אל הספר הזה הגעתי עם ציפיות גבוהות מצד אחד, אחרי הקריאה של "הנהר הקפוא" של אותה הסופרת, ומצד שני עם לא מעט חששות- הז'אנר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה רווי לעייפה בשטאנצים קבועים, ובמאה וחמישים העמודים הראשונים הייתי בטוחה שנפלתי לעוד מלכודת משעממת. הספר הרגיש כמו גרירת רגליים מורטת עצבים, הדמות הראשית הצטיירה כקרה ומרוחקת, וכמעט התאכזבתי מעצמי על כך שהטקסט הרהוט פשוט לא מצליח להזיז אצלי כלום. אבל הרגשתי שיש כאן משהו מעבר, החלטתי לא לוותר ולתת לו צ'אנס – ובאיזור עמוד 300 המנוע פשוט התניע בטירוף, והבלם יד שחרר מסע קריאה בלתי נשכח.
תמצית העלילה
הספר מביא את סיפורה האמיתי, המטורף והמסעיר של ננסי וייק – עיתונאית אוסטרלית עצמאית שהופכת לאחת המפקדות המובילות והנועזות ביותר במחתרת הצרפתית תחת שמות קוד שונים. העלילה נעה בשני צירי זמן המוקדשים כולם לננסי: העבר הרומנטי, החם והתוסס שלה בצרפת לצד בעלה אנרי, לעומת ההווה המלחמתי, הקשוח והמסוכן שבו היא מנהלת לוחמת גרילה עיקשת מול הנאצים.
גוף הביקורת
אריאל לאוהון עושה כאן עבודה סגנונית ומבנית פשוט מעולה. הכתיבה שלה מעולה ממש!!! (היא הסיבה שהמשכתי לקרוא למרות שלא מצאתי עניין בעלילה בהתחלה). הבחירה לפצל את הזמנים סביב אותה דמות ולא לייצר את הטריק השחוק של מפגש בין שתי נשים מתקופות שונות, מחזיקה את הספר מהודק ואינטליגנטי. הליטוש של הכתיבה בולט במיוחד בשילוב האורגני של מילים וביטויים בצרפתית; במקום להציק עם הערות שוליים מנתקות, השפה שזורה ישירות בתוך המחשבות של הדמויות, מה שיוצר אטמוספירה מקומית נהדרת ומקרב אותנו לקצב הפנימי של הסיפור.
המהפך האמיתי מתרחש כשננסי מפסיקה להיות דמות היסטורית יבשה ויוצאת החוצה במלוא הדרה. פרק האימונים והמבחנים שלה למחתרת הוא פשוט תענוג צרוף, מצחיק בטירוף וחושף אישה עם אומץ מטורף, חכמה, שלא רואה אף אחד ממטר. הניגוד בין קור הרוח שלה במלחמה לבין החוצפה והחן הטבעי שלה יוצר דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. אפילו השפתון האדום שהיא מקפידה למרוח ברגעים הכי לא קשורים בלב הבוץ והתופת מתגלה לא כגימיק שטחי, אלא ככלי נשק טקטי מבריק שנועד לבלבל את עולם הגברים וגם היווה השריון המגן שלה.
הקשר בין ננסי לאנרי מציג קסם ספרותי מרתק. על הנייר, אין כאן דיאלוגים פסיכולוגיים עמוקים או חפירות נפש כבדות, ולעיתים הדינמיקה נצבעת בגוון קצת הוליוודי. ועדיין, המגנטיזם והחשמל ביניהם עוברים דרך המילים בצורה מושלמת. ההערצה המוחלטת שלו והאהבה שלה אליו מייצרים דבק רגשי חזק כל כך, שבישורת האחרונה של הספר כל פחד מקיטש נעלם. הלב פשוט דופק בחוזקה, החרדה לגורלם הופכת לאמיתית והסוף – כשאנרי מוסר את נפשו ומסרב להסגיר את "נונסי שלו" (במבטא הצרפתי)– פשוט מרסק, כואב ומותיר חותם עמוק בנשמה.
ערך מוסף אדיר מגיע דווקא בדברי המחברת בסוף הספר. הדרך שבה היא שופכת אור על מאחורי הקלעים, מפרידה בין העובדות ההיסטוריות המופרכות לבין הנגיעות הבדיוניות, כתובה בצורה נפלאה ומעניקה לקלוז'ר של הספר נפח מרתק ומספק במיוחד.
שורה תחתונה
ספר שדורש אורך נשימה ואמון בהתחלה, אבל מתגמל בענק. אפוס היסטורי סוחף, קצבי וחכם שלא מזלזל באינטליגנציה של הקורא, ומציג סיפור גבורה ואהבה אנושי שמחזיק את המתח עד העמוד האחרון וקורע את הלב בדיוק במקומות הנכונים.
5 כוכבים למרות שלקח לו המון זמן להתניע, מומלץ בחום רב!

לקרוא ספר עב כרס כזה מהבוקר עד הלילה זה אומר הכול על חוויית הקריאה של "לבד בתיאטרון המוות". טרי הייז מוכיח כאן שהוא כותב ברמה הגבוהה ביותר, עם כתיבה מצוינת ודמות ראשית מרתקת שלא מאפשרת להניח את הספר מהיד, ומספקת חוויה עוצמתית שנבלעת ביום אחד.
תמצית העלילה
העלילה שוזרת יחד מתח של רצח, עולם ביון קשוח ומלא היסטוריה, כשהכול מתחבר יחד בגאונות. המרוץ חובק העולם נגד טרוריסט בודד ומבריק שמאיים להפיץ נשק ביולוגי קטלני הופך למלחמת מוחות מורטת עצבים, שבה הגיבור נאלץ לנווט בין תחנות רבות על הגלובוס כדי לעצור את האסון ברגע האחרון.
גוף הביקורת
העוצמה הגדולה של הספר טמונה בחלקו הראשון. הסיפור של הנבל נבנה בצורה מופתית, כמו רומן היסטורי מרגש ועמוק שפשוט שובה את הקורא. השילוב של נושאים כמו השואה והנאציזם מעניק לסיפור נפח ומשקל סגולי שאין במותחנים רגילים. יחד עם זאת, הספר סובל מאורך-יתר בולט ומעודף מלל ותיאורים. לדעתי היה לחלוטין צריך לקצר אותו; הוא פשוט מדי ארוך, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל לעצבן, מאבדים את הסבלנות והקסם הגדול שלו קצת הולך לאיבוד בדרך. בנוסף, הדמות של הנבל הופכת בהמשך למוגזמת מדי, והסוף עצמו התגלה כפחות מתוחכם ממה שניתן היה לצפות. הפינאלה הוא הוליוודי ופשוט למדי – בסוף תפסו את הטרוריסט, עצרו את החיסונים ושלום על ישראל.
שורה תחתונה
מותחן ביון חכם, איכותי וסוחף בצורה בלתי רגילה, שיש בו הכל מהכל. למרות המריחה והסוף הצפוי שקצת פוגעים במומנטום לקראת הסוף, מדובר בחוויית קריאה חזקה ביותר ומלמדת שמומלצת לכל חובב מתח.

ניגשתי אל "לינקולן אקספרס" עם חשש. בעלי נטש את "ג'נטלמן במוסקבה" של אותו סופר בגלל "כבדות" סטטית, ופחדתי להיתקל באותה חומה. אלא שמבחן המציאות של עמודי הפתיחה ניפץ את החששות: טאולס הנוכחי הוא חיה ספרותית שונה לחלוטין – יצירה שנעה על גלגלים, חומקת משבלונות ומציעה יופי שקט ואינטליגנציה שכובשת מהרגע הראשון.
העלילה נפתחת ביוני 1954. אמט בן ה-18 משתחרר מחוות שיקום, ובאמתחתו תוכנית מגובשת לנסוע עם אחיו הקטן בן השמונה, בילי, במכונית סטודיבייקר כחולה לעבר קליפורניה. אלא ששני חברים מהמוסד, דאצ'ס ווולי, מסיטים את המסלול לכיוון הפוך לחלוטין – אל ניו יורק.
לב הקסם נעוץ בכתיבה הרהוטה והמלוטשת. טאולס הופך כל פרט קטן למלאכת מחשבת פסיכולוגית. בספר אחר, תיאור ממושך של האזנה לפרסומות ברדיו היה נתפס כטרחנות; כאן, התמוגגתי מכל שורה, משום שהרדיו משמש צוהר ממיס לנפשו העדינה של וולי. השהות במחיצת הדמויות היא הנאה צרופה מהמילה הכתובה. החוויה אינה של מותחן עלילתי, אלא של חיבור עמוק לנשמה של הגיבורים.
העיצוב הפסיכולוגי חודר מתחת לעור. בילי בן השמונה הוא ילד קסם חכם וממיס, ומולו ניצב דאצ'ס – טיפוס הזוי ומרתק הפועל לפי מנגנון כפרה וצדק קארמתי מעוות לחלוטין. וולי המתוק והתמים! גם ניהול נקודות המבט מבריק: הבחירה להעניק דווקא לדאצ'ס את הגוף הראשון מאלצת אותנו להבין את הלוגיקה המשונה שלו מבפנים, בעוד המעברים המפתיעים לנקודות מבט של דמויות משניות, כמו הכומר או יליסס, מוכיחים שאין כאן ניצבים – לכל אדם בדרכים יש עולם ומלואו.
אלא שלצד רגעי שיא רגשיים, הישורת האחרונה סובלת מתקר חריף. המבנה המהודק שהוביל בספירה לאחור קרס בסיום אל תפניות מבאסות ומאולצות שאינן מתאימות לרוחו של הספר. גורלן של הדמויות בסוף הרגיש כמו ניסיון כפוי לייצר סגירת חשבונות מלאכותית – מהלך חפוז וצורם שאינו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי העדין שליווה את היצירה, והותיר טעם מאכזב.
השורה התחתונה: "לינקולן אקספרס" הוא ספר מופלא ברובו הגדול, הכתוב בכישרון פנומנלי ומעניק חוויה ממגנטת. חבל שדווקא בקילומטר האחרון, בחר הסופר לפנות לנתיב שגזל מהיצירה את הקלוז'ר המושלם שהגיע לה.

כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של מייקל קונלי יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזהות הרוצח גלויה לנו כבר מההתחלה. בספרות טובה, הידיעה המוקדמת אינה פוגמת בהנאה, ולעיתים קרובות מרתק לעקוב אחר הגילויים ההדרגתיים של הגיבורים ואחר האופן שבו הם מחברים את חלקי הפאזל. אלא שהאלמנט הזה מחזיק מים רק לחלק קטן מאוד מהספר. הבעיה האמיתית היא שמעבר לחשיפה הזו פשוט אין בספר שום סודות, העלילה עצמה לא מספיק מעניינת, וההבטחה הגדולה מתפוגגת לתוך שממה עלילתית יבשה.
ההחמצה הזו מורגשת במיוחד בגלל היעדר מוחלט של עומק פסיכולוגי. הדמויות שהיו בעבר עגולות ונושמות הפכו כאן לשטוחות ופונקציונליות לחלוטין. הפספוס הגדול ביותר הוא דמותה של רייצ'ל וולינג, שביצירה הקודמת הייתה דמות חזקה, מורכבת ומהפנטת, וכאן היא מצטמצמת לכדי דמות אפרורית, נטולת ברק או משמעות, שכל תפקידה הוא לשמש כלי עזר טכני לקידום המרדף. בסופו של דבר, לאחר קצב אטי ומייגע שלקח לו זמן רב מדי להתניע, הסוף מתגלה כלא מעניין, דל בתוכן וגולש לתוך פתרונות שחוקים. הספר משאיר את הקורא בתחושה ריקה ובשאלה המאכזבת ביותר: מה בעצם הרווחתי מהקריאה בספר הזה?
בשורה התחתונה, הדחליל הוא ספר מתח נוסחתי ומאכזב, שמאבד את כל הקסם, העומק והנשמה של המשורר לטובת מרדף שטוח וצפוי. כשאין סודות, אין עומק פסיכולוגי והעלילה עצמה לא מעניינת, הגילויים הופכים לסטריליים והקורא נותר בעיקר עם סימן שאלה גדול לגבי ערכה של הקריאה כולה. מומלץ לוותר על הקריאה (או לפחות לא לבוא אליה בציפיות שהיא תהיה ברמה של המשורר), ולשמור על הזיכרון המצוין של הספר הראשון שלם ונקי.

כשניגשים לקרוא מותחן של מייקל קונלי, ובמיוחד לאחר היכרות מוקדמת עם יצירה יוצאת דופן כמו "המשורר", רף הציפיות מוצב במקום גבוה וברור מאוד. קונלי הוא ללא ספק אחלה סופר, והציפייה הטבעית היא למצוא מותחן פשע משומן, מהודק וחכם. במבחן המציאות, "אקו פארק" מתגלה כספר די טוב שמקיים את ההבטחה הקצבית שלו, אך הוא בוחר בנתיב שונה בתכלית – הוא מוותר מראש על עומק פסיכולוגי מורכב ומציע במקומו חקירה משטרתית ישירה, אשר לצד יתרונותיה סובלת גם מבעיית אמינות לא פשוטה.
תמצית העלילה
הבלש הארי בוש חוזר לתיק פתוח ובלתי מפוענח משנת 1993, העוסק בהיעלמותה המסתורית של צעירה בלוס אנג'לס. התפנית הדרמטית חלה כאשר רוצח סדרתי שנתפס במקרה מציע עסקת טיעון, ומודה בין היתר גם בביצוע הרצח ההוא. חקירת התיק הישן מובילה את בוש לשיתוף פעולה פרוצדורלי מורכב עם ה-FBI ועם סוכנת העבר רייצ'ל וולינג, בתוך רשת של פוליטיקה משטרתית ותפניות בעלילה שמאלצות את החוקרים לבחון מחדש את כל מה שחשבו על התיק.

מבחינת איכות הכתיבה והקצב, קונלי מוכיח שוב שהוא שולט בחומר. הספר מעניין מאוד, קצבי, ומאופיין בכתיבה טובה ורהוטה שמניעה את העלילה קדימה ללא עיכובים מיותרים. למרות היעדרו של עומק פסיכולוגי תהומי, החוויה הכללית נותרת שוטפת, מהירה ומחזיקה את העניין לכל אורך הדרך, כפי שספרות פשע טובה צריכה לעשות.
עם זאת, נקודת התורפה המרכזית של הספר, שפוגעת באופן ממשי באמינות הסיפור, נעוצה דווקא בהחלטה להחזיר לעלילה את דמותה של רייצ'ל וולינג (יש מצב שהופיעה גם בעבר, לא קראתי). מי שזוכר אותה לטובה מ"המשורר" כדמות נפלאה, פקחית, מעניינת, מצחיקה ושנונה, יתאכזב לגלות שבספר הנוכחי היא פשוט איבדה את כל המעלות הללו. הבחירה להציג אותה כמי שעוברת מחוקר לחוקר, עוזרת בחקירות ומוצאת את עצמה כעת בזוגיות עם בוש, מרגישה מאולצת ולא אמינה לחלוטין. במקום דמות בשר ודם בעלת נפח משלה, רייצ'ל מתפקדת כאן בעיקר כתפאורה לקידום העלילה, והדבר מבאס ומחליש את העסק.
הספר שומר על מבנה ליניארי נכון הממוקד במלאכת הבלשות, ואינו שואף לייצר תהודה רגשית יוצאת דופן או ריסוק נפשי. בשורת הסיום, במבחן הקלוז'ר, לא נרשמה כאן התעלות מיוחדת; לא "עפתי" מהסוף של הספר, שהרגיש מעט רגיל, אך בסופו של דבר העלילה הסתדרה יפה, הקצוות נסגרו בצורה נכונה והסיפור הגיע אל סיומו באופן הגיוני ומספק.
שורה תחתונה
"אקו פארק" הוא מותחן פשע קצבי, מעניין וכתוב היטב. למרות בחירה עלילתית לא אמינה בגזרת הדמויות וסוף שאינו מבריק במיוחד, הוא לחלוטין עושה את העבודה כספרות חכמה ומהירה שכיף להעביר איתה את הזמן.

לפעמים כל מה שקורא צריך זה ספר שפשוט יתפוס אותו מהרגע הראשון ולא ירפה. בלי הבטחות יומרניות, המפגש שלי עם "הנאשמות" של סטיב קוואנו הוכיח שספר לא צריך להתחכם כדי להיות מצוין – הוא פשוט צריך לדעת לספר סיפור טוב, להחזיק את המתח בשיאו ולכבד את האינטליגנציה של הקורא שלו.
תמצית העלילה
במרכז העלילה עומד קונפליקט מורט עצבים: שתי אחיות נמצאות בזירת הרצח של אביהן העשיר. שתיהן מתקשרות למשטרה בו-זמנית, וכל אחת מהן טוענת בבכי שהיא הקורבן ושאחותה היא הרוצחת הפסיכופתית. התיק מגיע לבית המשפט, והקורא נזרק לתוך פאזל משפטי מותח שבו כל פיסת מידע הופכת את הקערה על פיה.

הספר הזה הוא הגדרה מדויקת ל-Page-turner אמיתי. הוא כתוב טוב, זורם בצורה יוצאת מן הכלל, ונקרא ממש דף אחרי דף בלי שום רגעים מתים או מריחות זמן מיותרות. קוואנו מצליח לבנות עלילה ממסמרת ומותחת בצורה יוצאת דופן. המשחק הבלשי כאן פשוט נהדר: לאורך כל הקריאה הייתי בטוחה בכל רגע מחדש שאחות אחרת היא זו שביצעה את הרצח, והתמרון בין שתי נקודות המבט החזיק אותי דרוכה לחלוטין.
לצד הקצב המהיר, הספר מצליח לייצר גם רגעים של תהודה רגשית עמוקה ולא צפויה. ההחלטה של קוואנו להרוג את השותפה של אדי פלין פשוט ריסקה אותי ושברה לי את הלב. זה היה מהלך כואב במיוחד, אך אי אפשר להכחיש שהוא העניק לסיפור עומק רגשי משמעותי שהרים את העלילה מעבר למותחן פרוצדורלי רגיל.
דמות נוספת שראויה לציון היא קייט, דמות נפלאה שעוברת לאורך העלילה שינוי יפה ומעניין. אף על פי שהאבולוציה שלה קרתה באופן קצת קלישאתי ואולי לא הכי אמין במבחן המציאות, שיתוף הפעולה שלה עם פלין בישורת האחרונה של הספר היה פשוט מצוין, החזיק את המתח ופיצה על כך לחלוטין.
הספר אמנם חסר עומק פסיכולוגי תהומי בכללותו, אך המבנה שלו כל כך מהודק שהוא מספק חוויה סוחפת ומעניינת מאוד בזכות קצב נכון ובנייה חכמה של התעלומה. גם נקודת הסיום לא מאכזבת – קוואנו מספק סוף מצוין, חכם ומספק שסוגר את העלילה כמו שצריך.
שורה תחתונה
"הנאשמות" הוא אחלה ספר. הוא אמנם בלי עומק פילוסופי מנקר עיניים, אבל הוא כתוב היטב, קצבי, ומספק חוויית קריאה ממגנטת שמסיימים מהר ונהנים מכל רגע. מומלץ בחום למי שמחפש מתח איכותי שפשוט עושה את העבודה.

לפעמים היצירות המשמעותיות ביותר מגיעות אלינו דווקא כשאנחנו לא מצפים מהן לדבר. אל "אדמה אמריקאית" ניגשתי, אני מודה, בקורטוב של חוסר חשק ובלי שמץ של אמונה. השם של הסופרת לא היה מוכר לי, הכריכה של הספר לא משכה את העין או את הלב, ושום דבר בנקודת הזינוק הזו לא הבטיח גדולות ונצורות. אלא שמבחן המציאות של הספר הזה התגלה כהפתעה מוחלטת – מאותם מקרים נדירים שבהם הדפים פשוט תופסים אותך בכוח, טורפים את כל הקלפים והופכים רתיעה ראשונית לחוויה ספרותית קסומה ובלתי נשכחת.
תמצית העלילה
הסיפור נפתח בנפץ אלים ובלתי מתפשר באקפולקו שבמקסיקו. לידיה, אישה משכילה ובעלת חנות ספרים, מוצאת את עצמה בן לילה בלב קטסטרופה, כאשר קרטל סמים אכזרי טובח כמעט בכל בני משפחתה. הניצולים היחידים הם היא ובנה בן השמונה, לוקה. כשהם חסרי כל, פגועים ורודפים, השניים נאלצים להפוך בן רגע למהגרים בלתי חוקיים בארצם שלהם. הם יוצאים למסע בריחה הישרדותי מטורף ומורט עצבים אל עבר הגבול האמריקאי, כשהם נאלצים לטפס על גגותיה של "לה בסטיה" – רכבת המשא האימתנית והמסוכנת, המהווה סמל מובהק לתופת של נתיבי ההגירה.

איכות הכתיבה של ג'נין קאמינס היא ללא ספק חוויה בפני עצמה. מדובר בכתיבה חושית, עוצמתית ואינטנסיבית ביותר, כזו שאינה מאפשרת לקורא להישאר פסיבי או מרוחק. נכון, פה ושם הספר נוטה להתיש במעט עם תיאורים אינסופיים של מסלולים ופרטים דקדקניים, שיוצרים לעיתים תחושת עומס קלה; אך גם ברגעים הללו, רמת הליטוש הגבוהה של הטקסט והיכולת התיאורית המזהירה של הסופרת מצילות את הקצב, שומרות על מתח פנימי גבוה ומבהירות שלא מדובר בעוד ספר שבלוני או נוסחתי.
הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות הראשיות. קאמינס לא מייצרת כאן קריקטורות של קורבנות, אלא דמויות נפלאות, עגולות ומרגשות, שיש להן "נשמה" אמיתית המהדהדת מתוך הדפים. המניעים שלהן, הפחדים המצמיתים והקשר העמוק והאינסטינקטיבי בין האם לבנה, הופכים את החוויות שלהם למשהו שנוגע ישירות בלב הקורא. התמות המרכזיות אינן משמשות כתפאורה פוליטית גרידא; הן מבוססות על מחקר עומק אנושי מובהק שמעניק לסיפור את המשקל הראוי לו.
במבחן "התהודה הרגשית", הספר הזה רושם ניצחון מוחץ. רחוק מלהיות חוויה סטרילית או "נעימה", זהו ספר קשה, עצוב וטעון, המצליח לייצר את אותו ריסוק רגשי ומשמעותי שספרות טובה באמת שואפת אליו. המבנה שלו מהודק, והמסע המפרך והמתיש הזה מוביל בסופו של דבר אל סוף נפלא ומספק – קלוז'ר מדויק שמעניק את המשקל הנכון לכל התלאות שעברו על הדמויות.
שורה תחתונה
"אדמה אמריקאית" הוא הוכחה מנצחת לכך שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה. ספר קשה, קסום ומשמעותי בצורה בלתי רגילה, חובת קריאה לכל מי שמחפש כתיבה משובחת, עומק פסיכולוגי וחוויה ממגנטת שאינה מרפה גם זמן רב לאחר נעילת השערים.

התחלתי את "ציידת היתומים" בעיקר בעקבות המלצות רבות של קוראים, ובעמודיו הראשונים הוא בעיקר הרגיש לי מוזר. קשה היה להיכנס לראש של פיה, והיה רגע שבו הספר כמעט ננטש בגלל לולאות מחשבתיות טכניות שהרגישו מתישות ומטרחנות. אבל הבחירה לתת לו צ'אנס ולהתמיד התבררה כמוצדקת; הספר תפס קצב, הטרחנות התמעטה, והוא הפך לחוויית קריאה ממגנטת שפשוט נהניתי ממנה.
העלילה משליכה את הקורא אל פילדלפיה של סתיו 1918, בשיאה של מגפת השפעת הספרדית ובשלהי מלחמת העולם הראשונה. פיה בת ה-13 נותרת לבדה בדירה עם גופת אמה ועם שני אחיה התינוקות, בעוד השכנה ברניס – דמות טרגית שאיבדה את בנה ובעלה, רשעה אמיתית – מנצלת את הכאוס החברתי כדי לחטוף ילדי מהגרים ולהעבירם לבית היתומים. מכאן הסיפור פורס כנפיים והופך לעלילת חיפוש ליניארית, קצבית ודינמית הנפרסת על פני שנים.
הכתיבה של וייסמן חושית ועוצמתית, במיוחד כשהיא מאפשרת לדמויות לחשוב בקול רם ובלי פילטרים. עומק המחשבות שהיא הכניסה בהן הוא נפלא ממש. פיה היא דמות מרתקת ואינה נערה רגילה; הרתיעה שלה ממגע היא עניין נפשי עמוק – פחד קיומי לגעת במישהו ולדעת, באמצעות מעין חוש שישי, שהוא חולה. לאורך הספר היא מזהה כך מגוון מחלות, אלמנט שהוא אמנם המצאה מוחלטת שפוגעת בריאליזם, אך משרת את הייחודיות שלה. נקודת האור של משפחת הדוקטור שמאמצת אותה ומסייעת לה מחממת את הלב ומאזנת את הזעזוע מבית היתומים, שם נחשף הציד הממוסד של ילדי מהגרים המבוסס על מחקר היסטורי אותנטי ומדויק.
בסופו של דבר, השתלשלות העניינים פועלת במדויק לפי חוקי הפורמט של רומנים היסטוריים מהסוג הזה ומרגישה כמו טלנובלה. הסוף נפתח אל מחוזות הקיטש, וציפיתי לסוף פחות מתוק ויותר ריאליסטי לגבי המחירים שאירועים כאלו גובים. מצד שני, אחרי כל הגיהנום שפיה עברה, אולי לא היה אפשר אחרת ולגמרי הגיע לה סוף טוב.
השורה התחתונה: למרות הנוסחתיות, הקיטש בסוף וההמצאה העלילתית של החוש השישי, יש בספר הזה קסם אמיתי. המחקר ההיסטורי האותנטי מעניק לו נופך חיובי ומשקל סגולי, והוא מספק חוויית קריאה סוחפת על מציאות היסטורית קשה ובלתי נתפסת.

זו פעם ראשונה, לדעתי אי פעם, שאני קוראת ספר בלי לבדוק אפילו פעם אחת באיזה עמוד אני או כמה התקדמתי. פשוט נהניתי מכל משפט ומשפט. הכתיבה של קונלי זורמת, איכותית ומאוד בגובה העיניים – היא לא "ספרותית" במובן המעיק או המתאמץ של המילה. הקצב מעולה, הדיאלוגים מושחזים, והשילוב של השירה של אדגר אלן פו בתוך העלילה הוסיף מאד לעלילה. הדמות הראשית, ג'ק, מרתקת בחכמה ובאינטליגנציה שלה, ובחלק הראשון של הספר יש עומק פסיכולוגי נהדר שעושה חשק לעוד.
אבל (וזה אבל גדול), משהו כאן ממש מתפספס ברמה האנושית, וזה התחיל לצרום לי ככל שהעלילה התקדמה. מרגע שג'ק נסחף לתוך החקירה, כל העומק הפסיכולוגי הזה פשוט נעלם. הבנאדם איבד את אחיו התאום, והוא לא מתאבל עליו בכלל! כל מה שמניע אותו ומעסיק את המחשבות שלו זה הסיפוק המקצועי, האגו וכתבת הענק שהוא הולך להוציא מזה. זה הרגיש פשוט לא אנושי. נקודת האור הייתה כשהסוכנת וולינג סוף סוף הטיחה בו את כל מה שרציתי לצעוק עליו מהעמודים הראשונים – זה היה רגע של קתרזיס מושלם מבחינתי כקוראת.
מפה יש ספוילרים, למי שלא קרא את הספר...
נהניתי מאוד מקו העלילה המקביל של הצלם הרוצח הפסיכופת, ואהבתי מאוד שקונלי ויתר על סוף "לאבי דאבי" קיטשי לג'ק ורייצ'ל, כי סוף רומנטי ממש לא היה מתאים לטון של הספר.
ועדיין, ה-50 העמודים האחרונים שרצים קדימה מביאים איתם החמצה אחת גדולה. הראציונל מאחורי הסוף פשוט לא מובן בעליל ולא מחזיק מים. המניע של בוב לרצוח שוטרים ממחלק הרצח ולביים את זה כאילו התאבדו נשאר לא הגיוני ולא מנומק מספיק, וחבל.
בשורה התחתונה: מותחן פשע מצוין, סוחף ובולעים אותו בשקיקה, אבל עם סוף מאכזב שקצת קלקל את החגיגה.
בכל זאת נתתי 5 כוכבים כי באמת נהניתי מאד מהכתיבה ומהדמות הראשית!