סופרת ישראלית נוסעת לתכנית יוקרתית לכותבים באיווה. היא מקבלת משימה מהעורך שלה לכתוב ממואר מתקופת שהותה שם (כמה חודשים). היא מתאהבת בבחור מקומי, ולאט לאט יורדת מהפסים בניסיונותיה להבהיר לו שהם נועדו להיות יחד.
מצד אחד, די נמאס לי מדמויות נשיות (בספרות או בקולנוע/טלוויזיה) שנטרפות מאהבה לגבר פתאום באמצע החיים. זה לא ממש אמין, זה קורה באמנות הרבה יותר משזה קורה במציאות, וזה בעיקר פתרון עלילתי עצלני (וכיום - גם שחוק) שמאפשר להפנות את הגיבורה לכל כיוון וכל פעולה, בלתי סבירה ככל שתהיה, כי היא לא שפויה ופועלת מתוך דחפים בלתי רציונליים. התופעה הזו נקראת "ארוטומניה", או תסמונת דה-קלרמבו, והיא באה לידי ביטוי ספרותי מדהים בספר הנפלא "אהבה עיקשת" של איאן מקיואן. בספרה של דהן-קרליבך זה פחות משכנע.
יחד עם זאת, ומצד שני, סיימתי את הספר. וגם זה אומר משהו. זה אומר שגם אם כותבים דמות לא לגמרי אמינה ודי בלתי נסבלת, עם התפתחות עלילתית לא ממש סבירה, גם את כל אלה צריך לדעת לעשות - והיא (דהן קרליבך) יודעת. העלילה דוחקת קדימה, הולכת ומתפתלת עם הטירוף של הגיבורה, ובאיזשהו שלב אתה כבר לא חושב אם זה אמין או לא, קרה באמת או לא, אלא פשוט נהנה מהדרך ורוצה לדעת איך כל זה ייגמר.
לסיכום, בהחלט שווה קריאה, אבל לא לצפות ליותר מדי.














