״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.

נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.

הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.

הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.

במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.

זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.

כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.

בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.

אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.

עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.

הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!

דפוק וזרוק בפריס ולונדון היה ספר קוריוז מבחינתי. בתחילה חשבתי שמדובר בספר זיכרונות על עוני וחיי רחוב אבל אורוול כמו אורוול רוצה לומר אמירה חברתית ולמרקר עוולות חברתיות. לא, זה לא ספר על רעב, עבודות משפילות וחסרי בית. זה ספר על הדרך שבה חברה שלמה לומדת להפסיק לראות בני אדם ואלו, לא יכולים לצאת מהלופ הנוודי. אורוול מתאר מצב שבו האדם מאבד בהדרגה את שמו, כבודו ואת מקומו בתוך העולם המקובל והופך לחפץ נע ונד.

מה שמיוחד בספר הוא שאורוול נכנס בעצמו לתוך העולם הזה וכנראה מהבודדים שגם יצאו ממנו. בפריז הוא עובד במטבחים של בתי מלון ומסעדות, עולם שמרגיש כמעט כמו גיהינום תעשייתי: חום בלתי נסבל, רעש, לכלוך, עבודה אינסופית ושחיקה מוחלטת של האדם. דווקא במנהרות תת קרקעיות תחת המקומות האלגנטיים ביותר מסתתרת מערכת אכזרית שמתקיימת על גבם של אנשים בלתי נראים. יש משהו כמעט דוסטויבסקאי באופן שבו אורוול מתאר את ההתפוררות הפנימית שמגיעה יחד עם העוני רק שאין התפתחות מוסרית או בריחה אנטי רליגיוזית אצל אורוול, אצלו, לא רק הגוף מתעייף אלא גם התודעה מתחילה להשתנות.
בחלק הלונדוני הספר הופך לעצוב יותר. כאן כבר אין קדחת של עבודה אלא נדודים, מקלטי לילה נוראיים ותורים אינסופיים וכל זה קורה כאן ועכשיו כבר אז ושם. אורוול מראה כיצד החברה לא רוצה להתמודד עם העוני אבל לנהל אותו או להכריח אותך להתפלל עבור כוס תה חם? בטח. העני הופך למעין קטגוריה ביורוקרטית, אדם שנמצא מחוץ לחיים הרגילים של החברה. הדבר המפחיד ביותר בספר הוא האדישות המוחלטת ואף תחושת המיאוס בקבצנים חסרי הבית. האנשים האלה אינם נרדפים ממש אבל מי רוצה בהם? וכך, הם פשוט חדלים להיות נוכחים בעיני החברה.

מבחינה היסטורית הספר מעניין דווקא משום שהוא נכתב באירופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה האמון בסדר החברתי הישן התחיל להתפורר. מתחת לאימפריות, לתרבות הגבוהה ולחזות האירופית המכובדת, התקיים עולם עצום של עוני והשפלה. אורוול מזהה כאן משהו שילווה אותו גם בספריו המאוחרים יותר: ברגע שהחברה מפסיקה לראות בני אדם כאנשים אלא כמעמדות, מספרים או בעיות שיש לנהל, או אז הדרך לאלימות ולדיכוי כבר פתוחה.
ובכל זאת, הספר איננו רק מסר פוליטי. אורוול מתאר את הפאזה הזו בחייו כמשהו אנושי מאוד. אורוול מתבונן באנשים שסביבו בלי רומנטיזציה וללא התנשאות. הוא לא הופך את העניים לקדושים, אבל גם לא לשיכורים חסרי פנים. יש שם אנשים מלאי חולשות, הרגלים קטנים, גאווה, הומור ועייפות קיומית. לפעמים נדמה שהספר כולו מנסה לומר שהעוני האמיתי מתחיל ברגע שבו האדם מאבד את האפשרות להיות אדם מלא בעיני אחרים.

הכתיבה של אורוול כמעט עיתונאית, אבל דווקא הפשטות הזאת מעניקה לספר כוח נראטיבי לא רע ועדיין, היה חסר לי עניין. הספר עני ממש כפי שאורוול היה באותם ימים ואולי זה הרעיון? הוא אינו מנסה להרשים בסגנון, הספר מרגיש בוסרי אך לצערי כל כך רלוונטי שכן היום אולי אף יותר משנות השלושים של המאה הקודמת, תרבויות מודרניות מסוגלות לבנות עולם שלם של אנשים בלתי נראים ועדיין להמשיך לראות את עצמן כנאורות ומוסריות.

הציון שלי 5/10
מדוע? כנראה שאפשר היה להפוך את הספר למאמר טוב ובעל מסר ישיר. אך, אם הספר הביוגרפי הזה היה הזרע שנבט לחוות החיות ו1984? או כן. היה שווה כל רגע.

וואו. ואני בכלל לא מבין לרוב שירה.

עברתי משפט משפט וטרחתי ועמלתי וזה כל כך השתלם. הירונימוס בוש של המילה הכתובה. כל כך הרבה פרטים שהכל נראה כאוס מלמעלה עד שעושים זום אין והתצרף מתבהר.

"ארץ הישימון", רק השם מעביר צמרמורת אחרי שמסיימים אותו.
פורסם ב-1922 ונדמה לי שהיה אחד האסונות הארכיטקטוניים המפוארים ביותר של השירה במאה העשרים. וואו, כדי להבין את השיר באמת, נאלצתי לא להתייחס אליו כאל טקסט ליניארי קלאסי, הבנתי כי מדובר בפסיפס של הריסות רוחניות ותרבותיות, קולאז' המורכב משברים של ציוויליזציה שקרסה לתוך עצמה ונדמה שאנחנו במצב לא פחות רע כאנושות.

בעיני הגאונות המבנית של אליוט נחשפת קודם כל בטכניקת הקולאז' הקיצונית שלו. השיר מדלג ללא הרף בין חמש שפות שונות, מתיך יחד שירי רחוב זולים, נביאים תנ"כיים, אופרות גרמניות, מיתולוגיות יווניות ורומיות ועד והגות הודית עתיקה.

המעברים החדים הללו אינם נובעים מפגנות של אינטלקטואליזם מנותק; זוהי פסיכולוגיה של חורבן מחושבת עד המילה הבודדת. אליוט כותב מתוך הריסותיה של אירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. זה עולם שבו המוסר, הדת והסדר הישן התנפצו, והדרך היחידה לתעד מציאות שכזו היא באמצעות שפה שבורה בעצמה. השיר מתפקד כמעין קבר אחים תרבותי, שבו הדובר מצהיר בשורת המפתח שלו כי הדרך היחידה שלו להתמודד עם החורבן הכללי היא לאסוף את אותם שברים תרבותיים ולהשתמש בהם כמגן: "את חרבותי תמכתי בקרעים האלה".

מתוך השברים הללו עולה תמונת מצב קשה של ניכור אורבני קיצוני, שבו המרחב המודרני הופך לגיהנום עלי אדמות. לונדון, וינה, ירושלים ואלכסנדריה קורסות ומאבדות את זהותן הייחודית לטובת מושג ה"עיר חסרת הממשות". הטרגדיה המרכזית שחווה האדם המודרני בשיר הוא אותו קיום אוטומטי, מכני ומנותק: מוות רוחני ורגשי בעודו בחיים. האהבה והמיניות, שבעבר (במיתוסים ובספרות הקלאסית) נתפסו ככוחות נשגבים של פריון, יצירה והמשכיות, עוברות אצל אליוט וולגריזציה מוחלטת והופכות למפגשים מיניים ריקים, לעסקאות מנוכרות או לאקטים אכזריים של ניצול ואונס.

הדרמה הפנימית של השיר מונעת על ידי דיאלקטיקה חריפה בין שני אלמנטים מנוגדים: היובש המוחלט מול האש המכלה. לאורך כל החלקים האחרונים, ובעיקר בחלק החמישי, השיר מייצר אווירה חולנית וכמעט פסיכוטית של ציפייה למים. המים מסמלים את החסד, הטהרה והחזרה של הפריון לחייו של "המלך הדייג" ולממלכתו העקרה, בעוד שהאש מופיעה לאורך היצירה בשני מופעים הפוכים: או כאש התאווה הבשרית המשחיתה של העולם המודרני, אך גם כ"להבה המטהרת" מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה בכור המצרף. אליוט רומז כי רק דרך מעבר בסבל ובכור ההיתוך הזה, ניתן יהיה לזקק מחדש את נפש האדם.

ההיפוך האירוני והמרתק ביותר בשיר מתרחש ברגע הגילוי בסיום, שבו אליוט מבין כי המערב חסר אונים ואינו מסוגל לרפא את עצמו בכוחותיו שלו והוא ממתין ליד שתשלוף אותו כלפי מעלה. כאשר הערים המודרניות נבקעות ומתפוצצות, הדובר מפנה עורף למסורת האירופית ונושא את עיניו מזרחה, אל הודו העתיקה ואל שפת הסנסקריט. קולו של הרעם מעל הרי ההימלאיה כמו תובע פסיכולוגיות יסודיות של נתינה והתמסרות, חמלה ושליטה עצמית.

בשורות האחרונות, הדובר עדיין יושב על חוף התמזה כשהתרבות החרבה והבוערת מאחוריו. גשר לונדון ממשיך להתמוטט בקצב מבעית. המסר שם הוא: תן לעצמך הגנה מהעולם. דאג אתה שברמה האישית ביותר, תביא סדר בנחלותיך. המנטרה החותמת את היצירה, "שאנטי שנטי שנטי", מתפקדת כלחישה טקסית המציעה שלום פנימי הנשגב מכל בינה, ובכך הופכת את השיר, למרות הייאוש התהומי שבו, לעדות נצחית על כוחה של האמנות לחלץ משמעות ורוגע מתוך ההריסות האנושיות.

הציון שלי 10/10
Memento Mori – "זכור את יום מותך״

שנת הגנן הוא מהספרים הנדירים שמצליחים להסתתר מאחורי קלילותם את קללת היאוש של חיי האדם. לכאורה זהו ספר על גינון: עונות השנה, אדמה, זרעים, מזיקים, שכנים, עציצים, גשם ועבודה סיזיפית בגינה. אך ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שצ׳אפק, כמו צ׳אפק כלל איננו כותב רק על צמחים, אדמה, מזג אויר וכו... הגינה אצלו היא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית, והגנן הוא הרבה יותר מחובב פרחים — הוא דמות פוליטית, פסיכולוגית ואפילו מטאפיזית.
אני בתחילה נפלתי לחלוטין למלכודת של צ’אפק ולא הבנתי מה תכלית הספר המוזר הזה בקטלוג של האדם החריף במיוחד הזה. התחלתי לקרוא מתוך מחשבה שמדובר בספר הומוריסטי קטן על אהבת טבע, אך מהר מאוד הבנתי שהוא מדבר על משטרים, על שליטה, על הניסיון האנושי לאלף את העולם, ועל הסכנה שבאובססיית הסדר. מתחת להומור המבריק מסתתרת ביקורת חריפה מאוד על האדם המודרני ועל התקופה שבה חי צ’אפק בעיקר, אירופה שבין מלחמות העולם, רגע לפני שהיבשת נסחפת לטוטליטריות, או בשפתו בוץ טובעני.

קשה לקרוא את הספר מבלי לחשוב על עלייתם של המשטרים הפשיסטיים והטוטליטריים של שנות השלושים. צ’אפק, שחי בצ’כוסלובקיה וראה מקרוב את התפוררות אירופה הדמוקרטית, הבין מוקדם מאוד את הסכנה שבאידיאולוגיות המבקשות “לסדר” את העולם. בספר הזה הגינה הופכת כמעט למדינה קטנה: יש צמחים רצויים וצמחים “מזיקים”, יש סדר היררכי, אלימות בין צמחים ואפילו גלישה לטריטוריות שכנות, יש גיזום, עקירה, טיפוח, סירוס, פיקוח ושליטה מוחלטת כמעט בכל פרט.
זו בדיוק הנקודה שבה הגנן הופך לרודן. הגנן אצל צ’אפק איננו אדם רע. להפך, כוונותיו טובות, לנסות להגיע לגן העדן הנכסף. גנן, בדומה לדייג אוהב את הגינה שלו. אך דווקא מתוך האהבה הזאת נולדת האלימות הסמויה בספר. הגנן מחליט אילו צמחים זכאים לגדול, אילו צריכים להיחתך, מי “מתאים” למקום ומי נחשב עשב שוטה. הוא אפילו משלם לזקנה עם עז להביא את העז על מנת לנקות את הרע. העז היא שכירת חרב חיצונית. הוא, הגנן, מנסה לכפות על הטבע סדר אנושי מוחלט, כאילו העולם עצמו חייב להיכנע לתוכנית שהוא בנה בראשו ומתוך ידיעותיו את טבע האדמה והצמח.

זה מה שהופך את האלגוריה של צ’אפק למצמררת: כל רודנות מתחילה מתוך רעיון של “טיפוח”. גם משטרים אפלים טוענים שהם מבקשים ליצור סדר, תרבות, ניקיון, יציבות או עתיד טוב יותר. הם תמיד מציגים את עצמם כגננים של החברה. אלא שבדרך, בני אדם הופכים לצמחים שניתן לעקור, לעצב או להשמיד בשם האידיאל.

יש רגעים בספר שבהם הגנן מזכיר אב המנסה לעצב את ילדיו לפי דמות מסוימת, לביית אותם; ברגעים אחרים הוא מזכיר ביורוקרט אובססיבי או מנהיג פוליטי המשוכנע שהוא יודע כיצד בני אדם צריכים לחיות. צ’אפק מבין שהגבול בין טיפוח לבין שליטה הוא דק מאוד. חינוך יכול להפוך לסירוס. סדר יכול להפוך לדיכוי. אהבת טבע יכולה להפוך לשנאה לכל מה שאיננו ניתן לשליטה.
בכל זאת, הספר איננו פסימי לחלוטין. להפך, הוא מלא אהבה אמיתית לטבע ולכאוס שבו. שוב ושוב צ’אפק מראה כיצד הטבע לועג לניסיונות האדם לשלוט בו לחלוטין. הגשם מגיע בזמן הלא נכון, הצמח הלא צפוי פורח דווקא היכן שלא רצו בו, ומה שנחשב “עשב שוטה” מתגלה לעיתים כחזק והחי ביותר בגינה. יש תחושה שהטבע עצמו מתנגד לכל אידיאולוגיה מוחלטת וניתן לסמוך על הטבע באופן חלקי בלבד.

הייחוד של הספר הוא בכך שכל זה נאמר דרך הומור עדין ואירוניה נפלאה. צ’אפק הצחיק אותי ובדרך נתן לי להבין שקראתי ספר אלגורי מטריד על טבע האדם. לכן “שנת הגנן” הוא הרבה יותר מספר על גינון. זהו ספר על התרבות האירופית רגע לפני שהחלה לנסות “לעצב מחדש” בני אדם, ועל הסכנה הנוראה הטמונה בכל ניסיון להפוך את החיים עצמם למשהו מסודר, נקי וצייתני מדי.

הציון שלי 7/10, למרות הרעיון היפה, היה יכול לכתוב את העניין עם פחות מושגים של חובבי אדמה וצמחים שכן אם מישהו אחר היה כותב את הספר לא הייתי טורח לקרוא אותו.

פאן של קנוט המסון הרגיש לי כמו חלום.

זהו איננו רומן הבנוי סביב עלילה במובנה הקלאסי, אלא סביב תנודה נפשית תזזיתית ומשתנה מעמוד לעמוד. המסון מתאר את הלך רוח, המוזיקה פנימית של בדידות ותשוקה. הוא מנסה ללכוד את הרגע שבו נפש האדם חדלה להיות יציבה ומתחילה להיסחף אחר דחפים, חרדות, גחמות ורגישויות שאין להן שפה מסודרת. משום כך הקריאה בפאן דומה לעיתים לשיטוט בתוך יער ערפילי שבו הטבע והאדם מתמזגים זה בזה עד שכמעט אי אפשר להבחין מי משקף את מי.

תומס גלן, גיבור הספר, חי לכאורה מחוץ לחברה, קרוב לטבע, לציד, לשקט הצפוני, אך ככל שהספר מתקדם מתברר כי הבדידות שלו איננה שלווה אלא פצע. כנראה הלום קרב בארון. הוא איננו אדם חופשי באמת אלא אדם שאינו מסוגל להשתייך. האהבה שלו לאדוארדה איננה אהבה יציבה או בוגרת אלא תנועה כאוטית בין משיכה להרס עצמי, בין כמיהה לקרבה לבין פחד עמוק מפני אובדן העצמי בתוך הקרבה. אצל המסון הרגש מתפרץ, נסוג, משתנה לפתע ללא הסבר אבל זה מוכר מחיינו. דווקא חוסר היציבות הזה מעניק לספר את כוחו הפסיכולוגי יוצא הדופן.

אצל המסון הכול אינטימי יותר, כמעט ביולוגי ומתמזג עם הטבע המרהיב. הוא מצמצם את המרחב הפילוסופי ומקרב את המבט אל רעד העצבים עצמו.

השפעתו של קנוט על סופרי המאה העשרים הייתה עצומה להבנתי. קפקא ירש ממנו את תחושת הזרות והניתוק מן העולם. תומאס מאן כנראה התחבר לרגישות הפסיכולוגית שלו וליכולת להפוך מצבים נפשיים לחומר ספרותי חי. כמו כן יש הידהודים של ספרים קודמים כמו יסורי ורתר הצעיר ואפילו רומיאו ויוליה.

החשיבות של המסון בעיני הוא תחילתו של עידן חדש בספרות: האדם במרכז. לפניו הספרות הגדולה עסקה לעיתים קרובות בחברה, היסטוריה, מעמדות ורעיונות רחבים. המסון העביר את מרכז הכובד אל התנודות הזעירות של ההכרה, אל המבוכה, אל הרגש החולף, אל הדברים שכמעט אי אפשר להסביר. לכן הוא הפך לדמות מפתח בדרך אל המאה העשרים עם פרוסט, ג׳ויס, וולף וזאת משום שהוא היה מן הראשונים שהבינו כי האדם איננו ישות יציבה בעלת זהות ברורה, אלא זרם משתנה של תחושות, זיכרונות ודחפים.

ובכל זאת, מה שנשאר אחרי הקריאה בפאן הוא תחושת עצב נדירה מאוד. זהו עצב של אדם המבקש להתמזג עם הטבע ועם האהבה אך נידון להישאר כלוא בתוך עצמו. הטבע אצל המסון מעין מראה של האדם בצורת היקום, יש ויפה הוא ויש ומפחיד ומטלטל הוא. היערות, הים, הירח והלילה הצפוני אינם מרפאים את נפש האדם אלא חושפים עד כמה היא בודדה. אולי משום כך פאן ממשיך להרגיש מודרני כל כך גם היום; הוא מבין שהתהום האמיתית איננה נמצאת בעיר הגדולה או בחברה המושחתת בלבד, אלא בלב התודעה עצמה.

ציון שלי 8/10
מומלץ לקריאה קלה יותר, קולחת, קצרה ועם המון טבע.

יש רגעים בחטא ועונשו שבהם נדמה כי הרצח איננו אלא רעש רקע. גרזן מונף, גוף נופל, דם נקרש אבל שם רק מתחיל הסיפור והספר עצמו מסרב להישאר בזירת הפשע. הוא בורח ממנה כמעט מיד. כאילו גם דוסטוייבסקי יודע שהשאלה איננה מי רצח, אלא מי העז להפוך רעיון למבחן מטאפיזי. מדובר בפואטיקה של כתיבה בעיני. כתמיד אני מתחבר לסופר הזה בנימי נימי.
זו אולי הסיבה שהספר מרגיש לי כהד לאחים קרמזוב. זה כמובן לא המשך עלילתי, אלא הרחבה קוסמית של אותו ניסוי. ב"חטא ועונשו" דוסטויבסקי עוד כולא את השאלה בתוך מוחו של אדם אחד בשעה שבאחים קרמזוב השאלה כבר מדביקה משפחה שלמה, כמעט עם שלם: רוסיה, בעיני אפילו את האנושות. ראסקולניקוב ואיוון קרמזוב אחים מחשבתיים. או להפך: איוון הוא ראסקולניקוב לאחר שהרעיון הספיק להתרחב ולהתפצל למאות קולות אחרים.

ומהו אותו רעיון ששניהם שקעו לתוכו? לא נהיליזם פשוט. המילה הזו קטנה מדי. זהו הניסיון לבדוק האם האדם מסוגל להעניק לעצמו ריבונות מוסרית מוחלטת. האם אפשר לעבור דרך שביל הרוע מבלי להפוך לעבד שלו. האם התודעה יכולה להחליף את אלוהים.
ראסקולניקוב הוא אנטי־רוצח. הגוף שלו קורס שוב ושוב תחת מה שהמוח מנסה להצדיק. הרצח אצלו הוא פילוסופיה שניסתה להפוך לאמת. ולכן הוא נכשל ולא בשל מוסר אלא בשל האסתטיות. המעשה עצמו עלוב, מבולגן, לא מתוכנן ואף סתמי. האדם שרצה להיות נפוליאון מגלה שהוא בקושי מסוגל להחזיק גרזן מבלי להתפרק נפשית.
זה אולי הדבר הגדול שדוסטויבסקי עושה כאן: הוא משפיל את רעיון "האדם העליון" לפני שזה עלה על הכתב אצל ניטשה והוא עושה זאת באמצעות ויכוח אינטלקטואלי אך לא רק אלא באמצעות זיעה, חום, הזיות, חדרים מחניקים ומדרגות מטונפות. הפילוסופיה יורדת לביוב של סנקט פטרבורג.
לרגעים לא ממש הבנתי מי בעצם התייסר? או יותר נכון איזו דמות בספר לא התייסרה?
אכן, כנראה שזה לא ראסקולניקוב בלבד. ייתכן שהספר כולו הוא ייסוריו של רעיון וחיים כקולקטיב חברתי חולה.
דוסטויבסקי כותב עולם שבו כל דמות נושאת גרסה אחרת של אשמה: סוניה חוטאת כדי להציל את משפחתה, סווידריגיילוב נהנה כביכול מהחיים אך התייסר עד לנקודת האל-חזור, לוז'ין הופך מוסר לחשבונאות קטנה שיכולה לדרוס את האחר רק שלי יהיה טוב, פורפירי רואה בפשע מחלה מטאפיזית ולא מצליח להניח את דעתו, אפילו העיר עצמה אשמה. פטרבורג אצל דוסטויבסקי איננה תפאורה אלא מוח קולקטיבי חולה. רחובות צהובים, חדרים דחוסים, אוויר עומד ממש כאילו התודעה עצמה החלה להירקב.
ולכן הרצח איננו מרכז הספר כלל לטעמי. הרצח הוא רק הנקודה שבה מחשבה מופשטת נוגעת בעולם החומרי ומגלה שהמציאות אינה נכנעת לתיאוריה. במובן הזה, ראסקולניקוב איננו נענש על רצח הזקנה; הוא נענש משום שניסה לחצות גבול אונטולוגי. הוא רצה לדעת האם הוא "רשאי".

ציטוט מרכזי בעיני: ״במה במה היה חושב - היה רעיוני שלי נואל יותר מרעיונות אחרים ותאוריות, הרוחשים בעולם ומתנגשים זה עם זה, מאז עומד העולם הזה על תילו? אין צריך אלא להסתכל בדבר מבט עצמאי לגמרי, במבט רחב ומשוחרר מכל השפעה שיגרתית, וימצא אז כמובן שרעיוני אני אינו.... משונה כל כך. הוי, אתה השוללים והחכמים בשווי של פרוטה , למה תעצרו בחצי הדרך! וכי למה נראה המעשה שלי מגונה כל כך בעיניהם? משום שהוא מעשה רשע? מה פשר מילה זו רשע? מצפוני שקט.״

ראסקולניקוב לא מטורף, הוא הוא אינטליגנטי באופן קטלני. הוא מבין שרעיונות גדולים בהיסטוריה תמיד דרשו דם. שכל סדר מוסרי הוקם על גבי אלימות קודמת. שהעולם עצמו איננו טהור כפי שהוא מעמיד פנים. ולכן טיעוניו מסוכנים כל כך וזאת משום שהם אינם מופרכים לחלוטין.
דוסטויבסקי לא כותב קריקטורה של רשע. הוא מעניק לרשע תודעה. קול. לוגיקה. ולעיתים אפילו יופי.
אני לא בטוח שניטשה קרא את דוסטוייבסקי אך ממש כמו רעיונות אחרים שהתפתחו במקביל אני רואה בחטא ועונשו קרבה לכה אמר זרתוסתרא. שניהם כנראה הבינו שהמשבר האמיתי מתחיל לאחר מות הסמכות הישנה. לאחר שאלוהים, הרעיון, נסדק. אלא שניטשה עדיין מחפש התעלות, בעוד דוסטויבסקי יורד אל הקטקומבות של הנפש כדי לראות מה קורה לאדם שנשאר לבד עם חירותו.
ובכל זאת, הספר איננו רק כתב אישום נגד רציונליזם או נגד נהיליזם. הוא גם ספר אהבה מוזר מאוד. אהבה שלא קוראים אצל מיטב הרומנטיקנים. סוניה איננה "פתרון נוצרי" למרות חטאיה, היא נוכחות שסותרת את ההיגיון של ראסקולניקוב בעצם קיומה. היא מוכיחה שאפשר לשאת סבל מבלי להפוך אותו להצדקה לכוח. ולכן היא מאיימת עליו יותר מכל חוקר משטרה. סוניה היא המפתח לזיכוך נשמתו והוא לבסוף הבין זאת.
בשעה שהחוקר פורפירי רוצה הודאה משפטית, סוניה רוצה תחייה והצעתה ללכת לצומת דרכים ולעשות טיהור פומבי ופנימי זו אולי נקודת המהפך בכל הסיפור.
זה גם ההבדל בין "חטא ועונשו" לבין רומן בלשי רגיל: המשפט האמיתי איננו בבית המשפט. הוא מתרחש בתוך השאלה האם האדם מסוגל לחזור להיות אדם לאחר שניתק את עצמו מן האנושות.
ב"אחים קרמזוב" דוסטויבסקי כבר מרחיב את המשפט הזה אל ממדי אפוקליפסה רוחנית. אם ראסקולניקוב שואל: "האם מותר לי?", איוון קרמזוב שואל שאלה איומה יותר: "אם אין אלוהים — מי בכלל מוסמך לאסור כל דבר?"
אולי בגלל זה שני הספרים מרגישים כיצירה אחת מתמשכת עבורי, הפשעים שבספרים הללו שוליים, מה שעובר על האדם בעקבות הטריגרים הללו, זה עצם העניין. אלו סיאנסים של תודעה אירופאית רגע לפני הקריסה.

הציון שלי: 10/10
מי עוד יכול לכתוב נפש אדם מהי כמו דוסטוייבסקי? לטעמי זה האוורסט, כוכב הצפון של נפש האדם הכתובה. אפילו פרויד לא הבין את נפש האדם כמו האדם המיוסר והמוכשר הזה. גאון? בטח. ואני לא משתמש במילה הזו כלל.

אחשוורוש, היהודי הנודד, אגדה אמיתית על היהודי שהפנה פניו אל ישו בכבודו ובעצמו ושרד לספר. כן, כן, עד היום הוא מסתובב ביננו. מדובר ברומן חריג ביותר שנכתב על הרפורמציה ועוונותיה והיופי ששזורים בספר חלקים אמיתיים וחלקים פנטסטיים. הספר אינו מתייחס אל ההיסטוריה כרצף של מאורעות והוא קופץ מגיבור לגיבור ומזמן לזמן. הספר בהחלט מדגיש את מחלת הזיכרון האנושי. זהו ספר שנע בין סאטירה, אפוקליפסה, מיסטיקה ופילוסופיה פוליטית, אך מתחת לכל התחפושות הללו פועם רעיון אחד מתמיד: האנושות אינה יודעת להיגאל משום שאינה מסוגלת להפסיק לחזור על עצמה.
הדמות של אחשוורוש שהיא היהודי הנידון לנדוד עד יום הדין לאחר שלעג לישו בדרכו אל הצליבה הופכת אצל היים להרבה יותר מאגדה נוצרית עתיקה. אחשוורוש הוא מיתוס, הוא תודעה היסטורית, ניתן אף לומר כי הוא הזיכרון עצמו. אדם שחי זמן רב מדי, עד שהזמן חדל להיות עבורו רצף חיים והכל הופך לערבוביה כאוטית של אימפריות קורסות, מלחמות, אידיאולוגיות, דתות ומהפכות. שמו האמיתי של אחשוורוש הוא: היסטוריה. שכן, כל תקופה מבטיחה גאולה חדשה, וכל תקופה מולידה צורה חדשה של ברבריות.
זהו אחד ההישגים הגדולים של הספר בעיני: היים מצליח לכתוב רומן שבו ההיסטוריה עצמה עייפה מעצמה כי היא רפטטיבית כל כך שאפשר להקיא מהגיחוך. יש רגעים שבהם נדמה שאפילו הזמן מאס באנושות והיים מיטיב לקפוץ קפיצות כרונולוגיות רק שבשונה מהאמן ומרגריטה, כאן לא מדובר על גימיק ספרותי אלא מבנה מטאפיזי ממש. אחשוורוש נע בין תקופות כאדם ההולך בתוך חלום חוזר, ולכן גם הקורא מאבד בהדרגה את תחושת הקרקע היציבה. ימי הביניים, אירופה המודרנית, גרמניה, המלחמות, הבירוקרטיה, המהפכות, הכול נדמה כחזרות שונות על אותו מחזה קודר. כמו לראות את המלט כדרמה, טרגדיה, קומדיה וסרט אימה אבל בסופו של דבר זה אותו המלט.

מבחינה סגנונית, היים כותב לעיתים כמו שילוב בין פרנץ קפקא ל־תומאס מאן. מן הצד האחד קיימת בירוקרטיה אבסורדית כמעט קפקאית: מנגנונים חסרי פנים, דיונים תאולוגיים־מנהליים, עולם שבו גם האלוהות עצמה נראית לעיתים כמו משרד ממשלתי עתיק. מן הצד האחר יש רוח של דיון אינטלקטואלי עצום על אירופה ולאן פניו, על התרבות המערבית ועל שקיעת האדם המודרני.

מעבר לרובד הפילוסופי, זהו גם ספר עצוב מאוד. אחשוורוש נידון לא רק לחיי נצח אלא לצפייה אינסופית בכישלון האנושי, לחיות לנצח זה סבל צרוף. הוא רואה כיצד אידיאלים הופכים לדיכוי, כיצד דת הופכת לאלימה, כיצד מהפכות הופכות לעריצות. נדודיו אינם גאוגרפיים בלבד; הם נדודיו של אדם שאיבד כל אפשרות לבית מטאפיזי. אפילו המוות נשלל ממנו. בכך היים הופך את קללת חיי הנצח לדבר נורא יותר מן המוות עצמו.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר ברומן הוא יחסו לשאלת היהדות. אחשוורוש הוא יהודי לא רק מבחינה אתנית אלא כסמל של זרות היסטורית מתמדת. הוא הדמות שאינה נטמעת לעולם, עדות חיה לזיכרון שהציוויליזציה האירופית מבקשת שוב ושוב למחוק ואז נאלצת לפגוש מחדש. במובן הזה הספר כולו נעשה מעין משפט יהודי כנגד אירופה ונגד יכולתו לשכוח את פשעיה ובו בזמן להבין שהם יחזרו על עצמם....... לעולם. היהודי הוא לא אני ואתם, היהודי הוא ארכיטיפ של אדם וזה היה קיים לפני היהודי שאנחנו טוענים להיות.
הקריאה בספר איננה פשוטה. זהו רומן הדורש סבלנות, קשב ונכונות ללכת לאיבוד. יש בו רגעים של עומס רעיוני עצום, ולעיתים הדיאלוגים התאולוגיים והפילוסופיים מרגישים כמעט כמו סיאנס אינטלקטואלי ארוך בין תקופות, אמונות ואידיאולוגיות. אך דווקא העומס הזה יוצר את התחושה שהקורא אינו קורא ספר רגיל אלא נכנס למבוך של תודעה אירופית בת אלפיים שנה.
בסופו של דבר, אחשוורוש, היהודי הנודד הוא ספר על עייפות הציוויליזציה. ספר על אדם שראה יותר מדי, זכר יותר מדי, והמשיך לחיות אחרי שכל המשמעויות נשחקו. היים שואל בו שאלה איומה: מה קורה לאדם ואולי לתרבות שלמה כאשר היא מאבדת את היכולת להאמין שהעתיד יהיה שונה מן העבר?

הציון שלי 8/10
הספר מומלץ ולא מומלץ בו זמנית. הוא יותר ספר עיון על היסטוריה משוכתבת שכולה אמת ושקר בו זמנית.

במדור הראשון של אלכסנדר סולז'ניצין מיירט ישירות את התקווה ומחייה אותה מחדש כמו עשב רענן ובכל זאת, העלילה נדמית כירידה מודעת אל מעגל ביניים עדיין מחוץ לתופת אלא אל הפרוזדור האפור, הקר שבו נשמרים ה-״נבחרים״. הרגשתי חלק מהוויה של בית הכלא הסובייטי. יש כאן הדהוד ללימבו של דנטה רק שמתכנן המדורים היה השטן בעצמו ולא האל או בנו. כאן, לא התופת הבוערת, אלא הלימבו, אותו מקום שבו התודעה צלולה דיה כדי להבין את גורלה, אך כבולה מכדי לשנותו. יש גם רצון לשמר בלימבו החדיש את תושביו שכן בניגוד לחברי הלימבו מתוך כבוד של דנטה, כאן מדובר בחבורה יצרנית.

הספר הזה אולי כתוב כרומן קלאסי ומסוגנן קצת ככזה אך הוא היה נשמע לי יותר כמארג צפוף של תודעות, מעין מקהלה פוליפונית שבה כל קול נושא עמו ביוגרפיה שלמה, לעיתים במשיכות מכחול עבות מדי. סולז'ניצין כמעט ואינו מוותר לאף דמות: הוא מעניק לה עבר, זיכרון, תשוקה, ולעיתים גם שברון לב שלם. כך נוצרת תחושה של אוסף סיפורי חיים קצרים, מעין הקומדיה הלימבואית בתוכה שזורים אפיזודות אנושיות המתלכדות בתוך מרחב סגור אחד: כלא שהוא פרדוקס, מקום של ״מועדפים״, אך כזה שהעדיפות בו היא רק צורה מעודנת יותר של כליאה והשבי כמו שבי, הוא שבי.

בתוך הריבוי הזה מתגלה עצב עמוק במיוחד, ההכרה ביכולת לשחק בהכרה של בני אדם בלי סוף ובחסות חוקים שניבנו אך ורק לשרת מטרה נעלה אחת והאדם? ממש כמו הפר בחצר בית השחיטה מטרתו = בשר.
זהו אולי, אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי בחיי דווקא משום שסולז׳ניצין מתעקש על אנושיות בתוך תנאים שמבקשים לשלול אותה. חשתי כאב, געגוע לאנושות שיכולה הייתה להיות ולעולם כנראה לא תהיה. הסתבר לי כי האהבה איננה רק בין בני אדם, אלא בין אדם לבין אפשרות החיים שנלקחה ממנו, הערגה הזו היא לא בגדר אפשרות עבור אותם מליוני אסירים שהיו בימי החשכה הסובייטית אלא היא בגדר מיתוס פילוסופי קודר. אתה לא תטבע בים, אתה תטבע בשלולית.

ההישג הגדול של סולז'ניצין הוא בכך שהוא מסרב לדיכוטומיה נוחה. המדינה איננה רק מכונה שטנית אלא שהיא גם מנגנון הישרדות. המנגנונים הצליחו במשימתם, האדם הפך מהיות הכלב, ידידו הטוב של האדם לזאב טורף ונטרף. בני האדם אינם רק הקורבנות אלא גם הסוהרים, הפקידים, אנשי המערכת. כולם לכודים באותו מבנה קיומי בו הבחירה מצטמצמת למינימום, והאחריות נמרחת על פני ההכרח. יש כאן כמעט תובנה הובסיאנית (תומאס הובס) מעוותת: האדם לאדם זאב, אך לא מתוך טבעו בלבד אלא מעיוות לשם מטרות נעלות שהן עיוות ההוויה האנושית ומתוך תנאים היסטוריים שמכריחים אותו לכך.

ובכל זאת, בתוך כל זה, יש תחושת איזון מדויקת. סולז'ניצין יודע למנן פילוסופיה לצד עלילה, אהבה לצד אידיאולוגיה, זיכרון לצד הווה קפוא. רק דבר אחד כמעט מכריע את הקריאה והוא ריבוי הדמויות. מצד אחד אין דמויות מיותרות אך מצד שני השפע עצמו נעשה לעומס; כאילו הסופר מבקש להעניק צדק לכל נשמה, אך בכך מסכן את היכולת של הקורא לשאת את כולן.
גם התרגום אינו חף מפגמים ויש לא מעט רגעי תרגום מביכים. יש רגעים שבהם ניכרות חריקות גסות, כאילו הרקמה העדינה של הסגנון המקורי נפרמת מעט. ובכל זאת, כוחו של הטקסט גובר על הפגמים הללו.

בסופו של דבר, ״במדור הראשון״ הוא יצירה שמבקשת יותר מהקורא מסתם הזדהות, זהו ספר היסטורי פיקטיבי ואמיתי כאנסמבל מטריד ומצלק. ההכרה בכך שהגבול בין חירות לכלא איננו רק פיזי, אלא בעיקר מוסרי, היסטורי ותודעתי. זהו ספר שמרחיב את ההבנה לא רק של יוצאי ברית המועצות, אלא של האדם באשר הוא כאשר התנאים סוגרים עליו, וכאשר הוא נדרש לבחור, גם אם הבחירה עצמה כבר נגזלה ממנו.

ציון של 9 מתוך 10 נדמה הולם: יצירה אדירה, כמעט שלמה, שדווקא בשבריה הקטנים מתגלה אנושיותה.
אמליץ לקרוא אותו אם אתם בעניין היסטוריה מטרידה וחותכת, מטרידה ובעלת תקווה ושבר.

בכל ערב יום השואה אני משתדל לבחור ספר מן התקופה החשוכה ביותר שידע האדם המודרני (עד כה, יש מה לשפר...). באופן מוזר, דווקא מן הספר הזה נמנעתי במשך שנים, אולי מתוך אינטואיציה מוקדמת?
היום, לאחר הקריאה, אני יכול לומר שאני שמח שלא ויתרתי עליו אך גם איני שלם איתו. הספר בעיניי הוא מסע מתמשך של זוועות, כמעט ללא הפוגה. אם כוונת הסופר הייתה להעביר את הקורא, ולו כגרגיר מלח, מן הסבל האנושי שחוו בני אדם בשואה, ללא ספק שהוא מצליח עד כדי כך שהספר נשמע בדיוני לקורא המודרני ועם זאת, חלקים ממנו בהחלט קרו גם קרו. קושינסקי מצליח באופן חד ובלתי מתפשר, שלא לומר אכזרי להביא את הקורא לקצה אלא אם הוא סדיסט מובנה ואז הספר ירגיש כמו ״המדריך לרעיונות חדשים לסדיסט הסטנדרטי״.

ובכל זאת, כאן גם מתחילה הבעיה שלי עם הספר: נדמה לי כי מעבר לרצף ההתעללויות הפיזיות, המיניות, הנפשיות אין כמעט מרחב נוסף. הילד המספר עובר טרנספורמציה מתמימות לקרירות, ולעיתים אף לאכזריות, אך העולם שסביבו נותר שטוח במובן אחד מהותי: אין ניסיון ממשי להבין, לפרש, או אפילו לרמוז למבנים הרחבים יותר של הרוע. המלחמה עצמה כמעט ואינה נוכחת כתופעה היסטורית או פוליטית אלא משמשת כרקע עמום, מעין מצב נתון וכך באמת היה אך הקורא המודרני פחות ירגיש על בשרו את האימה. לכן, נוצרה בתוכי תחושה שהספר כולו הוא רצף של בריחות, רעב, אלימות והתעללויות ולא הרבה מעבר לכך.

סצנה אחת נחרטת בי יותר מכולן: הציפור הצבועה. מומחה הציפורים, מתוך אכזבה או דחף מעוות, צובע ציפור בצבעים עזים שאינם לה. כאשר הציפור חוזרת אל הלהקה, היא אינה מתקבלת; הלהקה תוקפת אותה עד שהיא נעלמת. הרגע המזוקק הזה, אולי יותר מכל תיאור זוועה אחר, הצליח לעורר בי צמרמורת עזה. בפעם הכמעט יחידה בספר ראיתי דימוי שאינו רק אכזרי אלא גם עמוק ומעניין מחשבתית. הטבע עצמו דוחה את הזר, את השונה, את המסומן. במובן זה, הילד, אם הוא צועני או יהודי, הוא אותה ציפור צבועה וכך גם אני כיהודי דור שני לניצולי מלחמת העולם השניה. אך בניגוד לטבע, שבו הצביעה היא חריגה רגעית, בהיסטוריה האנושית של אותה תקופה מישהו בחר לצבוע בני אדם והכפופים לו צבעו בפועל ובידלו בני אדם, וההמון? ממש כמו להקת הציפורים, לא נזקק להסבר נוסף כדי לפעול ולהכחיד את מי שצבעו אחר.

אולי זו גם הסיבה שהספר מותיר בי תחושת חסר: הוא מציג את המנגנון, אך כמעט ואינו מתעכב על מקורו. הוא מראה את התוצאה, אך שותק לגבי הסיבה. וכך, בין זוועה לזוועה, אני נותר פחות ופחות מזועזע, גם כקורא התחלתי לפתח ריחוק מהאלימות ובאמת שחיפשתי משמעות שהספר בוחר שלא להעניק.

ובאופן פילוסופי מעט, הספר נדמה כמתעקש להעמיד את הקיום האנושי במערומיו, כמעט ניסוי מחשבתי אכזרי: מה נותר מן האדם כאשר כל שכבות התרבות (במקרה הזה 99% מהדמויות היו חסרות תרבות ת׳אמת), המוסר וההסבר נקרעות ממנו? כאן העולם אינו זירה של משמעות אלא של הישרדות, לא סיפור עם תכלית אלא רצף של התרחשויות חסרות הצדקה.
נו, כן, ארתור שופנהאואר היטיב לומר זאת: העולם איננו אלא ביטוי של רצון עיוור, בלתי רציונלי. רצון עיוור הכופה על היצורים החיים מעגל אינסופי של סבל. הילד פשוט מסתגל לקיים, מסתגל לכאב. הוא פשוט שורד והטרנספורמציה שלו מראה יופי כיצד משתמר הרוע האנושי בחברה שמעולם לא הצליחה להגיע להפוגה ולו קצרה מספיק על מנת למגר את השנאה והאלימות והגזענות. אפילו אם אתה מתגורר בכפר נידח בפולין ואינך יודע לקרוא, אתה יודע להשתמש בנעלים ויודע שהצועני והיהודי שווים פחות מחזירים.

אך דווקא כאן מתחדדת אי-הנחת שלי מהספר: בעוד אלבר קאמי, למשל, מציע בתוך האבסורד אפשרות של מרד, של עמדה תודעתית, של בחירה, נדמה לי כי קושינסקי מוותר גם על המעט הזה. אין מרד ממשי, המשמעות היחידה היא השרדות, אין אפילו ניסיון להעניק פרספקטיבה שתאפשר לקורא לאחוז במשהו מעבר לזוועה עצמה. העולם נותר סגור בתוך עצמו, אטום לכל פרשנות.
ואולי זו עמדתו של הסופר והציפיות שלי לא נכונות, אולי הוא פשוט רצה לתאר את הרוע ובו זמנית לשלול מן הקורא את הנחמה שבפרשנותו. אם כן, אזי הוא מותיר את הקורא באותו מצב קיומי של הילד: הקורא חשוף באופן חסר פשר ומהר מאוד הקורא עצמו מרגיש צבוע בצבעים שאינם שלו, אנחנו מרוחקים ממלחמת העולם השניה, המצב בתקופתי טוב יותר. האמנם? נכון, אין מכונת השמדה מסודרת אבל מי מבטיח לי שאנחנו לא עדים לתקופה אפלה אף יותר מאותה תקופה והגלגל לא רק שממשיך להתגלגל אלא שהוא גדל ככל שהטכנולוגיה גדלה. מוות לעיתים הוא הפתרון הקל, לחיות בתוך האנדרלמוסיה העולמית כשאתה צבוע בצבעים שונים הופך את חייך לעיתים לבלתי נסבלים עבורך.

הציון שלי: 7 מתוך 10
אמנם הכתיבה טובה אבל הטון באופן מכוון כמובן, ילדותי לאורכו, חסר עומק וכי כמה עמוק יכול להיות ילד בן שבע. הספר מומלץ לחובבי הכאב הספיראלי שכן זו מהות הספר ואם ספרי שואה מדברים אליך, זה לא ה-ספר אבל זו הזוועה המתומצתת ביותר שיצא לי לקרוא.

מתי שהוא אמשיך לספר ״ההמשך״: פגישה עיוורת