טווח האירועים בספר הזה נע בין 1997 ל-2001. באמצעות ניתוחם וולבק מחפש בעצם נתיב יציאה הולם מהמאה ה-20 ועל הדרך הוא מנסה סוג של לסכם אותה. כשאני נזכר בשנות ה-90 של אותה המאה, תוקפת אותי נוסטלגיה ולא – זה לא בגלל שהייתי אז צעיר יותר. התחושה של רבים מאתנו הייתה שאנו חיים בתקופה מדהימה, הסתכלנו באופטימיות אל העתיד. המלחמה הקרה הסתיימה, יותר ויותר בני אדם קיבלו השכלה, גישה לטכנולוגיה, בטחון תזונתי. זה הרגיש שזה רק עניין של זמן שכולם ישאפו לחיים טובים יותר, לחופש, לאושר. כן, היו גם אז מלחמות וטרור, אך קיווינו שאלה פרפורי גסיסה של העידן האלים. חשבנו שבסופו של דבר בני האדם מחפשים את הטוב, שכולנו, בני כל הגזעים נחיה כמו אחים ממש עוד מעט. שהאנטישמים הם קומץ נכחד של דינוזאורים הלוקים בנפשם ושכלם. כן, אלה היו זמנים שחשבנו שנוכל לקיים שיח מכבד ורציונלי גם על נושאים שאנו פחות מסכימים עליהם. ליברל בהגדרה היה אדם שמוכן בכל מחיר לאפשר למישהו שהוא לא מסכים עמו להשמיע את דעתו, לא דיקטטור שממהר לשים תוויות גנאי על אנשים שסוטים אך במעט מהקו "הליברלי" ולסתום להם את הפה. טוב, הייתי נער תמים, אך יש לי בסיס להניח שאלו לא היו רק תחושותיי.

וולבק ראה את אותם הזמנים דרך אותה פריזמה וולבקית: צינית ופסימית. עם זאת, יש בספרון הזה נקודות של כנות ופתיחות אישית מצד וולבק, יותר מבכל ספר אחר שלו.
הספר מתחיל בטיול מאורגן של המספר לאיים הקנריים. מין פיצוי על כך שפספס את מסיבת המילניום. בקבוצה הוא מתוודע אל תייר בלגי דכאוני בשם רודי ומתקרב מאוד (מכל הבחינות) אל זוג לסביות גרמניות, המבקשות להביא ילד משותף. היה משעשע על הדרך לקרוא את אפיונו של וולבק את התיירים הטיפוסיים מכמה מדינות אירופאיות. רודי הוא אדם מפורק רגשית ונפשית, גרוש שהיה נשוי למהגרת ולא זוכה יותר לראות את בנותיו. הוא שונא את מולדתו בלגיה כי בעיניו ההתפרקות החברתית, חוסר התכלית והרקבון של אירופה מורגש בצורה מואצת הרבה יותר בבלגיה החצויה והסתמית. הוא מציין גם את הבעיה של האסלאם הקיצוני והפשיעה ברחובות שפשטו בבלגיה. אגב הופתעתי מכך שכבר בשנת 2000 הייתה בעיה חמורה כזו שם.

רודי מייצג כפי הנראה את האדם האירופאי המודרני שאיבד דרך וכיוון. הוא מחפש משמעות ותכלית וכך הוא בוחר להצטרף לכת מפוקפקת שמדרדרת ומבלבלת אותו עוד יותר. חלקים מהספר בהחלט נראים כמו קדימון ל"פלטפורמה", רק בלי הקטע של האהבה.

בפרק ההגיגים וולבק טוען שהמאה ה-20 "לא המציאה דבר" מבחינה פילוסופית ורק שעטה קדימה מבחינה טכנולוגית. שהיא לגמרי over -rated בשל כך ומה שייזכר ממנה זה בעיקר השגותיה בתחום המדע הבדיוני ואילו ההשקפה "השמאלנית" כהגדרתו של פסאודו – הוגים (לדעתו) כגון סארטר תיעלם אל תהום הנשייה. יש שם המון מלל וניים דרופינג, חלק מטיעוניו יכולים להראות מגוחכים ואבסורדיים - בקיצור קטע קצת משעמם ואפשר להתווכח על זה.


חלקים אחרים מהספר מוקדשים לעיסוק במין. החל מ"דת" הזויה שה"מאמינים" משתפים את ילדיהם הקטינים באורגיות שלהם ועד למועדוני חילופי זוגות ברביירה הצרפתית.
קטעי מין במועדון הסקס "קליאופטרה", מתוארים בפרוטרוט, עד לרמה של אובססיביות. וולבק מספר שהוא נהג לבקר שם עם אשתו ונראה שיש בנישואיהם יחסים פתוחים. הם לוקחים חלק באורגיות פרועות וולבק גם מספר בהנאה איך הוא דוחף איברים ל-gloryhole . עד כמה מה שמתואר שם אמת? אצל וולבק קשה לדעת איפה נגמרת הפנטזיה ומתחילה המציאות.

וולבק מהרהר רבות בעתיד האנושות בהשראת המצאות טכנולוגיות פורצות דרך של אותם הזמנים שבראשם השיבוט (הכבשה דולי כן?).
הוא מגלה לנו בכנות שיש לו תכונות רבות שהוא שונא בעצמו, אך עדיין מקבל אותן בסוג של השלמה. הוא אוהב את בנו ומספר שגם אצלו הוא מגלה את אותן התכונות. על כן, הוא היה רוצה לשבט את עצמו אך להסיר את כל המיותר ומהעצבן. אה וגם לשמר את התחושות, הזיכרונות והמחשבות. נו טוב,רעיון נחמד. אחרי הכל הטכנולוגיה תפתור הכל.
בשלב מסוים וולבק מקבל הצעה לערוך מספר הרצאות באוניברסיטאות אמריקאיות. הוא מתלבט, אך בסוף מחליט שאם בהוצאתו רוצים לשלם לו על כך ביד רחבה ועוד לממן לו שהייה בבתי מלון ורכב על מלמוליו שאין להם שום משמעות, אז למה לא?

לסיכום: נהניתי לקרוא את הספרון הזה. קליל, קריא ונוסטלגי (אפילו המחירים עדיין מצוינים בפרנקים ). עם זאת, אין בו יותר מדי, הוא קצת סתמי. עדיף כבר פשוט לקרוא את 'פלטפורמה'.
תהיתי לעצמי מתי בדיוק המגמה התהפכה וממצב של אמונה בעתיד טוב יותר בתחילת המילניום, התחלנו לחשוש ממנו מאוד במישור החברתי, הכלכלי, האנושי. עלו כמה אפשרויות, אבל לא מצאתי תשובה חד משמעית.
מה שכן, חשתי משיכה עזה לחזור לאותן שנים. חלקית לא בצדק. אולם, אפשר היה לשנות כל כך הרבה אז, לבחור לצעוד בנתיבים טובים יותר אולי מאלה שהביאנו עד הלום. המאה העשרים הייתה נוראית במובנים רבים, אך בסופו של דבר היו לה הישגים בתחומים שכה היטיבו את הקיום שלנו על הכוכב הזה והיא זו העניקה לנו את האופטימיות שכה חסרה היום, עמוק במאה ה-21.

מפתה לומר, שספרון קצר זה יתאים לשמש כמתאבן היכרות עם וולבק. הכל יש שם ובקיצור נמרץ: ה"חיבה" העמוקה לאסלאם, החיבה הבאמת עמוקה לנשים, לסקס, לדתות משונות ולחיים בורגניים נטולי הפתעות מיותרות וקור.

אבל ברור שהספר הזה הוא ממתק לחובבי וולבק, אותו סופר שאינו שנוי במחלקות ולו בגרם אצל אוהדיו, ואלה מתרבים מיום ליום ובצדק מוחלט.

שוב מביא לפנינו וולבק מקצת מה שהפך אותו לכל כך פופולרי: הדיבור חופשי על סכנות האסלאם והמיאוס ממנו, דבר שחושבים עליו רבות, אבל מסוכן מדי לדבר עליו, הצורך במין חופשי ומענג ככל הניתן, וכאן וולבק הוא פורנוגראף מעודן למדי, החיים העירוניים המלבבים, רצוי בערים עם ערך היסטורי וקצת יותר חמימות מבחינת האקלים.

וולבק לא מסתיר דבר. הכל גלוי אצלו ואפילו את שבטו מהאמריקאים הבוטים הוא לא חוסך, הכל במסווה של סיפור תמים על קבלת ויזת מרצה בארה"ב, לאדם שיש לו הרבה מה לומר על הרבה דברים, אבל אנגלית בינונית בלבד.

אני קורא כל מה שוולבק כתב ותורגם לעברית, בצרפתית אני עדיין לא שולט, ולעולם לא מתאכזב.

וולבק שוב.
ניכר ש הספר נכתב בסביבת פלטפורמה, ניכר שנכתב על ידי וולבק - הביקורת המתנשאת, תיאורי המין הפלסטיים, היחסים הקרובים-מנוכרים בין הדמויות שלו - ענין של מה בכך.

הוא עושה את זה בכשרון רב, לפעמים נדמה שהפסיק לכתוב וחזר עם קצת פחות רצון. לפעמים במודע ולפעמים מבין המילים.

ספר נטול דרמה שמצליח להשאיר אותך מרגיש - מזכיר קצת כאילו כייסו אותך במטרו

ספר מטלטל , מוזר ולפעמים ביזארי
הכתיבה של וולבק על נושאים מודרנים מהפנטת, קולחת ומביאה לסיטואציות מוזרות.
מצד שני עם סיום הספר (הדקיק), פתאום יש לחשוב על צורת חיים, ניכור , מיניות ומקום הפרט בתוך הסחרחרת שנקראת המאה העשרים