את הספר התחלתי לקרוא בחופשת סמסטר ועכשיו סיימתי אותו הספר מגולל את סיפורם של שני חברים טובים בברוקלין חולמים להיות רופאים
אחת לורה קסטילאנו ספרדיה מספרד, וברני לווינגסטון שניהם מתקבלים להארוורד שניהם נתקלים בחברים חדשים ומתגברים על הכול ביחד, שניהם לומדים רפואה, גם לומדים לחקור על עצמם ועל גוף האדם, על החיים אהבות ומה יוביל אותם להיות אחד עם השני היו שם סיפורים מרתקים, מאוד התחברתי הרגשתי שזה ממש מתאים לתקופת הקורונה, וגם הזכיר לי את דרמת א.ר האמריקאית, אריך סגל הגאון הצליח לשרטט סיפור מיוחד במינו, אהבתי.

לא להאמין כמה זמן חכיתי לקרוא את הספר הזה שהתחלתי לקרוא אותו בפעם הראשונה אחרי ששאלתי אותו מהספריה העירונית, נאלצתי להחזיר אותו לפני שסיימתי אותו וקיוותי להמשיך לקרוא בו אחרי שארכוש עותק משלי רק שלא ידעתי שהעותקים שלו ככל הנראה אזלו כבר מהחנויות וזאת למרות כשמדברים על אריך סגל מזכירים את היצירה האחרת שלו והיא "סיפור אהבה". בסוף באחד הפעמים שביקרתי בחנות ספרים יד שניה הזדמן לי למצוא אותו אבל אני מוכרח להודות שגם כספר בעותק משלי לקח לי לא מעט זמן לקחת אותו שוב לידיים, כיום יש לי העדפה ברורה יותר לקרוא ספרים קצרים יותר. מוזר שיוצא לי לקרוא אותו מיד אחרי "סיפורי רופא" (של ויליאם קרלוס ויליאמס) לא זכרתי שאחת הציטטות שמובאות בתחילת הספר היא שלו.

"רופאים" נכתב כעשרים שנה אחרי "צוללת צהובה" של הביטלס, הסיבה שאני מציין את העובדה הזאת היא לא רק בגלל שמשהו מרוח שנות הששים נושבת בעלילת הספר, להבדיל כמו "מחאה משלי" (של אלינור ליפמן) אלא שאריך סגל היה לא אחר מאשר מי שכתב לרביעיה הנפלאה מליברפול את היצירה הזאת שהיא כידוע אחת מהיצירות הכי מזוהות איתן.

בכדי לא לקלקל לכם את הקריאה של הספר בעצמכם, אני כהרגלי לא אגלה לכם הרבה מהעלילה שלו רק אומר שהעלילה מלווה את גיבוריה מילדות משותפת כשכנים עד שהם בוחרים בדרך זהה ללמוד רפואה, ולדעתי סגל הגדיל לעשות כשהוא לא רק מצליח להעביר את המתח שקיים בין המינים, להבדיל כמו במציאות אחרי תקופת הילדות, בשלב שבו אנחנו מתגייסים לצבא ולובשים מדים אלא גם מראה את התחרות הסמויה שיש בין המינים שגובלת לפעמים בהפליה שנעשת מצד המערכת.

הספר נכתב הרבה לפני עידן של כל סדרות הדראמה על בתי-חולים והוא נותן את ההרגשה הכי קרובה לזה. בעניין זה אני חייב לומר שלדעתי כשקוראים ספר כזה, ואומר של כשש מאות עמודים צריך להיארך נכון בקריאה שלו, כי אני יכול להעיד בעצמי שלפני שהוא מסתיים יכולים לשכוח מה היה בהתחלה שלו.

כישרון הכתיבה של סגל הוא מדהים, כשקוראים את הספר אי-אפשר לדעתי שלא לראות את העיבוד המצולם שלו מנגד לעינינו. אני האמת לא יודע מה איתכם אבל אני יכול להעיד רק על עצמי שמרוב כמויות של ספרים שקראתי עד היום פיתחתי לעצמי יכולת להבחין איזה ספר יהיה קל לעבד ואיזה לא, עוד לפני שאני מאמת אם אכן היה ניסיון כזה ולא אין לי כל רקע בלימודי קולנוע, למרות שצפיה בסרטים הוא תחביב אחר שלי. בכל אופן רוב ספריו של אריך סגל עובדו כבר ואחרי שאני אסיים לקרוא את הספר הזה אני מקווה לנסות ולהשיג את הסרט הזה שלו ולצפות בו.

העלילה של הספר מביאה איתה הרבה תחושות שאנחנו כקוראים מרגישים הזדהות איתן, כך שקשה לי להאמין שתוותרו עליו, כי אחרי הכל זה בדיוק מה שמצפים מספר טוב והספר הזה למרות אורכו נכתב בקצב הנכון ואומר לא נמתח יותר מדי.

את הספר המדהים הזה קראתי בתחילת שנות העשרים לחיי, כשרציתי ללמוד רפואה, זהו ספר ארוך אבל זורם, לא הנחתי אותו אפילו לרגע, קראתי אותו בנשימה עצורה. הספר מספ]ר על שני ילדים, שכנים, בן ובת הגדלים יחד מגיל 4, ואת כל הקורות אותם עד שהם מסיימים את בית הספר לרפואה וגם אחרי זה. סיפור מעניין. ממליצה בחום.
לאחר שסיימתי לקרוא אותו, החלטתי שרפואה זה לא בשבילי. ואני שלמה עם ההחלטה עד עצם היום הזה :)

ספר מעולה שקראתי פעמים רבות בתקופת התיכון.
ברני ולורה הם ידידים מתקופת ילדותם, אשר נפגשים שוב בבית הספר לרפואה של הרווארד.
הספר מתאר אותם ואת חבריהם מבית הספר לרפואה - תקופת לימודיהם, התמחותם וחייהם כרופאים.
ספר שעושה חשק להיות רופא ומתאר בצורה מדהימה את המקצוע - האתגר והסיפוק לצד הקשיים והתסכולים.
כתוב נהדר ומרגש. הדמויות נוגעות ללב.

אני אהבתי אותו. מאוד. נדירים הספרים שגורמים לי להרגיש ממש אחרי הקריאה - בדרך כלל זו רק עייפות - אבל הרגשתי דיכאונית במיוחד. למעשה, הרגשתי שזו ג'ודי פיקו בגרסתה המשודרגת - לא עוד תבניות מודפסות, אלא תיאור אמיתי ונכון של המציאות שיכול ואף מביא להתפרצות רגשות.
חוץ מהסוף הצולע (יכול להיות שסגל ניסה לסגור את הספר יפה ומהר?)

אני אוהבת אנשים. אני אוהבת להאמין בטבע האנושי, וביכולת האנושית וברצון האנושי - וכולם נחשפים לפניי בספר ההוא. אני לא באמת רופאה או מתעתדת ללמוד רפואה (ואם הייתי, הספר הוריד אותי מהרעיון) אבל לי התיאורים נשמעו אמינים לחלוטין. ומייאשים.
למעשה, מישהו ציין מתחתי שזה ספר לגיל הנערות. ובכן, הנה אני קוראת לנערות בנות גילי (וגם לנערים, כי אני לא סקסיסטית) תקראו את הספר. הוא אדיר.

לא מיועד למי שנמצא בתחום. אך נחמד לנוער. בסוף שנה א ללימודים המליצה לי אחותי לקרוא את הספר. מצאה חן בעיני העלילה עד לבערך החלק שמסכם את תקופת הלימודים של הגיבורים. הסופר השקיע רבות גם מבחינת מספר עמודים כדי לתאר את הקושי הרב שבעבודה הסיזיפית היומיומית שבלימודים שדרך אגב לא מחייבת שום הברקה או גאוניות, פשוט התמדה שאין שני לה. היו דברים מופרכים פה ושם שנסלחו בשם הקוהרנטיות ושטף הקריאה. אך לאחר שסיימו את הלימודים ונכנסו לסטאז ואז להתמחות הספר הלך לאיבוד, התקופה המאוד קשה הזו סוכמה על ידי הסופר בתיאורים שטחיים שמצביעים על חוסר כמעט מוחלט של עבודת מחקר מתאימה, כאילו כמעט דילג עליה, לא תיאר אותה היטב כלל. הרגשתי בזמנו שהעלילה הפכה לטלנובלה צפויה, כאילו שהסופר עבר לכתוב בספרדית מלוקקת. נקודות אור קטנות הפציעו פה ושם. ככה בקטנה. סהכ ספר שמומלץ למי שלא קשור לתחום הרפואה כלל. מעוניין בטלנובלה. חמוד. מיועד לגיל הנערות.
מי שמעוניין מצד שני להבין ולחפור במאבקים הנפשיים של הסטאזר שיקרא את בית האלוהים של סמיואל שם שנמצא בליגה אחרת לגמרי ומיועד לקהל מבוגר.

כייפי, קיטשי במידה...
ספר להעביר איתו אחר הצהריים בכיף - הקשיים של תלמידי הרפואה, האהבות שלהם, החלומות, הלימודים ואחר כך ההתמחות והצד היומיומי של עבודת הרופא.\
הספר זורם והדפים עוברים במהירות.

ספר מעולה. הכתיבה זורמת וממש אכפת מהדמויות ומה יקרה איתם.
קראתי לפני שנים וברגע שנזכרתי בספר, נזכרתי בכל העלילה ואין הרבה ספרים שזוכרים אותם שנים אחורה.

הכתיבה המיוחדת שמתאפיינת בפשטות ושפה קולחת, גרמה לי לקרוא את הספר ללא יכולת להפסיק.
מה שאהבתי במיוחד לצד הסיפור עצמו שריתק, היתה העובדה שעם סיום הספר יצאתי עם ידע בתחומים נוספים כמו היסטורית עמים, רפואה, ועוד.

הידע הנרכש מאפיין את כתיבתו של אריק סגל.