• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מות הנזיר

מות הנזיר

מאת אלון חילו

הביקורת של זוהר

תמונה של זוהר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
מות הנזיר

מות הנזיר

מאת אלון חילו

הביקורת של זוהר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של זוהר
הוצאה לאור:חרגול
שנת הוצאה:2004
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
shoshan
לפני 15 שנים

“אלון חילו: מות הנזיר. חרגול 2004 (ספריה) פרשה של מחשבות ומעשי טומאה בשפה נהדרת פיוטית ונמלצת. ב”

6/8
ביקורות על מות הנזיר
הבאה
ש. בן-אריה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

אלון חילו מציג בספר הסבר משלו לעלילת דמשק שהתרחשה בשנת 1840. אפשר שההסבר של חילו הגיוני, שהרי כל קצוות העלילה קשורים וסגורים, אולי סגורים מכדי להותיר מקום לספק. אלא שלראות עיני מתבלטת מעל העלילה דווקא השפה העברית, זו שכבר דיללנו ושחקנו, המרימה את ראשה ומציירת בצורה חושנית ומשכנעת את דמשק שלפני מאה וחמישים שנה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של זוהר

זוהר

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
116 ביקורות•14 נבחרות•1,087 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זוהר
זוהר
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות116
ביקורות נבחרות14
לייקים שקיבלה1,087
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית16ביוגראפיות6

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של זוהר

האפר של אנג'לה

האפר של אנג'לה

פרנק מק'קורט

בשנת 1996 הייתי תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון סטייווסנט (Stuyvesant) בניו-יורק. בוקר אחד, המורה לספרות נכנס לכיתה וסיפר שמיסטר מק'קורט, גם הוא מורה לספרות בבית ספרנו, זכה בפרס פוליצר על ספרו "האפר של אנג'לה". את פרנק מק'קורט ראיתי הרבה פעמים במסדרונות בית הספר, אך לצערי לא הזדמן לי ללמוד אצלו. הספר של מק'קורט נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר המון שנים, בינתיים אף הופק לסרט, ומק'קורט עצמו נפטר לפני עשר שנים. השבוע קראתי את הספר, שזוכה אצלי - תחזיק חזק, מחשבות - לחמישה כוכבים זוהרים.

כל-כך הרבה דברים אפשר ללמוד מספרו של מק'קורט וכל-כך הרבה עצב וכאב יש בו. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורו של מק'קורט, שנולד בארה"ב למשפחה אירית קשת יום. המשפחה חוזרת לעיר לימריק שבאירלנד, אך גם שם צפוי לה גורל עגום. הספר מתאר עוני ורעב קשים מאוד ודרכי התמודדות שונות (הרבה אלכוהול). הספר נוגע במנעד רחב מאוד של נושאים - פערי מעמדות, שיקולי דעת מוסריים, חינוך והשכלה, מחוייבות משפחתית, מקומה של הדת בחברה, מוות ואבל, היחסים בין דרום אירלנד לצפונה ועוד. הנושאים אמנם כבדי-משקל, אבל הכתיבה זורמת כמו מים. בתוך העוני יש הרבה רגעים מצחיקים, ומק'קורט מפגין חוש הומור מצויין שבוודאי סייע לו גם בילדותו. הנפש הילדית מורגשת בהתמקדות של המספר במשפחה, בחברים, באוכל, במשחקים ובדברים הקטנים, מבלי לשקוע בנושאים "של מבוגרים" כמו פוליטיקה, מלחמות וכלכלה. הספר מביא את הסיפור בבהירות כפי שהוא נחווה בזמן אמת, ללא שכבת הפרשנות שניתן היה לבצע בדיעבד. ספרים, לרוב, לא מביאים אותי לידי בכי וצחוק, אך בספר הזה בכיתי וצחקתי לסירוגין.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

רצה הגורל והשתחררתי מצה"ל בדיוק בזמן כדי לעבוד בשבוע הספר. מכרתי ספרים בדוכן של הוצאת מודן בכיכר בכפר סבא. איכשהו, כמעט כל הספרים בדוכן שלי היו שחורים - הבושם, "אני, כריסטיאנה פ.", ספרי סטיבן קינג. הצפיפות סביב הדוכן הייתה רבה, ומדי פעם היו נעמדים מולו נערות ונערים שהצביעו על הספר "אני, כריסטיאנה פ." ואמרו שהוא מדהים ומזעזע. משנגמר שבוע הספר, גמרתי אומר להשלים חורים בהשכלה ולקרוא את הספרים שמהם התלהבו המבקרים בדוכן. אך מבצע ה"חור בהשכלה" התחיל והסתיים בספר הראשון שבחרתי, ספר עצום מימדים של סטיבן קינג, אף הוא ספר שחור, שעשה את כל הדרך לפורטוגל ובחזרה וננטש בחוסר עניין. "אני, כריסטיאנה פ." נותר קבור ברשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא" כמעט עשרים שנה, עד ששאלתי אותו מהספריה השבוע.

מזמן לא קראתי ככה ספר שאי אפשר להניח מהידיים. מהשורה הראשונה בספר, העלילה סוחפת וכתובה באופן שמפתה להמשיך ולקרוא. על אף שלא קורה המון בספר ולא מדובר בספר מתח, פשוט אי אפשר להפסיק. הספר מספר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה, נערה גרמניה אשר התמכרה לסמים. העלילה מתרחשת בשנות השבעים בברלין. כריסטיאנה מספרת בבהירות ובפירוט את סיפור התמכרותה להרואין, בגילוי לב ובנגיעה בהשלכות החברתיות והמשפחתיות שנבעו מכך. המטרה הראשונית של הכותבים הייתה להפיץ את הספר בבתי ספר על מנת לחשוף את הנוער לסיפור, ובכך להתריע ולבלום את מגיפת הסמים. בפועל, היו בני נוער שראו בכריסטיאנה מודל לחיקוי והמטרה הוחטאה.

כמו הסרט "יומן נעורים" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, הספר הוא סיפור התבגרות באווירת מרד וסמים. ככזה, קהל היעד שלו הוא בני נוער. הוא תורגם מגרמנית לעברית על-ידי גדעון טורי, ששמר על נימת הסלנג המקורית. כיום, כמעט שלושים שנה אחר-כך, הסלנג הזה נשמע מיושן וקצת משעשע (גזעי, להיט, קול, יופי, שיגעון). יחד עם כך, אפשר לשמוח על כך שברלין שינתה פניה בשלושים השנים שחלפו וכבר אינה רוויה בסמים ובזנות כפי שהייתה אז. על אף קהל היעד, אני מוצאת שדווקא להורים כמוני כדאי לקרוא את הספר כדי להבין את האווירה המשפחתית בה ההתמכרות התפתחה. בלי לגלות יותר מדי, משפחתה של כריסטיאנה הייתה מפורקת ואמה איפשרה לבתה חופש רב, מבלי להתעניין יותר מדי ומבלי להציב גבולות נוקשים. אנחנו מכירים סיפורי מרד מול הורים שלוחצים וחונקים ולא מותירים לילדיהם ברירה אלא לברוח. אנחנו מכירים גם סיפורים דומים של נערים שנגררו להתמכרויות לאחר שראו את הוריהם מתמכרים לאלכוהול או לסמים. בסיפור של כריסטיאנה, לא היו לא לחץ ולא מודל רע לחיקוי, אלא פשוט חוסר עניין של האם בביתה ושעות ארוכות בעבודה. הספר מלמד לקח על אופי הקשר שרצוי שנפתח עם ילדינו, תחושת הערך שחשוב שנעניק להם, ונורות האזהרה שאין להכחיש.

אפשר ללמוד מהספר על תחומים נוספים להם הייתה תרומה להתדרדרות בני הנוער לסמים: מסגרות חינוכיות, המצב הפוליטי וארכיטקטורה. הלימודים בבית הספר של כריסטיאנה היו בנויים במתכונת שדומה ללימודים אקדמיים. כל נער למד קורסים שונים ולא הייתה כיתת אם. העדר המסגרת המאחדת הזאת תרם לניכור. לא נוצרו בשכבה חברויות אמת, ותחת זאת נוצרו קבוצות שוליים שמרדו במוסכמות ונגררו לבילוי במרתפים ובדיסקוטקים, שם נסחפו לסמים. על אף שאין לכך איזכור מפורש בספר, אני מאמינה שגם המצב הפוליטי המורכב של מדינה מחולקת בין משטרים עויינים, ועל אחת וכמה המגורים בברלין המחולקת (העלילה מתרחשת בחלק המערבי של ברלין) תרמו לתחושת האנרכיה והמתח התמידי שהיוו סיבה לבריחה ולניתוק. ברלין ההרוסה והמפולגת עוד נאלצה לשאת את אות הקין של איימי מלחמת העולם השניה, עם דורות של אנשים שתמכו בשלטון הנאצי וכאלה שלא מנעו את הזוועות. תחום נוסף שתרם לתחושת הניכור אצל ילדים ונוער, לפי הספר, הוא אופי הבינוי בחלקים המחודשים של ברלין. במטרה לספק מגורים רבים ובזול, נבנו שכונות שלמות בבת אחת, בבינוי מודרני של בניינים רבי-קומות מלאים בדירות קטנות. השטחים הטבעיים הלכו והצטמצמו והילדים יכלו לשחק רק בשטחים שבין מגדלי המגורים. בשכונה אליה עברה כריסטיאנה, גרופיוסשטאט (ממליצה לעשות גוגל על המילה Gropiusstadt כדי להתרשם מתמונות השכונה), בכל מקום הופיע שלט שאסר על דבר כזה או אחר ("נא לא לדרוך על הדשא") וגדרות תיל שצמצמו את חופש התנועה כדי למנוע את הנזק והרעש שחוללו הילדים בשטחים הציבוריים. היחס בין השכר הדל לעלויות המחיה הגבוהות גרם לכך שלא הייתה נוכחות הורית מספקת. כתוצאה מההגבלות על המרחב, מחד, והעדרות ההורים, מנגד, הילדים נמשכו לפעילות לא נורמטיבית כבר מהגיל הרך - כמו הריסת המעליות של רבי הקומות או לחיצה על כפתורי כל הקומות דווקא כשנכנס למעלית ילד שהיה חייב לשירותים. התמלאות המרחב הציבורי ברפש ובצרכים והתחושות הוונדליות שעוררה השכונה בקרב הילדים הזינו זה את זה כביצה ותרנגולת.

כפי שאתם רואים, הספר מעורר מחשבה בכיוונים רבים. חינוך, חברה, כלכלה וארכיטקטורה הם רק חלק מהם. ניתן לנתח את הספר מהפן המוסיקלי (מושא ההערצה אז היה דיוויד בואי, שבעצמו היה מכור להרואין), מהפן האופנתי, ניתוח של קבוצות שוליים, הגירה, מעבר מהכפרים לערים ועוד. כריסטיאנה כיום היא סלב בת 57 ועדיין נעה ונדה בתוך עולם הסמים. בראיון מ-2013 היא מבקשת שנפסיק לשפוט אותה רק על-פי גמילתה או אי-גמילתה מסמים. אנחנו מונעים מצורך לפתרונות מעשיים ולהפי-אנד, אבל כמה שהיא צודקת - הסיפור שלה הוא רק פרט בתמונה הרבה יותר רחבה ומורכבת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
מקהלת העצים

מקהלת העצים

דונלד הרינגטון

לפני כעשר שנים עבדתי במשרד אדריכלים גדול. כזה שכולם בו יושבים באופן-ספייס, כל אחד מול המחשב והאוטוקאד (תוכנת שרטוט) שלו, וכשמישהו משוחח בטלפון כולם שומעים. הדרך היחידה לגוון את השממון הייתה להשתמש באזניות. הגישה ליוטיוב נחסמה אבל הגישה לגלי צה"ל הייתה חופשית, וכך האזנתי לכל שידורי התחנה הצבאית מבלי לבחול בכלום - רזי ברקאי, המילה האחרונה, יעל דן, בני בשן. "המילה האחרונה" הייתה גולת הכותרת של היום, עם שפע של הומור ותובנות מעניינות, ודרכה התוודעתי לג'קי לוי. מדי פעם לוי היה ממליץ על ספר שקרא, ואני הייתי רושמת ומוסיפה לרשימה מיוחדת שפתחתי באתר סימניה (היא עדיין קיימת, למי שרוצה לעיין). אחד הספרים עליהם המליץ הוא "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". הוא תיאר את הספר בצורה כל-כך חיובית ומשעשעת, שהייתי חייבת להשיג ולקרוא אותו, ואני חושבת שבלי ג'קי לוי, הספר הזה לא היה מתגלגל לידי לעולם (תודה, ג'קי). אני אדריכלית במקצועי וחובבת ספרות בכובעי השני, והספר הזה קשר בין שני התחומים באופן כל כך מרהיב שצ'יפרתי אותו בחמישה כוכבים זוהרים בסימניה. חיפוש שם המחבר הניב שני ספרים נוספים, שהוספו חיש-מהר לרשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא". לפני כמה שנים נתקלתי באחד מהם, "מקהלת העצים", בחנות יד שניה ורכשתי אותו. הוא ישב על המדף וחכה בסבלנות שאתפנה אליו.

"מקהלת העצים" עוסק באותה עיירה נידחת בארקנסו בה מתרחשת עלילת הספר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו". חלק מהדמויות משותפות לשני הספרים, או חולקות שם משפחה ומטען גנטי עם דמויות בספר השני. למעשה, יצירתו של הרינגטון ענפה למדי, וכל ספריו סובבים סביב אותה עיירה - סטיי מור. יחד עם זאת, הספר "מקהלת העצים" לא חולק מטען גנטי מלא עם "הארכיטקטורה". אופיו שונה לגמרי. בעוד ש"הארכיטקטורה" הוא ספר דמוי אגדה, ארוך ומסתעף אך עם זאת אופף את הקורא בתחושה נעימה וטובה, "מקהלת העצים" הוא מטריד ומותח. בזמן האחרון יש בנטפליקס גל של סדרות שעוסקות בהאשמות שווא (למשל When they see us), הספר הזה השתייך לגל הזה עוד לפני שנטפליקס נוצרה. אופי העלילה נע בין רומנטיקה ומתח/פעולה, והשילוב הזה פוגע ביכולת של הספר לזקק את הסגנון שלו. כך, לדוגמה, האופי הרומנטי של הכתיבה וכוח האהבה מביאים להפי אנד צפוי ולא מאפשרים למתח להתפתח. האבחנה בין טובים ורעים היא נוקשה מדי וחלק מהדמויות הן סטריאוטיפיות.

למרות ההשוואה המתבקשת לאחיו הבוגר "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו", "מקהלת העצים" מתהדר בתכונות משל עצמו - כתיבה רהוטה שמצליחה להעביר תחושות ותאורי נוף נהדרים (מאוד אהבתי את תאורי הצמחים). פתיחת הספר היא אחת היפות בהן נתקלתי, כמו לקוחה מעולם הקולנוע. סצינה של הוצאה להורג הופכת לסאטירה על עצמה, ותוך כדי כך היא נפרמת לסיפורים בודדים של הדמויות שיניעו את העלילה. "מקהלת העצים" עומד יפה בפני עצמו, יחד עם זאת משסיימתי לקרוא אותו, בעיקר עלה בי צורך לשוב ולקרוא את "הארכ' בחבל האוזרק בארקנסו".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
לקרוא את פרויד

לקרוא את פרויד

ז'אן-מישל קינודוז

על אף שהוא מהווה דמות מפתח בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, שמו של פרוייד אפוף במסתורין. הציבור הרחב יודע לקשור בינו לבין אפלת הלא-מודע, יצרים מיניים, פליטות פה פרוידיאניות, חשיבות החלום וחלקי הנפש. אך לקרוא את כתבי פרוייד המקוריים זאת משימה לא קלה, כי פרוייד כתב הרבה ספרים על הרבה נושאים שונים, והספרים עצמם כתובים בשפה מקצועית ולרוב גם עבי רכס. איך בכל זאת אפשר להתרשם מכלל יצירתו של פרוייד מבלי להתמסר לעניין לאורך שנים? ז'אן-מישל קינודוז, פסיכואנליטיקן שווייצרי, הנגיש את כתבי פרוייד במקראה "לקרוא את פרוייד", שסוקרת את מאמרי פרוייד ואת התגובות אליהם בזמן אמת ובראי הזמן.

הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר קשור בהחלטה המשונה והלא-אנושית להדפיס את כולו בגודל גופן פצפון, וכדי להוסיף חטא על פשע, לצמצם את המרווח בין השורות לכזה שמצריך את הקורא לעקוב עם האצבע כדי לא לקרוא את אותה שורה שוב ושוב. הדחיסה הזאת מזכירה לי (אסוציאציות חופשיות, אפרופו פרוייד) את הקצרנות הלשונית הקשה להבנה של תקופת המברקים, שם שילמו לפי תו. כאן, לעומת זאת, כנראה התחשבנו לפי מספר הדפים להדפסה, והתוצאה לא נוחה לקריאה.

אבל אם הצטיידתם במשקפי קריאה ובזכוכית מגדלת, מצפה לכם הפתעה נעימה. ספר שיטתי וכתוב היטב, שפותח צוהר לרעיונות של פרוייד ומתאים גם לחסרי השכלה בפסיכולוגיה, מבלי לרדת לרמה של ספר מדע פופולרי. הספר מחולק לפרקים קצרים, כל פרק סוקר מאמר/ספר אחד של פרוייד או יותר, והפרקים מסודרים כרונולוגית על פי מועד פירסום המאמרים. מסגרות בצבע כתום מוקדשות לנושאים כמו ביוגרפיה והסטוריה וגישות פוסט-פרוידיאניות. הספר מציע לקורא התרשמות די מקצועית מכתבי פרוייד בפחות מ-300 עמודים, הישג לא רע.

הרבה מילים נכתבו בעד ונגד פרוייד, וחלק מהדעות מובאות בספר. היחס בין פרוייד לפסיכואנליזה נמצא איפהשהו בין היחס של הרצל לציונות לבין היחס של טראמפ לקפיטליזם. חלק מאבחנותיו הן גאוניות ממש ומהוות פריצת דרך שקשה לדמיין את הפסיכולוגיה בלעדיה, לדוגמה - חלוקת הנפש לסתמי, האני והעל-אני. אך חלק מהאבחנות שלו קצת בעייתיות בעיני, לדוגמה הההגדרה של האישה באמצעות הגבר (וכנחותה לו, כתוצאה מכך) כאשר פרוייד קובע כי האישה סובלת מ"קנאת פין" מרגע שנחשפת בילדותה להבדלים האנטומיים בין המינים ומבינה שקופחה בחלוקת האיברים. בקטגוריית ה"מישהו איבד את זה", שבגללה הזכרתי את היחס בין טראמפ לקפיטליזם, אזכיר את הספר שפרוייד כתב לקראת סוף ימיו, "משה האיש והדת המונותאיסטית", בו הוא טוען שמשה, האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים, בכלל היה מצרי וניסה להמיר את דתם של בני ישראל לדת אחרת ולכן הוא נרצח על ידם. ביצירה זאת, כמו גם ביצירות נוספות, נראה שפרוייד מנסה להחיל את העקרונות הפסיכואנליטיים שגיבש על כלל התרבות האנושית. לדוגמה, הוא עורך ניתוחים פסיכולוגיים של ישו ושל לאונרדו דה-וינצ'י ומשער השערות שלא ניתן לאמת או להפריך. כשפרוייד מחיל את הרעיונות שלו על האמונות של רוב העולם המערבי, תוך שינוי מוחלט של הדתות וההיסטוריה כך שזה יסתדר, גם מי שאינו פסיכולוג יוכל לאבחן את הפתולוגיה המתבקשת - מגלומניה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
בין הגינה לבית

בין הגינה לבית

אורלי רובינזון

גם אם אינך חובב גינון בכלל, תמיד כיף לעיין בתמונות של גינות וצמחים. משהו בפסטורליה הזאת מדבק ומשרה תחושת שלווה. הספר הזה, שנדפס לפני כעשר שנים, מאגד בתוכו צילומים רבים של גינות פרטיות בישראל. לכל כפולת עמודים מוצמד טקסט קצר, ובסוף הספר מופיעים קרדיטים לאדריכלים, מתכנני הגינות, ספקי אבן, משתלות וכיו"ב. את הספר לא קל להשיג שכן הוא כבר לא נמכר ברשתות הספרים.

הטקסט המלווה את התמונות לא מחדש במידע שאיננו מצוי בתמונות עצמן. היה מועיל, למשל, אם היו מובאים ראיונות קצרים עם המתכננים, אשר היו מעשירים את התוכן עם נקודת מבט אישית. תחת זאת, הטקסט מגדיר סוגיות שרלוונטיות לתמונות באופן גנרי ושטחי (מהו שביל? ממה הוא יכול להיות עשוי? מהי פרגולה? אילו פרגולות קיימות?). הקרדיטים מופיעים בסוף הספר בצורה של רשימה שמית לפי סדר האל"ף-בי"ת, כאשר בצמוד לכל בעל מקצוע מופיעים מספרי העמודים בהם מופיעים צילומים של עבודותיו. הסידור הזה קצת תמוה. למען הקוראים, וגם למען בעלי הקרדיטים, היה רצוי ששמם יופיע בצמוד לתמונות הגינות והבתים אותם תכננו באופן שלא יצריך דפדוף קדימה ואחורה. לסיכום, הספר מתאים למי שרוצה לשטוף את העיניים בירוק, אך עריכת הספר טעונת שיפור.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
אנטוניה שלי

אנטוניה שלי

וילה קאתר

בימים אלה פועלות שתי תנועות הפוכות במקביל. תנועה אחת קוראת לאינסטנט, לכל מה שמהיר וחומרי, להבעת רגשות באימוג'י. תנועה הפוכה קוראת לעצור, לנשום, להתעכב על פרטים, לחוש. יש שיקראו לזה מיינדפולנס. "אנטוניה שלי" משתייך לתנועה השניה. סיפור ההתבגרות היפהפה והאיטי מתרחש בנבאדה, ארה"ב, בתחילה בשדות הפתוחים, באחוזות ובחוות, ובהמשך בעיר הסמוכה, עת המשפחה עברה להתגורר שם. תאורי הנוף נוגעים ללב, ומזכירים במקצת את האופן שבו צ'ינגיז אייטמטוב מתאר את מולדתו, קירגיסטן. המחברת, וילה קאתר, מפליאה ברגישות לפרטים, לאור ולטבע, ובאותה מידה היא מציירת את הדמויות לעומק ובניגוד גמור לתאורים הסטראוטיפיים הנפוצים בספרות כיום.

כשאני קוראת ספרות מתורגמת, חשוב לי להתעכב על האופן בו הספר תורגם והאם התרגום גורע או מוסיף למקור. "אנטוניה שלי" תורגם מאנגלית על-ידי ע.ארבל וי.אליאב בשנות החמישים. התרגום מתאפיין בעושר לשוני שתואם את עושר התאורים של קאתר. נתקלתי בו בביטויים שכבר נשכחה ממני משמעותם (למשל - "דבר דבור על אופניו") ואיתגרו את מחשבתי בצורה נעימה ומחכימה. נותר רק להתעצב על העלמותם של תרגומים מעין אלה מנוף הספרות המתורגמת (אינסטנט, כבר אמרנו?).

הציור על כריכת הספר צויר על ידי אחד האמנים האהובים עלי, הצייר האמריקני אדוארד הופר. לרוב, ציוריו של הופר משרים עלי דכדוך, והנה כאן שודך לספר ציור גס של אסם הטובל במישורי שדות. במבט ראשון נגלה נפח גאומטרי חום במשיכות מכחול עזות, ובמבט שני עולה התחושה הנעימה של אחר צהרים קייצי ומהורהר במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•זוהר
נחובש

נחובש

יונת רום

כריכת הספר שבתה את לבי והיוותה פקטור משמעותי בהחלטה לקרוא את נחובש. עם הקריאה התגלה לי כי מתיקות הצבעים אינה מעידה על תוכן הספר, אך הקומבינציה המשונה של ביצה מנוקדת בתוך קן שמונח בספל תה - מעידה גם מעידה. הספר מאגד בתוכו מספר סיפורים קצרים שכתבה יונת רום, אחד מהם אף זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 2018. הסיפורים לכאורה עצמאיים, אך מדי פעם מופיעה מילה, תאור או שם, שקושרים סיפור אחד באופן מפתיע לסיפור אחר.

המחברת יונת רום מאתגרת את ההגיון. מתוך סיטואציה יומיומית ונורמלית לפתע צומחת התרחשות הזויה ובדויה. העולם הבדוי לא ניתק מהמציאות וממשיך להתקיים בתוכה. לדוגמה, באחד הסיפורים, באמצע עבודתה פורסת גיבורת הסיפור כנפיים ועפה. בסיום מסעה היא שבה לעבודתה וממשיכה בשגרה. הסיפורים מתאפיינים בנגיעה פולקלוריסטית-מיסטית שמשתלבת גם היא בעולם המודרני והמוכר שלנו. אמונות טפלות וסיפורים משפחתיים ארוגים בתוך עולם של שגרה וסמארטפונים. גיבורי הסיפורים משתייכים לאוכלוסיות שאיננו קשובים אליהן מספיק, לדוגמה קשישים ובעלי לקויות נפשיות וחברתיות. הם חושפים את הקשיים הנסתרים מהעין וצומחים מן הבנאליה של חדר האוכל, האוטובוס והסלון, נטולי גבורה או יוקרה, כמונו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) - הספר המוער

ג'רום ק. ג'רום

בואו נפתח את הנושא - ספרים מוערים. בשנים האחרונות יוצאים מחדש לאור ספרי מופת בתוספת הערות בגוף הספר. במקרה זה, מדובר בהערות פרי עטו של דני קרמן, לונדונופיל מושבע שמכיר היטב את תוואי התמזה ואף כתב תריסר הצעות למסלולי טיול לאורך הנהר, החותמות את הספר. 256 ההערות של קרמן כתובות לצד הטקסט, באופן שמאפשר קריאה שלהן מבלי לדפדף קדימה ואחורה. עוד לא החלטתי מה דעתי על הפורמט הזה. אין ספק שצירוף ההערות יש בו כדי לשפוך אור ולהבהיר נושאים שעולים במהלך העלילה. קרמן כותב על ביקוריו במקומות שמתוארים בספר, ומעלה פרטים היסטוריים וספרותיים שלא היינו מגיעים אליהם בלעדיו. מנגד, אני מרגישה שהן קוטעות את רצף הקריאה, וגם מוספות כמות נכבדת של טקסט לטקסט המקורי. מטרת השינויים והתוספות במהדורות חדשות היא להוסיף פיצ'רים כדי להעלות את המכירות ולשווק את הספר במעטפת חדשה. נשאלת השאלה אם הפיצ'ר מעלה את ערכו של הספר, או שמדובר ב-overdoing. בכל אופן, הערותיו של קרמן לצד הטקסט הן נוכחות-נפקדות ואפשר גם לדלג עליהן. אני בחרתי לקרוא את ההערות, אך הספר עומד יפה גם בלעדיהן.

ועכשיו לספר עצמו. כשהתחלתי לקרוא אותו, ההומור הבריטי שבה את ליבי וצחקתי תוך כדי קריאה. בהמשך התחלתי להרגיש שאין בספר עלילה, אלא פכים-פכים של ירידות עצמיות וירידות על ידידים וחברים, שזה נחמד, אך כושר ההצחקה שלהן פחת עם הזמן. הספר מצליח להכניס את הקורא בקלילות לתוך ההתנהלות היומיומית בבריטניה במאה ה-19, וזאת תרומתו העיקרית. אך המסה של טקסט היא במרקם אחיד (עוד ועוד בדיחות, הגיגים וסיפורים מחייו של ג'רום), ועל אף המסע הפיזי של החבורה בתמזה, התאור הספרותי של המסע אינו מתקדם ואף חותר במקום.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר
דן ריזינגר

דן ריזינגר

דן הנדל

ביקרתי במוזיאון ישראל לפני כשנתיים לרגל התערוכה של האמן הסיני איי ווייוויי. מתוך תערוכתו הגימיקית והמגלומנית נפתחה דלת קטנה לחלל נוסף, ובו תערוכה שהציגה את עבודותיו של דן ריזינגר, מעצב גרפי שהשפיע יותר מכל מעצב אחר על השפה העיצובית בארצנו, במיוחד בין שנות השישים לשנות השמונים. אולי באשמת העובדה שאני אדריכלית (בתערוכה נכח אדריכל נוסף, נודע מאוד), ואולי פשוט כי התערוכה הייתה מרתקת, לא יכולתי לצאת מהחדר עד שעברתי על כל המוצגים וקראתי כל פסיק. לא תהיה זאת הגזמה אם אומר שדן ריזינגר ייצר את הבסיס והדנ"א לעולם המיתוג הישראלי בתקופת מעבר בין ערכים סוציאליסטיים לקפיטליסטיים. הוא הקדים להבין שאחדות ויזואלית בונה מותג חזק וטוב, ותרם מכשרונו ליצירת המותגים החשובים במשק הישראלי - הלוגו של חברת טבע, עיצוב אריזות התרופות של טבע, עיצוב הלוגו ואריזות התרופות לחברה המתחרה (!) - ויטמד, הלוגו של אלעל (ההוא עם השילוב של עברית ואנגלית - אלELעלAL), הלוגו של תאטרון הבימה ועיצוב הפנים המתכתב איתו, עיצוב הצבע והטקסט בתחנות של חברת דלק, ולוגואים נוספים שכולנו מכירים: אלקטרה, הביטוח הלאומי, דלק, לילי (שוב שילוב של עברית ואנגלית), טמבור ועוד. העבודות של ריזינגר נקיות, חדות וברורות והצבעים חוזרים אל היסודות של תורת הצבע. האיפיון הקונסיסטנטי של החברות בתוים ברורים וחזקים והקונספט היציב שעמד בבסיסן צרב אותן היטב בתודעה של כל ישראלי וכל לקוח.

כפי שהבינותם מבין השורות, על אף הפירסום המסיבי והבאז התקשורתי, התערוכה על איי ווייוויי לא הותירה עלי רושם כמו תערוכת עבודותיו של דן ריזינגר. ולכן אצתי רצתי אל חנות המוזיאון ורכשתי את אחת הרכישות המוצלחות שלי - קטלוג התערוכה, הספר "סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר" בעריכת דן הנדל (אוצר העיצוב והאדריכלות במוזיאון דאז). אם מזדמן לכם להגיע אל חנות מוזיאון ישראל ואתם חובבי עיצוב, לדעתי מדובר בפריט שחובה לרכוש, לקרוא, ולחזור לעיין בו מעת לעת.

הספר נפתח בתאור קורות חייו של ריזינגר, ומי שמבין את הנסיבות שבהן פעל לא יכול שלא להתרשם עוד יותר. ריזינגר נולד ביוגוסלביה סמוך לפרוץ פלחמת העולם השניה, בה איבד את אביו. משפחתו החזיקה בחברת צבעים וביצעה פרוייקטי צביעה בארץ ילדותו. לאחר המלחמה, עלה עם משפחתו לארץ והם חיו במעברה, אולם ריזינגר הצעיר גילה כוחות נפש והחל, ימים ספורים לאחר עלייתו, לחפש עבודה כצבע בארץ ישראל. בהמשך למד בבצלאל והשלים לימודים באירופה, תוך כדי שדחף עצמו קדימה, בבטחון וללא מורא כשכיר וכעצמאי, בתחרויות ובהצעות עיצוביות. הנחישות של ריזינגר, מגובה בכשרון יוצא דופן ובהבנה פיקחת של המציאות (סוציאליזם - אאוט, תאגידים - אין) והסתגלות מהירה למצבים כלכליים ושינויים גאוגרפיים הם שבנו את הצלחתו. בקריאה של הספר, האישיות של ריזינגר פורצת החוצה, והיא הסיפור האמיתי, אפילו יותר מהעבודות הצבעוניות שמרנינות את העין והלב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•זוהר

ביקורות נוספות על "מות הנזיר"

מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

ספרו של אלון חילו עוסק בעלילת הדם שהתרחשה בדמשק בשנת 1840. כמו בעלילות דם רבות, גם כאן נעלם אדם נוצרי במקרה זה נזיר, ומי שהואשם אלו היהודים אשר כידוע נוהגים לעשות שימוש בדם נוצרי לצורך הכנת מצות בפסח.

דמשק באותם ימים היא עיר מעורבת של יהודים, נוצרים ומוסלמים. הדמות המרכזית בסיפור היא דמותו של אצלאן, בן למשפחת פרחי אחת המשפחות הידועות והמכובדות בעיר. כבר בתחילת הסיפור מבהיר לנו אצלאן את מערכת היחסים בינו לבין אביו אשר אותו הוא מתאר כראיס אמיתי: " אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו."

אצלאן אינו נמשך לנשים אך בדמשק של 1840, זהו לא נושא שמדברים עליו (אולי גם לא בדמשק של היום). את ליל חתונתו (הכפויה, יש לומר) הוא עובר במצוקה וכשמגיעה השעה בה הוא נכנס למיטה עם רעייתו הטריה, הוא איננו מצליח לקיים את מצוות פרו ורבו והוא נתקף אין אונות, לבושתה הרבה המשפחה. לעומת זאת לגברים הוא נמשך מאוד ומשיכתו לבני מינו מלווה אותנו לכל אורך העלילה כאשר לעיתים נכנס הסופר לתיאור מפורט של יחסים הומוסקסואלים. בסיומם של יחסים כאלו בין אצלאן לבין הנזיר תומאסו, הולך תומאסו לעולמו ומכאן העניינים מתחילים להתדרדר.

חילו לא עוסק כאן רק בסיפור ההיסטורי אלא גם ואולי בעקר בנפש האדם, בהתחבטויות בין נאמנות לאמת לבין הצורך לסגור חשבונות. זהו סיפור רווי תשוקות חבויות וגלויות, יצרים מבעבעים ומערכה תמידית המתנהלת בין קולות הלב לקולות האמונה והמסורת.

הספר כתוב בשפה מליצית, עשירה, ערבה ובעלת גוון מקראי, דבר שהזכיר לי קצת את סגנונו של אילן שיינפלד. אני חייב להודות שבהתחלה לא היה לי קל עם הסגנון הזה אך ככל שהתקדמתי בקריאה, זה הפך לפרט שולי ובוודאי תסכימו איתי כי עדיף סגנון כתיבה כזה על פני שפה רדודה.

לפני שקראתי את הספר, קראתי מה בדיוק קרה שם בעלילת דמשק. ברור לי הסופר אינו מחויב להיצמד לפרטים ההיסטורים המדויקים וכי הוא בהחלט יכול לקחת לו את החירות הנדרשת לצורך כתיבת הספר ובניית הדמויות והעלילה. כך נהג גם אלון חילו אך ברמה בהחלט מינורית והוא גם מפרט על הענין הזה בפרק האחרון של הספר.

4 כוכבים בסולם גורן.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

****


אני מאוד אוהב עברית. בייחוד עברית מלאה, אינטיליגנטית, עשירה, ואותנטית. מצד שני, אני יכול למצוא המון חן גם בעברית חדשה, "דלה" כביכול, אם היא נשארת מדוייקת ונאמנה לעצמה, כמו בספרים של אתגר קרת למשל. השפה היא כלי, שיכול להיות יעיל מאוד אם עושים בו שימוש נכון.
ב"מות הנזיר" העברית היא עשירה, מפותלת ומלאה פאתוס. זה מתאים, אולי, לתקופה ולמקום, כאילו ככה דיברו אז בדמשק, בתרגום ב"עברית ספרותית" למה שנכתב ונשמע אז בערבית מליצית ועשירה, אבל כך השפה מפסיקה להיות כלי, ומתחילה להיות לפעמים העניין עצמו. אני מתרגש מאוד כשאני נתקל במטאפורה חריפה ומדוייקת, אבל הבטן שלי משמיעה חריקת עצירה כשאני קורא על "שדיה המפוטמים". אני מצטער, אבל שדיה לא יכולים להיות מפוטמים. הם יכולים להתנועע כאווזים מפוטמים, אולי. (ואז כנראה שצריך ללכת לרופא). כך זה פשוט מליצי מדי, נפוח, וגורם לי לחשוב על הדרך שהסופר עשה כדי לנסח כל פסקה באופן הזה. אני לא רוצה לחשוב על הסופר כשאני קורא ספר. אני רוצה לשמוע סיפור, והשפה כל הזמן נדחפה לי בדרך. המון המון מילים, כמו "מלבושים", "עיכוסי רקדניות", "עקמומיים", "כלי הנקבים" (WTF?!). זה לא שאני לא מצליח להתרכז, אלא שלפעמים זה ממש יותר מדי. שווה לקרוא קצת את חיים סבתו שמשתמש גם הוא בשפה גבוהה, מליצית ועשירה אבל מצליח לעשות את זה במידה הנכונה, בלי לעבור את הגבול ועל הדרך גם לרגש.
התיאורים המפורטים של הזיונים החד-מיניים סבלו מאותה בעייה. שעה הוא מתאר מציצה, ובמילים מלאות לעייפה בפאתוס. יאללה, תתקדם. אני לא בטוח שצריך להיות כל כך מפורט, ומלא בעצמו, ומתאמץ כל כך. גם אם היה מדובר בזיונים "סטנדרטיים" בין גבר ואישה, זה היה עולה על העצבים בשלב כלשהו.


ספר פסדר.


***

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

עזבתי באמצע, וזה לא קורה לי הרבה... לא יודעת אם זה הוא או אני. אני חוששת שהשפה המליצית והמעוטרת מדי אינה תורמת במקרה זה. אך הכריכה מדהימה, כל הכבוד על הרעיון המקורי והעיצוב.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•שין שין
מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

אצלאן פרחי, מתבגר בן 15, בן למשפחה עשירה ובעלת השפעה בדמשק של 1840 נוהה אחר גברים. נהייתו אחר גברים בעיר שבה נהיה אחר גברים ומגע אסור עמם גורר עונש מוות, גוררת שרשרת של אסונות.

להלן ספוילרים מעטים, קלים והכרחיים לתיאור האווירה. אצלאן בן ה-15 לא רק אוהב גברים, הוא גם מתנהג כהומוסקסואל נשי. כבן תפנוקים הלבוש בהידור וכמתבגר זה עוד מתקבל איכשהו. המגע המיני הראשון שלו הוא עם ספר משכונת עוני. זה מזהירו שלא לבוא במגע עם גברים אחרים, אך תשוקתו הבלתי ניתנת לכיבוש למגע עם נשיקות גבריות ומוטות זקורים הנבלעים בכל הזדמנות גורמת לכך שאצלאן בכל זאת פוגש את הנזיר תומאסו חובב הבנים ובמגע מיני ביניהם הנזיר המבוגר מת. אצלאן חושש שדבר המגע המיני הזה יוודע ברבים. הוא בוחר בדרך מזעזעת לטפל בנושא והוא מבתר את הגופה ומשליך את חלקיה לנהר הסמוך.

אצלאן גדל במשפחה בה האב קובע כל. מהאם הוא זוכה ליחס דו משמעי: מצד אחד היא מלבישה אותו במיטב שמלותיה וזוכה לאיפור המענג אותו ומצד שני, מיד בהגיע האב הביתה היא מספרת כמה אצלאן התנהג רק ומיד הוא טועם את נחת זרוע האב והיחס המשפיל של אחיו. בנוסף לכך הוכרח אצלאן להתחתן עם בתו של החכם באשי ובליל כלולותיו לא מצליח אצלאן להביא עצמו לבעול את כלתו כנחוץ וכצפוי.

שני קווי עלילה אלה זוכים להיפגש כשבעיר מתחיל חיפוש אחר הנזיר ואצלאן מחליט להתוודות על כך שרצח את הנזיר. בחקירתו הוא טוען טענות שונות ולבסוף מתמנה חוקר בהיר שיער ובהיר עיניים, יפה תואר וצעיר. החוקר חוקר את אצלאן באופן פרטי ואצלן ממהר להתאהב גם בו ומספר לו שלמעשה אביו, אחיו ודודיו רצחו את הנזיר למען דמו, שישמש את היהודים למצות פסח הקרב ובא. כאן מנסה אצלאן להתנקם במשפחתו המשפילה ובדרך זו גורם למאסרם של הזכרים במשפחה ולפרעות כנגד הרובע היהודי כולו הן מצד הנוצרים והן מצד המוסלמים.

אלא שהסיום אחר לגמרי מהצפוי, בדרך יש מלחמה, המרת דת וגאולה גדולה.

קשה לחרוץ את דינו של הספר. מצד אחד השפה אינה שפה נמוכה והספר כתוב היטב כספר ביכורים של חילו. גילויי האהבה של אצלאן לאהוביו כתובים בצורה מן הבוטות שראיתי באיזשהו ספר שקראתי לאחרונה. למרות המקום, דמשק הריחנית, הצבעים והקולות כלל אינם באים לידי ביטוי בספר, בטח לא כאלה שבאו לידי ביטוי על בגדד בספרו של עמיר מפריח היונים. גם הפרעות שנפרעו המוסלמים והנוצרים ביהודים אינם מזעזעים כל כך והספר נדמה מהתחלה ועד הסוף כספר זימה בוטה והלבשת האיכות עליו נעשית בדרך של אירוע חברתי היסטורי בהיסטוריה של העם היהודי בגולה. זה לא ממש משכנע. אם הספר היה מתמקד יותר במה שקורה להומוסקסואל צעיר, המבקש לממש אהבתו בכל תנאי ומה כאן החטא ומה עונשו, ניחא. משום מה בספר הזה זה לא כל כך משכנע. אבל חייבים לזכור שמה שקרה קרה באמת מבחינת האירועים ההיסטוריים ורק סיפורו של אצלאן הולבש על הכל כדי להגביר את העניין במתרחש אז.

למרות זאת הספר קריא ונדמה לי שעורר בשעתו הד מסוים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מורי
מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

אלון חילו: מות הנזיר. חרגול 2004 (ספריה)
פרשה של מחשבות ומעשי טומאה בשפה נהדרת פיוטית ונמלצת. בספר באים יפה לביטוי רגשותיהם של גברים לא גמורים, שהיום מתקבלים ע"י החברה אך אז לא זכו להבנה אלא לרגשות שנאה, חותמת טומאה ועונשים כבדים עד מוות. סביב בחור מפונק יחיד ורגשותיו ומעלליו נרקמת דרמה מותחת מן המאה התשע עשרה הכוללת במרכזה את עלילת דמשק 1840, תיאורי העיר דמשק וחיי הקהילה היהודית שם. במחצית הספר, כבר לא יכולתי יותר כי מאסתי ברגשותיו ותפנוקיו האגואיסטיים של אצלאן, הגם שנרשמו בשפה יפה-פיה. דרכו להגיע לאביונה אינה מספקת וחבל שאינו עובר תהליכם מוסריים עמוקים יותר או תיקון אחר. לו נאלץ לחיות מתאפק או מיועד, היה זה איש מעניין יותר. 50 שנות החרטה שאותן העביר במנזר, השנים שאולי היו הופכות את ספר המתח המתיפייף הזה לספר מעמיק, אינן בכתוב.

לקרוא אחד של הסופר
ולראות כיצד יתפתח כהוגה
שושן

לפני 15 שנים•shoshan
מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

כתוב טוב, מעורר את הדמיון, קולח.

דמות חלשה ומורכבת בסביבה בלתי יצבה, אלימה ומאיימת, נקלעת לשרשרת אירועים שמסבכת אותה עד למעבר ליכולתה.

מומלץ כספר "התרעננות"

לפני 18 שנים•
★★★★★
•ש. בן-אריה
מות הנזיר

מות הנזיר

אלון חילו

לא נולדתי הומופובית, אבל הומואים כל כך מקשים לאהוב אותם. כתוב מליצי מדי, מופרך ומיותר. ומאוד מאוד הומואי.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•הילה
3.0
3.0
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 18 שנים

“כתוב טוב, מעורר את הדמיון, קולח. דמות חלשה ומורכבת בסביבה בלתי יצבה, אלימה ומאיימת, נקלעת לשרשרת”