״אלוהים לא מרשה״ אינו ספר קליל, אינו משמש לאסקפיזם ואינו מייצג את סגנונו ואופיו הסרקסטי של המחבר.
זוהי אוטוביוגרפיה חושפנית ועמוקה של חנוך דאום שבה הוא פותח ליבו במגוון נושאים שטורדים אותו בחייו:
מערכת יחסים מפוספסת עם אביו, קשיי הסתגלות בישיבה ובצבא, חוסר הזדהות עם הציונות הדתית, ראייה שונה ואישית של היחסים בין אדם לאלוהיו, חילול השבת, בעיותיו הנפשיותֿֿֿ-רפואיות ועוד.
יאיר לפיד שימש כיועץֿ או עורך של הספר (אל תתפסו אותי במילה על מה בדיוק הוא עשה שם) ומרגישים לאורך כל הספר כאילו חנוך דאום רצה שיאיר לפיד ישמש כמספרֿ\מדובב של סיפור חייו - המילה המתאימה היא narrator.
איני רוצה לשפוט את הספר לחיוב או לשלילה שכן זוהי אינה אוטוביוגרפיה בעלת אופי נרקסיסטי אלא יותר עול אישי-אנושי שהמחבר מרגיש שהוא רוצה לפרוק.

דמיינו לעצמכם שלצורך העניין, מוניתם לתפקיד של פסיכולוג. אתם יושבים כביכול בקליניקה שלכם ומזמינים את המטופל הבא לשכב על ספת הטיפולים ולספר לכם מה מטריד אותו... אז זהו! שה"מטופל הבא", נקרא חנוך דאום ואנחנו דווקא מכירים אותו כעיתונאי מצליח וכקומיקאי משעשע. אבל כשקוראים את הספר הזה מקבלים פתאום פן נוסף, בלתי ידוע לנו לגביו.
כי דאום פותח בארבעה מונולוגים, שהוא קורא להם "מכתבים" (טכנית הם מחלקים גם את הספר לפרקים) שמופנים כביכול: לאביו, ל"מגזר", לאלוהים ולרעייתו... ומספר לנו הכל אבל ממש הכל! כולל ענייני-סקס ודברים שהצנעה יפה להם ושמספרים אותם אולי לפסיכולוג בזמן שעת-טיפול, אבל כאן הוא מפרסם אותם לציבור, בקול תרועה רמה והוא רוצה שכולם - שכל העולם ואישתו ידעו מהו ומיהו. דאום הוא דתל"ש ומתנחל לשעבר, שגדל בחיק "המגזר", שממנו צמח ובמידה מסוימת מרגיש אליו חיבור עד היום. מצד שני הוא כבר איננו דתי על פי ההגדרות המקובלות. היום הוא "מישהו אחר"...
העניין הוא שכשקראתי את הספר הזה, האמנתי לכל מילה שהוא מספר לנו! ובעצם מדובר פה בסוג של וידוי! כלומר, זהו המצב עצמו כפי שהוא מנסה להסביר אותו ולחלוטין איננו סיפור מדומיין... אך לכתוב מין וידוי כזה נדרש אומץ עצום. אז מדוע הוא עושה זאת?
אולי התשובה טמונה בכך שדאום סובל (ע"פ עדותו שלו) מהפרעה נפשית של מחשבות מטרידות שנקראת "או.סי.די” (Obsessive Compulsive Disorder)
הוא גם נעזר בכדורים פסיכיאטריים שעוזרים לו לייצב את עצמו (וזוהי עוד עובדה שאנשים בדרך כלל אינם רוצים שיידעו זאת עליהם...) יתכן שעצם פרסום הספר הוא עוד שלב ב"שיחרור עצמי" ושעוזר לו נפשית. על כל פנים הספר הבלתי-רגיל הזה ממש מרתק בעיניי!
ואני ממליץ עליו מאוד.

זה הספר השני של חנוך דאום שאני קוראת (קראתי גם את "רב הנסתר"), הייתי חייבת לדרג בכוכב אחד (אם היה פחות מזה הייתי שוקלת גם את זה!)
אז ממה אתחיל? קודם כל מהפן הטכני- הספר מחולק כביכול לארבעה מכתבים שונים. לא מצאתי את הקשר המדוייק בין כל תוכן לנמען. במיוחד באחרון שמיועד לאשתו, נראה כאילו סתם זה מיועד לה, בתוכן זה לא באמת מתקשר אליה ישירות. לדעתי.
הספר כתוב בצורה שחוזרת על עצמה ונמרחת, עד שכבר נמאס לקרוא את זה. הטון בכייני ומלאה.
גילוי נאות #1- אני דתייה לאומית מבית.
גילוי נאות #2- ניגשתי לספרים של דאום בלי שמץ של ביקורת מגזרית, ולמען האמת רק שמעתי על השם של הסופר, אף פעם לא התעמקתי או ירדתי לסוף דעתו/אישיותו/הכרזותיו. גם כשקראתי- הוצאתי את עצמי (עד כמה שאפשר) מהתבניות או מהחשיבה המקובעת.
אני לא רואה בספר שום מונולוג חושפני, אני רואה בזה חפרנות, תוכן מלאה, פרטים שלא מעניינים אותי ולא אמורים לעניין את הציבור.
במשך כל קריאת הספר ממש היה בא לי להגיד לחנוך- גבר, ממילא כל חייך עשית מה שנראה לך, תמשיך לעשות מה שנראה לך, אתה לא צריך להסביר את עצמך כל כך הרבה ל"מגזר" שאתה מתעקש כ"כ לאהוב ולהרגיש שייך ומחובר אליו ובאותה נשימה כמעט להמציא לך דת משלך. קרא לזה עצלנות, קרא לזה דתי לייט, קרא לזה חילוניות- למי אכפת? מה שבא לך תעשה, מה שלא בא לך אל תעשה, אבל תפסיק לשחק את הקדוש המעונה, למען השם. אלו דברים שבינך לבין המקום. לא בינך לבין הציבור. תפסיק להצטדק, להתנצל, להוכיח שאתה כל הזמן נדפקת, שהחיים שלך נדפקו, שכולם דפקו אותך, שפספסת, שלא יודעת מה! זה הכל בראש שלך.
גם כל מה שנכתב בספר על האוננות שלך- למה זכות הציבור לדעת? תעשה מה שבא לך! למה אתה צריך לתרץ, לנמק, להסביר כל פסיק בהתנהגות שלך? זה נראה כמו שכנוע עצמי, זה נראה כאילו אתה בכוח מנסה להפוך למותר מה שלא נוח לך שאסור. ואני בכלל לא נכנסת לפינה הזאת, לא רק כי אני יכולה להבין את הצורך הזה שלך או של גברים אחרים, אלא כי אני לא באמת מאמינה (או יותר נכון לא מאמינה בכלל!) שכל מי שמציג את עצמו כצדיק הוא אכן כזה.
את המכתב לאשתך אתה היית צריך לדעתי לכתוב לה בארבע עיניים. במיוחד אם אתה חושב שזה נושא כל כך טעון ורגיש. בדיוק כמו שזוגות לא צריכים "להימרח אחד על השני" וירטואלית בפייסבוק (סתם דוג' נגדית שעלתה לי בראש). למי ולמה זה טוב?
התחברתי למה שנכתב בגדול על השיפוטיות של המגזר וקבלת השונה. זה דבר שלדעתי באמת חייב להשתנות בו.
ספר מאכזב. לא הבנתי מה באמת ניסה להשיג בו, אבל מקווה בשבילו שלפחות השיג.
חשבתי לקרוא את הספרים הנוספים של חנוך, עכשיו אשקול זאת שוב, או לפחות אוריד אותם לתחתית רשימת ה- "רוצה לקרוא" שלי...

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. מכתב 'אני מאשים' לחברת הציונות הדתית על מעלותיה ופגמיה, שהופך לוידוי אישי חסר פשרות וחסר סודות על ילדות נטולת אהבה בצל משפחה קפדנית ומסורתית, המשך חיים בפנימיה על גבול הדיקנסית וכן גיוס מסויט לצבא ומערכת יחסי אהבה שנאה עם הרובה.

הספר הוא מונולוג אישי, אולי אחד המונולוגים הכנים ביותר והחושפניים ביותר שקראתי. במשך מאתיים העמודים הקלילים הייתי צריך כמה הפסקות מים מרוב שהתוכחה מחלחלת והעוצמה של הסיפור נכנסת לעצמות.

לסיכום אחד הספרים המומלצים ברשימה שלי הן לבני הקהילה הדתית לאומית כן לעולם החילוני המבקש להציץ לעולם השכן.

אהבתי מאוד את טוריו של דאום בידיעות, וההשתפכות והחונפה ומצד שני המאבקים הפנימיים שלו עם הדת היו נהדרים. בספר הרגשתי שיאיר לפיד כותב ולא חנוך דאום.
רק כשסיימתי לקרוא ראיתי שהעורך הוא לא אחר מיאיר לפיד.
שניהם כותבי טורים, כל אחד בסיגנונו, והייתי רוצה שהספר ישאר באופן בו מפליא חנוך דאום לכתוב. זה לא הלך...
גם מכתבי ההתנצלות לא עשו לי את זה בכלל.
העלאת נקודות מסוימות היתה במקום, ועצוב היה לחשוב על הבדידות ורצון הקירבה לאבא, לתצומת הלב, והעמדות הפנים הרבות.
בכל זאת- רציתי להפליק לו בכל פעם שדברים ומשפטים חזרו על עצמם.
אם זה היה הוא בלבד מפיו ובמילים שלו מספר על הטיקים, על האוננות, על ההתנסות ההומוסקסואלית, על יחסו לריבוי ילדים... מילא.
אבל זה היה בשפה של יאיר לפיד וזה שני עולמות שונים.
נהרס לי ספר ואני לא בדרך לקרוא שוב את חנוך דאום מעבר לטוריו ומאמריו.

כבר המון זמן שמר דאום מתנגח בציבור הדתי לאומי. קודם זה היה על דפי העיתון ועכשיו הוא מקבע את זה ע"ג ספר. כלום מזה לא חדש בעיניי. אבל מה שכן חדש בספרו הוא תחושת פריקת העול שהוא כל כך מתאמץ לאמץ לעצמו. הוא עובר תהליך של גילוי עצמי וסלילת מסלול חדש בדרך ייחודית, ואם להודות על האמת, מבלי לשלול את זכותו של דאום להתבטא בנושא, בדרך מתריסה במיוחד. אין לי כ"כ הסבר למה מלכתחילה קראתי אותו.

חשבון הנפש של חנוך דאום מנוסח במכתבים שכתב לארבעה נמענים: "מכתב לאבא", "מכתב למגזר", "מכתב לאלוהים" ו"מכתב לרעיה אהובה". לאחר שעבר תהליך השלמה אישי והכיר במורכבותו ובהפכפכותו, דאום חוזר אל הדמויות והמסגרות שעיצבו את חייו. אביו, עליו השלום, היה אדם מאמין אך קר רוח, שנטע בו שאיפות ותקוות כה רבות עד כי שכח להשתובב עמו ולפנק אותו. הישיבה התיכונית בירושלים חינכה אותו לשינון ודקדקנות ודיכאה כל בו יצר אחר. והמגזר, על ציפיותיו ומוסכמותיו, מציב לו רף שקשה לעמוד בו.

הספר מעלה לדיון את שאלת הזכות לכתוב אוטוביוגרפיה. בשם איזו חשיבותו לאומית, אמנותית, היסטורית או ספרותית מוצא חנוך דאום לנכון לכתוב ספר אוטוביוגרפי? אם היה בחייו תוכן, הרי שהיה חושף אותו מלפנינו, אך הוא בוחר כמעט שלא לעשות זאת, ורוב התוכן שנחשף הוא רגשי. לאחר קריאת 213 עמודים ביוגרפיים עדיין איננו יודעים דבר על אמו של דאום, אחיו ואחיותיו, הישוב בו גדל, ילדותו המוקדמת, סדר היום בישיבה, שירותו הצבאי, משפחתו והקריירה שלו. דאום בוחר לחשוף רק אפיזודות קטנות מילדותו ובחרותו, בעיקר כאלה שיש בהן משבר רגשי. המניפולציה הספרותית הזאת מובילה את הקוראים ממשבר למשבר, ומדכאון להתקף חרדה, והם מקבלים מושג מעוות ושלילי על חייו של דאום, הגם שבוודאי היו בה גם רגעים יפים.

הכתיבה של דאום רפטטיבית, הוא חוזר ומסביר את הבחירות שעשה בחייו ויותר משהוא מנסה לשכנע אותנו, הוא מנסה לשכנע את עצמו. החזרה של דאום על הסיבות שהביאו אותו לסטות מהנורמות הדתיות היא אובססיבית, כאילו בכל רגע ורגע חייב הוא לאשר לעצמו שקיבל את ההחלטה הנכונה כשעזב את הדת השבלונית לטובת דת התואמת לרוחו.

בהתייחסותו לתקופת ההתבגרות בישיבה התיכונית נמהלים לא מעט תכנים פרובוקטיביים שראוי היה לעדנם, וגם במקרה הזה לא חייבים לחזור באובססיה על כל התאורים הגרפיים. ישראל סגל השכיל לעשות זאת בספרו "וכי נחש ממית?" מבלי להביך את הקורא. ובכלל, נראה ש"אלוהים לא מרשה" מרוכז מדי בעצמו ולא בא לקראת הקורא. הוא מקמץ בפרטים, חוסך ברקע ומתיש את הקורא בחזרות אינסופיות, בהצדקה עצמית, בדרמטיזציה ובפרובוקציה.

ספר חזק וכנה בצורה בלתי רגילה.
חנוך דאום שופך את כל סודות הנפש שלו בין דפי הספר.
מבין כל המכתבים שהוא כתב שם הכי התחברתי למכתב שהוא כתב לאביו. בתור אחד שבא מהמגזר הציוני דתי הבנתי טוב מאוד את כל הדברים שהוא הפנה כלפי המגזר ואף הזדהתי עם רובם.
הספר עורר אצלי הרבה מחשבה ואני מניח שהתוכן שלו ילווה אותי עוד הרבה זמן. לא ספר שמתאים לכל אחד, אני מניח שהרבה יראו אותו כמשעמם ובכייני אבל אני פשוט נשאבתי פנימה.
ממליץ בחום.

בתור אחד מהמגזר ממנו מבקש דאום סליחה, תרשה לי לצטט את פליקס הליקופטור: "ככה מבקשים סליחה?"
הספר באמת כתוב בצורה טובה, אבל תוכנו נמוך מאוד.
דאום חוזר על עצמו שוב ושוב, בניסיון להאשים את האו.סי.די
את החברה, את הישיבה, את הישוב, ואת אלוקים ואת כל מי שהיה באזור.
אתה כבר גדול חנוך, הגיע זמן שתיקח אחריות על החיים שלך, ותפסיק להאשים את כולם.
כל הורה עושה טעויות, כל חברה טועה עושה טעויות, כל אחד מאיתנו נפגע מהתנהגות זו או אחרת.
רובנו משלימים עם הטעויות האלה ומנסים תקן אותם.
האם אתה באמת חושב שהחזון שלך שאותו אתה רוצה שירשמו לך על המצבה הוא "תנו לילדים לאונן!" ???