****




<mark>חנוך דאום</mark> נראה לי אדם סימפטי, גם אם רוב הסיכויים שלא הייתי הולך להופעה שלו - הסבלנות שלי יכולה להכיל חמש דקות בלחץ של הגיגים משעשעים-נוגים על ישראלים במלונות ודאחקות על פירות טרופיים. למרות שאת הספר הקודם שלו (״אלוהים לא מרשה״) לא אהבתי במיוחד, מישהו המליץ לי על הספר הזה, ואפילו טרח להקפיץ לי אותו הביתה, לאור הבידוד הנוקשה שאנחנו משתרעים בתוכו מאז מרץ... אז משכתי בכתפיים. יאללה, נו.

****



מעניין לקרוא ספר על סוגים של מחלות נפש/הפרעות אישיות למיניהן ולנסות לראות לאיזה מהן אתה עצמך או מישהו מהקרובים אליך "משתייך" ולאיזה לא (ולהיאנח בהקלה, לרוב).
אבל אחרי שמונה תשעה סיפורים, מתוך העשרים וחמישה המתוארים בספר, שמתי לב פתאום שאני מתחיל לדלג על עמודים. זה הפסיק לעניין אותי. וכשזה קורה לי עם ספר, אז אין מנוס - צריך לחתוך. אין טעם לשמור על מערכת יחסים ארעית שמקרטעת כל כך כבר לפ

״אלוהים לא מרשה״ אינו ספר קליל, אינו משמש לאסקפיזם ואינו מייצג את סגנונו ואופיו הסרקסטי של המחבר.
זוהי אוטוביוגרפיה חושפנית ועמוקה של <mark>חנוך דאום</mark> שבה הוא פותח ליבו במגוון נושאים שטורדים אותו בחייו:
מערכת יחסים מפוספסת עם אביו, קשיי הסתגלות בישיבה ובצבא, חוסר הזדהות עם הציונות הדתית, ראייה שונה ואישית של היחסים בין אדם לאלוהיו, חילול השבת, בעיותיו הנפשיותֿֿֿ-רפואיות ועוד.
יאיר לפיד שימש כיועץֿ או

בחור נחמד <mark>חנוך דאום</mark>. רוב הזמן שטותניק, ולפעמים גם משעשע.
אהבתי את היוזמה שלו להוציא עכשיו "ספר קורונה". ספר שהכנסותיו יאזנו קצת את החוסר בהופעות. יוזמה ברוכה וטובה.
לא מדובר ביצירת מופת. גם לא בפרוזה. זו אסופת רשימות קצרות שהתפרסמו ברובן במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בתוספת כמה רשימות עדכניות מאד.
דאום הוא איש מוכשר שכותב בקלות. לא הכל מצחיק, לא הכל להיט, אבל פה ושם יוצאת לו רשימה טובה. רגשני

זה הספר השני של <mark>חנוך דאום</mark> שאני קוראת (קראתי גם את "רב הנסתר"), הייתי חייבת לדרג בכוכב אחד (אם היה פחות מזה הייתי שוקלת גם את זה!)
אז ממה אתחיל? קודם כל מהפן הטכני- הספר מחולק כביכול לארבעה מכתבים שונים. לא מצאתי את הקשר המדוייק בין כל תוכן לנמען. במיוחד באחרון שמיועד לאשתו, נראה כאילו סתם זה מיועד לה, בתוכן זה לא באמת מתקשר אליה ישירות. לדעתי.
הספר כתוב בצורה שחוזרת על עצמה ונמרחת, עד שכבר נמאס

ספר מצחיק עם תובנות ונקודות למחשבה. כשקוראים אותו אפשר לדמיין שנמצאים בסטנד-אפ מורחב של חנוך עם קטעים שחלקם עמוקים ועצובים יותר. מתובלן בסיפורים אקטואליים על אישים ודמויות שכולנו מכירים. סה"כ כתוב בצורה קלילה וזורמת. לא בטוחה שיתאים למי שלא מתחבר להומור והסגנון של <mark>חנוך דאום</mark> אבל שווה לנסות

נדירים הם הספרים אשר גורמים לך לצחוק במשך דקות ארוכות וכל זה רק מקריאה של השורות בספר. כן יש ספרים שיכולים לעלות חיוך על הפנים או אפילו להוציא מאיתנו גיחוך אבל <mark>חנוך דאום</mark> מצליח בעזרת ספר קליל מאוד להכניס אותנו לאווירה של קטע סטאנדפ. זה הגיע אפילו למצבים שאנשים ניגשו ושאלו אותי למה אני צוחק תוך כדי קריאה. <mark>חנוך דאום</mark> הוא אינטלגנטי ושנון והתכונות האלה מאפשרות לו לכתוב על פוליטיקה, אקטואליה, בריאות, ביד

דמיינו לעצמכם שלצורך העניין, מוניתם לתפקיד של פסיכולוג. אתם יושבים כביכול בקליניקה שלכם ומזמינים את המטופל הבא לשכב על ספת הטיפולים ולספר לכם מה מטריד אותו... אז זהו! שה"מטופל הבא", נקרא <mark>חנוך דאום</mark> ואנחנו דווקא מכירים אותו כעיתונאי מצליח וכקומיקאי משעשע. אבל כשקוראים את הספר הזה מקבלים פתאום פן נוסף, בלתי ידוע לנו לגביו.
כי דאום פותח בארבעה מונולוגים, שהוא קורא להם "מכתבים" (טכנית הם מחלקים גם את

אהבתי מאוד את טוריו של דאום בידיעות, וההשתפכות והחונפה ומצד שני המאבקים הפנימיים שלו עם הדת היו נהדרים. בספר הרגשתי שיאיר לפיד כותב ולא <mark>חנוך דאום</mark>.
רק כשסיימתי לקרוא ראיתי שהעורך הוא לא אחר מיאיר לפיד.
שניהם כותבי טורים, כל אחד בסיגנונו, והייתי רוצה שהספר ישאר באופן בו מפליא <mark>חנוך דאום</mark> לכתוב. זה לא הלך...
גם מכתבי ההתנצלות לא עשו לי את זה בכלל.
העלאת נקודות מסוימות היתה במקום, ועצוב היה לחשוב על