אדונית התבלינים הגיעה אלי כמו תיבת נגינה עתיקה שעברה מסעות מטלטלים מארצות עולם שלישי רחוקות ומיושנות. בכל פעם שהתקרבתי לפתוח את התיבה התמלא החדר ניחוחות קסומים של קינמון, קארי, ציפורן, סארי בצבע זהב ומעמד קטורת בצורת ירח מלא הטומן בחובו את ימות השבוע כולם. אולי גם מובייל צבעוני של פילים, ערימת ממתקים מסוכרים, קליפה של זנגביל ואמריקאי עם שרירים. מוזר, נכון?

"בחנות לכל יום יש צבע,ריח. ואם אתם יודעים להקשיב,גם מנגינה."

כשקראתי את הפרק הראשון, גשם של פלפלי צ'ילי חצופים נפלו ארצה והפילו את הלסת שלי יחד איתם. תיבת הנגינה הזו הינה פתח אל עולמות מיסטיים שלאורך כל קריאת הספר אפפה אותי בארומת הידיעה של קיומם. טילו מדברת את כל מה שהמוח המערבי המיושב והכנוע אינו יכול עוד. היא מערבבת חלומות פראיים, עולמות דמיוניים על שודדי ים, איים בודדים, סבתות זקנות שמדליקות מדורות מכוח המחשבה, מעבר בין מימדים בזמן וביקום, לחשים מכשפים, אגדות דיסני, נחשים מסוכנים שבעזרת חוט ומחט תופרים עתידות, קריאה בכף יד, בכוס צ'אי, במבט עיניים, בכתף מתחככת, בפוסטר המפרסם שיעורי קראטה להגנה עצמית.
הבריות כולן קמות לתחיה כשתיבת הנגינה ההודית נפתחת.

"פלפל הצ'ילי, התבלין של יום חמישי האדום, שהוא יום חשבון הנפש. יום שמזמין אותנו להרים את שק קיומנו ולהפכו על כל תכולתו. יום של איבוד עצמי לדעת"

העניין הוא, שעל אף כמה שאני אוהבת ניחוחות פפריקה משכרים שמאבדים את עצמי לדעת, ריקוד הבלרינה כריטואל של חנות תבלינים מסורתית החל לשעמם אותי אחרי זמן מועט מאוד. הספר ליווה אותי כמה חודשים ארוכים בהם הזדחלתי לאיטי בין נחשים ותבלינים, משתוקקת לנקודת מפנה בסיפורה של טילו, הרי היא מאסטרית השומשום האורגני בקליית קסם אישי ייחודית. אני, כנערות הבוגנוויליה המפונקות מסיפורה, מצאתי שעמום מסויים בלפגוש את טילו מבקיעה זרעי קאלו ז'ירה שוב ושוב למען אל כל אלו שסבלו מאמריקה. ואולי היה זה שיעור עבורי בסוג אחר של הרפתקאה, אחת כזו שלא בונה מתח, לא מגיעה לשיא, וגם לא מתפרקת. אחת כזו, כפנינה לבנה, תמצית הצדפה, שמתפתלת לאיטה כמו החיים עצמם. מחשבות חולפות, נפשות נפגשות, לפעמים תופסות, לפעמים מתפספסות.

מה שכן, שמישהו יסביר לריווין שאין דבר כזה גן העדן עלי האדמות, ובטח לא אחד שאפשר לנסוע אליו ברכב כמה שעות מחוץ לאוקלנד. עצבן אותי האמריקאי הזה.

טעות חמורה של המוציאים לאור (ואולי גם של המפרסם הרשמי באנגלית) לא לרשום את הפירוש של כל מילה שנכתבת בתעתיק עברי-הודי וגורמת לי כקורא להרגיש תסכול ובלבול שכן לא ברור אף פעם על מה היא מדברת וזה זורק מהזרימה של הסיפור אל שאלות כמו: האם המילה שקראתי עכשיו זו קריאה שנהוגה בהודו? תבלין? או בכלל שם של מאכל? מאוד מתסכל.
ראוי שהוצאת כמו זמורה ביתן תדע להשאיר אותי בספר ולא לשלוח אותי כל פסקה ללכת לחפש על מה מדובר... ולא, זה לא מובן תמיד מהטקסט. טעות חמורה בעיניי

ספר מעולה ומקסים!!!!
הספר ישב אצלי בספריה ואין לי מושג מאיפה ולקחתי אותו לקריאה השבוע ופשוט הוא מעולה.

הסיפור מספר על טילו שהיא אדונית התבלינים כמו שם הספר..... מה זה אומר, זה אומר שטילו בשמה החדש מגיעה לאיזשהוא אי קסום שבוא ישנה אשה, האם הגדולה, והמחליטה האם המגיעה יכולה להיות אדונית תבלינים או לא.
בד"כ הנשים שלא מתקבלות מנסות להתאבד בגלל הקסם השורר שם.
טילו למרות מה שהאם הגדולה חושבת היא עקשנית ומתעקשת להישאר וללמוד. בפועל הן לומדות שדרך התבלינים יכולים להביא מרפא לאנשים. נכון שהאנשים צריכים להיות הודים אך....
בפועל כל מתלמדת נשלחת בקסם למקום כלשהו שבו תהפוך לאדונית.
טילו מבקשת לנסוע לארה"ב, ושם בעוברה דרך האש גופה משתנה לאישה מבוגרת מאוד והיא נמצאת בחנותה. יש המון איסורים שהיא חייבת לא לעבור.... אך טילו עוברת על כמה... בפועל עוזרת לכמה מהאנשים יותר מהנחוץ. היא גם פוגשת לקוח שהיא קוראת לו האמריקאי והוא רואה אותה מעבר... מה קורה ביניהם כדאי שתקראו.
מאוד ממליצה על הספר, מותח, נותן נקודת מבט של תרבות אחרת, התרבות ההודית המאמינה שדרך תבלינים במיקס מסויים עם כמה מילות תפילה הכל יסתדר.

שווה. תקראו.

נראה שהגעתי לספר הזה הרבה אחרי שה-hype סביבו כבר דעך. בכל זאת, אני חושב שמדובר בספר טוב שמפגין יצירתיות ומקוריות. למרות שיש בו גם לא מעט קטעי שמאלץ מעט מקושקשים, נהניתי מהקריאה. הרבה מהביקורות פה ובכלל מדברות בעיקר על תבלינים וקסמים, אבל זה לא ספר פנטזיה במובן המקובל, כלומר המטרה המרכזית היא לא לתאר עולם אלטרנטיבי. מבחינתי לפחות, זה ספר על הגירה, על זרות ועל אנשים שמחפשים את מקומם בעולם. הבעיה היא שלפעמים הנושא הזה מוחבא מאחורי הרים של אורז בסמטי ואקזוטיקה בגרוש. עדיין - ספר מהנה ומומלץ, גם אם לא יכנס לרשימת הקלאסיקות של המאה.

זהו ספר קסום, המשלב מציאות ודמיון, תרבות הודית ותרבות אמריקנית, מהגרים ותושבים ותיקים, צעירים וזקנים, אוכל ואלימות אהבה ותשוקה. הגיבורה היא צעירה הודית בת-אלמוות, שהגיעה לאוקלנד, אורגון בארה"ב, במאה העשרים, במצוות "האם הגדולה". לאחר שנצרפה באש-כישוף, ונפשה הצעירה שוכנה בגוף של זקנה, היא מנהלת באוקלנד חנות תבלינים, בעיקר למהגרים ההודים.
יש קושי מסוים בקריאה, בעיקר בשל שילוב מושגים הודיים ללא הסבר, או תרגום. למרות הקושי, אני מוצא שהספר מרתק, הן בתכניו והן בלשונו. למרות שלא קראתי את המקור, נראה שהמתרגמת הצליחה לשמור על האופי המיוחד ועל אווירת המסתורין של הספר.
השילוב של נפש צעירה בגוף זקן, פותח פתח נרחב לדמיונה של הסופרת, והעלילה הדמיונית/מציאותית מרתקת.
ממליץ בחום.

ספר מדהים שמזכיר לנו את העניין התמידי של רוח וחומר.
הספר נוגע לכל אדם רוחני באשר הוא המאמין בגלגולים של הנשמה ואם נלך יותר רחוק הנשמה היא שבוחרת לאן ולאיפה להתגלגל,טוב אחרי שקצת הפחדתי אומר שהספר הוא על תבלינים ושמותיהם,על הרצון התמידי להתעסק בחומר מול רוח...על אהבה והרבה הרבה צבעים שנוגעים בכולנו יום יום...

ת'אמת, לא מבינה את רוב התגובות פה.
נהניתי מאוד מהספר.
יש לדיוואקרוני סגנון כתיבה ייחודי ומקסים, תיאורים מלאי קסם, מלאי פרטים, דימויים ומטאפורות, ספרותיות במיטבה.
העלילה ממש מעניינת, יש מיסתורין קוסמי בסיפורים של דיוואקרוני, משהו שהוא אפילו על גבול הפנטזיה.
אני אוהבת את הז'אנר מאוד, אולי לכן התחברתי כלכך לספר.
והסיפורים והדמויות היומיומיות פשוט נוגעים ללב.
נהניתי מהספר, תנסו אולי גם אתם תהנו :)

מעט מאכזב לדעתי, התחלה די משעממת ולא סוחפת כלל,
פה ושם קטעים טובים אך מאוד קצרים ולא מספקים.

רק לקראת אמצע הספר התרגלתי לסגנון הכתיבה ו
הצלחתי להבין את הקסם שבו, והייתי מרותקת עד סופו.

ספר נחמד סה"כ, אבל לא מעבר.

לא מתאים למי שמשתעמם ומתייאש מהר.

מאכזב.

עשיר בצבעים, ריחות, טיפוסים, אתניות, אמריקאיות (והנסיון לשלב ביניהן), סיפורים קטנים ועצובים של אנשים רגילים.
סיפורים דמיונים ופנטסטיים בצד ריאליים: חנות תבלינים באוקלנד, אנשים מהגרים הודיים שמנסים להשתלב ובניהם שמנסים להיות אמריקנים רגילים, לצד תבלינים ונחשים שמדברים, אשה צעירה בגוף של זקנה, כישוף (ובישול) באמצעות תבלינים.

השילוב בין המציאות לפקיציה ולפנטזיה לא עובד.

למרות זאת, הספר משעמם. מאוד חוזר על עצמו. הפרקים נקראים על שמות תבלינים, מתואר בכל פרק הכח של התבלין ואיך הוא משמש לצרכיה של האדונית. כמעט ואין התפתחות לכל אורך הספר, המתאר בעיקר את מחשבותיה של טילו ושיחותיה עם התבלינים, על לבטיה על הדברים שעשתה או שעומדת לעשות.
מספיק לקרוא את הכריכה האחורית של הספר, ואולי את הפרק האחרון. רוב הספר אינו מוסיף. הוא לבוש בצורה של פילוסופיה קיומית אך היא די בסיסית.

דבר נוסף שהפריע לי הוא שיבוצן של מילים הודיות ללא תרגום לכל אורך הספר.

העמוד הראשון עד האחרון לא נהנתי, אבל לאור המלצות ברשת וגם בגלל שהספר כבר במילא שלי) המשכתי.

יעבוד יותר כספר ילדים.

כריכה אטרקטיבית כבר אמרתי?