרת שורשים, ללא סיפורי ילדות, ללא כל משפחה אחרת, פרט להוריה. לכאורה היא הצליחה להפוך לחלק מכור ההיתוך, היא עברה במסלול הרגיל של בי"ס, שירות בחיל המודיעין, אוניברסיטה ואפילו מצאה את עצמה במשרה ניהולית. עם זאת חשה לעתים קרובות בודדה, לא בטוחה בעצמה ומשתוקקת תמיד לרצות את אמה, אישה מרוחקת ויפה, אשר יחסה לבתה התבטא בעיקר בביקורת וקרירות.
בעקבות החלטה של רגע לנה מתנדבת לנסוע לרוסיה על מנת להביא לארץ את אפר של סבה, שנפטר בפתאומיות ובכך לנסות ולמצוא רמזים כלשהם לקשר השתיקה של הוריה בקשר לעברם.
בתחילת המסע, רוסיה הקפואה ממאנת לקבל את לנה בזרועות פתוחות, אך בעזרת יומן של סבתה, שנפטרה לפני עלייתם ארצה, מצליחה לנה לפתוח צוהר לעברה שלה ומתוודעת אל עברם רווי השקרים והסודות של בני משפחתה בתקופה של העריצות הסטליניסטית ואחריה.

הספר נע בשני צירי זמן. שנת 1992 בה לנה חוזרת לרוסיה לאחר עשרים שנה בישראל ובין השנים 1952 – 1965, שנים בהם נכתב היומן על ידי סבתה של לנה, ז'ניה.
בעקבות הגילויים, נפתח משהו בנפשה של לנה והיא מצליחה למצות את הביקור ולמצוא אף צדדים חיוביים במדינה האפורה, לרכוש חברים ואולי אפילו אהבה.

עד כאן תקציר העלילה. הספר זורם ומצליח לעורר עניין. משום שאני חסידה גדולה של צירי זמן שנפגשים בסופו של דבר ומגיעים לפתרון, אהבתי את צורת הכתיבה. עם זאת, כמה מקטעי היומן ארוכים מדי ואף משעממים והיו צריכים להתקצר בעריכה. כמו כן, במקום הסופרת הייתי מפרטת יותר על הדמויות המסקרנות שנעלמו להן לפתע פתאום באמצע הספר ולא חזרו עד סופו. יש לא מעט קטעים, בעיקר בסוף הספר שאמינותם בעיניי מוטלת בספק ונראו לי מאולצים מדי בניסיונם לייצר סוף ורוד.

אז למה חששתי מקריאת הספר? משתי סיבות. את הראשונה כבר פירטתי - הספר שלי. הספר יראה אור (בעזרת השם והמו"ל) לקראת שבוע הספר ויעסוק בנושא דומה. אישה צעירה, שעלתה מברה"מ כילדה, חוזרת לשם על מנת לפענח סוד אפל מילדותה ולשבור את קשר השתיקה של משפחתה. עד כאן הדמיון בין שני הספרים. כפי שאפשר לראות המסגרת הכללית דומה. לא נכתבו ספרים רבים על העולים של שנות התשעים, אלה שעלו לארץ כילדים או נערים והתקשו למצוא את מקומם בין הפטיש הרוסי והסדן הישראלי. מהסיבה הזאת פחדתי כל כך מהדמיון ומההשוואה. לשמחתי חששות אלה נמוגו.

הסיבה השנייה הם הגעגועים והזיכרונות שהספר עורר. גם אני עליתי כילדה ואמנם עברי לא הוסתר ממני מעולם ומשפחתי לגמרי רגילה ומתפקדת, עברתי חלק מאותן החוויות שלנה, גיבורת הספר עברה. גם אני זוכרת איך שינו לי את השם, כי בבי"ס התקשו לבטא אותו, אז לשם הנוחות הם הורידו את הי' והפכו אותו לשם מכוער ונבחני בעיניי. כאקט מחאה החלטתי להחליף את השם לגמרי ולא לתת לאף אחד את הסיפוק לעוות לי אותו. אני זוכרת את ההלם התרבות, את הקולניות, הבגדים השונים, הריחות... אמנם חווית הקליטה שלי הייתה אחרת לגמרי וכאישה בוגרת לא הרגשתי הזדהות עם לנה, אך הצלחתי בקלות להזדהות עם לנה הצעירה.

אחד הציטוטים שהעלו בי חיוך עצוב:
"לצדי עומדת ילדה בשמלה לבנה, שצמותיה הארוכות מגולגלות על עורפה, עטורות בסרט ורוד. גם לי היו פעם שמלה לבנה, והיו לי נעלי לכה, וגרביים עם אמרת תחרה מסולסלת, וסרטים ורודים בשיער. ועמדתי בגב זקוף, מחזיקה בידיה של אמא ולא מרפה. כך הופעתי ביומי הראשון בבית הספר היסודי בחיפה. שער ירוק, צבע מתקלף, שמים בהירים, חם... הם שונים ממני. שערם קצר, אפילו שיער בנות. כולם לובשים מכנסיים קצרים וגופיות, ורואים להם את אצבעות הרגליים. אני רוצה ללכת הביתה..." עמ' 33.
גם אני הופעתי ככה וגם אני רציתי ללכת הביתה הסיפור הזה מזכיר לי איך אחותי הקטנה חזרה הביתה בוכייה מכיתה א' והתלוננה שקיבלה עונש, כי לא הייתה מוכנה לשבת על הרצפה וללכלך את הבגדים. ילדים טובים לא יושבים על הרצפה ובטח לא מלכלכים מדי בית ספר...

אני לא יודעת אם רוב האנשים יוכלו להתחבר לספר, לריבוי הדמויות, לסיפור קצת סבוך, אך בעיניי ראוי לנסות. נתתי לספר ארבעה כוכבים, אך יכול להיות שהייתי סלחנית מדי, ככה זה כשמתקרבים יותר מדי.

ספר מעניין מאד וכתוב יפה. אהבתי מאד את תיאורי היומן של הסבתא והתקופה האפלה ברוסיה.
בסך הכל מלמד על הניתוק של עולים חדשים מהמולדת הישנה ובעיקר של הילדים שהגיעו לכאן בגיל קטן ובחלקם עדיין לא סגרו מעגל. כאן הגיבורה
סוגרת מעגל וניכר שחוזרת לארץ עם תקוה בלב.
אני אהבתי ובעיקר אחרי שטיילתי ברוסיה שהיא מדינה מדהימה והשלטון עדיין חשוך ומושחת.
ממליצה.

וודקה וסיגריות, שתיקה בהשפעת הקומוניזם וסגירת מעגלים.

לנה (אילנה) אשה צעירה, יוצאת בשנת 1992 למולדתה (אמא-רוסיה) בשליחות משפחתית, מטעם אמהּ ואביה ולמעשה יוצאת אל מסע - בו היא סוגרת מעגלים:
הראשון: עם אמא-רוסיה אותה עזבה בהיותה ילדה בת 5 (במעין בריחה בלי להיפרד. בלי לשמור על קשר).
השני: מול אמהּ, האישה הרוסייה, שמתכחשת בעקשנות לעברה ושותקת אותו, שמתכחשת לדמויות (המשמעותיות מאד) שהשאירה שם וגם ל'ישראליותה'.

תפאורה של וודקה ועשן סיגריות והרבה מהם לצד פגישה עם מעגלי חיי משפחתה אותם היא לומדת להכיר מחדש או לראשונה דרך הדמויות שם ודרך סבתא - באמצעות יומן חיים כתוב שהשאירה אחרי מותה - את כל אלה פגשה במוסקבה.
כשהמעגלים והחידות והפתרונים - אפופים וודקה ועשן סיגריות ושתיקת הקומוניזם - נפתחים ונסגרים למולה, למעשה עורכת לנה היכרות עומק גם עם עצמה ועם זהותה.
בתום כשבועיים היא מסיימת את המסע - נפרדת מהמולדת הישנה-חדשה-ישנה, סוגרת מעגלים, אולי פותחת אחרים חדשים גם מחודשים
וחוזרת הבייתה לתל אביב.

סיפור נהדר.

"מזוודה על השלג" היה ספר קשה לקריאה בעיניי. אם זו הדמות הראשית שלא עוררה בי שום סימפתיה או העלילה שלעתים נראתה אפילו מופרכת - ולא מופרכת טובה כמו ב'המוות והפינגווין' של אנדריי קורקוב - לא הצלחתי להתחבר ובעיקר הרגשתי החמצה אחת גדולה.
העלילה מתחילה בהתרוצצות בין דמויות שונות שלא תמיד מובן מאיפה צצו וכיצד הן קשורות בדיוק לסיפור האישי של הגיבורה. האינטראקציות התמוהות ביניהן השאירו אותי תוהה אם הסופרת פשוט לא עשתה עבודה טובה בליצור תמונה שלמה או שאני זו שלא תפסה את האווירה הרוסית והמשפחתית שבספר במלואה.
בהמשך, הקורא מתוודע למה שכנראה היה אמור להתפס כגילויים מרעישים מעברה של הגיבורה ומשפחתה אבל שלמעשה לא מותירים רושם משמעותי והם נקראים בחטף וללא תשומת לב מיוחדת. את התחושה העיקרית שחוויתי בקריאה ניתן לתאר רק כמו התחושה שמרגישים כשקוראים אוסף של עובדות על נושא מסויים - לא היה שום רגש, הבנה או חיבור מסויים, הכל בעיקר עקב הקושי שנוצר מבחינתי להזדהות עם הדמויות בעלילה ובעיקר הראשית שבהן ועם הבחירות שלהן, שהרבה פעמים נראו לי לא מציאותיות בעליל.
לאורך הקריאה מיידעים אותנו שלנה הגיבורה עוברת סדרת אירועים משמעותית ומשנת חיים במיוחד, אבל נראה שלולי היו מודיעים לנו על כך רשמית אולי לא היינו בכלל שמים לב לכך.

ב'מזוודה על השלג' יש סיפור עם פוטנציאל גדול כמעט כמו ההחמצה שמרגישים בקריאתו. הוא מרגיש הרבה יותר כראשי פרקים מאשר כסיפור שלם וקוהרנטי, כאילו לקחו את הספר האמיתי והדפיסו אותו מחדש אחרי השמטה של שורות ופרקים שלמים. הקריאה בו יכולה להתפס כטובה אם מתייחסים ליחוד שלו, לכך שהוא עוסק בנושאים שלא הרבה נתקלים בהם בספרות מקור וגם בספרות זרה, אבל בגדול הוא לא עומד בציפיות שמציב התקציר על גב הכריכה ולא מותיר טעם של עוד.

השלג בשם הספר ובתמונת הכריכה היפה משדר לובן וטוהר, אולם למעשה , הוא מכסה על מעשים אפלים שנעשו ברוסיה בימי המשטר הקומוניסטי.

לנה, גיבורת הסיפור, היא צעירה ילידת ברית המועצות החיה כבר עשרים שנה בישראל. היא מגיעה למוסקבה בשליחות אמה על מנת להביא כד עם אפרו של סבה שנפטר ואת היומן של סבתה שנפטרה עוד קודם לכן.

במוסקבה היא מתארחת בדירה של מרינה, חברתה של אמה, המקבלת אותה בחום ובלבביות. הדירה הזו היא העוגן בו נאחזת לנה כל אימת שהיא חוזרת משיטוטיה ברחבי העיר אשר נועדו לחשוף את העבר הבעייתי של משפחתה. הרבה ספלי תה מהבילים שתתה לנה במטבח של מרינה כדי לחמם את גופה ואת נשמתה גם יחד.

לנה, המתקשה בקריאת רוסית, קוראת לאיטה את היומן של סבתה ז'ניה, וכך היא מתודעת למעשים הקשים שנעשו על ידי קרובי משפחתה בימי סטאלין ולסודות האפלים של תקופת טרום-הולדתה. היומן מטלטל אותה רגשית והיא משתדלת לא לשפוט את האנשים שעשו מעשים איומים מאחר והתקופה הייתה שונה וקשה. המשטר הקומוניסטי ושלטון הפחד שהטיל על האזרחים, אילצו אנשים למכור את קרוביהם, עצמם ובשרם, על מנת לשרוד. באחד המקומות בספר אומר אריק (אחת מדמויות המשנה בסיפור) "אבל את לא היית במחנות !" (והכוונה למחנות העבודה בסיביר) ובזה מתמצת הקביעה ש"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

במהלך השבוע האינטנסיבי של לנה היא פוגשת גם צעירים אחדים שאיתם היא יוצרת קשרים משמעותיים ואף מתאהבת באחד מהם. זה מאוד משמעותי עבורה מאחר ובישראל אין לה חברים והיא נזקקת לביקורים אצל פסיכולוג על מנת להתמודד עם מצוקותיה.

לנה, שגדלה בישראל ללא שורשים מאחר והוריה בקשו למחוק את עברם עם עלייתם ארצה, מוצאת את החיבור לרוסיה ולעבר. לקראת סוף השבוע היא כבר יודעת בבטחה שעוד תשוב לכאן ולא רק פעם אחת.

הקור הוא מוטיב העובר לאורך כל הספר ויחד עמו התה החם והוודקה – כלי המלחמה בקור. לנה מרבה לשתות ומגלה גם את ההנאה והשחרור שמעניק לה המשקה החריף.

הספר כתוב בצורת יומן בשני זמנים : ינואר 1992, זמן ביקורה של לנה במוסקבה והשנים 1951 – 1953 המתועדות ביומן של ז'ניה (ולאחר מכן עוד כמה קפיצות בזמן עד 1965, השנה שבה נולדה לנה ברוסיה). זוהי צורת כתיבה מעניינת היוצרת מתח מסוים בשעת הקריאה. המעברים בין התקופות גם ממחישים את ההבדל והשוני הגדול ביניהן.

הספר חושף את הקורא הישראלי לעולמם של צעירים, ילידי ברית המועצות לשעבר, החיים בישראל. הם חיים, למעשה, בשני עולמות ולעתים מרגישים זרות בשניהם ! גם טפח מעולמם של דור ההורים, העולים, נחשף וגם להם לא קל עם העבר הקומוניסטי וההווה הישראלי.

הכתיבה קולחת והספר מרתק ומומלץ !

אכזבה !
שם הספר מסקרן. בתחילת הקריאה נסחפתי ורותקתי. היה מעניין עד לאמצע הספר. ואז זה נמרח ונמרח עד שכבר נמאס לי היה לקרוא. הייתי חייבת לסיים את הספר עד סופו. בסיום הספר היתה ריקנות. ציפיתי לקצת יותר.
לקחתי את הספר בהמלצת הספרנית שאהבה מאוד.
אני לא התחברתי..

ספר ביכורים שמתעסק בחוויה של בחורה ישראלית שעלתה מרוסיה בגיל חמש וכעת נאלצת היא לחזור לקחת את כד האפר של סבה. מרגע שהמטוס שלה נוחת במוסקבה המושלגת מתחיל רומן מצמרר ומרתק. בכתיבה סוחפת מלאת סופרלטיבים אנו נחשפים לתהליך שעבר דור שלם. מרתק לקרוא על רוסיה בעיניים ישראליות שרגילות לחמסין ולרעש של ת"א. אני אהבתי, מאוד.

היה קשה לי לכתוב את הסקירה הזו. כבר כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי "מה אני יכולה להגיד על הספר הזה?", כי בסך הכל זה ספר בסדר. אפילו בסדר גמור. אבל יחד עם זאת, זה לא המריא הרבה מעבר לזה. ספר שבהחלט מתאים לקריאה בין ספרים "כבדים" או בחופשה.

אחת משתי הדמויות המרכזיות בספר היא לנה שנולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה ארצה בעודה ילדה. היא טסה לרוסיה בשליחות אימהּ על מנת להביא את אפרו של סבהּ (אבי אימהּ) ולברר עוד עינייני ירושה. שם היא מתארחת בדירתה של מרינה, חברתהּ של אימהּ. את האפר היא משיגה די מהר אבל בדרך נגלים אליה כל תולדות משפחתה דרך היומן האישי שהותירה סבתהּ, הדמות השניה המרכזית בספר, דברים שהוריה של לנה הסתירו ממנה במשך שנים וממש כאילו "מחקו" כל זכר לעבר הרוסי שלהם ושל הקרובים אליהם. לנה מתחילה לקרוא את היומן ותוך כדי זה אנו מתוודעים לחייה של סבתהּ ועל החיים ברוסיה של שנות החמישים.

הפרקים בהתחלה הם בהווה - סיפורהּ של לנה וההגעה שלה לרוסיה. לאחר מכן מתווספים פרקים מהעבר, המסופרים מפיה של סבתהּ של לנה (בגוף ראשון) וכך זה ממשיך לסירוגין עד סוף הספר.
לנה מגלה דברים רבים, שקרים ובגידות בעברה של המשפחה שלה, על סבהּ וסבתהּ ועל איך (ואיפה) אימהּ גדלה והיא בילתה את שנותיה הראשונות בעולם.
היא גם מגלה אהבה.
היא לא זוכרת כמעט כלום מהשנים שגדלה ברוסיה ויש דברים ש"חוזרים" אליה תוך כדי ההתקדמות בסיפור (לא לאלו שלא מדבר אליהם זרם התודעה).
אני, אישית, מאוד אהבתי את התיאורים של רוסיה, בעיקר של מוסקבה, השלג והקור הבלתי נסבל, הבטון, המבנים וכל מיני מנהגים ואנקדוטות רוסיים שלא הכרתי.

הסיפור הוא מורכב, הרבה דמויות. (הייתי מעדיפה סיפור פשוט יותר שמסופר כמו שצריך ובצורה עשירה מאשר סיפור מורכב כל כך שלא תמיד אני מבינה מה קורה עם שפה די פשוטה).
הכל היה קצת צפוי מידי לטעמי. העלילה באמת מלאה, יחד עם זאת הרגשתי שאני הולכת קצת לאיבוד בתוך בליל הדמויות (שכל אחת לכשעצמה היא מלאה) ולא פעם נתקלתי בשם שלא זכרתי איפה בדיוק בסיפור אני צריכה להציב אותו...
סך הכל, זה ספר נחמד, שזורם די מהר ובקלות (סיימתי אותו בשלושה ימים). אפשר להגיד "ספר טיסה משודרג".

דירוג הקואלית:

שלוש קואלות מתוך חמש

ולפינת העטיפה:
עוד לפני שקראתי על מה הספר היה ברור לי שמדובר ברוסיה. אין ספק שהתמונה ממחישה מאוד טוב את האוירה הכללית של רוסיה - על השלג, הקור, המבנים והניכור הכללי שלה. אבל זה קצת צפוי לטעמי. זו לא עטיפה שגורמת לי לחשוב. זו עטיפה שמראה בדיוק את מה שזה.
אותו כנ"ל לגבי השם - מזוודה על השלג - ברור שמדובר ברוסיה ובנסיעות, או נדודים. גם כאן - בדיוק מה שזה.
אני אישית אוהבת שנותנים לי גם לחשוב קצת, אבל זה לא עושה נזק לספר במקרה הזה.
לשיפוטכם.


ציטוטים:
"הבוקר חכם מן הלילה"

"אני זוכרת את הגובלן. שעות הייתי מביטה בו ומדמיינת לי שהולכים שם מלכים, נסיכות ונסיכים, שחייהם הם חסרי דאגות והם גרים בטירות מפוארות ולעת ערב הם יוצאים לטיול באחוזתם. הנשים לובשות שמלות תפוחות ובידיהן מטריות, והגברים במקטורנים עם צווארוני מלמלה ובמכנסיים שמגיעים עד הברכיים ובנעליים מחודדות. "לא רע לחיות ככה", אמרה סבתא וקרצה בעינה, ואני חייכתי וידעתי למרות גילי, שאמרה דבר שאסור לומר אותו".

"הכורסה האהובה עלי עמדה בפינתה ןלצדה מנורת הקריאה שהאירה לי את כל דפי הספרים שקראתי עליה ונמלטתי דרכם אל מקומות אחרים ואל חיים שלעולם לא אחיה".

"ויתור גורם לפחות נפגעים".

מזוודה על השלג / אולה גרויסמן
הוצאת ידיעות ספרים
267 עמודים
הספר התקבל לסקירה ממועדון קריאה: (www.read4free.co.il)