מכתבים לפסיכולוג שלי הוא ספר הבנוי מתכתובת בין סהר, בת כמעט שלושים, לבין יאיר, הפסיכולוג שלה. אלא שהתכתובת היא חד צדדית. הקורא מקבל רק את הצד של סהר.
הספר הזה אתגר אותי. יש משהו בועתי וחד ממדי בצורת כתיבה כזו כשהקורא מקבל רק צד אחד. אבל במקרה הזה הסופרת דאגה למלא את הריק בעושר פרטים מצידה של סהר, ככה שהתקבלה גם תמונה מלאה לגבי יאיר.
היא בטיפול אצלו כבר שתים עשרה שנים, ומרגישה שהגיעה למיצוי. לא בהכרח מיצוי של הטיפול, יותר מיצוי של המטפל. אבל אין בה את הכוחות לעשות את הצעד. לשחרר. הקשר שלהם הותיק, בעל השנים הרבות, הפך את יאיר בעבורה למשהו שתמיד היה שם. הוא כבר ממש חלק מחייה, והוא אולי הדבר הכי יציב בחייה. אומנם רוב הזמן היא כועסת עליו ובאותה נשימה היא מחזיקה בו כצו בעוגן שמייצב את הנפש שלה, או כמו שהיא מתארת במילותיה: "אני מרגישה אותך כמו יד שמלווה אותי במסע." ובמסע הזה היא כל הזמן מהלכת על הנתיב הדו סטרי שבין הספק לוודאות.
היא מחפשת חום ונחמה אצל האנשים הכי לא מתאימים בעבורה, היא מנסה להשקיט את הנפש שלה דרך הגוף שלה, דרך מגע, הרבה מגע אותו היא מוצאת אצל אנשים שהיא יודעת מראש שהחיבור איתם לא יוביל אותה לשום מקום טוב. ולא פעם היא מבינה שהרחיקה לכת.
"למה אני חייבת תמיד לדחוק את הגבולות בשביל להבין אותם?" (עמ' 64)
כרגע היא נמצאת בהודו, ולכן הקשר ביניהם הוא בהתכתבות.
היא לא ממש עושה משהו ממשי עם התואר שעשתה בלימודי הקולנוע, היא לא יודעת להחליט לגבי עתיד מגוריה בקיבוץ. למעשה היא לא מוצאת את עצמה לא שם, לא בתל אביב אליה עברה, וגם לא בהודו שהיא מקום המפלט שלה. הודו היא האתנחתא שלה, המקום בו אפשר לחיות מבלי לקבל החלטות מכל סוג שהוא.
לקרוא את דמותה של סהר היה כמו לראות אישה שזורקים לבריכת מים. היא לא יודעת לשחות, וגם אין לה מצופים. כל כמה דקות, כשהיא מרגישה שאוזל לה האוויר היא עולה לשאוף ממנו, רק לא לשקוע. לא לוותר. כי בקרקעית אין כלום.
התחושות שלי כלפי הדמות של סהר נעו על מנעד רגשות די מצומצם כשהן נעו בעיקר מחמלה להשתאות. היו רגעים שרציתי לטלטל אותה ולהגיד לה: "תתאפסי על עצמך כבר". וזה בסדר לא לחבב דמות, הדבר הנכון הוא להצליח לכתוב דמות כזו, אבל לא להישאר אדיש כלפיה.
שיר כהן הצליחה להעביר בכתיבה יפה את הקשר העדין ולא תמיד פשוט בין מטפל למטופל, כשלקראת סוף הספר הביאה הפתעה לגמרי לא צפויה.
