אוג'ן <mark>יונסקו</mark> מחזאי וסופר רומני-צרפתי ממוצא יהודי , נחשב אבי "תיאטרון האבסורד" שצבר תאוצה במאה ה-20.
במצבי חוסר וודאות קיצוניים נוטים להתכנס למצב "התקרנפות". להגנה נחרצת, כוחנית על עמדות. בשל חוסר וודאות וביטחון מתחזק הרצון לפגוע בכל מי שיעז לחשוב אחרת... מרבים להשתתף בפעילויות עדריות מלכדות, נותנות ביטחון ה"כולנו.." ו "הנגד.." ה

את אבא אף פעם לא הכרתי ממש. הוא עזב את הבית עוד כשהיתי צעירה מידי. אמא היתה בסדר, אתם יודעים שלום שלום ויש אוכל במקרר. הלימודים בבית ספר היו סבבה אבל את עיקר זמני כנערה השקעתי בקריאת ספרים. באחד הימים התגלגל אלי ספר מוזר שכתב איזה <mark>יונסקו</mark> אחד. אני זוכרת שזה היה בתקופה שארבע אמהות היו עדיין מוקצות. לא הערצתי אותן. האמת היא שתיעבתי אותן. משהו ביכולת שלהן ללכת נגד הזרם עשה לי רע. רציתי שהן לא יצליחו,

"כן, אבל אדם ההופך לקרנף, הרי זו אנורמליות ואין על כך עוררין."
כן? אתה בטוח? ואם כולם עושים זאת אז זה בסדר? ואם זה בסדר, אז למה כולם עושים זאת? ואולי סוף סוף יסביר לי מישהו מה זה 'זה'? על מה מדובר? ואולי על מי... על אדם? על קרנף?! על מה אתה מדבר? על מה אני מדבר? ולמה בחוץ כולם קרנפים...

טוב, אני מודה, יש משהו מושך בתאטרון האבסורד; תאטרון שאינו מחויב לדבר, לא לשפה, לא לעלילה, לא למציאות, ונדמ

מדובר במחזה הטוב ביותר של <mark>יונסקו</mark>, מלבד "למה <mark>יונסקו</mark> או הרועה והזיקית". במחזה מסופר על אדם שעוזב את בתו התינוקת ואת אשתו במסע לחיפוש משמעות בחיים. בדרך הוא פוגש את בחירת ליבו שמראה "בלתי ניתן לתיאור". הוא מגיע עייף ורעב לכנסייה, מואכל שם כהוגן על ידי הנזירים, וכשהוא רוצה ללכת הם מבקשים תשלום על האוכל. בהיעדר כסף בנמצא, הוא יוחזק שם את סוף שארית חייו בתור אסיר, כנוע ומוכרח לצפות בהצגה שמעלים הנזירים