הארי הולה עוד חי. לא לגמרי ברור למה ואיך.
סטטיסטית, הוא היה אמור למות מזמן. הוא ניהל חיים של מרדף אחרי רוצחים פסיכופטים מסוכנים, הוא אלכוהוליסט מה שבדרך כלל לא מוסיף בריאות, והצרות שהגורל ויו נסבו הנחיתו עליו היו הופכות כל אדם סביר לאובדני.
אבל הוא עדיין איתנו.
כנראה יותר מדי משתלם לנסבו להשאיר אותו בחיים.
ואולי יש בזה הגיון מסויים, מעוות: הרי אם היתה אולימפיאדה שבה סופרים היו מתחרים זה בזה על התעללות בגיבורים שלהם למרחקים ארוכים, נסבו היה מועמד רציני לזכייה. וככל שהגיבור שלו נשאר בחיים זמן רב יותר, כך עולים סיכוייו לחטוף עוד ועוד מכות וסיכויי הזכייה של נסבו עולים.
**
אבל מה, הוא כבר לא מה שהיה פעם, הולה.
גם נסבו לא.
אף אחד מהם לא במיטבו בספר הזה.
לא הולה שטועה פעם אחר פעם ולא נסבו שנתן לנו את נקודת המבט של הרוצח ממש מההתחלה, כך שאת המניע, את המוטיבציה ואת שיטת הפעולה, ההזויה למדי שלו, אנחנו כבר יודעים.
נשאר רק לגלות מי הוא, ופה נסבו עושה את השטיקים הרגילים שלו.
כל כך רגילים שהם ממש מזכירים ספר ספציפי בסדרה וככה ניחשתי מראש מי הרוצח הרבה הרבה לפני הסוף, בלי לחשוב על זה יותר מדי.
**
אגב, בספר "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו" מוזכרות עשרת הדברות שכתב נוקס לספרות הבלשים. אחת מהן היא "אסור להשתמש ברעלים שלא נתגלו עד כה, ולא בכל מכשיר שיזדקק להסבר מדעי ארוך בסופו". לא יודעת אם נסבו ממש הפר את הכלל הזה בספר הזה, אבל הוא ללא ספק מאתגר אותו, ולא באופן חיובי.
**
קשה לוותר על עוד ספר של נסבו, למרות שהוא אוהב להתבוסס בתיאורי זוועה ופסיכופטים מוגזמים, למרות המכות שהוא ממשיך להנחית על הגיבור שלו, אפילו כשהוא צפוי עייף ומעייף, יש איזה קסם סקדינבי אפל וחמקמק שמחזיק את הקורא עד סוף הספר, וזה הדבר החיובי ביותר שאני יכולה לומר על הספר הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
