אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו.
היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים. היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב-הידיים, ולעיתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן.
את אבא כמעט לא ראיתי במהלך היום: נוהג היה להשכים קום, עובר בהליכה מהירה את שדירת הבוסתנים באחוזת ביתנו, שהיתה מעלה בו תמיד ריטון על השיהוי הכרוך בהליכה לאורכה, והולך לעסקיו המשגשגים באשר הם, להלוות ריביות של נשך לעובדי הארצות, לשחרר במכס סחורות שהגיעו מארצות אירופה הרחוקות, ולכלכל את מעשיו ככל שעינו, שאינה שבעה לעולם, היתה מדריכה ומוליכה אותו.
רק לעת ערב, כשפתחו לפניו המשרתות את דלתות העץ המגולפות, היה חוזר אל הבית, נוכחותו ממלאת בבת-אחת את החדרים כמו תרועת שופר במוצאיו של צום. מייד היו בני הבית סובבים אותו ומכרכרים בהתרגשות, אללה יעטיכ אלעאפיה, שאלוהים ייתן לך בריאות, וממהרים לספר לו את חדשות היום ובראשן כל מיני מעשיות ודברים שבגנותי.
Maman, אשתו התמירה, ארוכת השיער ושופעת השדיים, הענודה עגילים וטבעות זהב, שבמהלך היום היתה מתחזה לחברתי הטובה ומלבישה אותי בבגדי משי לעכס בהם בחדרה, היתה מרצה לו על דברים שאמרתי לאחותי אלחוֹלה, הפוזלת, כגון שהקנטתי אותה על עינה העקומה ועל קולה הצורמני, ואחותי הרטנונית, כחולת העיניים וצחורת העור, היתה מאשרת הכל בקול בוכים ומוסיפה ראיות משלה על פתקי נאצה שלכאורה שלחתי לה ואיחולי הבראה לא מהירה שאיחלתי לה על פזילתה, ובשיא הדברים, בעוד אישוניה מתגלגלים כמו כפתורים שנשרו מבגד בלואים, היתה מוסיפה שהקנטתי אותה בדברים "אִמֵכּ מוּוָחָמָה עלא אלג'אמוּס", כלומר שבעת הריונה היתה אמי בוהה בג'אמוסים ומכאן צורתה הזועפת תמיד. ובעוד הן מתחבקות ומתנחמות זו בזרועות זו, היה האח הקטן מאיר מספר מדי ערב, כל פעם בדרך אחרת, כיצד אצלאן החרים את צעצועיו ואצלאן לקח את מלבושיו ואצלאן זה ידו בכל ויד כל בו, והנה אני רואה את גביניו של אבא הולכים ונכווצים, שערותיו מזדקפות ומזדקרות והוא משלשל את חגורתו והאחים תופסים אותי בכותונתי, שהיתה נקייה ונעימה תמיד ככל מלבושי אשר אהבתי, ומביאים אותי אל אבא הזועם ואל חגורתו המצליפה על כפות רגלי הקטנטנות חזור והצלף, ואת הכל מלווה שרשרת ארוכה וצעקנית של גידופים, מברכת ה"אהבל" העדינה ועד איחולי "אינשאללה תְמוּת", "אללה יְלַעַנַכּ" או "אללה יַחְ'דַכּ", שלאחריהם לא הייתי בוכה ולא הייתי מזיל דמעה, אלא רק מושך מעט בחוטמי והולך בכתפיים מושפלות ובראש רכון אל חדרי, נתמך בזרועות אחד המשרתים.
ידידי המאושר, בשעה שאני מוסר דברים אלה אליך, ובעודך כותב אותם מפי באצבעותיך החרוצות ובמבע עיניך החומות והגדולות, מבקש אני לחַיות ברשותך לרגעים מועטים את דמותו הישנה, התמה, של אצלאן, והיא דמותו של נער כחוש-לחיים שימיו שושנים והוא טרוד בנגישות בני ביתו, אולם שומה עליך לזכור כי רשעותה הרבה עוד לפניה, ואל לך להיקשר אליה בעבותות של אהבה, ואף לא לקבוע מסמרות של שנאה לאויביה, אלא היזהר תכלית הזהירות מרשעותה המידבקת והולכת.
נשוב-נא אל זכר אבי בעיניו של אצלאן הצעיר, הטובל בשנאת חינם. והלא אם היה קול צעקותיו של האב עולה מאחד החדרים באחת ממריבותיו התכופות עם maman - שכן אלה היו מתקוטטים כמעט מדי ערב, אחרי שנצלפו הצלפותי, על עניינים ברומו שבעולם, כגון מדוע הטורבאן שלו שוב מוכתם ומלוכלך, ומדוע אין די מים בכלי הטבק בנרגילה שלו, ומדוע שוב נודף ריח אימים מבור השירותים שבקצה הבוסתן - אם היו הקולות עולים וגוברים, הייתי חוזר לשם, אל הדקלים, התמרים העסיסיים, יום מדברי צח ללא ענן, וקול הרכיבה נשמע, ואני על סוס פראי, לרגלי מגפי עור גבוהים, חרב חרמש בידי ואני מנופף בה באוויר, וזרועותי אינן דקות ומנומרות, אלא עבות, קשות, קשויות, ורגלי אינן שדופות ורשעות, אלא בעלות שוקיים קלות של רוכב מיומן, והן דוחקות בצלעות הסוס להדהירו ולהגביר מהירותו, ועיני אינן בולעות בחמדה את היופי והפאר שבעולם, אלא טובות וצחות ומכירות טובה, ואני רוכב שם, פלג גופי העליון עירום, שזוף, גלוי לשמש שהיא בעלת-ברית נאמנה.
הייתי מתרחץ לבדי, לא בחמאם שברובע עם יתר הגברים אלא בגיגית המים החמים בחדר שבפאתי הבוסתן, שלא תראה אותי עין זרה, ומביט בהשתוממות על חלקי הגוף הרופסים: על הבטן הנפוחה, החיוורת, שלא ראתה קרן שמש זה זמן רב והיא תמיד נסתרת מאחורי בגדים עבים, על אצבעות הרגליים הפרודות זו מזו כמו חבורת אחים שהסתכסכו ביניהם, על אצבעות הידיים שלא יצלחו לעבודה והן פריכות, מנוקדות באדום ובוורוד, על הכתפיים העשויות כשתי גולות משחקים, מתנדנדות ומתגלגלות לכל עבר. ובימי הקיץ, כאשר קרן שמש מתאחרת הבליחה פתאום דרך החלון והאירה את החדר הקטן, היו נגלות לעיני נקבוביות קטנות המכסות את העור כולו עדרים-עדרים, ואני מביט בהן ואת פשרן איני יודע.
בימים ובשבועות הארוכים שבהם היה אבא נעדר מן העיר בצאתו לחאלב או לצידון ומשם באונייה מעבר לים, בימים כאלה היו רגעי האושר והמנעמים שלי, כאשר בחוזרי מן התלמוד תורה, ובעת שאחותי הרעה והזעופה היתה פורשת בתכול עיניה למשחקיה ואחי הקטן היה טרוד בענייניו בחדרו, הייתי מקיף את עץ המשמש הגדול העומד במרכזה של אלחוֹש, החצר הפנימית, משליך פירורי לחם לדגי זהב המשייטים בבריכה למרגלותיו, ואחר-כך, בהיסוס מלא ציפייה, מבקש מאחת המשרתות להתקבל אצל maman לפגישה, ומשנתקבלה תשובתה כי היא מצפה לי בחדרה הולך אליה באיטיות, סוגר אחרי את הדלת ונענה לנשיקותיה המרפרפות ולחיבוקה המתקתק.
אז היינו פורשות את הבדים היקרים שקנתה לה במשלוחים מיוחדים מבתי-ממכר בארצות אירופה, ולצידם מלבושים ושמלות שהשיגה לה מסוחרי העיר הממולחים, או כאלה שהיו מביאים לה סוחרים-אורחים המבקרים באחוזתנו מדי פעם, וביניהם שמלות ארוכות שרוולים, מעוטרות בנוצות, ויש ביניהן מקושטות בחרוזים נוצצים ובצדפים, ואז הייתי מקרב את הבד המשובח אל חזי ומרחרח בנעימים, וכאשר maman היתה רואה ויודעת לבטח כי עיניים רעות אינן צופות בנו לספר לאבא את מעשינו האסורים, היתה נוטלת בתנועה מהירה את המכבנת הקושרת את שער ראשה ומשחררת אותו לגלוש מלוא אורכו עד מותניה, ואז מסירה מעלי את כותונתי, נחרדת לרגע מול הגוף העירום המנוקד באותן נקבוביות חסרות-פשר, ומייד עוטה עלי לפי בחירתה אחת מן השמלות הארוכות, המכסות את רגלי עד לשורשיהן ומתלפפות סביב זרועותי, וכדי להגביר את הריגשה היתה נועלת לכפות רגלי הקטנות, על אצבעותיהן המסוכסכות, נעלי לכה שחורה, מצווה עלי לשבת על מיטתם ומעבירה מין אבקות ומשחות צבע על איברי פני, ולאחר כל זאת הייתי נעמד מול פניה הנוהרות.
איש לא ידע על מלבושים מעין אלה שאני מתהדר בהם מעת לעת, אפילו לא המשרתים העושים בביתנו. פעם אחת, פעם אחת בלבד, בהיותנו סבורות על דרך הטעות כי הוא מצוי אי-שם בעסקיו הרבים, הקדים האב להגיע אל הבית, ובעוד קול נעליו הקשויות רועם על רצפת השיש מסביב לבריכה, מיהרה maman להפשיטני בחופזה, מסלקת את כתמי האיפור וכמעט קורעת מעלי את הבדים היקרים למען לא יראה אבא כל אלה ויתפוס אותנו בקלקלתנו, וכשנכנס ומצא אותי בחדר, יושב על מיטתו, תפס אותי מייד בקיבורת הזרוע ועמד בפנינו לשמוע את פשר העניין.
לא יכולתי אפילו לזכות ממנה בקריצת עין על סודנו המשותף, לא בהבזק קל של משובה שבין קושרים, משום ש-maman מיהרה לספר לו על מעשי בעת היעדרותו, כיצד אני ניגש אליה ומטריד אותה וקורא לה שירים גסים שלימדוני הילדים בתלמוד תורה, וכי חינוכי רע ותרבותי רעה ואני רשע אף יותר מן הבדואים הפראים הבוזזים את שיירותינו, וכי מקומי אינו בחדר התפנוקים שלי אלא במרתפי הסראיא, היכן שזעקות המעונים נשמעות מדי לילה, וכששמע אבא את כל אלה שוב הזדעפו אותם גבינים במצחו, והוא אמר שאני גרוע אף יותר מבני הררי, יימח שמם וזכרם, והנה הוא דוחף אותי החוצה, אל מזרקת השיש העומדת בצל עץ המשמש, ואת ראשי הוא דוחף אל הבריכה הקטנה, מקום מושבם הקבוע של הדגים הזהובים, ולוחץ על עורפי עד שאני נשנק ונחנק ואיני יודע אנה אני בא, והיא קוראת לו מאחור, שדיה זקורים ושופעים, יותר חזק, יותר עמוק, ללמד אותי לקח מר וקשה.
בתלמוד תורה לא שפר עלי מזלי, על-אף שמה הטוב של משפחתי. אבא וכל הדודים היו אנשים חשובים ויקרים, והשם שלנו - פרחי - היה מעביר רחשים של קנאה, אולם החריג לכך היה ונותר אצלאן. פרחי - כן, אלו הם בני העושר, השושנים והימים המאושרים, אולם באשר לאצלאן - לא ולא, על אצלאן העצל אומרים אלוַגְ'ה וַרְדָה ואלטִיז פַרְדָה, הפנים כמו ורד, הישבן כמו כרית, אצלאן הוא חלוש-אופי ונוח לבכות, אצלאן מתהלך בדרך משונה כשהוא מעכס ומנענע את עכוזו, אצלאן הוא דקיק ושברירי ונוח ליפול, והנה אנו דוחפים את אצלאן, תוקעים מכשירים קהים בצלעותיו, לוחצים על עיגולי עיניו ומשברים את שיניו.
חבר יחיד לי בכל שנותי בתלמוד תורה היה מוסא, גם הוא דק-גזרה ונוח לחלום, עיניו תכולות, שערו ענוג ובהיר שלא כדרך היהודים, אף הוא שנוא מאוד על התלמידים הרבים, ויחד היינו פורשים בעת ההפסקה לפינת החדר, ובעוד שאר הילדים מושכים אלה בשרווליהם של אלה, מקניטים ומעוררים ריב ומדנים, היינו מוסא ואני מביטים זה בעיניו של זה ומדקלמים שירים אשר אהבנו, שירים ישנים ונשכחים, שאיש בחארת אליהוד לא היה מעלה עוד על דל שפתיו, שירי אהבים על פירות עסיסיים בבוסתן ומתק פרחי צוף העומדים בפריחתם, ולעיתים, באין רואה ואין שומע, היה מוסא מתחיל לזמזם, וקול הזמזום עולה לכדי שירה, ובקול צלול ורך הוא שר לאהוב רחוק, שהלך אל מעבר לגבעות ולהרים ולא יחזור עוד לעולם:
מִן בַּעְדָכּ אַהְגוֹר חַאלִי
יַא עַ'אאֶבּ עַן עַיְנָיָא
אליך אצא מעצמי
אתה הרחוק מעיני
ואני ומוסא מביטים זה בעיני זה ומתחילים לדמוע ולהתייפח, ומציירים זה לזה על פתקים קטנים דמויות קטנות וחלשות הנאחזות זו בזו ומתרפקות אישה על רעותה, ופרחים צהובים וגדולים מעטרים אותן מימינן ומשמאלן.
פעם אחת, בעת שדימינו כי אנו נסתרים מעין, אחזתי בידו של מוסא והוא אחז בידי והסתכלנו זה בזה, מתקרבים איש אל רעהו וצוללים אל עומק העיניים, אך הילדים האחרים הבחינו בנו והחלו לקרוא בשמות, ומייד פשטה השמועה בכל החארה כי מוסא ואצלאן נאהבים ונעימים כדוד ויהונתן, ומאותה שעה לא הניחו לנו ולא משו מעימנו, ועם בוקר היו צוחקים לנו על אהבתנו וצובטים בעכוזינו ומשליכים עלינו חלוקי נחל מנהר הבארדה ואדמת טין מרחובות הרובע, ומבעד למטר הנה אני שם, בראש צבא שכירי חרב חשופי חזה, לקראת מלחמה מגואלת בדם, אוחז בדגל מורם ובחניתות ובפגיונות, עומד לכרות את ראשיהם של אויבי המפוחדים, להניס אותם מחלקת המדבר שלי, והראשים הערופים הם שביל שאני מפלס בו את דרכי הזוהרת.
מחדרי שבביתנו הרחב אני שומע את maman ואת אבא מדברים בקול נמוך דברים שבגנותי, כי השמועה על מוסא ועלי הגיעה גם לאוזניהם, אלא שהפעם קול הצרחות אינו נשמע, דרך אחרת יש לו, לאבא, ואני איני יודע אלא זאת, שמקץ שבוע מאז אחזנו מוסא ואני ידינו ודיברנו דברים של טוב וחסד, לא הגיע מוסא יותר אל התלמוד תורה, וגם אם שאלתי וחקרתי לא נודע לי לאן נעלם, ורק קול צחוקם של הילדים נשמע, לזרוק בי לעג, בוץ ודיבה.
שלושה דודים היו לי, מוּראד, מאיר ויוסף, שלושתם כרסתנים כמו אבא, שיער קצר ומקורזל מכסה את גופם, כתפיהם רחבות וירכיהם שמנות, גבותיהם מחוברות זו לזו ועיניהם זוממות תמיד וצחוקם גס ודיבורם תפל.
בימי שישי כשאנו נפגשים בבית-הכנסת הפרטי, זה שהאחים בנו סמוך לביתו של יוסף פרחי על-מנת שלא להתערבב בדלת העם, הם שולחים בי מבטים רעים על גבי השחוח והמעוקל והרכון ועל צורה ארוכה ודקיקה שיש לי, ומגנים אותי על הבשר שאיני אוכל ועל מטעמים שאני נמנע מהם, וילדיהם הריהם גדולים ובריאים וכל אחד מהם מתפאר בזוג סנטרים, ואבא מצטרף לצחוקיהם והם עומדים לנשוף עלי להראות כמה דלה אחיזתי בקרקע, והרי אני שַבַּאח בַּלַא רַוַאח, צל בלא רוח חיים.
אחרי ימים כאלה הייתי יורד אל מרתף הבית, מתחת למטבח, היכן שמזווה אפלולי גדול אצר בתוכו כלי חרס וצנצנות זכוכית ובהם כל טוב, והייתי פותח את המכסה ומאביס אל פי מרקחות של משמש ושל תאנים, גורף ללא אבחנה את הפירות המסוכרים ובולע אותם בלא חמדה, בלא הנאה, להעלות על גופי משמנים כמוהם, ומשם עובר הייתי לשעועית ועדשים וקטניות אחרות, ואפילו אינן מבושלות ואינן חלוטות והן עומדות משך חודשים בתוך הכלים והצנצנות הקרירות, לוקח מלוא חופניים מהן ולועס ועומד להקיא ומאלץ וכופה ומכריח את עצמי לבלוע את הבלילה סרת הטעם, ומדמה לראות כי בין קירות המרתף האפל ננעצים בי זוגות עיני נחשים, והריהם מפטמים אותי לקראת סעודתם בתחילת הקיץ.
בחגים נאלץ הייתי לראות את פניהם של קרובי ולחזות בהם עסוקים בתוך הילולה נוספת של אוכל ומזון ומשקאות, ובולעים את המַעוּדֶה ואת הסְפִיחַה בלא שיהוי ללעיסה, ויש וחרף מחאותיו של החכם-באשי, רבה הראשי של חארת אליהוד, היו מביאים רקדניות ומזמרות יהודיות לעכס ולשיר מולם, אך גרוע מכל הוא חג הפסח, כאשר בליל הסדר עלי לראות את כולם לנגד עיני למשך שעות ארוכות ולשמוע את רחשם המשותף, ואני שולח לשווא מבטים באמי האהובה, שחורת השיער, שתחביא אותי בין שדיה, שתציל אותי מטלפיהן של הנשים הרעות והצייקניות שדודי לקחו להם, אך היא מסבה את פניה ממני, והנה דודה ח'אלדה, אשתו של מאיר, עבת בשר ועבת קול, קוראת לי בנוכחות הדודים והאחיינים והאחים והאבות והאמהות - אצלאן, אללה יח'דכ, תעאל הון! והיא שואלת אותי שאלות וחדה לי קושיות ואם אני עונה, ממהרת היא לחזור אחרי קולי, קול חלוש, קטנטן, ומחקה אותו בנגינה לעגנית, מחודדת, ואחריה עונים כולם בצחוק ובמקהלה, וביניהם אני נחרד לראות גם את maman, עורה זוהר ותכשיטיה נוצצים, מוסיפה חידודים גם היא על דרך הדיבור שלי שאינה כדרך הנערים ואינה כדרך הגברים אלא כמו הייתי גוזל עירום וקירח ועיוור המתבקע מביצה זרה, וסיפור היציאה מארץ מצרים והכנת לחם עוני ודבריהם של רבי טרפון ורבי אליעזר בבני-ברק מתערבבים בדברי גוזמא ורכיל על אצלאן, אצלאן, אצלאן.
אילו חיים היו אלה ומה היתה תכליתם ולאן נועדה זרימתם, זאת לא ידעתי, והנה אני רואה עצמי נתלה בכיכר הגדולה בפתח הסראיא על פשע שאת טיבו לא ידעתי, או מושלך לנהר הבארדה לטבוע במימיו הצוננים או נמלט אל הרי הלבנון, מטפס אל פסגתו של הר צאלחיה, ומשם, כמו ילדות בתולות שהושאו בעל כורחן לגברים ישישים, מטיל את עצמי מטה-מטה, משליך את גופי התהומה לשים קץ לימים שאין להם פשר.
כשהיתה פורצת מחלת דבר בעיר הייתי מנסה להידבק בה, וכשכיסה השלג את הרחובות ניסיתי להתפלש ולחלות בו, וכשעבר מושל העיר איברהים פאשא ניסיתי ללעוג לו שידון אותי לכף חובה, אך דבר מכל אלה לא קרה, ואצלאן נותר בריא וחי בעינו.
בימים עלובים שלאחר חג האביב, כאשר אבק סמיך ושרבי הולך ומכסה את העיר, וריח הקיץ עומד בנחיריים, נוהג הייתי לצאת מחדרי הקטן, לעשות דרכי בין עצי הבוסתן העומדים כעת בפריחה מלאת הוד, לעבור דרך הפתח בחומה המקיפה את ביתנו, להמשיך משם במעברים הצרים שריח צחנה וביוב עולה מהם, לעקוף את העוברים ושבים ואת אלה המחמרים את דרכם בין הבתים הצפופים, להמשיך משם אל רחוב היהודים הראשי, לעבור על-פניהם של מוכר הסלק והירקן ובעל האיטליז המכריזים על מרכולתם, לעקוף את כיכר תֵלֵה ההומה תמיד מוכרים וקונים ולהקות קבצנים, ומשם קדימה והלאה אל שוק התרנגולים שנוצותיהם מתעופפות ברוח השרבית הכבדה ודמם נוטף על קירות החימר, ואני מגיע אל הפינה המזוהמת ביותר בקצה אלסוק, מרים מכסה של פח המשמש את השוחטים, ואז מעווה את פני וחורץ לשוני להריק את בני מעי החוצה, למטה, אל אלנהר אלאסווד, הנהר השחור, מבקש לשלוח אליו קיא ומיצי עיכול וריחות רעים, שייפרדו מגופי ויירדו ויתנקזו אל תעלות הביוב של דמשק, אך אלה נתלים ונאחזים בחזי כקנוקנות ואינם נכנעים לעוויתות הגרון והוושט, ולרגע, כשהשמש נגלית מבעד האובך שלפני ימי החום הגדולים של הקיץ, אני נחרד לראות דמויות שחורות נשקפות אלי מתוך הנוזל העכור המתערבל מתחתי, ואני רואה את התרנגולים השחוטים צורחים על מותם ללא עת, על הסכין המשספת את גרונם ללא רחם, וגל חדש של עווית מבקש להישטף החוצה ואינו נשטף אל אלנהר אלאסווד, אלא רק טיפה אחת, סרוחה, של מזון לעוס ומעוכל למחצה, נופלת מטה-מטה ונטבעת באותם המים, והנה היא נוסעת משם הרחק מביתו של אבי ומביתה של אמי ומבתיהם של הדודים והילדים והצחוקים הרעים אל כפרי הפלאחים מחוץ לגבול דמשק, אל המדבר, שלילותיו צוננים וגבעותיו עירומות, וסוסה פראית עומדת שם ואני עליה, אורב חמוש-חרב לשיירת גמלים עמוסי גב וכבדי צעד ומנופחי דבשת, לבזוז מהם את מרכולתם ולהרוג בחרב את מוביליהם, ומשם בצהלה גדולה לדהור אל האוויר הצלול, ואיש אחד אוחז בי לפתע מאחור, מרים סנטרי ומנגב שיירים של רוק, יא ולד, שוּ עַם בִּתְסַווי הוֹן, ילד, מה אתה עושה כאן, ומשיב אותי רופס ונתמך אל בית אבי.