כלימה תכסה את פניי על שאני, שמתיימר להיות קנזופיל מובהק, לא קראתי את רומן ביכוריו, אלא רק על ספו של גיל ארבעים, אך מוטב מאוחר וכו'.
לביטוי אחרי החגים יש שתי משמעויות מנוגדות בתרבות הישראלית. הראשונה משקפת עצלות ודחיינות. בלשון הזהב של קישון: לשפה הפרטאצ'ית (כלומר, עברית ישראלית) מילון עשיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!" רומז שהדבר בלתי-אפשרי. "תיכף", זה שעתיים. "יום-יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא. המשמעות השנייה היא דווקא תקווה והתחדשות, כפי שכתבה נעמי שמר ושוררה בחן עפרה חזה: אחרי החגים יתחדש הכול, יתחדשו וישובו ימי החול.
אז איזה אחרי החגים בישל לנו המחבר? מי שמכיר קצת את קנז יודע שהשאלה אפילו לא מתחילה. אחרי החגים של קנז הם הבטחה שלעולם לא תתממש. אחרי החגים המורה ברוכוב יכתוב את השיר שמתנגן בו זמן רב. אחרי החגים ברוך של נחמה ימצא בחורה ויתחתן. אחרי החגים תשוב השלווה לבית משפחת וייס.
הדמויות שבורא קנז הצעיר במושבת ההדרים המנדטורית (ככל הנראה פתח תקווה, בה נולד וגדל הסופר) חולקות את אותן מידות רעות שמאפיינות את הדמויות שמופיעות בסיפורים וברומנים המאוחרים שלו: צרות עין, סכסכנות, נטייה לריב ומדון וגם רשעות ממש. כל תושבי המושבה, למעט אולי חסידה האלמנה האדוקה מירושלים, הם מטורפים או רשעים או שניהם (כן בת שבע וייס, אני מדבר אלייך) ואת הרומן הלא ארוך מאכלסים רצח, אונס, גזל, התעמרות, ניאוף ומה עוד תבקשי מאתנו מכורה ואין עדיין. ההתפוררות הפיזית של בית משפחת וייס הוא אנלוגי (בצורה מעט שקופה) להתפוררות ולהתדרדרות ולהתפרקות של המשפחה עצמה. דבריו של לאנגפוס הסרסור (במשמעות הלא זנותית של המילה, כלומר מאכער, מתווך) לריבה וייס: "הסבל בוכה אצלכם מן הקירות ממש", מהדהדים את השורה מתוך שירה של דליה רביקוביץ "נדמה לי כאילו קירות הבית מתפתלים מכאב בתוך הסיד" שמצוטט במחזיר אהבות קודמות, שלושים שנה מאוחר יותר ומעלים מחשבות עגומות על התחושה הלא ביתית שחשות הדמויות הקנזיות בביתן.
אלמנט נוסף שממחיש את הריקבון והדעיכה של המושבה הוא היעדר ילדים. כל הדמויות ברומן הן מבוגרות, הצעירות ביותר בשנות העשרים לחייהן. במושבה יש בית כנסת, פרדסים, מגדל מים, שוק ואפילו בית מטבחיים, אבל לא מוזכרים גן ילדים או בית ספר. המורה ברוכוב הוא דמות דומיננטית ברומן אך לא מוזכרת כל פעילות לימודית - חינוכית מצדו.
הרומן מתרחש בשנות הארבעים ומסתיים עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, אך המאורעות ההיסטוריים חולפים על פני אנשי המושבה כרוח סתיו קלה בפרדס ולא מעניינים אותם כלל. אין שום רמז לשואה, אף שבני משפחת וייס שעלו ממזרח אירופה ודאי השאירו אחריהם בני משפחה. במובן זה מזכיר הרומן את הנובלה "נוף עם שלושה עצים" שגם עלילתו מתרחשת בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה, והשואה נזכרת בו רק במשפט האחרון של הסיפור.
כשקראתי את הרומן ונזכרתי בגלריית הטיפוסים השליליים שמפארת את כל ספריו של קנז, עלה במחשבתי סופר שהוא ההפך הגמור ממנו - הרב חיים סבתו. אם גיבוריו של קנז מתפלשים בעליבות, בקטנוניות, ברוע, הרי שגיבוריו של סבתו כולם צדיקים כולם טהורים כולם חכמים ללא רבב על בגדיהם ופגם במעשיהם (אני כותב זאת בהסתייגות - קראתי רק שלושה מספריו של סבתו, אז אולי התמונה המוצגת אינה מדויקת. אם אני טועה אתם מוזמנים לתקן אותי) כמובן שגם הביוגרפיה האישית של הסופרים משחקת תפקיד, וכמובן שאיני מכתיב לאף סופר כיצד לעצב את הדמויות בעולם שהוא בורא, אבל, בכל זאת, מחשבה.

הספר שנשר אל ידי כפרי בשל היה בעל עטיפה שונה מזו המצויה כאן באתר. על עטיפת הספר שבידי מצוי רישום מעשה ידי גד אולמן ובו תריס שחור ומיושן סגור על פני חלון גדול ומבעד לחרכי התריס נשקפות שתי נשים. על הכריכה המצויה כאן מצולמים תפוזים הנדרכים ונרקבים על אדמה. אלה ואלה מתאימים לעלילת הסיפור.

"הבנות יושבו עימו בחדר הגדוך וקוראות ברומנים שלהן. טוב שיש ספרים בעולם, הירהר וייס. הבנות הביאו עימן חבילה גדולה של רומנים מחוץ לארץ, והיו קוראות וחוזרות וקוראות בהם. הוא לא קרא מעולם רומנים. הוא ידע כי אלה נוצרו לנשים. מעולם אף לא תאב היה לעיין בהם ולגלות עניינם מהו."

אנחנו במושבה יהודית ותיקה בישראל המנדטורית, טרום קום המדינה. האם זו נס ציונה או ראשון לציון, רחובות ופתח תקווה? אין אומרים לנו. מושבה, כזו שבתים במרכזה, ומטעי תפוזים ושאר גידולים בקצותיה. אל בית מחוץ למושבה באה משפחת וייס וקובעת את ביתה - שתי בנות בוגרות ושמן ריבה ובת שבע, והורים ושמם חיים וברכה. אולם אין בבית לא חיים ולא ברכה. אמנם עסקיו של האב עולים יפה, והוא רוכש פרדס אחרי פרדס, בוסתן אחרי בוסתן וגם מעסיק בהם עובדים שכירים, אבל האם סובלת ממחלת נפש כזו או אחרת, הבנות נותרות ברווקותן, והמשפחה נותרת מבודדת ולא מתערה עם אנשי המושבה, רק עם מתווך בשם לאנגפוס שקנז מכנה בשם "סרסור" הוא המוציא והמביא לבני המשפחה. לאחר מכן קורים דברים ומשפחת וייס קונה בית מכובד ברחוב "המייסדים" אבל גם שם אין ברכה ואין אור, הבנות נותרות רווקות ומציקות, קרובי המשפחה מתרחקים, עובדי הפרדס מכזיבים, קירות הבית דולפים ונרקבים ואין דרך לתקנם והמכרים המעטים לוקים גם הם בשיגעון. למעשה נראה כי דיבוק אחז את כל בני המושבה והם יוצאים מדעתם, בלי שיש תמיד הסבר הגיוני או סיבה.

כיאות לחג הביכורים זה ספר הביכורים של הסופר המוערך והפורה יהושע קנז. הוא פרסם אותו בהיותו בן 27, בסדרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד. זו היתה השנה השביעית של ההוצאה, שנהגה לפרסם ולשלוח למנויים ספר אחת לחודש תמורת 12 לירות. את השנה פתח שמעון בלס בספרו "המעברה" וסיים ויליאם גולדינג בספר שתורגם בשם "אלוהי הזבובים" ונודע מאוחר יותר בשם "בעל זבוב". הספר פורסם אחרי "הקמיע (עור היחמור)" לאונורה דה בלזאק שכבר כתבתי עליו סקירה ולפני "אל תגע בזמיר" להרפר לי שכולנו למדנו בשיעורי ספרות.

למרות הזמן והתקופה והעדר העלילה הדומים לספר "היושבת בגנים" שכתב חיים הזז, הספר הזה אינו נושא עימו שום רוח עליצות. הוא קריא. הוא כתוב היטב, והוא מדכדך ביותר. הוא לא נושא עימו שום רוח התקופה, שום מאורע ממאורעות טרום הקמת המדינה, המחתרות, הסזון, מלחמת העולם השנייה או משהו. כל כולו אנשים אפורים ומדכדכים בעולמם האפור, הקטנוני והמדכדך.

זהו ספרו הראשון של קנז, שפורסם ב-1964 ושוב ב-2014 במלאת יובל להוצאתו לאור.

קשה לי להחליט אם הספר בסדר או מתעלה לרמת הטוב. מה שברור – זהו ספר מעיק ומחניק בצורה שלא תתואר. הדמויות בו מאוסות ולא עוררו בי שום רגש של אהדה כלפיהן, פרט אולי לדמות שולית אחת, וגם בזה איני בטוחה.
הדמויות מצטיינות ברוע , ביצרים אפלים ובהתעללות . אחרות מתאפיינות בפסיביות. הכל מתרחש במושבה אחת קטנה, ומתרכז עוד יותר בביתה של משפחה אחת,שלא הייתי מאחלת לגדול בשונאי להימנות עליה.
השפיות רחוקה מהמתרחש בספר, שאווירתו דחוסה ואין בו טיפה אחת של חמלה. גם חילופי העונות המתוארים בצורה יפה ופיוטית אינם מביאים עימם איזשהו מעגל של שינוי או ניצוץ של תקווה – "אחרי החגים". אווירת השיגעון, ההרס העצמי וההרס של אחרים מלווה את הספר מן העמוד הראשון עד לעמוד האחרון. זהו ספר שלא נעים לקרוא בו, אבל היכולת של הסופר ליצור אצל הקורא תחושות כל כך שליליות - מעידה שיש בו איכות מסוימת. אני נשארתי עם תחושת קבס ועצם תקועה בגרון.

מחניק – כבר אמרתי.
למזלי, יש לי בבית משאפים עם תרופות להקלת הנשימה. הפעם ממש הייתי זקוקה להם.

משפחת וייס ודמויות נוספות שמקיפות אותה, מתגוררות כולן במושבה שברירית בימי המנדט. ככל שהסיפור מתקדם נוסף לליבנו עוד סדק, עוד משקולת, עוד התנשפות, כי כל המתואר הוא כל-כך פשוט ובו-זמנית סבוך ומעורפל ומעיק. השיגעון והשפיות מפלרטטים בלי הפסקה, בריקוד כמעט סדיסטי, וככל שדברים מסתדרים - הם בעצם מתפרקים. כשמופיעים סדקים על קירות הבית - שכל כך הרבה טמון ומקופל בהיותו "בית", מוחשי וסמלי - בדמויות וגם בליבנו כבר יש חריצים עמוקים עמוקים. ככל שהולכת וכוזבת השאיפה הנאיבית, החולה כמעט, להיות בטוחים ונצורים בין קירות אותו הבית, להיות "נורמליים", להיות "מאושרים", כך מבעבעים וצפים כמו מתוך ביוב הבושה, הפשרה, ובעצם - החומר שממנו עשויים החיים באמת. נדמה שככל שאנחנו מכירים ויודעים יותר - כך אנחנו גם מבינים פחות, או אולי מאמינים פחות, בטוחים פחות, או פשוט כאובים, מבולבלים ומזועזעים - מהדמויות עצמן אבל גם יחד איתן.

נפלא.

לכאורה לא קורה הרבה, משפחת וייס מגיעה למושבה טיפוסית טרום הקמת המדינה, דרכם אנו מתוודעים לעוד טיפוסים ולאורח החיים באותה תקופה.
לכאורה, כי ''האדמה משחקת'' וזזה בגלל הגשמים בחורף והחום בקיץ, האדמה נפתחת ופוערת סדקים בקירות הבית, הגשם מחלחל דרכם, והטירוף פושה בנפשם של בני המשפחה כמו העובש על קירות הבית. הטירוף והשיגעון אינם נחלתם הבלעדית של משפחת וייס ונראה שכל מי שבא אתם במגע נדבק בגידול הבאושים המקומי.

כתוב נהדר, קנז תופס אותך בכתיבה נפלאה ומדויקת, ואז שולח מתחת לפני השטח, טורפדו ישר ללב.

נפלא!
משפחה אוכלת בניה ואולי גם ארץ אוכלת יושביה.
חבורת אנשים שמדרדרת את עצמה לדעת.
מן הסתם, קרה לא מעט לבני הישוב בשנים שלפני וגם אחרי קום המדינה, בכל קיבוץ ומושבה.
והסגנון, הסגנון...

"הסבל בוכה אצלכם מן הקירות ממש", הוא המוטו של הספר הזה בעיניי. דיוקנה של משפחה אחת, לא מתפקדת, ובקצוות גם דיוקנה של מושבה אחת במחצית הראשונה של המאה העשרים. אין ממש עלילה, יש רק תיאור חיים: וזה מה שכל כך גורם לקורא להזדהות; הרי החיים עצמם אינם עלילה, אלא רצף סתמי של התרחשויות. יהיה זה מוטעה למקם את הסיפור מבחינה היסטורית, חברתית או גאוגרפית, כי העלילה היא אוניברסלית בעצבות שבה. החיים עצמם של הדמויות עוברים בשיממון ובמנותק מאירועים היסטוריים הנרמזים ברקע. לכן מופתי בעיניי שעלילה כל כך לא "מגויסת" פורסמה כבר ב-1964.
מוקד הספר הוא המתח שבין המציאות הבינונית היומיומית ובין הטירוף האורב בכל רגע בכל מקום. התחושה העולה מיצירת המופת הזאת היא תחושה עכורה. וזו דווקא תחושה מענגת לקורא, תחושה המאפשרת לו להזדהות עם המציאותי ולא עם המומצא. הספר עצמו מקרין בוז לאותה בינוניות אך יחד עם זאת גם כמיהה בלתי פוסקת אל הרגיל ואל הסתמי (דמותה המרתקת של בת-שבע היא ההמחשה החיה לניגוד הזה).
משפטי הספר קצרים וקצובים, וזה לא רק מקל על הקריאה אלא גם יוצר תחושת ציפייה למשהו שיתרחש, אך דבר לא מתרחש בעצם - ושוב, עניין הבינוניות היומיומית: אחרי החגים כבר יקרה משהו; אבל דבר לא קורה בעצם.
זהו ספרו השני של קנז שאני קורא, כמעט עשר שנים אחרי שקראתי את "בדרך אל החתולים" (ספר נפלא נוסף שעוסק בבינוניות החיים ובדעיכתם האיטית). את האחרון תמיד מיקמתי בין עשרת הגדולים בספרות העברית. כנראה שלקנז יהיה מעתה ייצוג נוסף ברשימה הזאת אצלי, או לפחות בין עשרים הגדולים.

קודם כל ספר מצויין. שנית, יש בו מסר שהיו חיים פרטיים של אנשים ברקע הקמת המדינה, כמו בכל עת, שהיו חשובים יותר ומשמעותיים יותר לאותם אנשים מכל אירוע לאומי של אותם ימים, וזוהי אמירה מאד אנושית ומאד אוניברסלית לטעמי.

פתח תקווה על רקע ימי המנדט הבריטי והמאורעות.
קובץ אנשים המוזכרים בסיפור יורד אט אט מטה אל תהומות הטירוף ואי השפיות.
המחבר עושה עבודת אריגה ואמנות בתארו את הדמויות הייחודיות שיצר.