• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

מאת אודרי ניפנגר

הביקורת של קוראת הכל

תמונה של קוראת הכל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
ביקורת נבחרת
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

מאת אודרי ניפנגר

הביקורת של קוראת הכל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
ביקורת נבחרת
תמונה של קוראת הכל
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מור
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“ספר מעולה, מדהים, סוחף, מרגש. לא הצלחתי להרים את הראש מהספר.”

55/226
ביקורות על אשתו של הנוסע בזמן
הבאה
פריץ
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•2 דקות קריאה

ספר בינוני מאוד לטעמי. מבוסס בעיקר על גימיק: סיפור אהבה שבו כל אחד מהצדדים חווה את החיים המשותפים בסדר כרונולוגי אחר. רעיון נחמד ושילוב לא שכיח בין מדע בדיוני לסיפור אהבה, אבל בתוצאה הסופית, לא מקבלים יותר מדי לא מזה ולא מזה.

האלמנט של המדע בדיוני מאוד שטחי ולא מרחיק לכת מבחינת עומק הדמיון או המחשבה, שאלו בדרך כלל נקודות החוזקה של הז'אנר הזה. המחברת עושה לעצמה את החיים קלים מאוד וכבר בתחילת הספר, כדי להתחמק מכל מכשול לוגי, נאמר שאין שום אפשרות לשנות את העבר או את העתיד. זו תפיסה של נסיעה בזמן ללא "עולמות מקבילים". תפיסה שמזכירה את הסרט (המצוין לדעתי) "12 הקופים", רק ששם זה נעשה בצורה הרבה יותר מרתקת, כי שם הגיבורים לאורך כל הסרט מנסים לשנות, ורק בסוף קולטים שבעצם הכל כבר קרה בדיוק ככה. בספר הזה, לעומת זאת, אין בכלל ניסיון לשנות כלום. אז הגיבור עובר בין זמנים, פוגש את אהובתו, את עצמו, את הוריו. זה חוזר על עצמו ולא מתפתח לשום מקום.

מילא זה, ברור שהדגש של הספר הוא מערכת היחסים בין הדמויות ולא האלמנטים הבדיוניים. אבל הבעיה העיקרית היא שגם כסיפור אהבה הספר לא מתפתח. שני הגיבורים מאוהבים עד כלות כל רגע, כל הזמן, ללא כל ספקות, משברים, עליות או מורדות. זה משאיר לנו רק שני נושאים עם התפתחות עלילתית כלשהי לאורך כל הספר: הרצון להביא ילד לעולם והתעלומה של מה קורה להנרי בגיל 43. לטעמי, זה מעט מדי, ולכן יש הרבה קטעים משעממים.
בשורה התחתונה: אפשר לקרוא את זה רק בשביל הרעיון, אבל מעבר לזה, הספר לא מספיק מעניין.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של על קו המים
על קו המים
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של הלל הזקן
הלל הזקן
תמונה של זוהר
זוהר
5קוראים|גיל ממוצע43|60%נשים

על המבקרת

תמונה של קוראת הכל

קוראת הכל

ותיקה
חברה מזה 18 שנים
178 ביקורות•17 נבחרות•2,136 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
ותיקה
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות178
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבלה2,136
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת98ספרות מקורית40מתח ריגול והרפתקאות11

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קוראת הכל

עד כאן

עד כאן

ליונל שרייבר

"למה, בשם אלוהים, לקרוא ספר כזה?" זה מה ששאלו אותי כשסיפרתי על מה אני קוראת, והשאלה הדהדה במוחי בכל עמוד כמעט. למה לקרוא ספר כל כך קשה? ספר שמתאר מציאות מעיקה באופן בלתי נסבל. ספר שיורד לפרטי הפרטים של כמה מהמחלות הנוראיות ביותר על הפלנטה, שמי ידע שהן קיימות בכלל, ושל כמה מהפרוצדורות הרפואיות המשונות ביותר ששמעתם עליהן. למה להקדיש שעות רבות כל כך לתיאורים מפורטים של חוקנים, תרופות, טיפולים כימותרפיים, פריחות, שלשולים, זליגת ריר, מוגלה וכל הפרשה אחרת שרק עולה על דעתכם? למה לקרוא ספר שאין בו ולו גם דמות אחת מאושרת?

למה? כי נדיר למצוא ספר כל כך ישר, חכם ומדויק, כמו הספר הזה. זה למה. לו היה לי כובע הייתי מסירה אותו בפני הגברת ליונל שרייבר. מדובר ככל הנראה בסופרת הנוקבת והכנה ביותר על פני כדור הארץ. אני לא יכולה שלא להתפעל עמוקות מהיכולת שלה לקלף את כל שכבות הצביעות וההתחסדות שהמין האנושי עטף את עצמו בהן באלפי שנות קיום ופשוט להגיד את האמת כפי שהיא, מכוערת ומעציבה ככל שתהיה.

העלילה עוסקת בחברות שבין שתי משפחות מהמעמד הבינוני באמריקה, שבצירוף מקרים שגורל אכזר מייצר לעיתים, מתמודדות כל אחת בתורה, עם מחלה נדירה של אחד מבני המשפחה. אבל בעצם הספר הוא על כל כך הרבה דברים נוספים, שקשה מאוד לתאר אותו בקצרה. שרייבר מציבה יותר ממראה אחת מול פרצופה המרוצה-מדי-מעצמו של החברה האמריקאית בת זמנינו, והקורא הישראלי יכול בקלות לזהות גם את פרצופה של החברה הישראלית ניבט אליו דרכן.

"החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות". זה משפט ידוע. והם שבריריים באופן בלתי נתפס. רגע אחד אתה מתמרמר על אי הצדק הבלתי נמנע בחברה המערבית המודרנית שבה אנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם בבחירות שהם עושים, מוצאים את עצמם בהכרח נושאים על גבם גם את אלו שבחרו לנהוג שלא באחריות. רגע אחר כך, אתה מגלה כמה לבד אתה כשמכה בך הגורל, וכמה בלתי אפשרי להתמודד איתו בחברה נטולת סולידריות וחמלה. מכל השסעים והפילוגים שהחברה האנושית מתאפיינת בהם (עניים / עשירים, דתיים / חילוניים וכו'), אין תהום עמוקה יותר מהתהום המפרידה בין הבריא לחולה. והאבסורד הגדול הוא שהתהום עמוקה כל כך למרות שבכל רגע נתון כל אדם יכול למצוא את עצמו מהעבר השני שלה.

אבל הספר הזה הוא לא עוד ספר על התמודדות עם מחלת הסרטן או מחלות בכלל. שרייבר ביושר נדיר ובאומץ-לב מרשה לעצמה לפקפק כאן באחת מהמוסכמות החברתיות הכי מקובלות שקיימות: "קדושת החיים", ההיאחזות בהם בכל מחיר. מוסכמה שמפרנסת היטב תעשיה שלמה של תרופות, רופאים וביטוחים רפואיים, לעיתים על חשבונם של החולים ובני משפחותיהם שנאחזים בכל שביב של תקווה מפוקפקת, והורסים לעצמם במו-ידיהם את מעט הזמן שעוד נותר להם. (כאן אגב, לא יכולתי שלא להיזכר בענת גוב ז"ל ובדרך מעוררת הערצה שבה היא נפרדה מהעולם).

בנוסף, הספר גם נוגע בנושא חברויות ומה הן שוות ברגעי אמת. לשרייבר יש כשרון נדיר לתאר בחדות וברשעות-מה סיטואציות חברתיות שבהן הצביעות והעמדת הפנים עולות על גדותיהן.

אחת החוזקות העיקריות של הספר היא הירידה שלו לפרטי-פרטים. ניכר ששרייבר ערכה מחקרים רציניים על נושאי כתיבתה והיא פשוט מכניסה אותך לתוך העניין כמו סרט תיעודי עשוי היטב. החולשה שלו, היא דווקא הדמות המרכזית. שפרד נאקר. הוא מקסים. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותו, אבל הוא על-אנושי. אין דברים כאלו. זה קצת פוגע באמינות הכללית של ספר, שמכל בחינה אחרת הוא ריאליסטי ואמיתי בצורה בלתי רגילה.

בשורה התחתונה, ספר מצוין ומיוחד. לא מטלטל כמו "חייבים לדבר על קווין" המופתי של שרייבר, אבל חד כתער ומעיק כמו ענן של אובך שמתיישב לך על הנשמה. לא מתאים לכל אחד, אבל אני הזדהיתי עמוקות עם התובנות שעולות ממנו ומצאתי אותו מעורר השראה והתפעלות.

נ.ב. משהו קטן. יש בספר הסתכלות משונה, קצת ביזארית אפילו הייתי אומרת, מאוד מאוד מקרוב על... ובכן על איבר המין הזכרי. יש סיפור מעניין סביב זה, אבל מי שהנושא עלול להפריע לו, שידע.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
הקטרקט בעיני הרוח

הקטרקט בעיני הרוח

אופיר טושה גפלה

ברוכים הבאים לחנות המוות של אופיר טושה-גפלה. איזה מוות תרצו לנסות היום? יש לנו רצח על ידי אבן כבדה, דקירה בלב, שיסוף גרון, חנק על ידי כרית... אפשר גם לקבל יריה מרובה צהל"י גנוב שמורחת לך את המוח על הקירות, זה נהדר... לא חייבים רצח, אגב. יש גם תאונות דרכים, חיידק טורף, פיצוץ פלילי... אפשר גם פשוט לנסות התאבדות. מה שתרצו. אחרי הכל, זה אופיר טושה גפלה ובספר הזה הוא מתפלש במוות כמו ילד בארגז חול. אין כל רע בכך, אבל בניגוד ל"עולם הסוף" שהיה באמת יצירה שלמה, פרועה אך מרתקת שעסקה במוות מזווית ייחודית, הפעם העסק קצת פחות דופק. הרעיונות יפים, כמו תמיד אצלו, אבל התוצאה הכללית לא מספיק מרתקת.

על גב הספר נכתב שזו "יצירה משוכללת". אכן, כל כך משוכללת היצירה הזו, שהיא מעייפת. כמו חידת היגיון ארוכה מדי. כמו תשבץ. בהתחלה בכלל שאלתי את עצמי אם לא נקלעתי לאסופה של סיפורים קצרים, נפרדים ועצמאיים. הקשר העלילתי בין הפרקים הראשונים כל כך קלוש שחששתי שזה לעולם לא יתחבר באמת. זה מתחבר. בסוף. אבל עד אז נדרשת סבלנות רבה. כל פרק עוסק בגיבור אחר, שלא מכיר בכלל את גיבורי הפרקים הקודמים, אבל שתולים בו כל מיני רמזים או רפרנסים לסיפורים האחרים שיוצרים תחושה מכוונת של בלבול. כך למשל, בפרק החמישי אחת הדמויות קוראת את הספר שייכתב רק בפרק האחרון. דמות שתהיה מרכזית בפרק השמיני דופקת הופעת אורח מסתורית בפרק השלישי. יש הרבה כאלה... תוסיפו לזה את העובדה ששמות הגיבורים הם סיכולי אותיות של סופרים מפורסמים (שגם קשורים בצורה זו או אחרת למה שמייצגת הדמות, כך הבנתי משיטוט באינטרנט **) ותקבלו חידת חמיצר במיטבה. חלק מהפרקים מבוססים על רעיונות טובים, אבל כמו שכבר קרה לטושה-גפלה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", עם הזמן הרעיונות ממצים את עצמם, והדמויות פשוט מתחילות לחפור לך במוח. בסופו של דבר מתקבל הרושם שהוא ניסה בכוונה תחילה לכתוב יצירה רבת רבדים ומעמיקה על כתיבה, מוות ומה שביניהם, אלא שזה נעשה בצורה כל כך שכלתנית ומתאמצת, שזה פשוט יצא לו מלאכותי מדי.

יחד עם זאת, יש כמה נקודות אור שנובעות מכך שאופיר טושה גפלה כותב יפה, ושאין סוף לרעיונות שלו. מעבר לזה שהם מתים בהמוניהם, משותף לכל הגיבורים שלו – שהם כותבים, או לפחות מנסים לכתוב משהו. אני לא חושבת שיש הרבה סופרים שהיו מצליחים להפיח חיים בתשע דמויות שונות של כותבים, ולתת לכל אחד ואחד מהם את הקול הייחודי שלו ואת ההברקות שלו. כל מי שניסה אי פעם לחבר סיפור ומצא את עצמו יושב מול דף לבן שסמן קטן מהבהב בפינתו הימנית ואין לו שמץ של מושג איך להתחיל, לא יכול שלא להכיר בוירטואוזיות הזו, ולא יכול שלא להתמלא קנאה במעיין הבלתי נגמר שממנו נובעים רעיונותיו המיוחדים.

עוד יאמר לזכותו שעל אף התחכום ומשמעויות היתר שהוא העמיס על העלילה, אין שמץ של התחכמות בכתיבתו. היא ישירה, נגישה, פשוטה אך לא פשטנית, קולחת ונעימה ולא מאומצת.

לסיכום, ספר בינוני של כותב טוב. למרות שבסך הכל הרעיונות שלו טובים, וכל העסק נסגר יפה בסוף, חסרה לי קלילות הדעת והנון- שאלנטיות שהקסימה כל כך ב"עולם הסוף". הספר עמוס מדי ומתאמץ מדי ולעיתים קצת טרחני. יחד עם זאת, יש באופיר טושה גפלה משהו כל כך שונה ומרענן, בהשוואה לסופרים ישראלים אחרים, שגם את ספריו הפחות טובים – שווה לקרוא.


** אגב: הצלחתי (גם בעזרת האינטרנט), לפענח את גבי טסנקין (סטפן קינג), דב סמקור (מקס ברוד), אורן פדגאל (אדגר אלן פו), גיל נימני (ניל גיימן) אבל לא הצלחתי את כל השאר (זוהר פלג, דגנית צוקר, רונה רביבי, מגדה פסיון, נאור מקופח) - מישהו יודע?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
כמה טוב להיות פרח קיר - עטיפת הסרט

כמה טוב להיות פרח קיר - עטיפת הסרט

סטיבן צ'בוסקי

וואי, כל החמישה כוכבים האלה שכולם נתנו (בעיקר בדף הגרסה המקורית של הספר). מבאס אותי קצת לקלקל את השורה, אבל לצערי לא התחברתי. אני מצטרפת לשלושה כוכבים של מירב. הספר מן הסתם לא מיועד לאנשים ציניים ויבשושיים כמוני, אבל הרגשתי זיוף ומלאכותיות לכל אורכו.

מדובר בספר קצר וקריא שכתוב בצורת מכתבים של נער מיוחד למכותב אלמוני. האמת שדווקא הרעיון של נער בשולי החברה, שרוצה אבל לא מצליח להשתלב, ומרגיש שונה ולא מחובר ולא כך כך יודע למה, מדבר אליי מאוד ומעורר אצלי הזדהות, אלא שלא האמנתי לשניה אחת אפילו לדמות הזו, צ'ארלי. לא הצלחתי להבין מה הוא בכלל. הוא אמור להיות בן 16, אבל נשמע לאורך כל הספר כמו ילד בן 5. אם היו אומרים שהוא סובל מפיגור קל או אוטיזם, אולי אפשר היה להבין את הילדותיות שלו ואת התמימות חסרת ההיגיון, אבל לא. להיפך. הוא דווקא אמור להיות נער מחונן וחכם. לא נאמר בשום מקום שהוא סובל מאוטיזם, אלא רק מהפרעה נפשית כלשהי. זה לא שאני מומחית לנושא, ויכול להיות שאני טועה, אבל אני לא מכירה הפרעה נפשית שהופכת נער בוגר לכל כך תמים וחסר מושג מהחיים שלו, כמו פעוט בגן - מצד אחד, ולחכם ונבון וסובלני שתמיד חושב את המחשבות הנכונות ואומר את המשפטים הכי חכמים והכי בוגרים כאילו הוא בן 80 - מצד שני.

בכלל, הכל נורא "נכון" בספר הזה. צ'ארלי אוהב את הלהקות והשירים הנכונים, את הספרים הנכונים, את הסרטים הנכונים. אין טיפת מקוריות או ייחודיות בהעדפות האמנותיות שלו. הוא ממש מיושר פיקס לפי כל מה שנחשב בעיני יודעי-דבר. הוא בכיתה ט', אמור להיות "פרח קיר", שזה כנראה הביטוי המטאפורי להיותו גם מקסים וגם בשוליים, אבל כמו שכבר ציינה מירב, הוא חבר של השמיניסטים הכי מגניבים והכי פופולאריים בבית ספר. הוא מסוגל להיות בחדר ולראות שני אנשים שוכבים אחד עם השני, ולא לגמרי להבין מה הם עושים או מה הוא אמור לעשות בקשר לזה (בן 16, כן?), ומצד שני להיות אטרקטיבי מספיק לשמיניסטיות שירצו להיות בנות זוגו. הוא מרבה לפרוץ בבכי, אבל לא חושש ללכת מכות עם שחקני פוטבול שגדולים ממנו בכמה שנים, והוא אפילו מנצח אותם, תארו לעצמכם. הוא טיפוס פאסיבי שלא מסוגל לבטא את רצונותיו ושומר בבטן, חוטף הרבה כתפיים קרות מהחברה, מוצא את עצמו נורא בודד לפעמים - ובכל זאת גם כשהוא בבית עם משפחתו, הוא לא מקלל ואין בו טיפונת של ציניות או כעס או מרירות והכי מוזר: הוא לא רב עם ההורים שלו. מכירים טינאייג'ר כזה? פרח-קיר או לא פרח-קיר, בגיל 16 כל הילדים רבים עם ההורים שלהם. גם העדינים ביותר. גם החנונים ביותר.

בקיצור, פשוט לא הצלחתי לצייר לעצמי את הדמות הזו בראש, ולכן גם לא התרגשתי במיוחד. הוא כמו מן פנטזיה של מישהו על הנער המתוק והמושלם שאי אפשר לא לאהוב. אולי כספר נוער הוא לא רע, אבל לא מעבר לזה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
כוכב השטן

כוכב השטן

יו נסבו

בדרך כלל אני לא כותבת ביקורות על ספרי מתח. בעיקר מפאת חוסר יכולת. מאז שאפרתי הפציעה באתר, הבנתי עד כמה אני לא מבינה את הז'אנר הזה בכלל. עד כמה המעט שיש לי להגיד על הספרים האלה (נמתחתי או לא, עליתי על הפתרון או לא) לא מגרד בכלל את קצה הקרחון של האפשרויות לניתוח אמיתי ועמוק שלהם. אני בוחרת אותם בעקבות המלצות פה באתר, מדרגת בדרך כלל בשלושה כוכבים את הפחות מוצלחים ובארבעה כוכבים את היותר מוצלחים ובזה מסתכם העניין.

ובכן "כוכב השטן" הוא ללא ספק מהיותר מוצלחים. הוא חכם, הוא מפתיע, הוא מותח. בהחלט מומלץ. אפשר לעצור כאן.

יש רק את העניין הקטן הזה שאני אוהבת לנסות לנחש מראש מה הפתרון, לקלוט את הרמזים הדקים-דקים שהמחבר מפזר ולנסות לשער לאן זה הולך. אני מניחה שכולם עושים את זה אבל עם הספרים של יו נסבו זה כמעט אבוד מראש. זה לא שהוא מפזר בעדינות כמה רמזים קטנים וצריך להיות עירני מספיק כדי לקלוט אותם. אלא הבנאדם כאילו הולך עם מכולת זבל ענקית ומרוקן את כל תכולתה לאורך הספר. ועכשיו, קורא יקר, לך תמצא את מה שרלוונטי...

בניגוד ל"אדום החזה" ו"נמסיס" שבשלב מסוים כבר לא הצלחתי אפילו לעקוב אחרי העלילה מרוב שטף הפרטים והשמות שהטביע אותי, כאן לא נתתי לעובדה שיש לי זיכרון עם קיבולת של מסננת לפגוע בסיכויי לפענח את התעלומה יחד עם הארי הולה החבוט. לקחתי דף נייר והקפדתי לרשום כל שם ושם של כל דמות שצצה, ולצידה הוספתי הערות או סממנים שנראו לי חשובים מספיק.

ויבקה קנוטסן, אנדרס ויגורד, ביאנה מולר, ביאטה לן, קרל ובר, תום וולר, המפקח הלבורסן, אלן ילטן, סס, רקל, לן וובר, איברטן, סוורה אולסן, רוי קוינויק, איינסטיין אייקלנד, רוג'ר ינדם, תומס ינדם, דבי, וילי ברלי, ליסבת האפנג, איוון, רות, הנשר, גיור סולו, מרית, קריסטיאן, סופיה, גרות, מגנוס סקרה, טויה האפנג, ברברה סוונדסן, פטר, מרקוס, רולן, רון, רונלד, תונה ווטרליד, לי, הנסן, ביורן הולם, אנדרה קלאוסן, ניקלואי לב, אולאוג סיוורטסן, ארנסט שוואבה, אינה, אוטו טנגן, אאוד ריטה, נילד, ג'ין, סטין אסטרום אסקר, סוון סיוורטסן, מריוס ולאנד, רונר, אוד איינר לילבוסטד, קלאוס טורקילדסן, טריה ריה...

נסבו אינו חוסך באינפורמציה על כל החבר'ה האלה, עם השמות הנורווגים המשונים שלהם. החל מפרטי לבוש, דרך סביבת המגורים, וצורת ההליכה, וצורת הדיבור, הבעות פנים, בע"ח ומה שלא תרצו. הסיכויים לעלות על הפתרון אצלו שקולים לסיכויים לזכות בלוטו. הטובים שבספרי המתח מעניקים לך בסוף את הרגע המזוקק הזה של ההבנה מה פספסת אבל אצל נסבו אין את הרגע הזה כי אתה פשוט לא יכול לבוא בטענות לעצמך שפספסת משהו.

אני למשל כל כך השתדלתי לזכור שלאנדרה קלאוסן, נמוך, שמנמן עם עניבת משי, יש גולדן רטריבר בשם 'טרולס' ואילו לטריה ריה, החבר של אינה שגרה ב'ולה בלה' אצל אולאוג סיוורטן, אמא של סוון, יבואן מארצות הגוש המזרחי, יש כלב מסוג סטר אנגלי.... בסוף הסתבר שאין לזה שום חשיבות. שום חשיבות בכלל.

זה נסבו. צריך לקחת את זה בחשבון.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

כבר מזמן לא בכיתי ככה מספר. אם מישהו מבני משפחתי היה נכנס לחדר ורואה אותי בשלבי הסיום של הספר הזה, היה בטוח שמשהו נורא קרה. זה לא היה סתם בכי, זו היתה חתיכת התייפחות. פשוט יבבתי במשך כמה דקות טובות.

ההתחלה דווקא לא רמזה על הסערה הרגשית המתקרבת. להיפך. התחלתי אותו מאוד חשדנית וספקנית. בדפים הראשונים מצאתי את סגנון הכתיבה הכאילו רגיש-מתפייט-עמוק שלו – יומרני, מתחכם ומעצבן. הייתי בטוחה שעוד רגע ואני פורשת מכל העניין הזה, אבל הפלא ופלא, עד סיום חלקו הראשון של הספר (יש שמונה חלקים) ההרגשה הזו נעלמה כלא היתה.

בשלב מסוים פשוט נשביתי בקסמו. הכתיבה שבהתחלה נראתה לי מזויפת ומלאכותית, לאט לאט הסתדרה לי. נקודת המבט המיוחדת והלא שגרתית של מספר הסיפור יוצא-הדופן והציני, נעשתה למלווה מושלמת להתרחשויות העצובות והדמויות החלשות והנוגעות-ללב שבסיפור.

כמו 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה, כמו 'אנשים טובים' של ניר ברעם, גם הספר הזה מתמקד בחייהם היומיומיים הקשים דווקא של הגרמנים ולא של קורבנותיהם, בתקופת מלחמת העולם השניה (אם כי גם הנושא היהודי בהחלט בא לידי ביטוי בספר, באופן קורע לב ומצמרר). ברגישות ובעדינות, זוסאק משרטט מגוון דמויות רחב יחסית של גרמנים: נאצים נלהבים, נאצים בעל-כורחם, גרמנים שכולים, גרמנים רדופים, מבוגרים וילדים, ומצליח לתאר באופן מאוד מוחשי ומאוד מרגש בעיני את מרקם החיים השברירי שאפיין את התקופה ואת הסבל שהיה מנת חלקם של כל מי שחיו אז, באותן שנים אינסופיות שבמהלכן השתוללו הרשע והאכזריות ברחובות אירופה.

לא יודעת אם הספר מושלם, לא בהכרח יצירת מופת ולא משהו שימצא חן בעיני כל אניני-הטעם, אבל אני באמת לא זוכרת מתי קראתי משהו שפירק אותי ככה. ולו רק בגלל זה - 5 כוכבים.

ספר עצוב-עצוב, מיוחד ויפה. ממליצה בחום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
חלומו של הכוזרי

חלומו של הכוזרי

מיכה גודמן

לאור התלהבותי הרבה מספרו הקודם של מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים' שבו הוא פתח עבורי צוהר לחוכמתו של הרמב"ם, שמחתי לגלות בחנות הספרים ספר נוסף פרי עטו והפעם את פרשנותו ל"ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי.

גם ספר זה כקודמו, הוא עונג צרוף לאנשים סקרנים שיורים לכל הכיוונים בניסיון לדעת כמה שיותר על כמה שיותר נושאים... גודמן מגיש בצורה קריאה, קלה לעיכול ובהירה את עיקרי הספר העתיק, ובהחלט עושה עבודה טובה. אשמח אם ימשיך ויעשה כן לספרי פילוסופיה והגות יהודיים נוספים.

יחד עם זאת, בנימה אישית, אני חייבת לומר שאם הרמב"ם וריה"ל היו רצים לבחירות בשבוע הבא, הייתי מצביעה לרמב"ם בלי לחשוב פעמיים. בהיותי חילונית בעלת תפיסת עולם ליברלית, משנתו של הרמב"ם (רק כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר 'מורה הנבוכים', לפחות כפי שגודמן פירש אותו) הפתיעה אותי והרשימה אותי יותר מאשר זו של הלוי. בעיני, הרמב"ם הקדים את זמנו ואילו רבי יהודה הלוי התאים לזמנו בנינוחות רבה . גודמן לעומת זאת כלל לא שותף לדעתי ולאורך הספר כולו הוא מנסה להוכיח שריה"ל נדחק הצידה בסוף המאה ה-20 שלא בצדק, ודווקא היום הוא הולך והופך לרלוונטי מתמיד.

רק קצת רקע בקצרה למי שלא מכיר: כל הסיפור התחיל במאה ה-10, כאשר הסתבר למרבה פלאם של היהודים בני ימי הביניים הנרדפים והמוקצים, שקיימת אי שם ממלכה יהודית מגוירת משגשגת מסתורית ומסקרנת במקום שנקרא כזריה (באיזור של חצי האי קרים, סבורים שהתקיימה החל מהמאה ה-7 עד תחילת המאה ה-11). מנהיג יהודי ספרד, חסדאי אבן שפרוט, שלח איגרת למלך הכוזרים יוסף וקיבל ממנו בחזרה את סיפור התגיירותו של המלך ואת התגיירותה של ממלכתו בעקבותיו. כמאתיים שנה אח"כ, בשנת 1140 המשורר הנודע רבי יהודה הלוי, הסתקרן אף הוא, ושאב השראה מהאיגרות הללו ופרסם יצירה בדיונית מיוחדת במינה בשם 'ספר הכוזרי'. בספרו הוא המציא סיפור מרתק סביב המפגש מלך הכוזרים עם היהדות, כשבעזרת הסיפור שלו, הלוי מנסה להוכיח בכלים פילוסופיים רציונאליים את קיומו של אלוהים, את אמיתותה של הדת היהודית, ואת עליונות היהודים בהשוואה לכל שאר העמים בעולם.

אתגר לא פשוט הוא לקח על עצמו. הרבה מחזירים בתשובה מתבססים גם היום על רעיונותיו, אבל אני מצאתי את טיעוניו קצת מעגליים (מה שכמובן לא מוריד כהוא-זה מערכו).
לדוגמא, ההוכחה המפורסמת של ספר הכוזרי לקיומו של אלוהים: ברור שיש אלוהים, אומר הלוי, כי בניגוד לנצרות ולאיסלאם שמבוססות על סיפורי התגלות האל ליחידים, במעמד הר סיני אלוהים נגלה לכל העם. אדם אחד יכול אולי להמציא סיפור של התגלות. אבל אל שנגלה לעם שלם? קיומו אינו מוטל בספק (ומה אם אני לא מאמינה בסיפור התנ"כי עצמו? עם שלם לא יכול אולי להמציא התגלות, אבל אדם אחד יכול היה להמציא סיפור על כך שלפני כמה מאות שנים אלוהים נגלה לעם שלם.... לא?)

דוגמא אחרת היא טענתו שהיהודים הם העם הנבחר ושהם נעלים על פני כל שאר העמים. מדוע? קודם כל, כי רק להם נגלה אלוהים (מעגלי, כבר אמרנו), וחוץ מזה כי מכל עמי המקרא רק העם היהודי שרד וכל השאר נעלמו (אפשר לטעון שהיהדות היא גם דת ,וככזו היא שרדה כמו שדתות אחרות שורדות. המאמינים בדת הזו מאמינים בסיפור שלפיו הם שייכים לעם עתיק שהיתה לו התגלות אלוהית. האם אמונתם בסיפור היא הוכחה לאמיתותו? ואם המציאות היא שהם בעצם צאצאי כל העמים האחרים המוזכרים במקרא והם פשוט התגיירו בשלב כלשהו?)

גודמן משתדל מאוד לנסות ולהראות שהתווית "לאומן" שהודבקה להלוי כלל אינה מתאימה לו, וזו טעות לשפוט אותו במשקפיים שנוצרו מאות שנים אחריו. הוא טוען שבהלוי יש מימד רוחני, אישי, שמתאים לתקופתנו אולי אף יותר מאשר הוגים אחרים. יכול להיות שהוא צודק, אבל בניגוד לתחושות שהיו לי כשפגשתי לראשונה בדברי הרמב"ם, הפעם פחות התפעלתי. יחד זאת בהחלט נהניתי והשכלתי. אגב, ריה"ל מסיים את ספרו בתובנה שיהודי חייב לעלות לארץ ישראל, והוא עצמו אף הגשים בערוב ימיו את האידיאל הזה. שזה יפה.

בכל מקרה, אני חושבת שמי שרוצה קצת להעמיק את הידע שלו בהגות ופילוסופיה יהודית מבלי להקדיש לכך את שארית חייו, כדאי לו בהחלט לקרוא. הספר מרתק, מלמד וקריא ביותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
בדם קר

בדם קר

טרומן קפוטה

תחילה עלי לסייג ולומר שהביקורת שלי על הספר הזה מושפעת מאוד מהעובדה שרוב הביקורות האחרות נתנו לו חמישה כוכבים והתמוגגו עד אין קץ מאיכותו. לו היה המצב שונה, הייתי כנראה מתרכזת יותר בכך שהוא כתוב טוב, מדויק, עשיר בפרטים ובניתוחי אופי מעולים. עוד אני צריכה להגיד שהספר הזה תפס אותי בתקופה של שבה שום ספר לא הצליח למצוא חן בעיני ממש. רצף כל כך ארוך של אי שביעות רצון מעלה בי חשד עמום שהבעיה היא בי ולא בספרים. כבר אמרתי את זה בעבר. יש תקופות כאלה. אבל את שלי אני אומר. בכל זאת, אם כבר אני כאן.

ובכן, כפי שאמרו לפניי, קפוטה מתנסח בצורה מופלאה, האבחנות שלו דקות ומדויקות. הוא נכנס מתחת לעור של גיבוריו, מצליח להמחיש בחיות רבה את האירועים שהוא מתאר, ואת הלך רוחם של גיבוריו. הכל נכון ובכל זאת, משהו חשוב חסר לי בקריאה, ובדיעבד (חלפו מספר שבועות מאז סיימתי אותו) אני מתקשה להמליץ עליו למכריי. מה שחסר לי זה הקטע הזה של... ובכן, של לא לדעת מה הולך לקרות.

בדרך כלל סיפורי פשע נכתבים כספרי מתח. העניין שבהם נוצר כתוצאה מסקרנות לדעת מי ימות, מי יהרוג, מי יתפס. אלא שבהיותו של הרומאן הזה מבוסס על מקרה אמיתי ומפורסם בזמנו, והיות וגורלה המר של משפחת קלאוטר וזהותם של האחראים לכך כבר היו ידועים ומפורסמים כשהספר נכתב, קפוטה מן הסתם לא חשב שיש טעם לספר אותו בהדרגה. לכן בדרכו להמציא ז'אנר ספרותי חדש, 'הרומאן הלא בדיוני', הוא מגלה את כל מה שחשוב כבר בחלק הראשון. שלושת החלקים שבאים אח"כ הם רק הרחבה של התמצית הזו. כך יוצא שגם מי שכמוני קורא את הסיפור חמישים שנה אחרי המקרה ולא שמע עליו קודם, מוצא את עצמו ללא סימני שאלה משמעותיים אחרי רבע ספר בערך וזו בעיה בעיניי.

כי בעצם, אני שואלת את עצמי, למה לי להמשיך לקרוא סיפור שעיקריו וסופו ידועים מראש? ומצד שני, למה אמורים לעניין אותי פרטי הפרטים של מקרה הרצח הישן-נושן הזה? האם סיפורה הטראגי של משפחת קלאוטר הוא בעל השלכות כלשהן על ההיסטוריה האנושית? לא, למיטב ידיעתי. האם הרצח הזה הינו יחיד במינו ולא קרה כמוהו לא לפניו ולא אחריו, סיפור של פעם במיליון שנה? לצערנו, לא. אז למה לי לקרוא ארבע מאות עמודים שמפרטים באיזה מכונית בדיוק נסע הרוצח, ומה הוא אכל לארוחת בוקר, ואיזו עתירה הגיש העו"ד שלו ומי ישב בחבר המושבעים? בייחוד כשאני כבר יודעת פחות או יותר איך זה נגמר.

נדמה שהסיבה היחידה לעשות זאת, אני עונה לעצמי, היא הכתיבה המשובחת של קפוטה והקלאסיות של הספר עצמו. אלא שכמו שהוא המציא את הז'אנר של ה'רומאן הלא בדיוני', כך בעיני הוא גם הגדיר את חולשותיו: בהיעדר מסתורין ומתח, כאשר האירוע המתואר בו אינו בעל חשיבות היסטורית, ואינו אקטואלי עוד – הספר הופך לפחות ופחות מעניין.

בקיצור, נהניתי מהכתיבה, אבל לא מצאתי את הסיפור מרתק במיוחד. יש בו משהו לא רלוונטי. כל כך לא רלוונטי, שאני כמעט מרגישה שגם הסקירה הזו מיותרת. אני ממש מתלבטת אם ללחוץ 'שלח'. הייתי גם מעדיפה לסיים העדרות ממושכת יחסית מסימניה בביקורת קצת יותר נלהבת. אבל זה מה יש, בינתיים...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
החצי השני של הלילה

החצי השני של הלילה

שפרה קורנפלד

לא יודעת מה עובר עלי. אני בתקופה שבה ספר אחר ספר שאני קוראת מעייף אותי. הנה ספר נוסף שהתחשק לי להפסיק לקרוא כבר אחרי 50 עמודים ובכל זאת המשכתי עד הסוף כי אנשים שאני מעריכה מאוד את דעתם אהבו אותו והרגשתי שאני חייבת לתת לו צ'אנס אמיתי. אבל לצערי לא התחברתי. למה? אני מנסה לענות לעצמי על השאלה הזו בזמן שאני כותבת את הביקורת.

הסיפור הוא על קהילה חרדית סגורה בירושלים שמורכבת מכל מיני תמהונים למיניהם ומייחד אותה שימוש תדיר ויומיומי במריחואנה, נאמנות עיוורת ל"רבי" בעל מוסר כפול וחלקלק, קיצוניות דתית וניתוק מוחלט מהעולם החיצוני. (הבנתי ששפרה קורנפלד ספרה בראיונות שהספר מבוסס על זכרונות מילדותה בקהילה דומה בירושלים)

קודם כל, מקריאת שאר הביקורות הופתעתי לגלות שהרוב מתייחסים אליו כאל ספר שחושף איזו אמת אפלה שהחרדים מסתירים. אני לעומת זאת מרגישה שאחת הבעיות של הספר היא שהוא עוסק בכת שולית ואיזוטרית ואי אפשר ללמוד ממנו כלום על הציבור החרדי. אני מתארת לעצמי שקורפנלד כתבה את הסיפור מדם ליבה, ואולי אפילו יש כמה קבוצות כאלה בירושלים, אבל כל מי שפגש חרדי או שניים בחייו יודע שחייהם של מרבית החרדים בישראל לא דומים למתואר בספר הזה. תגידו עליהם מה שתגידו, חבורת מסוממים - הם לא. ה'רבי' הפיקטיבי בסיפור, ישראל וייסגלאס, כל כך קיצוני בשליליות שבו ובדחייה שהוא מעורר, שמאוד קשה לי לבוא ולהגיד עכשיו "קראתי ספר על חרדים, לא ייאמן מה שהולך אצלם". זה לא רציני. זה כמו שמישהו יכתוב סיפור על קבוצת הורים לילדי בית ספר בשכונה בפתח תקווה שהקטע שלהם זה עישון גראס בצוותא וחילופי זוגות... ונניח זר יקרא את זה ויגידו לו שזה מבוסס על סיפור אמיתי, האם הוא יוכל לצאת ממנו עם מסקנה על אופיה של התרבות הישראלית-חילונית או על דפוסי החיים של הורים בפתח תקווה? לא. במקרה הטוב, הוא יוכל ללמוד שבמקום מסוים בזמן מסוים התפתחה תופעה ייחודית ומוזרה. במקרה הרע, יסתבר שגם זה לא מדויק.

זה כשלעצמו עדיין לא מסביר למה לא אהבתי את הספר. העובדה שמדובר בסיפור חריג ולא מייצג לא אומרת שהספר לא ראוי. להיפך. עצם קיומה של קהילה כזו בהחלט מעניין מאוד, וסיפור אהבה על הרקע הזה יכול היה להיות מרתק, אלא שבעיני הוא לא. אני חוששת שהסיבה לכך היא הנימה הצינית שמלווה כמעט כל רגע בסיפור, בייחוד בחציו הראשון. ההקצנה של הדמויות לצד ההגחכה של הסיטואציות נותנת הרגשה של פארודיה. כך אתה נשאר בעצם קירח מכאן ומכאן. מצד אחד, פארודיה על קהילה כל כך ייחודית ויוצאת דופן היא כמעט חסרת ערך. מצד שני, כתיבה צינית מלגלגת יוצרת ריחוק, וריחוק מוביל לחוסר איכפתיות שבסופו של דבר גורם לשעמום. לפחות אצלי.

בצד הזכות, אני יכולה להגיד שהספר מזכיר קצת ספרים של יצחק בשביס זינגר על קהילות יהודיות סגורות באירופה במאה ה19. אהבתי את המבנה שלו, את זה שהוא מתחיל ומסתיים בחתונה, ואת הטוויסט החכם בסיום. בכלל, חציו השני של הספר טוב מחציו הראשון. קורנפלד כותבת לא רע, והספר מתובל בלשון מעורבבת של עברית-יידיש-אנגלית שנשמעת אותנטית למדי ומשעשעת. כל ת' הופכת לס', ונדמה לך שיושב לך במוח איזה קשיש פולני-אמריקאי עם מבטא כבד שמקריא לך את הספר, אם כי בשלב מסוים גם ה'שטיק' הזה התחיל לעייף אותי. מאמעש.

לסיכום, אני לא חושבת שהספר גרוע, ולקורנפלד יש כישרון, אבל באופו אישי לא הצלחתי להינות. אולי הבעיה היא אצלי, אבל רוב הזמן ליוותה אותי הרגשה מטרידה שהספר הזה הוא סוג של בזבוז זמן. אולי לא בזבוז זמן כמו צפייה בפרק של "האח הגדול", אבל תמהונים תמיד היו ותמיד יהיו בכל מקום ובכל חברה. השאלה האם יש ערך מוסף כלשהו בלקרוא עליהם?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
שלג

שלג

אורהאן פאמוק

לכאורה יש בספר הזה את כל מה שאמור למצוא חן בעיני, אבל האמת היא שבקושי הצלחתי לסיים אותו. זה מסוג הספרים שאם אני קוראת יותר מדי מהם ברצף, אני מתחילה לתהות בליבי מה כל כך כיף בלקרוא ספרים בעצם... התהייה הזו אינה תוקפת אותי כשאני סתם נופלת על ספר גרוע כי אז אני יודעת בוודאות שפשוט נתקעתי עם הספר הלא נכון. היא עולה במוחי רק בגלל ספרים בינוניים שכאלה, שנכתבו על ידי זוכי פרס נובל, שכביכול אמורים להיות טובים ומרחיבי אופקים, ועוסקים בנושאים שבדרך כלל מעניינים אותי, ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי קוראת אותם בעצלתיים, מתחמקת מהם, מעדיפה לעשות אלף ואחד דברים אחרים, ומורחת אותם על פני ימים ושבועות ארוכים... והם מצידם נמשכים ונמשכים ולא נגמרים.

להבדיל מספרים גרועים ממש, בספר כזה לא בקלות אני יכולה להצביע על הסיבה המדויקת לכך שהוא לא תופס. משהו בצורת הכתיבה של אורהאן פאמוק פשוט משאיר אותך מנותק. אולי אלו הן הדמויות שלו, ההפכפכות והחנפניות שאי אפשר להבין מה הן באמת חושבות. אולי זה היעדר האמירה שגורם לו להיות כל כך אנמי, ואולי זה פשוט חוסר המיקוד, ההתפזרות ליותר מדי כיוונים שהופכת אותו לטרחני. הנושא הראשי, זה שאיתו הספר מתחיל (חקירת תעלומה של גל התאבדויות בקרב נערות דתיות בעיר קטנה ונידחת בטורקיה) כלל לא מגיע לידי מיצוי, כאילו נשכח בדרך, ומתחלף בסיפור אהבה סתמי ולא מרגש.

אלא אם כן החברה הטורקית היא נושא שמרתק אתכם באופן מיוחד, אני לא חושבת שקל להתחבר לספר הזה. פאמוק מרפרף בין שלל דמויות, כשכל אחת מייצגת עמדה אחרת על הרצף שבין איסלאם קיצוני ואדוק לבין חילוניות ליברלית, והוא מלא הבנה ואהבה לכולן. החל מהטרוריסט האיסלאמי הקיצוני ביותר, וכלה בראדיקל הקומוניסטי לשעבר המתבונן בעינים כלות בהקצנה הדתית שעוברת על מכריו ובני משפחתו. בדיוק כמו שהגיבור הראשי, קא (בתורכית – שלג) משנה את דעתו ללא הרף ולא מצליח להשתייך לאף צד, כך גם לא ברורה עמדתו של פאמוק עצמו ביחס לסוגיות שהוא מעלה. קשה להבין למשל מה הוא חושב על הציווי הדתי לאישה מוסלמית להתכסות (דיכוי האישה או להיפך, אקט שמגן עליה ומשחרר אותה מגברים שטופי זימה?) או מהי דעתו על על האיסור הממשלתי לקבל לבתי ספר נערות שמכסות עצמן (פגיעה בחופש הפרט, או הישמרות מפני כפייה דתית?) נראה שהוא בעיקר מעוניין בלחשוף את הקונפליקטים, לעורר מודעות לכל נקודות המבט האפשריות בלי לתפוס צד. זה לא בהכרח דבר רע, אבל המחיר הוא שלא נאמר שום דבר בעל משמעות בספר, ולא עולה ממנו כל תובנה או מסקנה. מן ספר 'פרווה' שכזה.

לצד העלילה הלא מרתקת, יש בספר גם כמה רעיונות חביבים: עיירה קטנה שמנותקת משאר המדינה בשל סופת שלגים קשה, ומייצגת כמעין מיקרוקומוס את החברה הטורקית כולה. הצגות תיאטרון שדווקא בהן מתרחשים האירועים האמיתיים, ועיתון שמופץ בכמה עשרות עותקים וממציא את המציאות... אבל ההברקות הבודדות ואמנותיות הללו אינן מספיקות כדי לשנות את הרושם הכללי שהספר השאיר אצלי. בסופו של דבר, אין תחליף לסיפור טוב ואין פיצוי לשיעמום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל

ביקורות נוספות על "אשתו של הנוסע בזמן"

אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

לא יודעת.... לא הצלחתי לזרום עם הספר הזה. חשבתי שהוא נחמד ולא יותר מזה. לא הצלחתי באמת להתרגש ממנו.
כל הזמן חיפשתי "הגיון" איפה שלא ניתן למצוא הגיון , איזשהו סדר בכל האי-סדר והקפיצות האלו בזמן של הנרי.
וזה לא שאני מסתייגת מהז'אנר הזה באופן כללי, אני למעשה מאוד מחבבת מסעות בזמן. פשוט משהו בספר הזה לא תפס אותי.
דווקא החלק שיותר משך אותי היה כשהמומחה לגנטיקה נכנס לתמונה, אבל זה היה להבזק קצר ואז זה נזנח.

לפני שנה•
★★★★★
•אורית זיתן
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

מסע בזמן זה נושא מעניין. רומנטיקה זה נושא מעניין עוד יותר. השילוב שבין רומנטיקה ומסע בזמן הוא הברקה, המספקת לסופר בעל דמיון עשיר כר עלילתי נרחב. שילוב זה הוא העומד בבסיסו של "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר, שהוא סיפור אהבתם הפנטסטי (תרתי-משמע) של הנרי וקלייר, אהבה שהזמן אינו יכול לה.

בשל פגם גנטי נדיר, הנרי חווה החל מילדותו מסעות בזמן – הן ולעתיד והן לעבר. לעתים הוא יוזם את המסע בעצמו, ולעתים אין הוא יכול לשלוט בעיתוי וביעד. בכל מסע שכזה, הנרי מגיע ליעד הזמן/מקום שלו עירום כביום היוולדו, כך שבהדרגה הוא מפתח כישורי הישרדות כגון טכניקות כייסות (צריך לקנות משהו לאכול, לא?), פריצה (צריך איכשהו להגיע לבגדים, לא?) והרבצה (תתפלאו כמה אנשים לועגים סתם כך לאדם הצועד מולם ברחוב עירום ועריה ואף תוקפים אותו).

הרומן עוסק בסיפור אהבתם יוצא-הדופן של הנרי וקלייר. כפי שכתוב על גב הספר: "כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20. הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר הוא סטודנטית יפה לאמנות. הנרי מעולם לא פגש את קלייר קודם לכן; קלייר מכירה את הנרי מאז הייתה בת 6."

ניפנגר ממצה כמעט עד תום את פוטנציאל השילוב שבין רומנטיקה ומסע בזמן, וכך אנו עדים מחד לפגישות בין הנרי המבוגר לקלייר הילדה והנערה, בהן הנרי יודע את עתיד יחסיהם וקלייר עדיין לא, ומאידך לפגישות בהן הנרי וקלייר מצויים בגילם "האמיתי" ולקלייר יש ידע על פגישות של הנרי-של-העתיד עם קלייר-של-העבר שלהנרי אין, ועוד, ועוד. אין ספק שמדובר ברומן בלתי-שגרתי, שהרי: "כמה ילדות חוזות בבעל העתידי שלהן במרווחים קבועים ובעירום מלא?" מעט מאד, אני מקווה.

הרומן אינו חף מחולשות. לטעמי הוא ארוך מדי: קיבלתי את הרושם שניפנגר מנסה שלא להחמיץ שום אפשרות עלילתית שהמסע בזמן מאפשר לה, לעתים עד כדי אבסורד (הנרי מבקר עותק של עצמו הצעיר בשבועות ספורים ומעניק לו מין אוראלי? Come on!). אבל בשורה התחתונה, ניפנגר מצליחה לטוות בכישרון רב ובכתיבה מדויקת ועתירת-דמיון סיפור אהבה משכנע ומרגש המוצג ממספר רב של זוויות, חלקן כאלו שרק ה'טריק' של מסע בזמן מאפשר.

אחרי ההצלחה המסחררת של הספר והסרט שנעשה לפיו, כתבה ניפנגר רומן שני – "תאומות ושקרים" – אך לקתה ב'תסמונת הספר השני'. אילו הייתה ניפנגר של 2013 יכולה לקפוץ לבקר את ניפנגר של 2009, יתכן שהייתה מייעצת לה לשים אותו במגירה. אך למרבה הצער (או, אולי, למרבה המזל) מסעות בזמן מתקיימים רק בממלכת הדמיון, לפחות נכון לעכשיו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עולם
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

עוד בילדותי המצאתי לעצמי מבחן שיקבע עבורי אם ספר שאני קורא הנו 'מיוחד', 'ראוי' ו'זכיר': קראתי לו "מבחן הסייסטה". בבית הוריי, שניהם גדלו בצרפת, ימי שישי אחרי ארוחת הצהרים היו מוקדשים תמיד לסייסטה מסורתית. מסיימים ארוחת צהרים קלה (ארוחות הערב של שישי היו ועודן הארוחות "הרציניות" יותר) והופ – כולם למיטה עד סביבות 17:00-17:30. אני, שמעולם לא אהבתי במיוחד לישון, בטח לא בצהרים, זכיתי להקלה רשמית, שבמסגרתה יכולתי לעשות בחדרי ככל העולה על רוחי ובתנאי שאשמור על שקט. כך גמעתי, בהתאם לגיל ולתהליך ההתבגרות, עשרות "ספרי סייסטה": כל מה שקראתי ברצף אחד, בנשימה עצורה, והצלחתי לסיים עד שאבי קם להכין קפה פרקולטור, שמניחוחו הנעים השתכרתי אך לטעמו המר פחות התחברתי (אז) – היה 'ראוי', 'מיוחד' ובדיעבד גם 'זכיר'.

היום אני "מעט" יותר עסוק וגם קורא מספר מקורות במקביל, אבל מרכיב 'הרצף האחד' ו'הנשימה העצורה' לא מאוד השתנה ת'אכלס. אני לא באמת צריך לחזור לרשימות הקריאה שלי בסימניה כדי להיזכר בספרים "שעשו לי את זה". שקראתי כאילו אבדה לי תחושת הזמן, אפרופו, ועם הסיום אמרתי לעצמי "וואו!". "בדם קר" של קפוטה, "שארית היום" של אישיגורו, "שואה שלנו" של גוטפרוינד, "בדרכים" של קרואק, הספרים של בינה ושל הוולבק, קלאסיקות של הוגו, של גרסיה מארקס, של דיקנס ושל דוסטוייבסקי, ובעצם די הרבה כשאני חושב על זה. אני יותר אוהב מלא אוהב. ככה זה בבית הלל. לכל אלה אני מוסיף היום, בחיוך שובבי של מי שחש כאילו התפרץ לדלת פתוחה, לפחות עבור חלקכם, את "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפנגר.

נתחיל מנושא שמרתק רבים וטובים, ושמהווה את המסגרת העלילתית של הספר – המסע בזמן. מי לא חשב על האופציה הזו מתישהו? מי לא השיב לעצמו או לשאלת אחרים – מה היית עושה אילו ניתנה לך האפשרות הזו, הכוח הבלתי נתפס הזה הגלום בלנוע בזמן?! רוב האנשים הכנים היו משיבים משהו שקשור כנראה בעושר ובהתעשרות; למשל – לשוב לעבר כשאתה כבר יודע מהם המספרים הזוכים בהגרלה גדולה או מהי המנייה שזינקה בוול-סטריט, ואז לחזור בזמן ולבצע את הפעולות הנדרשות. גם אני חשבתי עד לא מזמן, שזה -אם לא הדבר הראשון- לפחות בין עשרת המהלכים הראשונים שהייתי מבצע. לא רוצה להשבית שמחות אבל אחרי ה-7.10 - אני בכלל לא בכיוון. יש לי במצטבר כבר כ-1500 איש להציל, למצער, זה אין מה להשוות בכלל בסדר החשיבות. אני לא מתייפף, אני בן של קיבוצניקים. אח"כ אתפנה, אם בכלל, להבלי העולם החומרי. הכל בחלום כן?! זה לא שגיליתי משהו קונקרטי שאני חושף פה בטעות.

כך או כך, ניפנגר עצמה, בשלב מסוים, נדמה כאילו ויתרה על הפרדוקסים הרבים והכשלים הלוגיים שהנושא הזה של תנועה בזמן מעלה, ופשוט איפשרה לעלילה לזרום במקום להיתקע. למשל, ההגיון הפיסיקלי(?) המניח ששני "אני" אינם יכולים להופיע באותה נקודה (מקום וזמן) בו זמנית (שני הנרי, למעשה), או הסתירה שבין סיטואציות בהן הנרי חוזר לעבר ומשפיע על העתיד (מלמד את עצמו הצעיר כיצד לכייס אנשים ולשרוד) ובין סיטואציות בהן הוא חוזר לעבר אך טוען באוזניה של קלייר שאינו יכול לעשות זאת, ומסביר לה שהוא כמו קול דומם שצופה במציאות המתרחשת - מהצד. אני מניח שההחלטה הזו של לוותר על ההיבטים "הטכניים", אם בכלל היתה כזו ולא מדובר כאן ביציר הדמיון הפורה שלי, נבעה מההנחה שזה ממילא לא הדבר המרכזי, לבו של הרומן.

לבו של הרומן ומה שבאמת מרתק בספר הזה הוא, ההנחה העוברת בו לכל אורכו, כחוט השני, תמימה ומקסימה להחריד, היפוך מוחלט ואף כזה הקורא תיגר על אקסיומות לכאורה, כאלה הקושרות בין המאה ה-21, עידן ה"ראינו ושמענו הכל" וציניות כצורת חיים שכיחה וכמעט מקובלת - שאהבה אמיתית (בכוונה לא שם במרכאות), כנה, עמוקה, כזו המושתתת על יסודות בריאים ואיתנים של חברות, שותפות גורל, עשייה וחוויות משותפות, משיכה מינית ואינטלקטואלית, שורדת ותשרוד את ה כ ל. גם את אתגרי החיים שיבואו, גם את הימים האפורים שעשויים לבוא וכן – גם את הזמן. וזה כל כך מקסים הדבר הזה, האמירה הזו, אפילו שהספר נכתב כבר ב-2003 ואני קראתיו עם עוד 20 שנים של דומן מצטבר בכל הקשור באמון שיש לאנשים לגבי מושג 'האהבה' (ביום חמישי נכחתי בהרצאה של הפסיכולוג דני פרידלנדר, שטען שהגורם המשפיע ביותר לרעה על יחסי זוגיות בימינו הוא הסלולארי. ניחשתי. ניחשתם), שבא לך פשוט לחייך על 'הגילוי המרעיש' שעוד אדם אחד בעולם חושב כמוך. לפחות. כאלה אנחנו, הרומנטיקים ללא תקנה: אוהבים, על זמניים ו...אידיוטים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•הלל הזקן
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

הגעתי אל "אשתו של הנוסע בזמן" לאחר שצפיתי בסרט מספר פעמים. לכאורה, העלילה הייתה ידועה, אך מהר מאוד התברר שאין דמיון בין החוויה הקולנועית לעומק הספרותי. בעוד הסרט מצליח להעביר את ה"מה", הספר מצליח להעביר את ה"איך" וה"למה", ובעיקר את המחשבות והרגשות שנותרו על רצפת העריכה בהוליווד.
תמצית העלילה:
זהו סיפורם של הנרי וקלייר. הנרי נוסע בזמן בעל כורחו, מופיע ונעלם בחייה של קלייר בנקודות זמן שונות. קלייר, מצדה, מעבירה את חייה בהמתנה דרוכה לאיש שהיא אוהבת. המבנה הלא-ליניארי של הספר בונה פאזל רגשי מרהיב שבו כל פיסת מידע וכל מפגש מקבלים משמעות חדשה ככל שהעלילה מתקדמת.

איכות הכתיבה של אודרי ניפנגר היא מלאכת מחשבת. למרות הקפיצות המרובות בזמן, הטקסט נותר נהיר וקוהורנטי, ומצליח להחזיק את הקורא מבלי לבלבל אותו. הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות. הנרי וקלייר אינם רק "דמויות בסיפור", הם נשמות עגולות ומורכבות. המונולוגים הפנימיים והתפתחות הרגשות ביניהם כתובים ברהיטות אינטליגנטית שחודרת עמוק מתחת לעור.
האנקדוטות הקטנות, הפרטים היומיומיים לכאורה, הם אלו שבונים את האותנטיות של הסיפור. אין כאן "קישוטיות יתר", אלא שימוש מדויק במילים כדי לתאר את הכאב שבחוסר הוודאות ואת העוצמה שבאהבה שאינה תלויה בזמן. החלק האחרון של הספר הוא מלאכת מחשבת של רגש; הוא לא רק "מרגש", הוא מטלטל ומזכך.
הסוף של הספר סיפק לי את אותו "ריסוק רגשי" נדיר שרק ספרות גדולה באמת יודעת לחולל. הוא מהודק, מספק קלוז'ר נפשי עמוק ומשאיר את הקורא עם לב פועם ודמעות שאינן מבקשות סליחה.
שורה תחתונה:
מופת של כתיבה פסיכולוגית ורגשית. ספר שמוכיח שגם בתוך עלילת פנטזיה, האמת האנושית היא הדבר המוחשי ביותר שיש. יצירה מופלאה שחובה לקרוא, גם (ובעיקר) אם ראיתם את הסרט.

לפני חודשיים•
★★★★★
•ליליאן די
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

"קחי לך תפוחים ותמרים" שר רמי קליינשטיין, אי אז בשנות התשעים.
מה הרעיון של השיר הזה, אבא שלי תהה. מה הרעיון של ה"תפוחים ותמרים"?
סתם, אמרתי, כי הם מתוקים... אז שהיום שלה יהיה מתוק.
לא אמרתי "אבא אתה חופר", כי הסלנג הזה טרם הומצא אז.
לא, לא, אמר אבא שלי, בטח יש איזה רעיון, לא? זה נשמע יותר עמוק מזה.
אחרי כמה ימים יצא לו לשמוע את השיר ברדיו מהתחלה עד הסוף והוא הגיע למסקנה שצדקתי: אין עומק, אין רעיון. באמת סתם.

אז כן, קורה לפעמים שמישהו או משהו נראים לנו עמוקים במבט ראשון, אבל במבט קצת יותר מעמיק - מתברר שלא.
בקריאה ראשונה חשבתי שלספר הזה יש איזה רעיון, איזה עומק, שנדרשת עוד קריאה, מעמיקה יותר, כדי לחשוף.
משהו על... אהבה וזמן, התנגשות בין כיוונים, נו. משהו.
אבל בכל הקריאות הבאות (לא, אני לא מספרת כמה היו), לא התגלה עוד רובד.
מה שכן התגלה הוא שבעצם יש במערכת היחסים הזו, שהתחילה כשקלייר היתה ילדה והנרי גבר שמופיע בעירום ונעלם בפתאומיות, משהו מטריד.
שהסופרת התחמקה מהפרדוקסים של המסע בזמן, ולאו דווקא באלגנטיות:
מילא שהנרי וקלייר חוששים לעשות שינוי כי מי יודע מה יקרה (קלייר מראה להנרי תמונה שונה ממה שהוא זוכר שיש להם בהווה. הם מחליטים להשאיר אותה כך ולראות מה יקרה... אבל בסוף קלייר חוששת ומוותרת. אז... מה באמת היה קורה?)
אבל זה שהנרי המבוגר מלמד את הנרי הילד שיטות מתוחכמות לפריצת מנעולים, בעזרת הידע שיש לו כי... נו, הוא למד את זה כילד מעצמו המבוגר שלמד את זה כילד... מעצמו... הבעיה מובנת, נכון?
מתי נשתל הידע במוחו של הנרי, ואם הוא יכול ללמד את עצמו כל דבר בשיטה הזו - טוב, למה הוא לא לימד את עצמו איך להתגבר על ליקוי הזמן שלו?
אבל הבעיה הכי חמורה בעיני היא שככל שחשבתי על זה, לא הצלחתי למצוא כמעט שום קו אופי של אף אחד מהגיבורים הראשיים - הנרי וקלייר.
לכל היותר אני יכולה לומר על קלייר שהיא, אמ, יצירתית (כי היא אמנית) ועל הנרי שהוא, אמממ, בעל נטיה להרס עצמי, אולי?
ומה עוד? איך אחרי ספר שלם שבו אנחנו נכנסים להם לתוך הראש - אפשר להגיד עליהם כל כך מעט?
ומה בעצם הם מצאו זה בזו וזו בזה, בהיותם נטולי אופי? ואם יש לנו ספר על שני אנשים חסרי אופי שמאוהבים זה בזה בטירוף למרות הבעיות שכוחות העל של אחד מהם מעמידות בפני הזוגיות שלהם, אולי היה כדאי כבר למקם אותו בעולם דיסוטופי ומיד להעביר אותו למדף ספרי הנוער?

ואחרי כל זה, השאלה הכי גדולה היא למה בכל זאת, למרות המודעות לפגמים שלו, אני אוהבת את הספר הזה.
אולי בגלל המסע בזמן, אלמנט שמנמיך את רף הביקורתיות שלי באופן מיידי.
מסע בזמן מרתק אותי, שדרוג מיידי לכל עלילה.
(למה באמת אף אחד מסופרי הדיסוטופיות-נוסחאותיות לנוער לא משלב גם מסע בזמן בספר?? זה הופיע באחד מספרי הארי פוטר, כך שזה עומד אפילו בכלל הראשון של הז'אנר: העתקת פרטים מלהיטים קודמים!)
ולא רק שיש מסע בזמן - הוא גם נעשה באופן די מקורי: מסופר מנקודת מבטה של אשתו של-, ללא מכונת זמן או כישוף, ומאופיין כלקות של הנוסע בזמן - באופן שקורץ לסט הלקויות המוכרות בימינו, שלא היו פה עד לפני דור או שניים.
אולי בגלל הסיטואציות המשעשעות והמותחות שהמסע בזמן הזה מביא איתו.
ואולי אין ממש הסבר רציונלי.
אחרי הכל, אם יש מסר לספר הזה הוא שאפשר לאהוב גם בלי שום סיבה נראית לעין.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

מה הזמן מסמן לי?
שגיליתי את הספר באיחור מגושם של 10 שנים, 900 דירוגים ו-400 ביקורות.

היה לי ים של זמן אז הלכתי בעקבות הזמן האבוד והייתי לעבד של הזמן ושל הנרי שנופל מחוץ לזמן ושל קלייר שמחכה לו בתחנה בזמן.
והספר מהספריה, אז הוא היה על זמן שאול וזה היה משחק על זמן כי אם לא אסיים אותו בזמן שומר הזמן לא ייתן לי כפל זמן.
אז האצתי את גלגל הזמן ונגרמה לי רעידת זמן ורציתי לשלח את חץ הזמן ולהרוג את הזמן אבל במקום זה לקחתי פסק זמן ועשית קפל בזמן.
אבל הגעתי לזמן סגירה בדיוק בקץ הזמן ולא כעסתי בכלל על הזמן שאבד לי.
זמן ועת לכל חפץ אז כדי להימנע מכשל זמן הגיע הזמן לכתוב את קיצור תולדות הזמן. של אשתו של הנוסע בזמן.
והכי מתבקש יהיה להמשיך את מוטיב הזמן ולכתוב שהספר הוא בזבוז של זמן, אבל הוא לא. הוא מתנה לזמן.
והעטיפה היא כל כך יפה שחבל על הזמן.

(בקטע הנ"ל מוצפנים הרבה שמות של ספרים. בין המזהים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט, אם רק אצליח לשכנע את הנרי לנסוע בזמן ל-1975 ולנחות באולפן של "זהו זה".)

אהבתי את הספר, ואני אכתוב לו שיר הלל שונראי.
אבל שונרא, כמו שונרא, לא יכול גם בלי איזו שריטה קטנה.
אזהרה: מי שיקרא את זה לא ייסע בזמן, אבל מחוגי הזמן יעשו עליו סיבוב.
ועוד אחת: כנראה רק חייזרים לא קראו את הספר, אבל בכל זאת אזהיר שיש פה קלקלנים.

אף פעם לא קראתי מדע בדיוני, וגם לא את האחות הקטנה והנודניקית שלו הפנטזיה.
ואולי הפנטזיה היא רק אחות חורגת או סתם איזו בת דוד נדחפת. אולי היא בכלל שיבוט מקולקל שיצא משליטה. לא יודעת, אני שומרת מרחק מכל המשפחה.
אין לי דימיון ללא גבולות. צר דימיוני כרדיוס מחוגי שעון שמסתובבים בכיוון השעון בקצב של שנייה בכל שנייה.

אז לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, עשיתי לעצמי הכנה, כמעט מדיטציה אפילו.
דאג וטוני ממנהרת הזמן. הם טיילו בזמן. זוכרת? גדלת עליהם. תחשבי על דאג וטוני.
ובנג׳מין באטן. זוכרת שהיית צריכה טישיו בסוף הסרט? ושהוא השאיר אותך נוגה ומהורהרת. אז גם לבנג'מין היה טיול בזמן. טיול הפוך, אבל טיול.
אז יש את דאג וטוני ואת בנג׳מין באטן.
אה, וגם מרטי מקפליי.
ואפקט הפרפר שהיה חתיכת מסע אקסטרימי בזמן. מה זה אקסטרמי? אקסטרימי על אקסטזי.
טיול בזמן. מה כל כך מסובך בזה?
עכשיו הבנאדם פה, כלומר בעכשיו. ובעוד רגע הוא פה, או שם, אבל באתמול. או במחר.
קל ופשוט.
אז זהו, שלא.

את תחילת הקריאה אני יכולה להקביל לנהיגה ברכב. רכב חדש מהניילונים.
ההתחלה הייתה מבטיחה. הרכב התניע חלק ויצא לדרך.
פתאום הוא התחיל להשמיע קולות מאמץ מוזרים.
התעלמתי.
ואז התווספו חירחורים ושיעולים והבהובי מסך היסטריים ״חשב מסלול מחדש!"
לא, עוד לא.
אבל הרכב יצא משליטה ופקד עלי "נטוש מיד! הפעל כיסא מפלט!".
ניסיתי לייצב את המכונה המשוגעת עד שהועפתי החוצה בחבטה אדירה.

רוצה לומר, ההתחלה הייתה לי קשה.
להנרי היו כל כך הרבה מופעים, בכל כך הרבה זמנים וכל כך הרבה גילאים. ועוד לפני שהגעתי להנרי השמיני כבר הייתי מבולבלת.
אז הגעתי לעמוד 70 ועצרתי. עשיתי רוורס והתחלתי מחדש. והיה בסדר. הקפיצות בזמן עברו ללא זעזועים.
עצה למי שמתקשה בקריאה: עמודים 66-70 הם המפתח להבנת הרעיון. ואז כדאי לחזור להתחלה והקריאה תהיה לא מגומגמת.

אבל מה הטעם לנסוע בזמן אם אתה לא יכול לשנות אותו?
זה כמו להכניס אותי לחנות ענק של ממתקים עם מאזן קלורי אפס, אבל עם מסקינטייפ שחוסם לי את הפה.
אבל אולי לא.
לו הייתי מקבלת הצעה להיות נוסעת בזמן, אני חושבת שהייתי לוקחת אותה. סקרנות היא תכונה אנושית חשובה. היא הובילה להמצאות משנות חיים, משנות עולם. אבל הסקרנות גם הרגה את החתול.

את הנרי דטאמבל לא שאלו אם הוא רוצה להיות נוסע בזמן.
הנרי דטאמבל הוא אל"ז. אדם עם ליקוי זמן.
הוא נוסע בזמן ונוחת בכל תחנה עם עורו לגופו בלבד. עירום.
קלייר אבשייר בת 6 כשהיא פוגשת את הנרי לראשונה. הוא בן 36.
עד שימלאו לקלייר 18, היא תיפגש עם הנרי פעמים רבות.
הוא יגיע מן העתיד שבו הוא וקלייר נשואים, וקלייר הקטנה תהיה תחנה קבועה בנסיעותיו בזמן.
כשהנרי בן 28 וקלייר בת 20, הם נפגשים לראשונה בהווה של שניהם.
קלייר מכירה את הנרי. היא העבירה את ילדותה ונעוריה בציפייה לביקוריו.
הנרי לא מכיר את קלייר, כי נסיעותיו בזמן אליה עדיין לא התחילו.
מבחינתו זו פגישה ראשונה. מבחינתה זהו בעלה לעתיד.


אני לא יודעת אם במדע בידיוני הכל חוקי או שאין בכלל חוקים.
אבל זה תירוץ מצוין כדי ששונרא יתחיל לשרוט.

מילא שהנרי נוסע בזמן אבל הוא גם משכפל את עצמו ולא תמיד היה ברור לי מיהו ההנרי הנוסע ומיהו ההנרי של ההווה כי שניהם פונים אל עצמם השני בשם... ובכן, הנרי.
וכשהנרי בן ה-15 נסע בזמן ופגש את הנרי בן ה-15, אז כבר ממש רציתי לצרוח עליו, "תגיד, שמעת על 'אדם בתוך עצמו הוא גר'? כן? אז למה יצאת?!" אבל לא ידעתי על איזה הנרי אני צריכה לצרוח אז נאלצתי לעשות שינויים בהרגלי הצריחה ובמקום זה המשכתי לצרוך. את הספר.

לא ברור האם ליקוי הזמן של הנרי הוא סוד ולא ברור מי זכאי לדעת עליו ומי לא. מנהל הספריה שבה הנרי עובד, למשל, לא יודע, מה שאילץ את הנרי להתפתל לא רק בזמן אלא גם בהסברים. אני לא מכירה הרבה בוסים שמאפשרים לעובדיהם להופיע בעירום, בעבודה, אלא אם כן הם מצילים בחוף נודיסטים.

רגע לפני החתונה של הנרי וקלייר, הנרי של ההווה יצא לנסיעה בזמן, והנרי של העתיד בדיוק הגיע. מישהו היה צריך להיות החתן, אז הנרי של העתיד נכנס לנעלי ההנרי של ההווה. למזלו, המידה התאימה בול.
אז במקום שהחתן יהיה הנרי צעיר עם שיער שחור קצר, החתן היה הנרי מבוגר יותר עם שיער מלח-פלפל ארוך. ובכל זאת, לא נרשמו השתאות ומבטים נבוכים בקרב הקהל. אולי הם פשוט חשבו שהפחד מפני מוסד הנישואים גרם לשערו להלבין בין לילה? אלא שעברה רק שעה מאז ראו אותו לאחרונה כבן תשחורת. טוב, לא חשוב.

אחד ממשפטי המפתח בחינוך ילדים הוא ״אל תדברו עם זרים״. נראה שהוריה של קלייר דילגו על השיעור הזה. קלייר בת השש נפגשת עם זר מבוגר ועירום בלב היער ושומרת את זה בסוד. לי זה נראה מופרך. וכל מי שחושב שזה לא, שינסה לדמיין את ילדתו הקטנה בגינה הציבורית עם גבר מבוגר ועירום שאומר לה שזה בסדר כי הוא בא מהעתיד.

המשפחה של קלייר די נעלמה באמצע הספר. אולי הנרי לקח אותם לאחת מנסיעותיו בזמן והם לא מצאו את הדרך חזרה.

במסעותיו בזמן, הנרי אף פעם לא נחת על פסי רכבת שנייה לפני שהיא מגיעה, או בבריכת תנינים, או בחדר האוכל של כלא גברים שמור במיוחד. כשהוא עירום, להזכירכם. אז אולי בגלל שהסיכון נחסך ממנו בכל מסעותיו, כשהוא כבר חטף את זה, הוא חטף את זה חזק וקטלני.

אודרי ניפנגר לא המציאה את הנסיעה בזמן, אבל היא הצליחה להנדס לתוכה את רכיב הרגש.
והנה ראייה אחת.

שנת 1984
הנרי בן 36, קלייר בת 12
שיחה על אשתו בהווה שממנו הוא הגיע (עמ' 71-72)

"היא דואגת לך?"
"כן," אני אומר ברוך. "היא דואגת." אני תוהה מה קלייר עושה עכשיו, ב-1999. אולי היא עדיין ישנה. אולי היא לא תשים לב שנסעתי.
"אתה אוהב אותה?"
"מאוד," אני לוחש. אנחנו שוכבים בדממה זה לצד זה, מביטים בעצים המתנדנדים, בציפורים, בשמיים. אני שומע צליל עמום של משיכה באף, וכשאני מציץ בקלייר אני נדהם לראות דמעות במורד פניה לכיוון האוזניים. אני מתיישב ורוכן אליה. "מה קרה, קלייר?" היא רק מנענעת את הראש שלה קדימה ואחורה ומצמידה את שפתיה. אני מלטף את שערה, ומרים אותה לישיבה, ועוטף אותה בידי. היא ילדה, ויחד עם זה היא לא. "מה קרה?"
זה יוצא כל כך בשקט שאני נאלץ לבקש ממנה לחזור על זה: "פשוט חשבתי שאולי אתה נשוי לי."

ורציתי להזיז את הנרי הצידה קצת, כדי שגם אני אוכל לחבק את קלייר.

אודרי ניפנגר הכניסה גם אליטיסטיות יומרנית ומתפלצנת, אבל לדעתי היא עדיין שוחה בביצה של הקיטש האמריקאי המוכר והאהוב.
אני תוהה, אנשים באמת מדברים ככה?

שנת 2006
קלייר בת 35
שיחה קלילה במטבח בין קלייר לחברתה המעצבנת שאריס (עמ' 432-433)

היא מחייכת. "זה היה הטריפ שלי כשהייתי קטנה. רציתי להיות יפהפייה כשאגדל."
אני צוחקת. "אבל לא הצלחת להגשים את זה, אז נהיית אמנית."
"פגשתי את גומז והבנתי שאף אחד לא יצליח להפיל את מערכת ההפעלה הבורגנית קפיטליסטית שוביניסטית שיתופית על ידי סלסול השיער שלו."
(וזה ממשיך...)
"אז על מה את עובדת?" אני שואלת אותה.
"וירוסים במחשב כאמנות."
"אוווווה" אוי לא. "זה לא בעייתי מבחינת החוק?"
"ובכן, לא. אני רק מעצבת אותם, אחר כך אני מציירת את הקוד על הקנבס, ואז אני מראה. אני לא מכניסה אותם לרשת."
"אבל מישהו יכול."
"בטח." שאריס מחייכת ברשעות. "אני מקווה שיכניסו. גומז לועג, אבל חלק מהציורים הקטנים יכולים לגרום אי נוחות רצינית לבנק העולמי ולביל גייטס ולממזרים שמייצרים כספומטים."
"טוב, בהצלחה. מתי התערוכה?"
"מאי. אני אשלח לך הזמנה."
"כן, כשאני אקבל אותה אני אמיר את הרכוש שלנו בזהב ואצבור מים בבקבוקים."

וכל מה שרציתי לומר לה זה: באמא שלך, שאריס?
נחשי איפה אני לא אהיה במאי 2007.

"אמא אומרת שככה אנשים. כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים."
יכולתי להתלונן על אורכו של הספר ועל כך שישנם אירועים שאפשר היה לוותר עליהם, אבל בהתחשב באורך הסקירה שלי זו תהיה חוצפה לדבר על עריכה וקיצוצים.
אז אני לא אתלונן. אבל קדם הלידה של אלבה היה כל כך ארוך, אז קיוויתי שבתור פיצוי, אם הם כבר בשיקגו, והם בדרך לבית חולים, אולי הם יגיעו בסוף לאי.אר של ד"ר מארק גרין.

ומשהו קטן וארסי לפני סיום.
שני פריטים שלא מומלץ שיהיו בארון הספרים והתקליטים של הנרי וקלייר:
כל הזמן את אשתי / שלמה ארצי (הנרי)
כל הזמן אשתו / לאה רבין (קלייר)

ובשורה התחתונה בהחלט.
גם חמישה כוכבים נוצצים וזוהרים. וגם קניתי את הספר.

תלונות על אורך המגילה אפשר להשאיר אצל שומר הזמן בלובי ליד המעליות.
נ.ב
תודה ל-Isabella שבזכות הביקורת שהיא כתבה רציתי לקרוא את הספר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

רבים כתבו לפני - מדובר ברעיון ייחודי ובספר חווייתי, הגם שמאוד לא ריאליסטי, שמציג סיפור מסע בזמן באופן שונה משמעותית מהסיפורים הקלאסיים על מסע בזמן מסאגת המדע הבדיוני.

אבל... יש כמה קטעים שלפחות לי צרמו מאוד, ועוררו תהיות למה הסופרת התעקשה לשלב אותם בעלילה (כולל ספוילרים):


כל הקטע עם גומז והאובססיה שלו לקלייר ממש לא במקום.
יש הגזמה כללית בההאדרה של קלייר וההדגשה החוזרת עד כמה היא האשה המושלמת: יפייפיה מדהימה (וחטובה), חכמה ומוכשרת שמצליחה בכל דבר שנוגעת בו וכמובן - באה ממשפחה עשירה ומסודרת באופן שלא צריכה לעבוד לפרנסתה.
אבל ההגזמה האמיתית היא שאפילו החברה הכי טובה שלה מגלה הבנה לכך שגומז שהופך בהמשך לבעלה ואב ילדיה מאוהב בקלייר וחיה עם זה בשלום, כשהשיא שמתבטא בשיחה גלויה בין שאריס להנרי בה היא מבקשת מהנרי "תגיד לי שקלייר לא רוצה את גומז" - זה מבחינתי הדבר הכי לא ריאליסטי בסיפור הזה.


עוד קטע שלא הצלחתי להבין זה למה היה כל כך חשוב לסופרת שהנרי יהיה יהודי שמתעלם מהעובדה שהוא יהודי, ולהדגיש את זה בהזדמנויות מאוד ספציפיות.
אורח חייו של הנרי לא יהודי להחריד (מוקפד גם פירוט רב לאוכל המאוד לא כשר שאוכל בהזדמנויות שונות), במיוחד כשההדגשה קשורה ספציפית לציון העובדה שאמא שלו, שמאוזכרת בתור ז"ל בכל שלב, הייתה יהודיה.
לא הצלחתי להבין למה מודגש כל כך הפרט הזה שאין לו שום תרומה לעלילה ולהפך - קלייר קתולית, ובכל זאת היא, הוריה והכומר שלה לא מתייחסים בכלל לעובדה שהנרי למעשה יהודי. נראה גם שלא קיים שלב בו הנרי משתף אותה בעובדה שהוא יהודי, הנושא נחשף כשאמא של קלייר מציינת שאמו הייתה יהודיה ופתאום קולטת מה זה אומר - אבל בהקשר של כך שהגישה לו חזיר, לא בהקשר של "הבת הקתולית שלי בזוגיות עם יהודי", וקלייר עצמה בכלל לא מתייחסת לזה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ורד
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל ספר אחר שאי פעם קראתי.
הפעם הראשונה שלי איתו היתה בהחבא, אני בת 14 וקצת, הספר שנאסר עליי לקרוא כיוון שהוא "לא תואם את גילי" מונח על השידה לצד המיטה של ההורים שלי. אני נכנסת לחדר במקרה, רואה אותו שם, כאילו חיכה רק לי, ושוקעת בתוך המילים במשך שלוש שעות רצופות.
מאז, קראתי את הספר בעברית לפחות שלוש פעמים ובאנגלית פעמיים. את הסרט ראיתי היום בפעם השלישית. בתור בחורה שלא קל לה להתמיד לגבי שום דבר או אף אחד, בטח שלא דברים שנשארו ויישארו בדיוק כפי שהיו, זה אומר המון. על המדף בארון הספרים שלי מונחים כמעט תמיד שני העותקים, בעברית ובאנגלית, זה ליד זה, מחכים לזמן בו אחליט לקררוא אותם שוב, או שיבוא מישהו שארגיש שאני לא אתן לו ללכת בלי הספר הזה ביד.

לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי.
שגרם לי לתהות לגבי אהבה, האם היא באמת חזקה עד כדי כך שתוכל להחזיק גם ממרחק שנים וקילומטרים ומפגשים בנקודות זמן אקראיות תודות למזל בלבד. מעין מוטיבציה לעתיד, לאמור שכל דבר, כל מרחק וזמן של התרחקות יכולים להיות אפשריים. שהרי בחיים שלנו יש ודאות, רוב הזמן. אנשים לא נעלמים בדרך כלל בלי סיבה. אנשים יודעים מתי ילכו ומתי יחזרו, וגם אם זה הרבה זמן, זה לפחות יקרה כמעט ודאי, זה לפחות קיים, במרחק כלשהו ובזמן זהה לגמרי.

לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי.
שכל מי ששאל להמלצה ספרותית ממני קיבל אותו מודגש בפסגת הרשימה, בתוספת כמה סימני קריאה להבהרה. שבכיתי, בכל פעם, שקראתי את הספר. את הסוף, שהוא סוף. והוא יפה, יפה כל כך. ממש סערת רגשות כאילו שחייתי וכרעתי ברך ליד הנרי המכוסה בשמיכה בערב השנה החדשה. של להוריד את הספר ולהבין שזהו, של ללכת בבית עם מבט מוזר ולענות על השאלה המודאגת של האמא הפולנייה ב"אשתו של הנוסע בזמן", ולקבל בחזרה תשובה של "עוד פעם?"

ספר שקצוות האצבעות שלך נשארות טבולות בו גם אחרי שסיימת את הקריאה, זהו ספר טוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נמשים
דירוג
2.0
לפני 16 שנים

“אני יודעת שהרבה אנשים אהבו מאד את הספר, אותי הוא פשוט לא סחף. לא הצלחתי לסיים אותו (ולא שלא ניסיתי).”